פיטר פרייזר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פיטר פרייזר
Peter Fraser
Peter Fraser.jpg
מדינה ניו זילנדניו זילנד  ניו זילנד
תאריך לידה 28 באוגוסט 1884
מקום לידה Hill of Fearn, סקוטלנד
תאריך פטירה 12 בדצמבר 1950 (בגיל 66)
מקום פטירה ולינגטון, ניו זילנד
מקום קבורה בית הקברות קארורי, ולינגטון, ניו זילנד
עיסוק פוליטיקאי, דיפלומט עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת הלייבור של ניו זילנד
בת-זוג ג'נט קמפ (לבית מונרו, מתה ב-1945)
ראש ממשלת ניו זילנד ה-24
תקופת כהונה 27 במרץ 194013 בדצמבר 1949 (9 שנים ו-37 שבועות)
הקודם מייקל ג'וזף סאבג'
הבא סידני הולנד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פיטר פרייזראנגלית: Peter Fraser; ‏ 28 באוגוסט 188412 בדצמבר 1950) היה ראש ממשלת ניו זילנד ה-24 בין השנים 19401949. פרייזר נבחר לתפקידו כשבעה חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ונשאר בתפקידו כמעט עשור שלם. הוא נחשב על ידי ההיסטוריונים כדמות מרכזית בהיסטוריה של מפלגת הלייבור של ניו זילנד ותקופת כהונתו היא הארוכה ביותר מבין אלה של כל ראשי הממשלה מטעם מפלגה זו. עד היום תקופת כהונתו היא הרביעית באורכה מבין כל ראשי ממשלת ניו זילנד לדורותיהם.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיטר פרייזר נולד בכפר קטן בשם Hill of Fearn, ליד העיירה טיין שבהיילנדס של סקוטלנד. הוא קיבל חינוך בסיסי, אך עזב את בית הספר עקב מצבה הכספי הקשה של משפחתו. למרות שבתחילה הוא עבד כשוליה של נגר, הוא נטש בסופו של דבר את המקצוע הזה עקב בעיית ראיה. בשלב מאוחר יותר של חייו, כשהוא התמודד עם בעיה קשה של קריאת מסמכים רשמיים, הוא עמד על כך שיוגשו לו דיווחים בעל פה ולא דיווחים כתובים. לפני שראייתו התדרדרה עוד יותר, הוא קרא רבות, במיוחד את כתביהם של סוציאליסטים כמו קייר הארדי ורוברט בלטצ'פורד.[1]

פרייזר היה פעיל פוליטית כבר מגיל צעיר. בהיותו בן 16 הוא קיבל את משרת מזכיר האגודה הליברלית המקומית ושמונה שנים לאחר מכן, ב-1908, הא הצטרף למפלגת הלייבור העצמאית.

הגירה לניו זילנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1910, בהיותו בן 26, לאחר שחיפש תעסוקה בלונדון, החליט פרייזר להגר לניו זילנד. הבחירה בניו זילנד התקבלה בליבו מתוך אמונה שזוהי ארץ בעלת רוח מתקדמת. בהגיעו לאוקלנד הוא החל לעבוד כסור בנמל והחל להיות פעיל בפוליטיקה של האיגודים המקצועיים והצטרף למפלגה הסוציאליסטית של ניו זילנד. פרייזר היה פעיל במסע הבחירות של מייקל ג'וזף סאבג' כמועמד הסוציאליסטי לפרלמנט מטעם מחוז הבחירה של אוקלנד-מרכז. הוא גם היה מעורב בפעילותה של פדרציית העובדים של ניו זילנד, שאותה הוא ייצג במהלך שביתת הכורים בעיר ואהי ב-1912. זמן קצר לאחר מכן הוא עבר לולינגטון.

ב-1913 הוא השתתף בהקמתה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של ניו זילנד ובמהלך אותה שנה, במסגרת פעילותו באיגודים המקצועיים, הוא נעצר באשמת הפרות סדר. בהיותו במעצר, שלא הוביל לאישומו בשוב האשמות רציניות, הוא שינה את האסטרטגיה האישית שלו. הוא נטש את הפעולה הישירה ועבר לפעולה פרלמנטרית.

עם כניסתה של בריטניה למלחמת העולם הראשונה, התנגד פרייזר בתקיפות להשתתפותה של ניו זילנד בה. זאת עקב דעתו, שאותה הוא חלק עם רבים מהוגי הדעות מהשמאל, שהמלחמה נחשבה לדעתם למלחמה אימפריאליסטית, שנפתחה עקב אינטרסים לאומיים יותר מאשר בשם ההגנה על עקרונות.

ייסוד מפלגת הלייבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1916 היה פרייזר מעורב בהקמתה של מפלגת הלייבור של ניו זילנד, שקלטה רבים משרידי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. החברים בחרו את הארי הולנד כמנהיג המפלגה החדשה. בין מקימי המפלגה נמנה גם מייקל ג'וזף סאבג', בעל בריתו של פרייזר מימי המפלגה הסוציאליסטית.

מאוחר יותר באותה שנה, נעצרו פרייזר וחברים נוספים במפלגה באשמת המרדה. האשמה זו באה בעקבות התבטאויותיהם כנגד המלחמה, בעיקר בעד ביטולו של גיוס החובה. פרייזר נשפט לשנת מאסר. לאחר שחרורו מהכלא, עבד פרייזר כעיתונאי בעיתון המפלגה הרשמי. כמו כן הוא חידש את פעילותו במפלגה, בתחילה כמנהל מסע הבחירות של הארי הולנד.

בבחירות הביינים של 1918 במחוז ולינגטון-מרכז, נבחר פרייזר עצמו לפרלמנט. עד מהרה הוא הצטיין בפעילותו נגד השפעת הספרדית, שהוא היה אחד מניצוליה.

ב-1 בנובמבר 1919, שנה לאחר בחירתו לפרלמנט, נשא פרייזר לאישה את ג'נט קמפ לבית מונרו מגלזגו, פעילה פוליטית בעצמה. השניים היו נשואים עד למותה של ג'נט ב-1945, חמש שנים לפני מותו של פרייזר. הם לא הולידו ילדים, למרות שלג'נט היה בן מנישואיה הראשונים לג'ורג' קמפ.

קריירה פרלמנטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנותיו הראשונות בפרלמנט גיבש פרייזר את אמונותיו הפוליטיות. למרות שבתחילה הוא התלהב ממהפכת אוקטובר ברוסיה וממנהיגיה הבולשביקים, הוא התנער מהם זמן קצר לאחר מכן ובסופו של דבר הוא היה אחד התומכים הראשיים להרחקתם של הקומוניסטים משורות הלייבור. מחויבותו לפעילות פרלמנטרית במקום לפעולה ישירה נעשתה מוצקה יותר והוא היה לגורם ממתן שהשפיע על רבים מצעדי המדיניות של מפלגת הלייבור.

דעותיו של פרייזר היו לעתים קרובות מנוגדים לאלה של הארי הולנד, שעדיין שימש כמנהיג המפלגה, אך המפלגה עברה בהדרגה לגישה הרחוקה יותר מהצד השמאלי של הקשת הפוליטית. ב-1933 מת הולנד ותפקיד המנהיג התפנה. פרייזר התמודד על התפקיד אך בסופו של דבר הפסיד לסאבג', סגנו של הולנד. פרייזר היה לסגן מנהיג המפלגה החדש.

בעוד שסאבג' ייצג דעות פחות מתונות בהשוואה לאלו של פרייזר, הוא עדיין חסר את האידאולוגיה הקיצונית של הולנד. בשעה שהלייבור ניסתה להציע תדמית "רכה" יותר ובשעה שהקואליציה הליברלית נאבקה עם ההשפעות של השפל הגדול, הצליחה מפלגת הלייבור בהנהגתו של סאבג' לנצח בבחרות הכלליות של 1935 ולהרכיב את הממשלה הראשונה מטעמה.

שר בממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בממשלת הלייבור החדשה קיבל פרייזר את תפקיד שר החוץ, השר לענייני טריטוריות האיים, שר הבריאות, שר החינוך, שר הימייה ושר המשטרה. הוא הוכיח את עצמו כשר פעיל מאוד, עבד לעתים קרובות 17 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הוא גילה עניין מיוחד בחינוך, תחום שהוא החשיב חיוני עבור הרפורמה החברתית. כאשר הוא מינה את צ. א. ביבי לתפקיד במשרד החינוך, הוא רכש לעצמו בעל ברית רב ערך לביצועם של הרפורמות. פרייזר גם היה הכוח המניע מאחורי חקיקתו של חוק הביטוח הלאומי של 1938.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, היו כבר בידיו של פרייזר רוב התפקידים של ראש הממשלה. סאבג' היה כבר חולה זמן מה והיה על ערש דווי, למרות שמצבו זה הוסתר מעיני הציבור. פרייזר מילא את רוב תפקידי ראש הממשלה בנוסף לתפקידיו כשר.

יחד עם זאת, ויכוחים פנימיים במפלגה הקשו על פרייזר. ג'ון א. לי, סוציאליסט בולט בחוגי המפלגה, שהתנגד בתקיפות לנטייתה של הלייבור לכוון מרכז המפה הפוליטית, מתח ביקורת חריפה על סאבג' ועל פרייזר. התקפותיו של לי נעשו חזקות מספיק כדי שלא מעטים מתומכיו גינו אותם. פרייזר ותומכיו הצליחו להעביר החלטה על הרחקתו של לי מהמפלגה במרץ 1940.

ראש ממשלת ניו זילנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 במרץ 1940 מת סאבג'. פרייזר גבר על גרבן מקמילן וקלייד קר בהתמודדות על תפקיד מנהיג המפלגה, ומונה להיות ראש הממשלה[2]. יחד עם זאת, היה עליו לתת את תפקיד בחירת השרים לוועידת המפלגה, ללא אישורו של ראש הממשלה, נוהג שקיים עד היום במפלגת הלייבור.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרייזר שלט ביד רמה בממשלתו, בסגנון מנהיגות שגרם לחוסר שביעות רצון מצד חלק מעמיתיו ושתואר על ידם כסמכותני. הוא הסביר את הצורך בצעדים שאפיינו את סגנון מנהיגות זה בצרכי השעה, בתקופה ההיא הוא התמקד כמעט אך ורק בענייני המלחמה. אף על פי כן, חלק מצעדים אלו, כמו צנזורה, פיקוח על השכר וגיוס חובה, היו בלתי פופולריים בציבור. גיוס החובה עורר במיוחד התנגדות, בעיקר על רקע התנגדותו של פרייזר לגיוס החובה במהלך מלחמת העולם הראשונה. פרייזר השיב לטענה זו שהלחימה במלחמת העולם השנייה, שלא כמו במלחמת העולם הראשונה, הייתה צודקת ולפיכך גיוס החובה הוא רע הכרחי. למרות ההתנגדות בחוגי מפלגת הלייבור, הייתה לגיוס החובה תמיכה ציבורית מספקת.

במהלך המלחמה, ניסה פרייזר ליצור הבנה בין מפלגת הלייבור לבין יריבתה הראשית, המפלגה הלאומית. למרות זאת, המתנגדים לכך בשתי המפלגות מנעו את השגתו של הסכם והלייבור המשיכה למשול לבדה. יחד עם זאת, עבד פרייזר בשיתוף פעולה עם ראש הממשלה לשעבר, גורדון קואטס, שנמנה אז כבר על מורדי המפלגה הליברלית. פרייזר שיבח את קואטס על נכונותו לשים בצד את הנאמנות המפלגתית והוא האמין שמנהיג המפלגה הלאומית, סידני הולנד "שם את טובת המפלגה לפני האחדות הלאומית".

מבחינת המאמץ המלחמתי עצמו, פרייזר דאג במיוחד שלניו זילנד תהיה שליטה על כוחותיה הצבאיים. הוא האמין שארצות מאוכלסות יותר, במיוחד בריטניה, ראו בכוחות הצבאיים של ניו זילנד כחלק מצבאה שלה ולא כוח צבאי של מדינה ריבונית. פרייזר עמד על כך, בשיחותיו עם המנהיגים הבריטים, שברנרד פרייברג, מפקד חיל המשלוח הניו זילנדי, ידווח ישירות לממשלת ניו זילנד באותה מידת הרחבה ופירוט כפי שדיווח לרשויות הבריטיות. עם כניסתה של יפן למלחמה, היה על פרייזר להכריע בין החזרת כוחות צבאו לזירת האוקיינוס השקט (כפי שעשתה אוסטרליה) לבין השארתם בזירת המזרח התיכון (כפי שצ'רצ'יל ביקש). בסופו של דבר בחר פרייזר באפשרות השנייה.

לפרייזר היו יחסים מתוחים עם מזכיר המדינה של ארצות הברית, קורדל הול, במיוחד על המחלוקת על חתימת הסכם קנברה בינואר 1944. בביקורו של פרייזר בוושינגטון באמצע אותה שנה, הביע הול את חוסר שביעות רצונו מההסכם שנחתם בין אוסטרליה לבין ניו זילנד מבלי שתתקיים התייעצות מקדימה עם ארצות הברית. כתוצאה מכך הפכו כוחותיה הצבאיים של ניו זילנד לשחקן משנה במערכה באוקיינוס השקט.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום המלחמה, הקדיש פרייזר את מרבית תשומת לבו למהלך הקמתו של ארגון האומות המאוחדות בוועידת סן פרנסיסקו ב-1945. הוא התנגד נחרצות למתן זכות הוטו לחמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון. לעתים קרובות הוא דיבר באופן בלתי רשמי בשמן של המדינות הקטנות בארגון. הוא נבחר להיות יושב הראש של אחת הוועדות הראשיות שדנו במעמדן של השטחים התלויים ובשנה שלאחר מכן, בעצרת שהתקיימה בלונדון, הוא היה יושב הראש של אחת מהוועדות שעסקו בתחומים הכלכליים-חברתיים. הוא זכה ביחס של כבוד מצדם של רבים מהמדינאים בעולם בשל מחויבותו לעקרונותיו, המרץ שלו, ומעל הכול, בשל מיומנויותיו בתפקידים אותם מילא.

לפרייזר היו יחסי עבודה קרובים במיוחד עם אליסטר מקינטוש, מנהל משרד ראש הממשלה במהלך רוב כהונתו של פרייזר ולאחר מכן במשרד החוץ. מקינטוש דיבר בשיחות פרטיות על תסכולו מההתמכרות של פרייזר לעבודה ועל חוסר הרגישות שלו כלפי צורכיהם האישיים של הכפופים לו, אך בין השניים נוצרו יחדי חיבה הדדית.

ב-1947 קיבל על עצמו פרייזר את תפקיד השר לענייני המיעוטים (ששמו שונה לשר לענייני המאורים). זה מכבר הוא גילה עניין בנושא המאורים והוא יישם שורה של צעדים שנועדו לצמצם את ממדי חוסר השוויון.

אשרור חוק וסטמינסטר וחבר העמים החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנאום מן הכס של שנת 1944 הציעה ממשלת פרייזר לאמץ את חוק וסטמינסטר של 1931 כדי שלניו זילנד תהיה עצמאות רחבה יותר מבחינה חוקתית. היה זה שנתיים לאחר שאוסטרליה אימצה את החוק. בדיון שהתקיים לאחר הנאום הביעה האופוזיציה התנגדות נחרצת להצעה בטענה שהממשלה מפגינה חוסר נאמנות לבריטניה.

ההצעה הוסרה מעל סדר היום ובאופן אירוני, יזמה האופוזיציה את קבלת החוק ב-1947, כאשר מנהיגה וראש הממשלה לעתיד, סידני הולנד, הגיש הצעת חוק פרטית לביטול המועצה המחוקקת (הבית העליון שהיה קיים אז בניו זילנד). בשל העובדה שניו זילנד נדרשה לקבל את הסכמתו של הפרלמנט הבריטי כדי לתקן את חוקת ניו זילנד משנת 1852, הסכים פרייזר לאמץ את החוק.[3][4]

לאחר אשרורו של חוק וסטמינסטר התנהל עד מהרה ויכוח על עתיד חבר העמים הבריטי, שהפך להיות "חבר העמים". באפריל 1949, הכריזה אירלנד, לשעבר מדינת אירלנד החופשית, על עצמה כרפובליקה וחדלה להיות חברה בארגון. ממשלת פרייזר הגיבה בהעברתו של חוק הרפובליקה של אירלנד שהתייחס לאירלנד כאילו היא עדיין הייתה חלק מחבר העמים. בינתיים, הודו, שאך זכתה בעצמאותה, הייתה אמורה לעזוב גם היא את הארגון עקב היותה רפובליקה, למרות שראש ממשלת הודו סבר שארצו צריכה להישאר חברה בחבר העמים כרפובליקה. פרייזר האמין שחבר העמים יוכל להתייחס לעוולות הקולוניאליזם ובד בבד לשמור על הסולידריות בין חברותיו.

מבחינתו של פרייזר, קבלתה של הודו לחבר העמים כשהיא רפובליקה, היוותה איום על אחדותו של הארגון. הוא היה מודע לדעת הקהל הביתי שלו והיה נחוש בדעתו לקטול את הביקורת מצדה של האופוזיציה שהייתה לויאליסטית ובעלת מודעות אימפריאלית. מפלגת הלייבור הייתה אז בשלטון כבר 14 שנים ועמדה לפני קרב מייגע בבחירות הקרבות כדי לשמור על שלטונה. הבחירות עמדו להתקיים חודשים ספורים לאחר פגישת ראשי ממשלות חבר העמים. במרץ 1949 כתב פרייזר לראש ממשלת קנדה, לואי סן-לורן, והביע את תסכולו ואת חוסר הנוחות שלו בנוגע לעמדתה של הודו. סן-לורן ציין שהוא לא יוכל להשתתף בפגישה אם סוגיית הרפובליקה של הודו תהיה הנושא העיקרי. פרייזר טען: "יש לי את השאיפה העמוקה ביותר לראות את הודו נשארת בחבר העמים, אך לעת עתה, אין אני דרך מניחה את הדעת להגשים שאיפה זו. האם המדינות החברות בארגון אכן רוצות לשמור על הכתר כמושג מעורפל? האם אנו יכולים להצדיק את עצמנו בכך שנשחרר את הודו מהמחויבויות שכולנו לוקחים על עצמנו מרצון מבלי שהודו תיתן תמורה מצידה?"

פרייזר לא הותיר ספק רב בנוגע להתנגדותה של ניו זילנד לקבלתה של הודו לחבר העמים כרפובליקה כאשר הוא ציין באוזני עמיתיו ברחוב דאונינג: "ניו זילנד יושבה על ידי אנשים ממוצא בריטי, שבנו את ארצם החדשה כשלוחה של ארץ המולדת ורגשות הנאמנות שלהם וחיבתם כלפי משפחת המלוכה התעצמו בחלוף הזמן. לכל אורך השלבים הבאים בהם הם קיבלו עצמאות לאומית מלאה, הנאמנות שלהם גדלה יותר ויותר. ניו זילנד לא תוכל לסבול כל החלשה של נאמנויות אלו."

הוועידה דחתה הצעה לקיומו של מבנה דו-שכבתי של חבר העמים, שעל פיו תתקיים שכבה אחת של ממלכות חבר העמים הבריטי, יחד עם בריתות הגנה ושכבה שנייה שתכלול את החברות החדשות שתהיינה רפובליקות. הפשרה שהתקבלה בסופו של דבר הייתה ההכרה במלך כראש חבר העמים.

פרייזר טען שהפשרה אפשרה דינמיות של חבר העמים, שבעתיד תאפשר למושבות לשעבר באפריקה להצטרף כרפובליקות ולהיות חברות שוות זכויות וחובות בארגון. הפשרה אף נתנה לניו זילנד את החרות לשמור על דפוס אינדיבידואלי של נאמנות לכתר ולשאוף להגנה קולקטיבית.[5]

שקיעה ותבוסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שפרייזר ויתר על תפקידו כשר החינוך עוד בראשית תקופת כהונתו כראש הממשלה, המשיכו הוא ווולטר נאש להיות פעילים בגיבושה של מדיניות החינוך יחד עם צ.א ביבי.

מדיניות הפנים של פרייזר ספגה ביקורת רבה. הקצב האיטי של הסרת הקיצוב שהיה נהוג בתקופת המלחמה, ותמיכתו בקיומם של אימוני חובה צבאיים בעת שלום, כפי שהוגשו למשאל עם שנערך ב-1949, הזיקו לו מבחינה פוליטית. עם צמצום בסיס התמיכה בו בקרב מצביעי הלייבור המסורתיים, ועם התעייפות הציבור מהצעדים שנותרו על כנם מתקופת המלחמה, הצטמצמה האהדה הציבורית כלפי פרייזר. בבחירות הכלליות של 1949 נחלה המפלגה הלאומית ניצחון סוחף והביסה את ממשלת הלייבור.

מנהיג האופוזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הבחירות כיהן פרייזר כמנהיג האופוזיציה, אך הירידה במצב בריאותו מנעה ממנו להשקיע את מלוא אונו בתפקיד. פיטר פרייזר מת בולינגטון בגיל 66 ונקבר בבית הקברות קארורי שבעיר. את תפקידו כמנהיג הלייבור ירש וולטר נאש.

היחס לציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרייזר נחשב לידיד הציונות[6] ותומך בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל[7]. בשנת 1943 הוא נאם בכנס ציוני בניו זילנד והביע תמיכה בשיבת היהודים לארץ ישראל[8]. בינואר 1946 פרסם הודעה התומכת בנאמנות בינלאומית על ארץ ישראל[9][10]. ביולי 1949 נרשם פרייזר בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל על ידי הקהילה היהודית בווילמינגטון[11].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פיטר פרייזר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]