קודש (הלכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהלכות טומאה וטהרה, קודש הוא כל דבר מן החי ומן הצומח, שלפחות חלק ממנו עלה או הוקדש להקרבה בבית המקדש (ונכלל גם בקודשי מזבח). דינו של הקודש להֶאכל בטהרה בירושלים בלבד. הקודש נחלק לכמה סוגים עיקרים: קדשי קדשים וקדשים קלים - שהם כל הקורבנות שיש מן החי, ומנחות - שהם הקורבנות שבאים מהצומח.

קודש הוא גם שם מושאל לדרגת טומאה הנקראת רביעי לטומאה, טומאה הקיימת בקודש בלבד.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקודש הוא הקורבנות שמגיעים לבית המקדש, ולכן חלה עליו קדושה חמורה, שיוצא ממנה זהירות גדולה מטומאה, עד כדי איסור כרת שהוא העונש הכי חמור ביהדות. ואף התורה קבעה להביא חטאת בראש חודש ובימים טובים כדי לכפר על הטומאה של הקרבנות. כאשר ככלל המאכלים בהלכות טומאה וטהרה מתחלקים, מבחינת דרגת קדושתם, לארבעה סוגים, מן הקל אל החמור והמקודש: א. חוּלִין. ב. מעשר שני ג. תרומה ד. קודש - שהוא בעצם הדרגה הכי גבוה בכל דרגות המאכלים לעניין הטומאה, וגם הכי "רגיש" לטומאה. רשימה זאת גם מקבילה לדרגות הטומאה של ראשון ושני, כלומר את ה"מעשר שני" אסור לאכול כאשר הוא שני לטומאה אך מותר כאשר הוא שלישי, וכן התרומה אסורה באכילה בשלישי ומותרת ברביעי. ולכן כדוגמה תרומה שהיא טמאה בדרגת שלישי לטומאה אם תיגע בתרומה אחרת לא תפסול אותה, אך אם תיגע בקודש תפסול אותו כיוון שתהפוך אותו לרביעי, טומאה שאסורה רק בקודש ולא בתרומה.

בעקובות קדושתו הגדולה בתורה, גם חז"ל החמירו עליו המון חומרות, כאשר רבות מהם הם על גבי החומרות והדינים של התרומה, שהיא הדרגה שמתחתיו. אף שלמרות קדושתו הגדולה אינו נאכל רק לכוהנים כמו התרומה, אלא נאכל גם לישראל[1] כיוון שכולם רשאים (או חייבים במקרים מסוימים[2]) להקריב קרבנות ולאכלם בטהרה בירושלים. וכן בעקבות חומרתו הגדולה גם עמי הארץ, כלומר אנשים שאינם יודעים את הלכות הטהרה ואינם נזהרים בה, נאמנים לומר על הקודש שהוא טהור, כיוון שחמור הוא בעינהם לא יבאו לשקר, זאת בניגוד לתרומה כיוון שפחות חמורה לא נאמנים עליה[3].

המקורות בפסוקים וחז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר. וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ. וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

ויקרא ז יט-כא

אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי יְהוָה.

ויקרא כב ג

פסוקים אלה עוסקים בטומאת הקודש בין על האדם ובין על בשר הקודש. כאשר בפסוקים אלו ניתן לראות על פי פרשנות חז"ל מספר עניינים בולטים: שקודש עצמו שנטמא אסור באכילה ודינו שריפה באש[4], ואילו אדם ("נפש"), ש"טמאתו עליו" כלומר שהאדם עצמו טמא ולא הבשר, אסור לו לאכול מהקודש ואם אכל חייב כרת[5]. "כל טהור יאכל בשר" מלמד שבשר שספק טמא דינו טהור, ואילו במקרה שאדם ספק טמא דינו שטמא[6], כאשר הפסוק שאחריו בא לפרש את הפסוק הקודם מה זה בעצם טמא, סיבת הזכרת טומאות חמורות (מת) עם קלות (שרץ), זה כדי להגיד שבכל סוגי הטומאות אסור לאכול את הקודשים[7].

אף שהפסוק מזכיר רק קורבן שלמים זה לא בא ללמד רק על שלמים והדומים לו (בכור מעשר ופסח), אלא גם על שאר הקרבנות כאשר דורשים את המילים "בשר" כדי להוסיף את כל הקרבנות הנאכלים (גם לכוהנים) ומהמילים "זבח" מוספים גם עולות, ומההיקש מהפסוק "אל הקודשים אשר יקדישו" לומדים גם שזה על שאר הדברים שמוקרבים כמו מנחות וכל הדברים שאין להם מתירים כמו הקומץ והלבונה הקטורת מנחת נסכים ומנחות של כהנים[8]. על המילים "ונפש כי תגע", לומדים שהקודשים נטמאים רק במגע ולא במשא. פירוש נוסף הוא שכיוון שכתוב כבר טומאתו עליו מובן שזה כל הטומאות היוצאות מגוף האדם ולכן התורה מוסיפה גם את הטומאות החיצוניות שמגיעות לרוב ממגע כמו מאדם או בעלי חיים מתים.

הגדרות בקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש בקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר שימוש הקודש לאדם הוא אכילה, לרוב הכוהנים הם האוכלים את הקודש, ובקודשים קלים גם ישראל צריכים לאכול קודש. בגמרא במסכת קידושין[9] ישנה מחלוקת האם קדשים מותרים גם בשימושים אחרים (כמו התרומה). המחלוקת בהבנת הפסוק "זֶֽה־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ מִקֹּ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים מִן־הָאֵ֑שׁ", בין רבי יהודה לרבי יוסי שרבי יהודה סובר שקדשי קדשים ניתנו לכל שימוש מהמילים "לְךָ֛" לכל השימושים שלך, ואילו רבי יוסי סבר רק לאכילה מהמילים "מִן הָאֵ֑שׁ" שפירוש המילים זה מהמזבח, כמו שהמזבח רק "אוכל" כך גם לך יהיה ניתן רק לאכילה. הרמב"ם פוסק כרבי יוסי שקודש ניתן רק לאכילה[10] אך ממה שנשאר שלא ראוי לאכילה, כגון העצמות מותר לעשות כלים ושאר שימושים[11]

הכלולים בקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל הדברים הכלולים בקודש מתחלקים ל3 סוגים עיקריים:

אף הקטורת[13] הלבונה ועצי המערכה נחשבים כקודש כדי להיטמא אף שאינם ראויים למאכל[14]

זמן ההקדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטומאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזמן בו הקודש מתקדש ונהיה ראוי לקבל טומאה בדרגת קודש (כמובן שלפני כן יכול להיטמא כמו אוכל רגיל), משתנה בין סוגי הדברים. כאשר החלוקה העיקרית היא בין קודש המגיע מן חי, לקודש המגיע מן הצומח[15]:

סיכום זמני ההקדשה לטומאה ולאיסור האכילה
הסוגים קבלת טומאה איסור אכילה
מהחי שחיטה זריקת הדם
מנחות רק מזמן
שקדשו בכלי
שקרב הקומץ
מנחות ללא מתירין
לבונה וקטורת
קומץ
שקדשו בכלי
לחמי תודה
ורקיקי נזיר
משקרמו בתנור
ושנשחט קורבנם
שנזרק דם קורבנם
שתי הלחם שיקרום בתנור
לחם הפנים שקרבו הבזיכים

בדברים הבאים מהצומח שהוקדשו ועדיין לא קדשו בכלי שרת נחשבים כתרומה שנטמאים עד שלישי לטומאה[16].

לאיסור האכילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומת הזמן שבו הקודש נהיה ראוי לקבל טומאה, יש את הזמן שבו חל איסור האכילה בטומאה שלעולם לא יחול לפני האפשרות לקבל טומאה, ולרוב יחול בשלב שלאחר אפשרות קבלת הטומאה. ושגם הוא משתנה בין סוגי הדברים:

  • בקרבנות שבאים מן החי בבהמות האיסור חל לאחר זריקת הדם על המזבח, ובקרבנות העוף זה ממיצוי הדם בעולה או מהזאת הדם בחטאת, על המזבח.
  • בקרבנות הבאים מהצומח
    • במנחות ובלבונה והשמן הכלולים בהם, וכן שמן שבא בפני עצמו[17], רק משקרב הקומץ
    • במנחות שאין להם מתירין - מנחת נסכים, יין שבא בפני בפני עצמו[18], ומנחות שהביאם כהן[א][19]. ובקומץ של שאר המנחות, בלבונה ובקטורת, משקדשו בכלי שרת
    • בלחמי התודה ורקקי הנזיר משנזרק דם הקורבן שלהם
    • בשתי הלחם החיוב על האכילה בטומאה חל רק לאחר שנזרק דם כבשי השלמים שלהם
    • בלחם הפנים החיוב על האכילה בטומאה חל רק לאחר שקרבו בזיכי הלבונה שלו

כאשר העיקרון של איסור אכילת אדם טמא מתקיים רק לאחר שקרבו המתירין, ובדבר שאין לו מתירין מהרגע שקדש בכלי. והמתירין עצמם חייבים מהזמן משהוקדשו בכלי, חוץ מהדם שעליו לעולם לא חייבים כרת על אכילתו בטומאה למרות שהוא מהמתרין[20]. כאשר ה"מתירין" הם חלקים מהקורבן שעולים למזבח ראשונים ועל ידי זה שהם עלו שאר החלקים מותרים בזכותם לעלייה למזבח או לאכילה[21].

איסורי הטומאה בקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם טמא שאכל קודש בין שהקודש טמא או טהור, במזיד חייב כרת ואיסור זה נקרא גם טומאת מקדש וקדשיו, ובשוגג מביא קורבן עולה ויורד[22]. כאשר טומאה זאת צריכה להיות כמו טומאה שעליה חייבים כרת גם על הכניסה למקדש בטומאה, כלומר שאיסורים אלו של אכילת קודש וכניסה למקדש חלים בטומאות כמו: מצורע טמא מת טומאות היוצאות מגוף האדם וכדומה. כאשר הכלל הוא כל טומאה שחייבים לטבול כדי להיטהר מהטומאה מן התורה, ובטמאות שבאות מטומאת מת זה רק מה שהנזיר חייב לגלח ולסתור את נזירותו ולהביא את קורבנותיו, שאלו טומאות מעצמתו של המת ולא כדוגמה טומאת קבר[23] .

איסורי לאו ודרבנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסור לאדם אך על פי שהוא טהור לאכול מקודש שהוא טמא מהתורה, ולוקה על לאו זה[24]. כאשר איסור זה חל רק כאשר האדם אכל את הקודש הטמא לאחר זריקת הדם[25], ושהקודש נטמא בטומאות מהתורה[26] אבל כשאכל לפני זריקת דם או כאשר האדם או הקודש טמאים בטומאות מדרבנן האיסור הוא מדרבנן והחיוב עליו הוא מכת מרדות. איסור נוסף הוא לטמא את הקודש או אפילו לגרום לו טומאה, כיון שגורם לקודש להיפסל מאכילה, אך אין לוקים על איסור זה[27],

מחוסר כיפורים וטבול יום שאכלו קודש לוקים בלבד אך אינם חייבים כרת לדעת הרמב"ם[28]. אולם לדעות אחרות ובניהם רש"י והראב"ד גם טבול יום או מחוסר כיפורים, חייב כרת כאשר אכל קודש[29].

קודשים שהביא אותם גוי ונטמאו לא חל על האדם שאכלם איסור אכילה בטומאה[30].

שרפת קודש טמא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקודש שניטמא קיימת מצוות עשה לשורפו באש כפי הכתוב בפסוק "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף" (ויקרא ז יט) וכך פוסק הרמב"ם להלכה שמצווה לשורפו מיד בעזרה אך אם ניטמא מחוץ לעזרה אין מכניסים אותו אלא שורפים אותו בחוץ במקום שניטמא[31]

הטהרה בקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

טבול יום ומחוסר כיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טבול יום ומחוסר כיפורים שנוגעים בקודש פוסלים אותו כלומר הופכים אותו לרביעי לטומאה ואפילו אם נוגעים במשקה קודש הופכים אותו לרביעי[32]. אבל אישה אחר שילדה, בימי טוהר שלה (מדין תורה) למרות שהיא נחשבת טבולת יום לעניינים אחרים (תרומה וכו'), את הקודשים היא מטמאת כמו ולד הטומאה, כלומר שהקודש שנגעה בו מטמא אף אחרים[33]

טומאות מדרבנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

טבילת ידיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות גזירת חכמים הקרויה "טומאת ידיים",ידיים שנגעו בכל ראשון לטומאה (גם באוויר כלי חרס שטמא באב) או בכתבי הקודש ואפילו סתם ידיים טמאות בדרגת שני לטומאה. כאשר רוצים לאכול קודש או אפילו רק כדי לגעת בקודש חייבים לטהר את הידיים רק על ידי טבילת הידיים במקווה (בניגוד לתרומה שאפשר גם בנטילה)[34]. במקדש עצמו טומאת הידיים לא קיימת גם אם נטמאו ידיו מחוץ למקדש כשנכנס למקדש ידיו לא מטמאות, כיוון שהגדרת הגזירה עצמה לא הייתה על המקדש[35]. קודש שנגעו בה בסתם ידיים דינו שריפה, אך על פי שזה גזירה דרבנן[36]. במקרה שקיים ספק בטומאת הידיים מתייחסים לקודש כטהור[37].

אכילת ושתיית מאכלים טמאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שאוכל ומשקה אינם נעשים "אב הטומאה", מן התורה אין הם מטמאים אדם. אך חכמים החמירו, שהאוכל או שותה דברים טמאים נעשה בכך טמא טומאה קלה, במדרגת "שני לטומאה", והוא אסור לאכול קודש או לנגוע בו עד שיטבול במקווה (אך אינו צריך לחכות להערב שמש).[38] במקרה שאכל תרומה בדרגת שלישי, אינו יכול לאכול קודש ולא לגעת בו, כיוון ששלישי שבתרומה מטמא קודש. וכן אם אכל קודש טמא בדרגת רביעי אסור לו לאכול קודש אך מותר לו לגעת בו[39]. הסיבה לכך היא שקיים חשש שאדם שאוכל קודש יאכל אותו תוך כדי אכילת חולין טמאים, ואפשר שחלקי המזון יגעו זה בזה בתוך פיו והקודש יטמא.[40]

רחיצה במים שאובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מים האסופים תוך הכלי נחשבים כמים שאובים

מי שטובל את רוב גופו במים שאובים (הפסולים למקווה), או שופך על רוב גופו מים (בכמות של שלושה לוגים, ליטר אחד בערך) - נטמא טומאה קלה, במדרגת "שני לטומאה", ואסור לו לאכול קודש או לנגוע בו, עד שיטבול במקווה כשר (אך אינו צריך לחכות להערב שמש). הסיבה לכך היא כדי שאנשים לא יחשבו שרחיצה במים מטהרת.[41][42]

הכוונה והיסח הדעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעלה שעשו חכמים היא שאדם שטבל או שהטביל את ידיו, צריך להתכוון לקודש ואם לא התכוון צריך לטבול שוב[43] גם בבגדיו של אדם שנטהר רק כדי לאכול תרומה, הבגדים מטמאים את אוכל הקודש.[44]. וכן מגזירת חז"ל אדם שטבל כדי לאכול קודש והתחרט מלאכול נחשב כטמא עד שיטבול שוב (אך אינו צריך לחכות להערב שמש), סיבת הדין שקיים חשש שמכיוון שהסיח דעתו לא שם לב שנטמא. וכן בטבילת ידיים שהתחרט מלאכול ידיו נחשבות טמאות[45].

כלים שנמצאים בירושלים בעיקרון נחשבים כטהורים, חוץ מסכין שחיטה כיוון שקודש חמור. אך ביום ארבע עשר בניסן שבו שוחטים את קורבן פסח נחשב כטהור, כיוון שכול עולי הרגלים בירושלים נזהרים מטומאה לסכין כדי לשחוט בה הפסח[46].

סוגי בשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן כמה סוגי בשר שאף על פי שלא נגעה בהם טומאה חז"ל גזרו עליהם טומאה, כאשר כולם קשורים אל הקודש.

  • בשר תאווה כלומר סתם בשר שהוא לא של קודש אלא שחיטת חולין לאכילה של כל אדם "בשר מהמכולת", נחשב כשלישי לטומאה, ולכן מטמא את הקודש כאשר נוגע בו, לפי דעת הרמב"ם סיבת הדבר הוא כדי שלא יערבבו בשר חולין עם בשר קודש ויתבלבלו ויחשבו שהקודש הוא בעצם חולין ויבוא לטמא אותו[47].
  • נותר ופיגול נחשבים כראשון לטומאה ולכן מטמאים את הידיים תרומה וקודש, אך הם לא מצטרפים אחד עם השני לשיעור הטומאה, כאשר יש מחלוקת אם זה כביצה כשיעור הרגיל בטומאת אוכלים או כזית כשיעור איסור האכילה בפיגול ובנותר.[48][49]
  • בשר שיצא ממקומו שבקודשי קודשים זה מחוץ לעזרה ובקודשים קלים זה מחוץ לירושלים, לפי הרמב"ם מטמא בספק ולכן לא מטמא ידיים[50] אך לפי הראב"ד אין זה ספק והוא טמא[51].

מעלות שעשו חכמים בקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם מונה אחת עשרה מעלות שעשו חכמים בקודש[52] מעלות אלו הם על גבי הדינים והמעלות של התרומה. כאשר שש המעלות הראשונות הם גם לחולין שנעשו על טהרת הקודש, והחמש האחרונות הם בקודש בלבד, אולם לפי הראב"ד חולין שנעשו על טהרת הקודש נוהגות בכל ענייניהם כקודש.

  1. הטבלת כלי בתוך כלי - לא מטבילים כלי בתוך כלי בשביל קודש, כיוון שחוששים שלא יכנסו המים לכלי הפנימי, אבל כאשר גם הכלי החיצוני טמא כיוון שטבילה הועילה לו היא גם הועילה לכלים שבתוכו.
  2. כלי שנטמא חלקו החיצוני נטמא כלו - כלי שרק חלקו החיצוני (בלשון חז"ל - אחוריו) נטמא במשקים בדרגת ראשון, אינו מטמא את כל הכלי אלא רק את החלק החיצוני והחלק החיצוני מטמא רק משקה, אבל לעניין מאכלי קודש כל הכלי נחשב כטמא[53].
  3. נשיאת קודש עם מדרס - חפץ שטמא טומאת בטומאת מדרס מטמאה את הנושא אותו, אבל כאשר האדם שנושא את המדרס נושא איתו אוכל אפילו בתוך כלי שאינו מקבל טומאה (כגון כלי חרס מגבו) האוכל לא נטמא, ולמרות זאת בקודש אסור לעשות זאת[54].
  4. בגדי אוכלי תרומה הם כמו מדרס לקודש - בגדים של אדם שנזהר מטומאה כדי לאכול תרומה (או בדרגה של תרומה), אף על פי שלא יודע לו טומאה לעניין הקודש בגד זה מטמא את הקודש.
  5. כלי המורכב מחלקים צריך לפרקו קודם הטבילה - כלי שעשוי מחלקים שמחוברים זה בזה, כאשר נטמא ורוצה להטבילו בעיקרון לא צריך לפרק אבל לקודש חייב לפרק, ולנקות בחיבורים שבין שני החלקים ורק אז להטביל.
  6. כלי שנוצר בטהרה צריך טבילה - כלי למרות שבזמן ייצורו שמרו עליו בטהרה, עדיין צריך טבילה לקודש, גזירה משום רק של עם הארץ שיהיה עליו ועדיין יהיה לח.
  7. כלי מצרף מאכלים שבתוכו כדי שיטמאו אפילו שלא נוגעים - כלי[ב] שיש בתוכו שני מאכלים אפילו שלא נוגעים, נחשבים כאילו הצטרפו לעניין טומאה, שאם נגעה הטומאה באחד מהם נטמא גם השני אף על פי שאינן נוגעים זה בזה. דוגמה: שתי חתיכות בשר שלא נוגעים אחד בשני, ונגעה טומאה באחד מהם גם השני נטמא כיוון שהם נמצאים באותו כלי.
  8. שלישי בתרומה מטמא משקה קודש - תרומה שטמאה בדרגת שלישי מטמא משקה קודש, לעומת שלישי בתרומה ובקודש שאינם מטמאים משקה של תרומה.
  9. יד אחת טמאה מטמאת את היד השנייה - אדם שידו אחת ניטמא ונגעה בידו השנייה, טימאה את היד השנייה וצריכה טבילה במקווה[55]. אבל בתרומה רק אם נגעה יד רטובה טמאה ביד הטהורה, נטמאה וצריכה נטילה בכלי.
  10. קדש נחשב כמוכשר תמיד - אוכל שלא הוכשר לקבל טומאה בעיקרון אינו יכול להיטמא כלל, אף על פי כן אם האוכל הוא של קודש, הוא נחשב מוכשר, מתוך "חיבת הקודש" ונפסל על ידי נגיעת טומאה בו. וכן אסור לאכול קודש כאשר ידיו טמאות, אפילו אם מישהו אחר מאכיל אותו על ידי כלי[56], והוא אינו נוגע בו כלל עם ידיו הטמאות.
  11. טבילה לאונן ומחוסר כיפורים - האונן שנגמרה אנינותו[57], ומחוסר כיפורים לאחר שהביא כפרתו, צריכים טבילה כדי לאכול קודש. סיבת הדבר היא כיוון שעד עכשיו היה אסור עליהם לאכול קודש, ולכן לא שמו לב לטומאות בדרגה זאת (אף שלתרומה לא צריכים טבילה, כיוון שהיו מותרים לאכול בתרומה).

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הכוללים: מנחת חביתין מנחת חינוך שרק כהנים מביאים אותה, מנחת חוטא ומנחת נדבה כאשר כהן מביא אותם.
  2. ^ גם כלי שאין לו דפנות, כגון קרש חיתוך

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כאשר הוא קודשים קלים, ואף גר שמל וטבל אך לא הביא את קרבנותיו, עדיין אסור באכילת קודש, כיוון שעדיין הוא לא מכשרי ישראל (מחוסרי כפרה א ב)
  2. ^ כגון קורבן פסח ועוד
  3. ^ מטמאי משכב ומושב יא ד
  4. ^ פסחים פב .
  5. ^ זבחים מג: יבמות ז.
  6. ^ סוטה כט. מה שנקרא בחז"ל "דבר שיש בו דעת להישאל" כלומר אם זה אדם אז טמא ואם זה חפץ טהור
  7. ^ זבחים מג:
  8. ^ ספרא ויקרא פרשתא ט פסוק כא. ואמור פרשתא ד פסוק ג. זבחים מה: יבמות ז.
  9. ^ קידושין נב ב
  10. ^ הלכות אישות, פרק ה', הלכה ה'
  11. ^ הלכות מעשה הקרבנות, פרק י', הלכה י'. אך עצמות הפסח לעומת זאת צריך לשרוף אחר הפסח, כיוון שקיים איסור לשוברם גם לאחר הפסחהלכות קרבן פסח, פרק י', הלכה א'
  12. ^ מעשה הקורבנות פרק טז הלכה יד, ופרק יז הלכה יב-יד
  13. ^ משנה מעילה ב ט. רמב"ם טומאת אוכלין ח ט
  14. ^ זבחים מה: רמב"ם איסורי מזבח ו ח
  15. ^ משנה מעילה ב הלכות שאר אבות הטמאות, פרק י"א, הלכה י"ג איסורי מזבח ו ח לעניין לבונה
  16. ^ הלכות שאר אבות הטמאות, פרק י"א, הלכה י"ג
  17. ^ כיוון שלוקחים ממנו קומץ והשאר מותר לכוהנים אז דינו כמו מנחות שנלקח מהם קומץ מעשה הקורבנות טז יד
  18. ^ הלכות מעשה הקרבנות, פרק י"ז, הלכה י"ב-יד
  19. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק י"ב, הלכה ט'
  20. ^ אף שחייבים כרת ללא קשר על כל אכילת דם. (רמב"ם מאכלות אסורות ו א)
  21. ^ הלכות פסולי המוקדשים, פרק י"ח
  22. ^ הלכות פסולי המוקדשין, פרק י"ח, הלכה י"ג. הלכות שגגות, פרק י"א
  23. ^ הלכות ביאת מקדש, פרק ג', הלכה י"ג-יד
  24. ^ גם כאשר נטמא הבשר לפני זריקת הדם
  25. ^ מסכת זבחים, דף מ"ו, עמוד ב' הלכות פסולי המוקדשין, פרק י"ח, הלכה י"ב
  26. ^ כאשר ישנה מחלוקת בין הרמב"ם לרש"י, שהרמב"ם אוסר גם לבונה מדאורייתא כיוון שהיא חלק מהמנחה ואילו רש"י אוסר רק מדרבנן כיוון שהלבונה לא אכילה. זבחים מו:
  27. ^ כך פסק הרמב"ם שאין מלקות על נגיעה בטומאה בקודש. יש סוברים שלדעתו יש לאו בנגיעה בקודש, אבל אין בו מלקות, כי עיקר הכתוב נאמר על האכילה (לחם משנה). ויש סוברים שלדעתו אין לאו בנגיעה כלל, כי על פי הברייתא הפסוק עוסק באכילה בלבד (מאירי). הרמב"ן והריטב"א פוסקים כריש לקיש, שטמא שנגע בקודש לוקה.
  28. ^ הלכות פסולי המוקדשין, פרק י"ח, הלכה י"ב
  29. ^ רש"י (פסחים נט.) ותוספות (זבחים יז:) והראב"ד בהשגות על הרמב"ם ועל פי תוספתא כלים ב"ק א ח
  30. ^ הלכות פסולי המוקדשים, פרק י"ח, הלכה כ"ד
  31. ^ הלכות פסולי המוקדשין, פרק י"ט
  32. ^ חגיגה ג ג. שאר אבות הטומאות פרק י' הלכה ג-ד. פרק יב' הלכה טו. משקים שנטמאים בכל טומאה גם יותר נמוכה, הופכים ישר לראשון לטומאה מגזירת חז"ל, חוץ מבטבול יום ומחוסר כיפורים שנפסלים
  33. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק ה', הלכה ד'
  34. ^ הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ח', הלכה ז' והלכות מקות ט ה
  35. ^ הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ח', הלכה ו' אף על פי שבהלכות ביאת מקדש (ה ו), נראה שאם נטמאו ידיו צריך לטבול ידיו כדי לעבוד
  36. ^ הלכות שאר אבות הטמאות, פרק ח', הלכה ח' הלכות מקואות, פרק י"א
  37. ^ (בניגוד לדין טבול יום שספק בו נחשב טמא). הלכות שאר אבות הטמאות, פרק י', הלכה ה' וי"ד י"א
  38. ^ כאשר כמות האכילה היא חצי פרס, שלדעת הרמב"ם זה ביצה וחצי לרש"י זה שתי ביצים ולתוספות ביצה אחת (שבת יג: ויד.) משנה, מסכת זבים, פרק ה', משנה י"ב הלכות שאר אבות הטמאות, פרק ח', הלכה י'
  39. ^ הלכות שאר אבות הטומאות, פרק י"א, הלכה י'-יב
  40. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ד, עמוד א' הלכות שאר אבות הטמאות, פרק ח', הלכה י'
  41. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ד, עמוד א' הלכות שאר אבות הטמאות, פרק ט', הלכה א'
  42. ^ ממקורות שונים וממצאים ארכאולוגיים מתברר, שהיה מקובל בארץ לבנות בבתי המרחץ מקווה צמוד, על מנת לאפשר לרוחצים, שנטמאו משפיכת המים כתוצאה מגזירה זו, לשוב ולהיטהר בטבילה במקווה.(בטאון 'מעלין בקודש' יח, עמ' 99-100)
  43. ^ וכן לכל אחת מדרגות הקדושה יש את המעלה הזאת כגון: מעשר שני תרומה וחטאת, פרט לחולין שגם הטובל ללא כוונה עלתה לו טבילה. הלכות שאר אבות הטמאות, פרק י"ג, הלכה ב'
  44. ^ הלכות שאר אבות הטמאות, פרק י"ג, הלכה א'
  45. ^ הלכות שאר אבות הטמאות, פרק י"ג, הלכה ג' ולא רק בטבילה אלא אפילו אם הסיח דעתו מעניין שאר הטומאות מת זב שרץ וכדומה צריך לשוב ולטבול
  46. ^ הלכות שאר אבות הטמאות, פרק י"ג, הלכה ה'
  47. ^ הלכות שאר אבות הטומאות, פרק י"א, הלכה ה' מעשה הקורבנות י יג. משנה ערלה ב יז תוספתא נידה ט יח
  48. ^ לפי התוספות בזבחים דף כא, דם מי הכיור אם נפסלו בלינה מטמאים את הידיים כדין נותר
  49. ^ פסחים פה. לפי שיטת הרמב"ם גם צריד (קמח גס) של מנחות, פסול למנחות
  50. ^ שאר אבות הטמאות ח ג-ה
  51. ^ בהשגה על הלכות פסולי המוקדשין א טו
  52. ^ הלכות שאר אבות הטמאות, פרק י"ב
  53. ^ אף שלא שורפים משקה תרומה ומאכלי קודש על טומאה זאת. שאר אבות הטומאות ז' הלכות ג ד ו
  54. ^ בעקבות מעשה שמובא בחגיגה כג א
  55. ^ לפי הרמב"ם אם היד רטובה אפילו אם היא לא נגעה ביד השנייה, טימאה אותה
  56. ^ לפי המאירי (חגיגה כ:) אסור רק לאכול את הקודש עם חולין, כיוון שקיים חשש שיכניס ידיו לפיו לגעת בחולין ובטעות יגע בקודש
  57. ^ שאסור לאכול בקודשים. (ביאת מקדש ב י). הברטנורה אומר שאסור לאונן אף לגעת בקודשים (משנה זבחים יב א)