פופוליזם שמאלני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פופוליזם שמאלני, הנקרא גם פופוליזם חברתי, הוא אידאולוגיה פוליטית המשלבת פוליטיקה שמאלנית עם רטוריקה ונושאים פופוליסטיים. הרטוריקה של השמאל הפופוליסטי מורכבת לעיתים קרובות מאנטי-אליטיזם, אנטי-הון, התנגדות ל"ממסד" ודיבור בשם פשוטי העם.[1] נושאים שחוזרים על עצמם עבור פופוליסטים שמאלנים כוללים כלכלה דמוקרטית, סוציאליזם וקומוניזם, צדק חברתי, צדק חלוקתי, פרוגרסיביזם, סביבתנות, ספקנות כלפי הגלובליזציה ולפעמים גם פציפיזם. גם הפופוליזם השמאלני וגם הפופוליזם הימני תומכים ברגולציה, פרוטקציוניזם והלאמה כדרכים לשמור על השוק המקומי מפני תאגידים רב-לאומיים שאותם הפופוליסטים רואים כמזיקים. אולם בשונה מהפופוליזם הימני, מפלגות שמאל פופוליסטיות נוטות לתמוך בזכויות מיעוטים[2] וברעיון של לאום שאינו דוחק מיעוטים תרבותיים או אתניים,[3] כמו מהגרים או להט"בים.

באופן מסורתי, פופוליזם שמאלני נקשר לתנועה הסוציאליסטית, אך מאז העשור השני של המאה ה-21 הפופוליזם השמאלני תופס תאוצה בקרב רבים במחנה השמאל-ליברלי, שתמך באופן מסורתי בסוציאל-דמוקרטיה של שוק חופשי עם מדינת רווחה.[4][5][6][7][8][9][10] כמה חוקרים מציינים גם תנועות פופוליסטיות שמאלניות לאומיות, תופעה שהוצגה על ידי המהפכה הסנדיניסטית בניקרגואה או המהפכה הבוליברית בוונצואלה, או אף תנועות כמו מפא"י, רפ"י והמערך, שהיה להם יסוד סוציאליסטי אך מיקודם היה בעם היהודי, הפופולוס, ולא במלחמת מעמדות.

בשל הקונוטציה השלילית שיש למילה "פופוליסטי" במערב, מעטים מזדהים כחלק מהתנועה הפופוליסטית, גם בימין וגם בשמאל. הם יעדיפו להזדהות כסוציאל-דמוקרטים, שמרנים, ליברלים או פרוגרסיבים, בהתאם למחנה הפוליטי אליו הם משתייכים.

לפי מדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגנטינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה החוסטיסיאליסטית הפרוניסטית מזוהה עם זרם זה, ובכיריה בהווה כריסטינה פרננדס דה קירשנר (נשיאת ארגנטינה מ-2007 עד 2015) ובעלה נסטור קירשנר נחשבים לפופוליסטים שמאלנים. במהלך כהונתה של כריסטינה פרננדס דה קירשנר, היא דיברה נגד סחר חופשי וכלכלת שוק. הממשל שלה התאפיין בהעלאות מיסים, על מנת לממן תוכניות חברתיות כגון מלגות לאוניברסיטאות, הקצאה אוניברסלית לכל ילד (המכונה בדרך כלל AUH בארגנטינה, Asignación Universal por Hijo ), ורפורמות חברתיות פרוגרסיביות כגון הכרה בנישואים חד מיניים.

בוליביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלתו של סילס זואזו נהגה בפופוליזם שמאלני.[11] וגם ממשלתו של הנשיא לשעבר הסוציאליסטי אבו מוראלס.[12]

ברזיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

"לוליזם" היא אידאולוגיה של המרכז-שמאל בברזיל, והיא בעלת דימוי פרוגרסיבי, מעמדי, ויש לה גם אלמנטים פופוליסטיים במובן של התגייסות עממית.[13]

אקוודור[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפאל קוראה, נשיא אקוודור לשעבר, הדגיש את החשיבות של "שיח פופוליסטי" ושילב טכנוקרטים שיפעלו בהקשר זה למען האקוודורים "פשוטי העם". בסכסוך בין העמים הילידים לממשלה, קוראה האשים ארגונים לא-ממשלתיים זרים בניצול הילידים, והדגים כיצד השמאל הפופוליסטי סולד מגורמים, עמותות ותאגידים בינלאומיים.[14][15][16]

מקסיקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת השלטון הנוכחית, תנועת ההתחדשות הלאומית (הידועה בכינוייה "מורנה"), היא מפלגת שמאל פופוליסטית.[17]

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליזבת וורן בשנת 2019

יואי לונג, המושל מתקופת השפל הגדול שהפך לסנאטור מטעם לואיזיאנה בסנאט של ארצות הברית, היה פופוליסט שמאלני מודרני אמריקאי ראשון בארצות הברית, שדגל בחלוקה מחדש של העושר.[18][19][20][21]

כיום, ברני סנדרס ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז, המתארים את עצמם כ"סוציאליסטים דמוקרטיים", הם דוגמה לפוליטיקאים פופוליסטים שמאלניים מודרניים.[22][23][24][25] אוקסיו-קורטז תוארה על ידי המגזין "The Nation" כ"כוכב רוק חדש" ש"מסתער על המדינה למען פופוליסטים מורדים".[26] אליזבת וורן מוזכרת גם היא כמייצגת עמדות פופוליסטיות שמאלניות קלאסיות. גם סנדרס וגם וורן רצו לנשיאות בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית ב-2016 וב-2020, ונכשלו.

מפלגת הירוקים של ארצות הברית דוגלת במידה רבה ברעיונות פופוליסטים שמאלניים.

ונצואלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיאותו של הוגו צ'אווס הדגימה שילוב של 'חוכמה עממית' ומנהיגות כריזמטית עם תורה סוציאליסטית דוקטרינרית.[12]

מדינות באסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Tarō Yamamoto בשנת 2020. הוא מוזכר כפופוליסט שמאלני אך ליברלי במידה מה.

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת יש עתיד מגדירה עצמה כמפלגת מרכז ליברלית. אמנם ההגדרה למושג "ליברלית" בפוליטיקה הישראלית יכולה להיות משויכת לימין ולשמאל באותה המידה, אך במקרה של יש עתיד, עמדותיה בנושא חלוקת ההון והיחס השלילי כלפי שחיתות פוליטית מצד ה"אליטה", הן עמדות האופייניות לפופוליזם שמאלני.[27] עם זאת, לצד תמיכתה במדינת רווחה, המפלגה תומכת גם בכלכלה חופשית.

יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת "Reiwa Shinsengumi", בראשותו של טארו יאמאמוטו, היא תנועה פופוליסטית יפנית. הוא ומפלגתו משתמשים בטרמינולוגיה אנטי-קפיטליסטית, אך לעיתים מתייחסים אליהם כ"פופוליסטים ליברליים" למרות המרחק האידאולוגי שלהם מרעיונות הליברליזם.[5][6]

קוריאה הדרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הפוליטית השמאלנית של דרום קוריאה, המפלגה הפרוגרסיבית, דוגלת בדמוקרטיה ישירה, אנטי-נאו-ליברליזם ואנטי-אימפריאליזם. הם תומכים במדיניות חוץ עוינת ליפן.

מדינות אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עלייתה של סיריזה היוונית, פודמוס הספרדית במהלך משבר החוב האירופי, התגבר הדיון על העלייה החדשה של פופוליזם שמאלני באירופה בהשוואה לעלייתו המחודשת של הפופוליזם הימני באירופה.[28][29]

גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי נחקרה באקדמיה במפורש תחת האידאולוגיה של פופוליזם שמאלני, וכונתה ככה במיוחד על ידי אקדמאים גרמנים.[30] המפלגה הוקמה לאחר איחודה מחדש של גרמניה והיא הייתה דומה לפופוליסטים ימניים בכך שהסתמכה על אנטי אליטיזם ותשומת לב תקשורתית שסיפקה הנהגה כריזמטית.[31] המפלגה התחרתה על אותו בסיס מצביעים עם הפופוליסטים הימניים במידה מסוימת, אף על פי שנשענה על מצע רציני יותר במזרח גרמניה. אולם מצב זה הוגבל על ידי תחושות נגד הגירה חופשית שביטאו חלק מהבוחרים של המפלגה, אם כי הקווים נחצו למשל על ידי אוסקר לפונטיין, שהשתמש במונח שנקשר בעבר למפלגה הנאצית, "Fremdarbeiter" ("עובדים זרים"), במסע הבחירות שלו ב-2005.[31] ה-PDS התמזג לתוך די לינקה, מפלגת השמאל הגרמנית, ב-2007.[32] די לינקה נתפסת גם כמפלגת שמאל-פופוליסטית, אך אידאולוגיה זאת אינה הבסיס של המפלגה כולה.

יוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיריזה, שהפכה למפלגה הגדולה ביותר מאז הבחירות בינואר 2015, תוארה כמפלגה פופוליסטית שמאלנית לאחר שהמצע שלה כלל את רוב הדרישות של התנועות העממיות ביוון במהלך משבר החוב של יוון. תכונות פופוליסטיות במצע של סיריזה כוללות חשיבות גוברת של "העם" ברטוריקה שלהם ואנטגוניזם של "אנחנו העם נגד הממסד" בקמפיין הבחירות. סיריזה עצמה אינה מקבלת את התווית "פופוליסטית".[33][34]

איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת חמשת הכוכבים האיטלקית (M5S), שהפכה למפלגה הגדולה ביותר בבחירות הכלליות של 2018, תוארה לעיתים קרובות כמפלגה פופוליסטית שלא משויכת לצד פוליטי כלשהו,[35] אך לעיתים גם כתנועה פופוליסטית שמאלנית; [36] למעשה "חמשת הכוכבים", המהווים התייחסות לחמישה נושאים מרכזיים עבור המפלגה, הם "משאבי מים ציבוריים", תחבורה בת קיימא, פיתוח בר קיימא, ה"זכות לגישה לאינטרנט" וסביבתנות, הצעות טיפוסיות של מפלגות שמאל-פופוליסטיות.[37] עם זאת, למרות התמיכה שלה בנושאים שמאלנים פופוליסטיים קלאסיים רבים, ה-M5S הביעה לעיתים קרובות את דעות הימין נגד הגירה.[38]

בספטמבר 2019, ה-M5S הקימה ממשלה עם המפלגה הדמוקרטית האיטלקית מהמרכז-שמאל, ומפלגת השמאל חופשי ושווה (LeU), עם ג'וזפה קונטה בראשה.[39][40] הממשלה כונתה לעיתים "קבינט פופוליסטי שמאלני".[41]

הולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הסוציאליסטית ההולנדית רצה תחת מצע פופוליסטי שמאלני לאחר שנטשה את דרכה הקומוניסטית ב-1991.[42] אף על פי שישנם אנשים שציינו כי המפלגה הפכה לפחות פופוליסטית עם השנים, היא עדיין כוללת אנטי-אליטיזם במצעי הבחירות האחרונים שלה.[43] והיא מתנגדת למה שהיא רואה כ"מדינת העל האירופית".

ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת השמאל הפופוליסטית פודמוס השיגה 8 אחוזים מהקולות הלאומיים בבחירות לפרלמנט האירופי ב-2014. בשל הימנעותה מטרמינולוגיה נייטיביסטית האופיינית לפופוליסטים מהימין, פודמוס מסוגלת למשוך מצביעי שמאל מאוכזבים מהממסד הפוליטי מבלי לקחת צד במאבק הפוליטי האזורי.[44] בבחירות 2015 לפרלמנט הלאומי, השיגה פודמוס 20.65% מהקולות והפכה למפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט אחרי המפלגה העממית השמרנית עם 28.71% ומפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית עם 22.02%. בפרלמנט החדש, פודמוס מחזיק ב-69 מתוך 350 מושבים ותוצאה זו סיימה את המערכת הדו-מפלגתית המסורתית בספרד.[45]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"The winds are changing: a new left populism for Europe". בית הספר לכלכלה של לונדון. Eurocrisis in the Press. 2015.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Albertazzi, Daniele; McDonnell, Duncan (2008). Twenty-First Century Populism. Palgrave MacMillan. ISBN 9780230013490.
  • Weyland, Kurt (2013). "The Threat from the Populist Left". Journal of Democracy. 24 (3): 18–32. doi:10.1353/jod.2013.0045.
  • March, Luke (2007). "From Vanguard of the Proletariat to Vox Populi: Left-Populism as a 'Shadow' of Contemporary Socialism". SAIS Review of International Affairs. 27 (1): 63–77. doi:10.1353/sais.2007.0013.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Albertazzi and McDonnell, p. 123.
  2. ^ Mudde, C.; Rovira Kaltwasser, C. (2013). "Exclusionary vs. inclusionary populism: comparing contemporary Europe and Latin America". Government and Opposition. 48 (2): 147–174. doi:10.1017/gov.2012.11free{{cite journal}}: תחזוקה - ציטוט: postscript (link)
  3. ^ Custodi J (2020). "Nationalism and populism on the left: The case of Podemos". Nations and Nationalism. 27 (3): 705–720. doi:10.1111/nana.12663.
  4. ^ Toril Aalberg, Frank Esser, Carsten Reinemann, ed. (2014). Populist Political Communication in Europe. Routledge. p. 211. ISBN 9781317224747. Indeed, there are some similarities between Yesh Atid and left-wing populist parties. First, the distinction between the “pure people” and the corrupt political establishment, which characterizes left-wing populism (Alonso & Kaltwasser, 2014), also exists in Yesh Atid rhetoric. The same is true for the call for material redistribution, which characterizes both left-wing populism (Alonso & Kaltwasser, 2014) and Yesh Atid.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: editors list (link)
  5. ^ 1 2 Helen Hardacre; Timothy S. George; Keigo Komamura; Franziska Seraphim, eds. (2021). Japanese Constitutional Revisionism and Civic Activism. Rowman & Littlefield. p. 136. ISBN 9781793609052. ... Sometimes regarded as a "liberal-populist" party, a new political party, Reiwa Shinsengumi, arose in a "riot" of people who believed they have been marginalized by Japanese capitalism and democracy.26 The party's charismatic leader, ...
  6. ^ 1 2 "Lee Jae-myung: Populist, Left-wing, Unapologetic". Korea Exposé. 23 בפברואר 2019. נבדק ב-16 בנובמבר 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  7. ^ Anthea Roberts, Nicolas Lamp, ed. (2021). Six Faces of Globalization: Who Wins, Who Loses, and Why It Matters. Harvard University Press. p. 14. ISBN 9780674245952. Right - wing populism lives on past Trump's presidency, for instance, just as left - wing populism continued to thrive after Elizabeth Warren and Bernie Sanders conceded the US Democratic primary.
  8. ^ "Here's What Elizabeth Warren Looks Like as a Comic Book Hero: Elizabeth Warren, a populist liberal icon, is now a comic book star". ABC News. 8 באפריל 2016. נבדק ב-16 בינואר 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ "Are Elizabeth Warren and Bernie Sanders the same? The debate, explained". Vox. 18 ביוני 2019. נבדק ב-16 בינואר 2022. Warren is a social democrat. Sanders is a democratic socialist. The difference between the two is best explained by how Warren and Sanders convey their skepticism toward capitalism, said Sheri Berman, a political scientist with Barnard College, who has written extensively on the history of the left. {{cite news}}: (עזרה)
  10. ^ "What an Elizabeth Warren Presidency Would Look Like". In These Times. 7 בינואר 2020. נבדק ב-16 בינואר 2022. Sanders, like Warren, clearly appreciates that movements are the motor that drives change, and a Sanders administration, like a Warren administration, would partner with movements to achieve change. Both candidates offer a compelling vision that can inspire people, and both share the goal of orienting America closer to social democracy. {{cite news}}: (עזרה)
  11. ^ Mayorga, Rene Antonio (בינואר 1997). "Bolivia's Silent Revolution". Journal of Democracy. 8 (1): 142–156. doi:10.1353/jod.1997.0006. {{cite journal}}: (עזרה)
  12. ^ 1 2 Kirk Andrew Hawkins, Venezuela's Chavismo and Populism in Comparative Perspective. New York: Cambridge University Press, 2010, ISBN 978-0-521-76503-9, page 84
  13. ^ Armando Boito, ed. (2021). Reform and Political Crisis in Brazil: Class Conflicts in Workers' Party Governments and the Rise of Bolsonaro Neo-fascism. BRILL. p. 75. ISBN 9789004467743. Being a variation of populism, Lulism did not organize its social base, which remained politically dispersed and was kept as a “deposit of votes” for the presidential candidates of the pt.
  14. ^ de la Torre, Carlos (2013). Populismus in Lateinamerika. Zwischen Demokratisierung und Autoritarismus (PDF) (בגרמנית). Friedrich Ebert Stiftung.
  15. ^ Carlos de la Torre (2010). Populist Seduction in Latin America. Ohio University Press. p. 173.
  16. ^ Raúl L. Madrid (2012). The Rise of Ethnic Politics in Latin America. Cambridge University Press. p. 75.
  17. ^ Felbab-Brown, Vanda (3 ביולי 2018). "Andrés Manuel López Obrador and a new era of politics in Mexico". Brookings (בAmerican English). נבדק ב-20 באפריל 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ Albert Boime, ed. (2008). Art in an Age of Civil Struggle, 1848-1871. University of Chicago Press. p. 422. ISBN 9780226063423. Mount's mature views on blacks were expressed formally through his affiliation with the Democratic Party, the party of slavery. He opposed both abolition and the left-wing populism generated by Jacksonian ideals.
  19. ^ Sean Patrick Adams, ed. (2013). A Companion to the Era of Andrew Jackson. John Wiley & Sons. ISBN 9781118290835. The truth is that studies of Jacksonian radicalism have been few and far between in the last two decades (just check the dates of the books I have cited), so it is no surprise that very few people know about Paul Brown, William Mathers ...
  20. ^ Eugenio F. Biagini, ed. (2004). Liberty, Retrenchment and Reform: Popular Liberalism in the Age of Gladstone, 1860-1880. Cambridge University Press. p. 108. ISBN 9780521548861. ... which was one of the recurrent themes in European and in particular American radicalism : Jacksonian democrats were ...
  21. ^ Craig Calhoun, ed. (2012). The Roots of Radicalism: Tradition, the Public Sphere, and Early Nineteenth-Century Social Movements. University of Chicago Press. p. 266.
  22. ^ Sullivan, Sean; Costa, Robert (2 במרץ 2020). "Trump and Sanders lead competing populist movements, reshaping American politics". The Washington Post. נבדק ב-4 במרץ 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  23. ^ Ross Coleman, Aaron (22 באוגוסט 2020). "Alexandria Ocasio-Cortez and the future of the left". Vox. נבדק ב-4 במרץ 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  24. ^ Lerer, Lisa; W. Herndon, Astead (18 בפברואר 2021). "When Ted Cruz and A.O.C. Agree: Yes, the Politics of GameStop Are Confusing". The New York Times. נבדק ב-4 במרץ 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  25. ^ Levitz, Eric (27 ביוני 2018). "Ocasio-Cortez Proved That 'Identity Politics' Is an Asset for Berniecrats". The New York Times. נבדק ב-4 במרץ 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ Nichols, John (15 באוגוסט 2018). "The Alexandria Ocasio-Cortez Effect". The Nation. נבדק ב-4 במרץ 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ^ טוריל אלברג, פרנק אסר וקרסטן ריינמן, Populist Political Communication in Europe, 2014. ציטוט מתוך הספר: "Indeed, there are some similarities between Yesh Atid and left-wing populist parties. First, the distinction between the “pure people” and the corrupt political establishment, which characterizes left-wing populism (Alonso & Kaltwasser, 2014), also exists in Yesh Atid rhetoric. The same is true for the call for material redistribution, which characterizes both left-wing populism (Alonso & Kaltwasser, 2014) and Yesh Atid."
  28. ^ Mudde, Cas (17 בפברואר 2015). "The problem with populism". The Guardian. נבדק ב-22 ביוני 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  29. ^ Zabala, Santiago (2 בדצמבר 2014). "In Europe, not all populist parties are the same". AlJazeera. נבדק ב-22 ביוני 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  30. ^ De Lange, Sarah (בדצמבר 2005). "Political extremism in Europe". European Political Science. 4 (4): 476–488. doi:10.1057/palgrave.eps.2210056. {{cite journal}}: (עזרה)
  31. ^ 1 2 Albertazzi and McDonnell, p. 132.
  32. ^ Albertazzi and McDonnell, p. 133.
  33. ^ Stavrakaki, Yannis; Katsambekis, Giorgos (ביוני 2014). "Left-wing populism in the European periphery: the case of SYRIZA". Journal of Political Ideologies. 19 (2): 119–142. doi:10.1080/13569317.2014.909266. {{cite journal}}: (עזרה)
  34. ^ Katsourides, Yiannos (2016). Radical Left Parties in Government: The Cases of SYRIZA and AKEL. Palgrave Macmillan. pp. 103ff.
  35. ^ Donatella M. Viola (2015). "Italy". In Donatella M. Viola (ed.). Routledge Handbook of European Elections. Routledge. p. 113. ISBN 978-1-317-50363-7.
  36. ^ Italy’s Left-Wing Populists Won’t Stop the Far-Right. They’ll Strengthen It, Foreign Policy
  37. ^ Paolo Gerbaudo (2014). "Populism 2.0: Social media activism, the generic Internet user and interactive direct democracy". In Daniel Trottier; Christian Fuchs (eds.). Social Media, Politics and the State: Protests, Revolutions, Riots, Crime and Policing in the Age of Facebook, Twitter and YouTube. Routledge. pp. 76–77. ISBN 978-1-317-65548-0.
  38. ^ Quando Luigi Di Maio disse che le Ong sono taxi del mare. La polemica con Saviano, Huffington Post
  39. ^ Antonucci, Maria Cristina (21 בספטמבר 2019). "Da sinistra a destra, Conte fa (bene) il presidentissimo. Analisi di Antonucci". Formiche.net. {{cite web}}: (עזרה)
  40. ^ "Conte? Campione di trasformismo". www.iltempo.it.
  41. ^ Last ditch effort: Italy's Conte pushes for populist-left wing alliance, EuroNews
  42. ^ Andeweg, R. B.; Galen A. Irwin (2002). Governance and politics of the Netherlands. Basingstoke: Palgrave Macmillan. p. 51. ISBN 978-0333961575.
  43. ^ Otjes, Simon; Louwerse, Tom (2013). "Populists in Parliament: Comparing Left-Wing and Right-Wing Populism in the Netherlands". Political Studies. 63: 60–79. doi:10.1111/1467-9248.12089.
  44. ^ Carlos de la Torre (11 בדצמבר 2014). The Promise and Perils of Populism: Global Perspectives. University Press of Kentucky. p. 211. ISBN 978-0-8131-4687-4. {{cite book}}: (עזרה)
  45. ^ Entscheidung in Spanien: Konservative sind Wahlsieger, verlieren aber Mehrheit. Spiegel Online, 20 Demcember 2015 (German)