ערך מומלץ

רוברט מולדון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רוברט מולדון
Robert Muldoon
רוברט מולדון ב-26 ביוני 1969
לידה 25 בספטמבר 1921
אוקלנד, ניו זילנד
פטירה 5 באוגוסט 1992 (בגיל 70)
אוקלנד, ניו זילנד
שם מלא רוברט דייוויד מולדון
מדינה ניו זילנדניו זילנד  ניו זילנד
מקום קבורה בית הקברות פוראוה, אוקלנד, ניו זילנד
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הלאומית של ניו זילנד
בת-זוג תיאה דייל פלייגר
ראש ממשלת ניו זילנד ה-31
תקופת כהונה 12 בדצמבר 197526 ביולי 1984 (8 שנים ו-32 שבועות)
הקודם ביל רולינג
הבא דייוויד לאני
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סר רוברט דייוויד "רוב" מולדוןאנגלית: Robert David "Rob" Muldoon; ‏ 25 בספטמבר 19215 באוגוסט 1992) היה ראש ממשלת ניו זילנד ה-31 בין השנים 19751984 מטעם המפלגה הלאומית של ניו זילנד. מולדון כיהן גם כשר האוצר (גם בעת כהונתו כראש הממשלה) והיה חבר פרלמנט בולט ומעמודי התווך של המפלגה הלאומית עוד לפני שנבחר להיות מנהיג המפלגה ב-1974.

במהלך הקריירה הפוליטית שלו, ניצב מולדון מול האתגרים הרבים שיצרה הכלכלה הניו זילנדית, כולל המעבר לשיטת מטבע עשרונית ב-1967, הגשת תקציבי ביניים, טיפול בנושא הגמלאות, הקפאת שכר ומחירים, אינפלציה וצעדי מדיניות כלכלית של ממשלת המפלגה הלאומית שכונו "לחשוב בגדול" (Think Big), שבוצעו בהנהגתו. מולדון היה דמות שנויה במחלוקת ומעשיו ודעותיו הקנו לו הן תומכים והן מתנגדים.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט מולדון נולד באוקלנד לג'יימס הנרי מולדון ולאמי רושה לבית בראון. בהיותו בן חמש החליק מולדון בשעת משחק ונפצע בלחיו, פציעה שהותירה בו צלקת שאפיינה אותו. בהיותו בן שמונה אושפז אביו בבית חולים לחולי נפש, שבו הוא מת 20 שנה לאחר מכן.[1] אמו של מולדון נותרה לבדה וגידלה אותו באופן עצמאי. במהלך תקופה זו הוא הושפע מסבתו מצד אמו, ג'רושה, שהייתה אישה אינטליגנטית, תקיפה וסוציאליסטית בהשקפתה. אף על פי שמולדון לא קיבל מעולם את השקפותיה, הוא הושפע משאפתנותה, מהעניין שגילתה בפוליטיקה ומההערכה שרחשה למוסד מדינת הרווחה של ניו זילנד. מולדון זכה במלגת לימודים ולמד בבית הספר מאונט אלברט מ-1933 ועד 1936. בגיל 15 עזב את לימודיו והחל לעבוד בחברת בנייה ולאחר מכן כפקיד גבייה בחברת החשמל של אוקלנד. הוא למד הנהלת חשבונות בלמידה מרחוק.

חתונת הזוג מולדון

ב-1951 נשא מולדון לאישה את תיאה דייל פלייגר, שאותה הכיר באגף הצעיר של המפלגה הלאומית. תיאה הייתה אישה פעילה מאוד מבחינה חברתית וקהילתית, זכתה בתוארי כבוד רבים ועם בן זוגה, הביאה לעולם שלושה ילדים.

קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, התגייס מולדון לצבא ניו זילנד ושירת בחזית דרום האוקיינוס השקט ובזירת איטליה. בהיותו באיטליה, שירת בגדוד שבו שירתו שני עמיתים שלו לעתיד במפלגה הלאומית, דנקן מקנטייר וג'ק מרשל. שם גם השלים את הכשרתו כרואה חשבון ובשובו לניו זילנד לאחר המלחמה, היה למתמחר המוסמך הראשון במדינה, לאחר שעבד במשך כשנה במשרד תמחור בבריטניה.

חבר הפרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1947, הצטרף מולדון לסניף החדש של האגף הצעיר של המפלגה הלאומית ועד מהרה החל להיות פעיל במפלגה. בבחירות הכלליות של 1954 ו-1957 ניסה ללא הצלחה להיכנס לפרלמנט של ניו זילנד. ב-1960 נבחר מולדון לפרלמנט מטעם מחוז הבחירה של טאמקי (פרבר של אוקלנד), מחוז בחירה שאותו ייצג מולדון ב-32 השנים הבאות. במערכת בחירות זו אירע מהפך והמפלגה הלאומית, בהנהגתו של קית' הוליאוק, שבה לשלטון לאחר שהייה של שלוש שנים באופוזיציה.

מולדון ושני חבריו, דנקן מקנטייר ופיטר גורדון, שנבחרו עמו לפרלמנט באותה שנה, נודעו בכינוי "הטורקים הצעירים", בשל הביקורת שמתחו על המנהיגות הבכירה של המפלגה.[2] באותה עת קיבל מולדון את הכינוי "פיגי" (Piggy), כינוי שדבק בו עד יומו האחרון גם בקרב תומכיו. נראה היה שמולדון עצמו נהנה מתדמיתו הציבורית השנויה במחלוקת.[3]

מולדון התנגד הן להפלות והן לעונש המוות. ב-1961 הוא היה אחד מעשרת חברי הפרלמנט מטעם המפלגה הלאומית שחצו את הקווים והצביעו עם האופוזיציה בעד ביטולו של עונש המוות על רצח. ב-1977 הוא הצביע נגד חוק אמצעי המניעה, העיקור וההפלות, הצבעה שהוכרה כהצבעה לפי צו מצפון. חוק זה הסדיר לראשונה את נושא ההפלות והגדיר את המקרים בהם ניתן לבצע הפלות באופן חוקי (כמו מקרים של הריון עקב אונס, גילוי עריות, או כניסה להריון של מי שלא כשירה משפטית). כמו כן הסדיר החוק את נושא מכירתם ואספקתם של אמצעי מניעה. ב-1961 מונה מולדון להיות חבר בוועדה לביקורת הכספית של הפרלמנט. עקב היכרותו עם היבטים רבים של פעילות הממשלה, הוא הצליח להביא תועלת בדיונים רבים בפרלמנט.[1]

שר בממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבודתו בספסלים האחוריים בפרלמנט, הפגין מולדון כישרון ויכוח והתמדה. לאחר בחירתה מחדש של ממשלת הוליאוק ב-1963, מונה להיות תת-שר האוצר תחת שר האוצר הארי לייק.[1] במסגרת תפקידו זה, קיבל על עצמו את האחריות על המעבר לשיטת מטבע עשרונית שצלחה. בתחילה הייתה מחלוקת על עיצובם של המטבעות והשטרות החדשים של הדולר הניו זילנדי,[1] אך המחלוקות יושבו בטרם הנפקתו של המטבע החדש ביולי 1967.

שר האוצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלת הוליאוק נבחרה מחדש ב-1966. כשהוקמה הממשלה החדשה, לא נכלל בה מולדון ושני חבריו לשלישיית "הטורקים הצעירים", מקנטייר וגורדון, מונו על פניו. מולדון עצמו מונה כשר התיירות וכשר אוצר שותף שנה לאחר מכן.[1]

לאחר מותו הפתאומי של הארי לייק בפברואר 1967 מינה ראש הממשלה קית' הוליאוק את מולדון לתפקיד שר האוצר. מולדון כיהן בתפקיד זה ב-14 מתוך 17 השנים הבאות.[4] בגיל 45, היה מולדון לשר האוצר הצעיר ביותר בניו זילנד מאז שנות התשעים של המאה ה-19. באותה עת התחולל משבר כלכלי בניו זילנד עקב ירידה במחירי הצמר.[4]

כתגובה למשבר, הגיש מולדון תקציב ביניים במקום תקציבים שנתיים, כשהראשון מביניהם הוגש ב-4 במאי 1967. הוא קיצץ והקפיא את ההוצאה הציבורית והגדיל את המסים הבלתי ישירים.[4] כתוצאה מכך השתפר מצבה הכלכלי של ניו זילנד ודעת הקהל כלפיו השתפרה משמעותית.

עד מהרה המוניטין הלאומי של מולדון צבר תנופה והוא זכה לשבחים מפי הוליאוק על חלקו בניצחון המפלגה הלאומית בבחירות של 1969. הוליאוק שיבח את מולדון יותר מאשר שיבח את סגנו, ג'ק מרשל.[4] מולדון עשה שימוש טוב במדיום החדש, הטלוויזיה, ששידוריה החלו בניו זילנד ב-1960.[5]

סגן ראש הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף 1971, כאשר הודיע הוליאוק על פרישתו, התמודד מולדון מול מרשל על תפקיד מנהיג המפלגה. הוא הפסיד על חודם של קולות בודדים, אך זכה בבחירות בתפקיד סגן מנהיג המפלגה ובעקבות זאת מונה להיות סגן ראש הממשלה.

מרשל הוביל את מסע הבחירות שהתקיים בראשית 1972. מפלגת הלייבור, בהנהגתו של נורמן קירק הכריזמטי, ניצחה וסיימה 12 שנות שלטון של המפלגה הלאומית.

מנהיג האופוזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברים רבים בוועידת המפלגה סברו כי מרשל לא יצליח להתמודד מול ראש הממשלה נורמן קירק. מסיבה זו, ומסיבות נוספות, התפטר מרשל והוחלף במולדון, שב-4 ביולי 1974 נבחר להיות מנהיג האופוזיציה. ביום המחרת, פורסמה האוטוביוגרפיה הראשונה של מולדון, "עלייתו ונפילתו של הטורקי הצעיר". הספר הודפס בארבע מהדורות ונמכר ב-28,000 עותקים.[3]

מולדון ניצל את ההזדמנות כדי להתמודד מול קירק, אך מותו הפתאומי של קירק ב-31 באוגוסט 1974 קטע את המאבק. כמה ימים לאחר מכן התמנה ביל רולינג כראש הממשלה במקומו של קירק. בבחירות של 1975 התמודדה המפלגה הלאומית תחת הסיסמה, "ניו זילנד – כמו שרציתם אותה", סיסמה שמולדון הגה בעצמו והבטיח למלא אותה בתוכן באמצעות תוכנית נדיבה של ביטוח לאומי שתחליף את התוכנית המקבילה במימון מגזר המעסיקים של קירק ורולינג. מפלגת הלייבור הגיבה במערכה שנקראה "אזרחים למען רולינג". מולדון הביס את רולינג והפך את הרוב של 55 המושבים של הלייבור מול 32 המושבים של המפלגה הלאומית ל-55 מושבים של המפלגה הלאומית מול 32 של הלייבור.

ראש ממשלת ניו זילנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מולדון ב"יום ואיטנגי", 1976. יום לציון חתימת הסכם ואיטנגי.

ממשלה ראשונה (1978-1975)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מולדון הושבע כראש ממשלת ניו זילנד ה-31 ב-12 בדצמבר 1975 בהיותו בן 54. עם השבעתו הוא הבטיח להוביל את "ממשלת האדם הפשוט". מיד עם הקמתה התמודדה ממשלתו עם בעיות בתחום הכלכלה. מיתון שהתרחש בין יוני 1976 למרץ 1978 גרם לכלכלת ניו זילנד להתכווץ ב-4.1% ושיעור האבטלה עלה ב-125%.[6]

קרנות הפנסיה ופיצג'רלד נגד מולדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מצעדיו הראשונים של מולדון היה קיום מסיבת עיתונאים שבה הודיע על כוונתו לייעץ למושל הכללי לבטל את תוכנית הפנסיה של הלייבור מבלי להעביר זאת בחקיקה. בעתירה הקרויה "פיצג'רלד נגד מולדון ואחרים", נשיא בית המשפט העליון של ניו זילנד, סר ריצ'רד וילד, הכריז על מעשהו של מולדון כבלתי חוקי עקב הפרה של סעיף 1 לחוק הזכויות 1689. העיתונאי לענייני כלכלה, בריאן גיינור, טען שמדיניותו של מולדון לביטול תוכנית הפנסיה של הלייבור עלתה לו באובדן ההזדמנות לשנות מהיסוד את כלכלת ניו זילנד.[7]

אתגרים כלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלת מולדון ירשה מספר אתגרים כלכליים וחברתיים. במהלך סוף שנות השישים וראשית שנות השבעים, כלכלת ניו זילנד חוותה שקיעה משמעותית עקב מספר התפתחויות בינלאומיות: ירידת מחיר הצמר ב-1966, הצטרפותה של בריטניה לשוק האירופי המשותף ב-1973, ששללה מניו זילנד את הגישה לשוק הייצוא החשוב ביותר שלה ומשבר האנרגיה העולמי שאירע בשנת 1973. "שנות מולדון" התאפיינו בעקשנותו ובתושייתו של מולדון לשמור על מדינת הרווחה "מהעריסה עד לקבר", שהונהגה ב-1935, לנוכח העולם המשתנה. מולדון המשיך להיות דוברה של המפלגה הלאומית גם כאשר הפך למנהיגה. כיוון שהיה שר האוצר וראש הממשלה במקביל, היו בידיו סמכויות רבות. מולדון היה האחרון שהחזיק בשני התפקידים במקביל.

בתקופת ממשלתו הראשונה, התמקד מולדון בצמצום ההוצאות. מחד נאבק עם הגידול בעלות של תוכנית הפנסיה, ומאידך הקל את נטל המס שהוטל על השכבות החלשות, באמצעות מתן הנחות ופטורים רבים לבעלי ההכנסות הנמוכות. במרץ 1978 החל להסתמן שוב גידול בכלכלה, אך שיעורי האבטלה והאינפלציה נותרו גבוהים.[6]

הפשיטות עם שחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב מלדון המשיך את מדיניות קודמו ממפלגת הלייבור, נורמן קירק, שהחלה ב-1974, שבה עצר וגירש מהגרים שמוצאם מאיי האוקיינוס השקט. בשנות החמישים החלה ממשלת ניו זילנד לעודד הגירה משמעותית מכמה ממדינות אוקיאניה, כולל סמואה, טונגה ופיג'י, כדי להשלים את המחסור בידיים עובדות שנוצר עקב המשבר הכלכלי שהתחולל אחרי המלחמה. כתוצאה מכך, אוכלוסיית אנשי האיים בניו זילנד עמדה על 45,413 איש ב-1971, ורבים מהם האריכו את אשרות השהייה שלהם. המשבר הכלכלי של ראשית שנות השבעים גרם לעלייה בשיעורי הפשיעה, האבטלה ושאר חוליים חברתיים, שהשפיעו באופן בלתי מדתי על אוכלוסיית המהגרים האוקיאניים.

ביולי 1974, הבטיח מולדון, כמנהיג האופוזיציה, לקצץ בשיעורי ההגירה ולגלות קשיחות בחקיקה הקשורה לנושא. הוא מתח ביקורת על מדיניות ההגירה של ממשלת הלייבור שתרמה למיתון הכלכלי ועל המחסור בדיור שערער את סגנון החיים הניו זילנדי. במהלך מערכת הבחירות של 1975, השתמשה המפלגה הלאומית במסרי תעמולה שנויים במחלוקת, שמאוחר יותר נמתחה עליהם ביקורת על כך שגרמו לרגשות גזעניים כלפי המהגרים הפולינזים.[8] ממשלת מולדון האיצה את הפשיטות המשטרתיות שהונהגו לראשונה על ידי ממשלת קירק על מהגרים מהאיים שנשארו בניו זילנד לאחר שתוקף האשרה המקורית שלהם פג. פעולות אלו היו כרוכות בהפעלתן של יחידות משטרה מיוחדות שפשטו בשעות הבוקר המוקדמות על בתיהם של השוהים הבלתי חוקיים בכל רחבי ניו זילנד שגורשו לעתים קרובות עם משפחותיהם לארצות מוצאם.[9]

הפשיטות עם שחר גונו באופן נרחב על ידי חלקים שונים בחברה הניו זילנדית, כולל הקהילות של המהגרים מהאיים והמאורים, גופים כנסייתיים, מעסיקים, איגודים מקצועיים, קבוצות אנטי-גזעניות ומנהיגי האופוזיציה של הלייבור. הביקורת נמתחה גם על כך שהפשיטות הללו היו בלתי הוגנות כלפי המהגרים מהאיים, מאחר ששיעור המהגרים מהאיים היה רק שליש מבין השוהים הבלתי החוקיים, בשעה ששיעור המעצרים בקרבם עמד על 86%. רוב השוהים הבלתי חוקיים היו מבריטניה, אוסטרליה ודרום אפריקה.[9] צורת הטיפול של ממשלת מולדון בשוהים הבלתי חוקיים גרמה גם נזק ליחסים עם מדינות באוקיינוס השקט כמו סמואה וטונגה. ב-1979 הופסקו הפשיטות, מאחר שגירושם של השוהים הבלתי חוקיים הוכח כבלתי יעיל לריפוי חולייה של הכלכלה הניו זילנדית.[9]

פרשת מוייל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1977 האשים מולדון את חבר הפרלמנט מטעם הלייבור והשר לשעבר, קולין מוייל, על כך שנחקר במשטרה על פעילות הומוסקסואלית. פעילות הומוסקסואלית בין גברים הייתה אז בלתי חוקית בניו זילנד. לאחר שמוייל שינה את גרסתו מספר פעמים, הוא התפטר מהפרלמנט. מאוחר יותר הוא אמר שהוא לא היה מחויב להתפטר, אך הוא עשה זאת בשל העובדה ש"כל הפרשה גרמה לו בחילה". הועלה חשד שמולדון ראה במוייל איום על מנהיגותו ופעל בהתאם. באופן אירוני, בבחירות הביניים שהתקיימו לאחר התפטרותו של מוייל, זכה דייוויד לאני, שבהמשך עלה כוחו במפלגת הלייבור והוא נבחר כמנהיגה. לאני היה זה שהנהיג את מפלגת הלייבור בניצחון הסוחף שהיא נחלה מול מולדון ב-1984. בראיון שהעניק מוייל ב-1990, הוא אמר שהשערורייה הפכה אותו ל"אדם עצוב יותר וחכם יותר".

מינויו של הוליאוק כמושל הכללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כראש הממשלה הייתה למולדון הזכות הבלעדית לייעץ למלכה אליזבת השנייה את מי למנות לתפקיד המושל הכללי של ניו זילנד. ב-1977, לקראת סיום כהונתו בתפקיד של סר דניס בלנדל, היה צורך להציג מועמד חדש. ב-15 בדצמבר 1976 שיגר מולדון מסר למלכה ובו נקב בשמו של ראש הממשלה לשעבר, קית' הוליאוק כמועמד לתפקיד והמלכה אישרה את המלצתו. ההודעה הרשמית נמסרה על ידי המלכה בתום ביקורה המלכותי במרץ אותה שנה.

בחירה זו נראתה שנויה במחלוקת על ידי אנשים מסוימים, שכן הוליאוק עדיין כיהן אז כשר בממשלתו של מולדון. רבים ממתנגדי ממשלת מולדון, טענו שזהו מינוי פוליטי. מנהיג האופוזיציה, ביל רולינג, הלין על כך שמולדון לא נועץ בו בהחלטה על המינוי ולאחר מכן הצהיר שאם מפלגת הלייבור תזכה בבחירות הכלליות של 1978, הוא ידאג להעביר את הוליאוק מתפקיד המושל הכללי. כדי להתמנות לתפקיד, התפטר הוליאוק מחברותו בפרלמנט.

בחירות 1978[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות הכלליות שנערכו בנובמבר 1978, איבדה המפלגה הלאומית שלושה מושבים בפרלמנט, אך נותרה בשלטון, אף על פי שהיא איבדה את אחוזי ההצבעה לטובת מפלגת הלייבור שהתאוששה. נשיא המפלגה הלאומית, ג'ורג' צ'פמן, טען שהמפלגה נאלצה להתאמץ בבחירות בשל שינויים רבים שבוצעו בגבולות מחוזות הבחירה, וזאת בניגוד לטענתו של מולדון שהשקיעה במעמדה של המפלגה נבעה מיחסה העוין של התקשורת.

ממשלה שנייה (1981-1978)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המס על הקרוואנים ועל הסירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1979 ניסה מולדון להעלות את המס על בניית ורכישת סירות ועל רכישת קראוונים ב-20%. התוצאה המידית של צעד זה היה חיסולה של תעשיית הקרוואנים והסירות, שכן הקונים הפוטנציאלים לא יכלו לעמוד בעלות הנוספת של הקנייה או הבנייה. כתוצאה מכך, גם האבטלה של עובדי התעשיות הללו עלתה עקב ביטולי הזמנות.[10] למרות ההוכחה הברורה שהעלאת מסים זו הייתה כרוכה באובדן הכנסות ומקומות עבודה, סירב מולדון לבטלה מתוך טענה שצעד כזה יהווה הודאה בכישלון. המס לא בוטל עד להגשת התקציב הראשון של ממשלת הלייבור שנבחרה ב-1984. סטיקר פופולרי שניתן היה לראות אז על פגושי המכוניות היה "הייתי מעדיף להפליג, אך הצבעתי למפלגה הלאומית".

היחס לקומוניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו מפלגות שמרניות אחרות במהלך המלחמה הקרה, אימצה ממשלתו של מולדון עמדה אנטי-סובייטית. כפעיל ותיק של המפלגה הלאומית, התייחס מולדון לקומוניזם כאל רעה חולה. בתוכנית טלוויזיה בסוף שנות השישים, הוא גם מתח ביקורת על אנשי הכמורה שמתחו ביקורת על משטר האפרטהייד בדרום אפריקה וטען שבכך הם נכשלו בהתנגדות לקומוניזם. מולדון היה גם ביקורתי על ההשפעה הקומוניסטית על האיגודים המקצועיים בניו זילנד. הוא גם ראה במפלגת האחדות הסוציאליסטית (Socialist Unity Party), שהתפלגה מהמפלגה הקומוניסטית של ניו זילנד, כגייס חמישי סובייטי שניסה להיות גורם חתרני בניו זילנד ובמדינות האוקיינוס השקט. בכמה נאומים ומסיבות עיתונאים, הוא האשים את מפלגת האחדות הסוציאליסטית וקבוצות קומוניסטיות אחרות בעידוד שביתות ובארגון מחאות כנגד ביקורים של צי ארצות הברית וכנגד קשריי הספורט של ניו זילנד עם דרום אפריקה.

תיאה מולדון, רוזלין קרטר, רוברט מולדון וג'ימי קרטר, נובמבר 1977

כראש הממשלה, קיבל מולדון הן את העמדה האמריקאית והן את העמדה הסינית שברית המועצות הייתה מעצמה כוחנית עם שאיפות במרחב הפסיפי. מלדון הצטרף לנשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר ולמנהיגים מערביים אחרים בגינוי הפלישה הסובייטית לאפגאניסטן ב-1979 ולהטלת החרם על אולימפיאדת מוסקבה ב-1980. עם זאת, לא השתתפה ממשלת מולדון בחרם על ברית המועצות בהנהגת ארצות הברית עקב חשש מפגיעה בכלכלת ניו זילנד, שהייתה מושתתת על הייצוא החקלאי. ב-1980, גירשה ממשלת ניו זילנד את שגריר ברית המועצות, וסבולוד סופינסקי, על חלקו בהעברת כספים למפלגת האחדות הסוציאליסטית. למרות העוינות שלו כלפי ברית המועצות וכלפי התנועות הקומוניסטיות המקומיות, ממשלת מולדון שמרה על יחסים כלכליים תקינים עם ברית המועצות.

ביקור נבחרת הרוגבי של דרום אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך אמונתו שאין לערב פוליטיקה עם ספורט, התנגד מולדון ללחצים למנוע את ביקורה ב-1981 של נבחרת הרוגבי של דרום אפריקה, שהייתה אז תחת משטר האפרטהייד. עקב צעדו זה, הואשם מולדון בהפרתו של הסכם שהתקבל ב-1977 על ידי ראשי מדינות חבר העמים הבריטי בנוגע להחרמתם של הנבחרות והספורטאים הדרום אפריקאים. הסכם זה נחתם בעקבות החרם שהוטל על ידי מדינות אפריקה על משחקי אולימפיאדת מונטריאול ב-1976, חרם שהוטל עקב משחקה של נבחרת הרוגבי של ניו זילנד עם הנבחרת הדרום אפריקאית. בכל אופן, ציין מולדון שההסכם הנ"ל תוקן, ובמאמר שפרסם בעיתון הטיימס הוא טען שהוא לא הפר את ההסכם, שכן "ניו זילנד, ואחריה מדינות אחרות, הבהירו שהן לא תוכלנה לחתום על הסכם שידרוש מהן להפר את חירותם של הספורטאים שלהן ולהגביל קשרים ספורטיביים".[11] הביקור עורר הפגנות פומביות מסיביות, גרם להקמתה של קבוצת הלחץ "עצרו את כל הביקורים הגזעניים" (Halt All Racist Tours) והיווה את אחד השסעים החברתיים החמורים ביותר שניו זילנד חוותה בתולדותיה. מולדון תמך בנחישות באלה שצידדו בקיומו של הביקור, בטענה שאין לערב שיקולים פוליטיים בספורט. הוא טען שאיסור ביקורה של הנבחרת הדרום אפריקאית הוא מחוץ לתחום סמכותו והוא התיר את ההחלטה אם לשחק מול נציגי משטר האפרטהייד לשיקולם האישי של שחקני נבחרת הרוגבי הניו זילנדית. מולדון אף טען שהשתתפות במשחק מול נבחרת דרום אפריקה, אין משמעותה תמיכה במשטר האפרטהייד בדיוק באותה מידה שמשחק מול נבחרת ברית המועצות, אין משמעותה תמיכה בקומוניזם.

"לחשוב בגדול"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המהפכה האיראנית התחולל משבר האנרגיה של 1979. כלכלתה של ניו זילנד רק החלה להתאושש מהמיתון של 19761978.[6] מצב הכלכלה החל להתערער ומולדון ניסה להגיע לעסקת חבילה עם האיגודים המקצועיים בנוגע לנושא השכר: הפחתת שיעור המס כנגד הסכמה של האיגודים לא לדרוש העלאות שכר נוספות, בדומה להסכם שהושג מאוחר יותר ב-1983. נשיא פדרציית העובדים, ג'ים נוקס, שהיה יריבו של מולדון, סירב לשתף פעולה.[12] בתגובה, הציג מולדון את אסטרטגיית "לחשוב בגדול" (Think Big),[13] שבמסגרתה לקחה הממשלה הלוואות גדולות והשקיעה את הכספים במיזמים תעשייתיים, בעיקר בתחום האנרגיה, כדי ליצור הכנסות ומקומות עבודה.

למעשה תוכנית זו לא יצאה לפועל. רוב המיזמים של התוכנית הניבו הכנסות כאשר מולדון עוד כיהן כראש הממשלה ורבים אחרים הוכשלו עקב סכסוכי עבודה. כתוצאה מגרעון של כמיליארד דולר בקופת האוצר, נאלץ מולדון לקחת הלוואות נוספות כדי לממן את מדיניות מדינת הרווחה ואת הסובסידיות לחקלאות.

מתוך דאגה לשימוש במטבע זר במהלך משבר האנרגיה של שנות השבעים, תמך מולדן בתוכנית להכנסתם לשימוש של כלי רכב המונעים בגז טבעי או כלי רכב המשלבים הנעה בגז ובדלק. התקציב שמולדון הגיש ב-1979 כלל תמריצים לעידוד ההסבות הללו וניו זילנד הייתה ככל הנראה המדינה הראשונה שבה כלי הרכב כאלו היו חזון נפרץ. עם זאת, התחזית שמחירי הדלקים יאמירו יתר על המידה, לא התגשמה באותה תקופה.

בחירות 1981[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות המבוכה שנוצרה עקב הביקור של נבחרת הרוגבי של דרום אפריקה, הצליחה ממשלת מולדון לנצח בבחירות הכלליות שנערכו בנובמבר 1981. עם פרסום תוצאות הבחירות, התברר כי המפלגה הלאומית זכתה ב-46 מושבים בפרלמנט, מול 44 של הלייבור ו-2 של מפלגת האשראי החברתי, אך בעקבות ספירה חוזרת, זכתה המפלגה הלאומית במחוז הבחירה של גיסבורן על חודם של 150 קולות והיא הצליחה לשמור על רוב. מולדון שוכנע לא להפוך את פרשת ביקור הנבחרת לסוגיה שתעמוד על סדר היום של מסע הבחירות ותחת זאת התמקד מסע הבחירות של המפלגה הלאומית באסטרטגיית "לחשוב בגדול".

ממשלת שלישית (1984-1981)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופתה כהונתה של ממשלת מולדון השלישית הייתה סוערת. עם רוב של מושב אחד בפרלמנט, התמודד מולדון עם אי שקט הולך וגדל במושבים האחוריים של סיעתו שהיושבים עליהם רצו שהמפלגה תאמץ גישה כלכלית ליברלית יותר. בראשית 1982, תקף דרק קויגלי, שר זוטר שעוד ב-1980 היה חלק מקבוצה שדחפו להדחתו של מולדן, את אסטרטגיית "לחשוב בגדול" ועורר ספקות על כדאיותה. כתוצאה מכך דרש ממנו מולדון להתנצל או להתפטר מהממשלה. קויגלי בחר להתפטר. מולדון גם התעמת עם תומך המפלגה לשעבר והמיליונר בוב ג'ונס, שאיים להקים מפלגה משל עצמו כצעד מחאה כנגד מדיניותו הכלכלית של מולדון. ב-1983 הקים ג'ונס את "מפלגת ניו זילנד", שגרפה חלק ניכר מקולות המצביעים בבחירות 1984.[14]

המיתון הכלכלי והקפאת השכר והמחירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהתברר שתוכנית "לחשוב בגדול" לא הגשימה את מטרותיה, החליט מולדון באפריל 1982 על הקפאה מוחלטת של השכר, המחירים, שיעורי הריבית והדיבידנדים. כנגד זה הוא החליט על קיצוץ במסים, קיצוץ שעלה לאוצר המדינה בכמיליארד דולר ניו זילנדי. בסופו של דבר, הקפאת השכר, שהייתה אמורה להיות בתוקף רק במשך שנה, המשיכה לכמעט שנתיים והיא בוטלה רק על ידי ממשלת הלייבור שכיהנה לאחר ממשלת מולדון. שנים לאחר מכן, הודה מולדון שההקפאה הייתה משגה פוליטי.

המיתון הכלכלי הבא במהלך תקופת כהונתו של מולדון כראש הממשלה הגיע בספטמבר 1982.[6] כלכלת ניו זילנד חוותה ירידה של 3%, שיעור אבטלה הגיע ב-1983 ל-5.1% ומאזן ההגירה השלילי המשיך להיות גבוה.

מלחמת פוקלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1982, תמכה ממשלת מולדון בבריטניה במלחמת פוקלנד. בעוד שניו זילנד לא השתתפה ישירות במלחמה, התחייב מולדון לשלוח את שתי הפריגטות של הצי המלכותי של ניו זילנד, "קנטרברי" ו"ואיקטו" לאוקיינוס ההודי כדי לשחרר את הפריגטות של הצי המלכותי הבריטי ממשימותיהן שם, כדי שהן תוכלנה להגיע לזירת המלחמה. ניו זילנד גם ניתקה את קשריה הדיפלומטיים עם ארגנטינה. כדי להגן על צעדיו אלה, כתב מולדון מאמר שפורסם בטיימס, שכותרתו הייתה, "מדוע אנו עומדים לצד ארץ האם שלנו".

אומתנו היא חופשית ועצמאית, אך בעתות צרה אנו עומדים לצדה של ארץ האם שלנו... החלטתה של ניו זילנד לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם ארגנטינה בהקשר לאיי פוקלנד, מיד לאחר שבריטניה עשתה זאת, הייתה לא בשל תמיכתה של בריטניה בנושא המוצדק. הסיבה רחבה הרבה יותר מכך. צעד זה הוא בהקשר של הצהרתו של ראש ממשלת ניו זילנד מטעם מפלגת הלייבור ב-1939: "לאן שבריטניה הולכת, אנו הולכים". אנו רואים את איי פוקלנד כטריטוריה בריטית ואת תושבי האיים כנתינים של מלכתנו. אנו חיים בקצה העולם ואנו מכירים את תחושת הבידוד... אנו ותושבי איי פוקלנד בני משפחה אחת. מבחינה היסטורית, היו לבריטניה הזדמנויות גדולות להציב את המנהיגים כשהנסיבות חייבו זאת. אני רואה במרגרט תאצ'ר כאחת מהפוליטיקאיות הטובות והישרות ביותר שבהם פגשתי... ב-1939 למדנו את האיוולת שבפיוס שמחירה היה אסון גדול. אסור לפייס את השליטים הצבאיים של ארגנטינה. ניו זילנד תעמוד לצדה של בריטניה לאורך כל הדרך.

לדבריה של ראשת ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, אמר מולדון על עמדתו בנושא פוקלנד: " אנו ותושבי איי פוקלנד משפחה אחת"[15] ושהוא הזכיר לה: "אל תשכחי, בניו זילנד, אנו עדיין בני אותה משפחה".[16]

היחסים הכלכליים עם אוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מולדון יזם את תוכנית "היחסים הכלכליים הקרובים" (Closer Economic Relations – CER) עם אוסטרליה, שמטרתם הייתה לבצע ליברליזציה של יחסי הסחר בין שתי המדינות. התוכנית נכנסה לתוקף בערב ראש השנה 1982 והיא השיגה את מטרותיה ב-1990, חמש שנים לפני תאריך היעד.[17]

מדיניות ספינות הגרעין ובחירות 1984[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסופו של דבר, סיום דרכה של ממשלת מולדון הגיע בעקבות התעמתות לילית עם חברת הפרלמנט יושבת הספסלים האחוריים, מרילין וורינג, בנוגע לתהליך החקיקה הארוך שהובילה האופוזיציה להפיכת ניו זילנד לאזור חופשי מגרעין. בדיון זה הודיעה וורינג למולדון שהיא תחצה את הקווים ותצביע עם האופוזיציה. ב-14 ביוני 1984, כשהוא נראה שתוי, הודיע מולדון על עריכת בחירות בזק ב-14 ביולי אותה שנה. ההיסטוריונים הבחינו בצירוף המקרים חסר המזל עם יום הבסטיליה.[18] בתשובה להערה של עיתונאי על כך שחודש ימים הוא זמן קצר מדי לניהול מערכת בחירות, ענה מולדון "זה לא נותן ליריבי זמן רב". בבחירות נחל מולדון תבוסה כבדה על ידי מפלגת הלייבור שקמה לתחייה בהנהגתו של דייוויד לאני ושזכתה ב-56 מושבים בפרלמנט מול 37 המושבים של המפלגה הלאומית ולנוכח פיצול הקולות המסיבי שנגרם במיוחד עקב ההצבעה למפלגת ניו זילנד. היותו של מולדון תחת השפעת אלכוהול בעת שהכריז על עריכת הבחירות העניקה למערכת בחירות זו את הכינוי "בחירות השנאפס" (באנגלית: schnapps election, בהשאלה מהביטוי, snap election- בחירות בזק).

בניו זילנד אין זה מקובל שראש הממשלה יבקש להקדים את הבחירות, למעט במקרה שהוא או היא לא מסוגלים למשול, או במקרה שהוא או היא זקוקים לאישורו של ציבור הבוחרים לעניין בעל חשיבות לאומית. מולדון הצדיק את עריכתן של בחירות הבזק בתחושתו שמרידתה של וורינג הקשתה על יכולתו למשול. ואכן, היה זה ברור שמולדון ראה קושי לקבל החלטות כלכליות עם מורדים נאו-ליברלים כמו רות ריצ'רדסון ודרק קויגלי, שהצביעו נגד הממשלה במספר נושאים. עם זאת, וורינג אמרה שהיא לא הייתה מצביעה אי-אמון נגד מולדון או מונעת את העברת התקציב. הצהרה זו הביאה את ההיסטוריונים לפקפק בתירוץ של מולדון לעריכת בחירות הבזק, שכן במצב זה עדיין הייתה לו היכולת למשול.

המשבר החוקתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשה שנויה במחלוקת אירעה במהלך מערכת הבחירות והעברת השלטון. בראשית 1984, החל סגן נגיד הרזרב בנק של ניו זילנד, רודריק דין, להיות מודאג מכך שהדולר הניו זילנדי, ששער החליפין שלו עם הדולר האמריקני היה קבוע, פוחת באופן משמעותי והיה עלול להיות חשוף לספקולציות בשווקים הפיננסים על רקע "אירוע פוליטי משמעותי". המצב החמיר לאחר השערות של התקשורת בעקבות הדלפות שממשלת הלייבור הנכנסת תפחת ככל הנראה את הדולר הניו זילנדי עם עלייתה לשלטון. הרזרב בנק יעץ למולדון שיש לפחת את הדולר, עצה שמולדון התעלם ממנה עקב אמונתו שצעד כזה יזיק לשכבות החלשות בטווח הבינוני וביוני 1984 הוא הודיע, כאמור, על בחירות הבזק.

לאחר הבחירות המחלוקת הפכה למשבר חוקתי. מולדון סירב לפעול על פי הוראות הממשלה הנכנסת, וגרם למשבר המוניטרי להחמיר. בסופו של דבר הוא נעתר להפצרות, לאחר שמעמדו כמנהיג המפלגה אוים על ידי חברי הגוף הבוחר של המפלגה.[19]

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מולדון הודח מתפקידו כמנהיג המפלגה הלאומית זמן קצר אחרי הבחירות והוחלף בסגנו, ג'ים מק'לאי. מולדון היה ראש הממשלה היחיד מטעם המפלגה הלאומית שלאחר שהובס בבחירות, לא המשיך להנהיג את מפלגתו באופוזיציה. הוא סירב להצעתו של מק'לאי לקבל עמדה בספסלים הקדמיים של המפלגה, ותחת זאת הוא העדיף לשוב לספסלים האחוריים בפעם הראשונה לאחר שני עשורים. היחסים בין השניים הגיעו לשפל כאשר מולדון מתח ביקורת על מנהיגות המפלגה בכללותה ואילץ את מק'לאי להוריד אותו לדרגה הנמוכה ביותר בגוף הבוחר של המפלגה.

מולדון המשיך לחתור תחת מנהיגותו של מק'לאי עד 1986, אז מק'לאי גם הוא הוחלף על ידי סגנו (שהיה המועמד המועדף על מולדון), ג'ים בולגר, ששירת כשר העבודה במחצית השנייה של תקופת כהונתו של מולדון כראש הממשלה. בולגר החזיר את מולדון לספסלים הקדמיים כדובר בנושאי מדיניות החוץ, והציב אותו מול ראש הממשלה, דייוויד לאני.

מולדון המשיך לכהן כחבר בפרלמנט עד זמן קצר לפני מותו. הוא חזה בתקופת כהונתה של ממשלת הלייבור הרביעית הנאו-ליברלית ובבן חסותו, ג'ים בוגלר, מנצח באופן סוחף בבחירות של 1990. מולדון היה מבקר חריף של מממשלת בוגלר ושל שרת האוצר שלה רות ריצ'רדסון.[20] מולדון התנגד להפיכתם של יחסים הומוסקסואליים לחוקיים ב-1986.

אף על פי שהוא נותר כדמות איקונית בחלקים מסוימים של הציבור, במיוחד המבוגרים שביניהם, נחלש עד מהרה כוחו הפוליטי של מולדון. הביוגרף שלו, בארי גוסטפסון, שתיאר את עצמו כלא בהכרח תומך של מולדון, כתב שהוא המשיך לכהן כחבר פרלמנט פעיל שדאג למחוז הבחירה שלו בכל תחומי החיים. הוא המשיך לכתוב בכתבי עת כלכליים בינלאומיים, וטען שהאבטלה שגאתה כתוצאה מרפורמות הסחר החופשי, הייתה גרועה יותר בהשוואה להישגים שלהן, דעה שזכתה לפופולריות בתקופת כהונתה של ממשלת הלייבור החמישית ב-1999.

למולדון הייתה קריירה בימתית קצרה במסגרת מופע האימים של רוקי, שהוצג באוקלנד, בו הוא היה המספר. כמו כן היו לו כמה הופעות תקשורתיות זוטרות בסרטי פרסומת, בסדרת טלוויזיה, בתוכנית אירוח בטלוויזיה ובתוכנית רדיו.

בשנותיו האחרונות התרופפה בריאותו של מולדון והוא סבל משורה של מחלות. כשהוא מנוכר למפלגתו וכשהוא מאוכזב ממדיניות הממשלה, הודיע מולדון על פרישתו מהמפלגה ב-10 בנובמבר 1991.[20]

קברו של רוברט מולדון

שבוע לאחר מכן הודיע מולדון בתוכנית הרדיו שלו על פרישתו מהפרלמנט. חודש לאחר מכן הוא התפטר רשמית. פרישתו זכתה לתגובות מפיו של נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן (שציין שבגילו של מולדון הוא רק החל את הקריירה הפוליטית שלו) ומפיה של מרגרט תאצ'ר. זמן קצר לאחר פרישתו התדרדר מצב בריאותו באופן רציני.

רוברט מולדון מת בבית החולים באוקלנד ב-5 באוגוסט 1992 בהיותו בן 70. הוא נטמן בבית הקברות פוראוה בחלקת קבר שמשקיפה על העיר. אשתו, תיאה, מתה בפברואר 2015 בגיל 87.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רוברט מולדון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 "Robert Muldoon Official Biography". Archives New Zealand. 26 May 2011. Retrieved 4 February 2015.
  2. ^ "Story: Muldoon, Robert David: Page 3 - National MP". Te Ara: The Encyclopedia of New Zealand. 30 October 2012. Retrieved 2 February 2015.
  3. ^ 3.0 3.1 "Story: Muldoon, Robert David: Page 5 - Party leader". Te Ara: The Encyclopedia of New Zealand. 30 October 2012. Retrieved 2 February 2015.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 "Story: Muldoon, Robert David Page 4 - Cabinet minister". Te Ara: The Encyclopedia of New Zealand. 30 October 2012. Retrieved 2 February 2015.
  5. ^ "Story: Muldoon, Robert David Page 6 - Prime Minister". Te Ara: The Encyclopedia of New Zealand. 30 October 2012. Retrieved 2 February 2015.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 "How bad is the Current Recession? Labour Market Downturns since the 1960s". Ministry of Business, Innovation and Employment. Retrieved 15 December 2014.
  7. ^ Gaynor, Brian (22 September 2007). "Brian Gaynor: How Muldoon threw away NZ's wealth". The New Zealand Herald. Retrieved 22 September 2007.
  8. ^ National Party advertisement (DOCUMENTARY). TVNZ Television New Zealand, Te Ara: The Encyclopedia of New Zealand. 1975.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 Damon Fepulea'I, Rachel Jean, Tarx Morrison (2005). Dawn Raids (DOCUMENTARY). TVNZ, Isola Publications.
  10. ^ Lewis, Geoff (4 August 2014). "Vantastic explores NZ caravan history". Fairfax New Zealand.
  11. ^ robert muldoon - 1981 new zealand springbok tour protests
  12. ^ Peter Franks (30 October 2012). "Knox, Walter James". Te Ara: The Encyclopedia of New Zealand. Retrieved 7 April 2015.
  13. ^ "Story: Muldoon, Robert David Page 7 - Economic policy and problems". Te Ara: The Encyclopedia of New Zealand. 30 October 2012. Retrieved 2 February 2015.
  14. ^ "Story: National Party Page 2 – Consensus and division". Te Ara: The Encyclopedia of New Zealand. 13 July 2012. Retrieved 17 February 2015.
  15. ^ Margaret Thatcher, "Speech to Conservative Women’s Conference", 26 May 1982
  16. ^ Margaret Thatcher, "House of Commons PQs", 20 May 1982
  17. ^ Closer Economic Relations (CER) from StudyOz (Australian High Commission in New Zealand).
  18. ^ "Robert Muldoon". Ministry for Culture and Heritage. 9 July 2010. Retrieved 22 November 2010.
  19. ^ Audrey Young (28 August 2012). "McLay: My plan to replace Muldoon". The New Zealand Herald.
  20. ^ 20.0 20.1 "Story: Muldoon, Robert David Page 9 Final battles". Te Ara: The Encyclopedia of New Zealand. 30 October 2012. Retrieved 2 February 2015.



ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg