טומאת מקדש וקדשיו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טומאת מקדש וקודשיו היא האיסור על כניסה למקדש או על אכילת בשר קורבן על אדם הנמצא במצב של טומאה. אדם שנכנס למקדש במזיד או אכל קדשים (=קרבנות) בהיותו טמא – חייב כרת.[1]

איסור זה נקרא בלשון חז"ל[2] "טומאת מקדש וקודשיו" (קודשיו = הקרבנות). אף שהמקדש אינו נטמא בפועל עקב כניסתו של אדם טמא לתוכו, בלשון התורה מתוארת כניסת אדם טמא למקדש כטימוא המקדש.

קרבן כפרה לחטא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מי שעבר על איסור זה בשוגג - מביא קורבן חטאת.[3] מלבד זאת, קבעה התורה שהציבור צריך להביא קרבנות חטאת בתאריכים קבועים, כדי לכפר על טומאות שהתרחשו במקדש.[4]

הקלות בדיני טומאה זו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצד שני, קיימת בתורה שורה של הקלות בדיני הטומאה: חלקן הקלות המאפשרות כניסה למקדש והקרבת קרבנות גם כשיש חשש של טומאה, וחלקן הקלות בדיעבד על מי שחטא בשגגה והיה במקדש או אכל קדשים בהיותו טמא.

  1. בניגוד לעבירות אחרות שהעושה אותן במזיד חייב כרת, והשוגג בהן צריך להביא "חטאת קבועה" (חטאת בערך קבוע, ללא תלות במצבו הכלכלי של האדם), בטומאת המקדש משתנה שווי החטאת לפי מצבו הכלכלי של החוטא ("קרבן עולה ויורד", עולה או יורד בערכו): אם היה עני – יכול הוא להביא זוג עופות לקרבן, במקום כבשה או שעירה. ואם גם העופות אינם בהישג ידו – יכול הוא להביא קורבן מנחה בלבד ("מנחת חוטא").[5]
  2. בדרך כלל, העושה עבירה בשגגה חייב קרבן גם אם מעולם לא ידע על עבירה זו, ורק לאחר מעשה נודע לו עליה. לעומת זאת בטומאת המקדש אין אדם מתחייב בקרבן אלא אם ידע מתחילה שהוא טמא, ושהאוכל שלפניו הוא קרבן, ואחר כך שכח זאת ואכל, ושוב נזכר.[6] בכך מתבטלת האפשרות שאדם שנטמא ללא ידיעתו יביא קרבן.
  3. קרבן שנטמא והוקרב בטומאתו – כשר בדיעבד (קרי: לאחר מעשה), אם הדבר היה בשוגג, משום שהציץ שבראש הכהן הגדול מכפר על חטא זה של הקרבת קרבן טמא.[7] קולא זו חריגה, והציץ איננו מכפר על שום ליקוי אחר בהקרבת הקרבנות, כגון פיגול.[8]
  4. כאשר רוב הציבור טמא, או רוב הכהנים, או רוב כלי המקדש – מותר לכתחילה להקריב קרבנות מסוימים בטומאה. מדובר דווקא בקרבנות שהתורה קבעה תאריך קבוע להקרבתם, כמו קרבן תמיד ומוסף, או קרבן פסח. דין זה נקרא טומאה דחויה בציבור.[9]
  5. קולא נוספת בהלכות הטומאה, שאינה קשורה למקדש בדווקא, היא דין ספק טומאה – בדרך כלל, כאשר קיים ספק האם מעשה מסוים מותר או אסור מן התורה – אסור לעשותו: ("ספק דאורייתא – לחומרא" (תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ג ע"ב). לעומת זאת, בטומאה הכלל הוא שאם נמצאה טומאה כלשהי במקום ציבורי, ויש ספק האם העוברים ושבים שם נטמאו ממנה מבלי משים ("ספק טומאה ברשות הרבים") – הרי הם טהורים.[10] לעניין זה, גם ספק בטומאה שהתרחש בעזרה נחשב כ"ספק ברשות הרבים", והוא טהור.[11] גם במקום פרטי, אם בשעת התרחשות הספק לא היה במקום אדם בר דעת, שיכול היה לשים לב מה בדיוק קרה – מוכרע הספק לקולא.[12]

באופנים אלה הושג איזון בין הרצון לשמור על טהרת המקדש והקרבנות מחד, לבין היכולת של הציבור לעמוד בכללים אלו מאידך.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כניסה למקדש – ספר במדבר, פרק י"ט, פסוק י"ג, פסוק כ'; אכילת קדשים – ספר ויקרא, פרק ז', פסוקים כ'-כ"א ופרק כ"ב, פסוק ג'. זאת, בניגוד למי שאוכל תרומה בזדון בהיותו טמא, שחייב מיתה בידי שמים (ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק ט' וברש"י), הקלה יותר מכרת. אכילת מעשר שני בטומאה היא מצוות לא תעשה רגילה (ספר דברים, פרק כ"ו, פסוק י"ד וברש"י), שהעונש עליה הוא ל"ט מלקות בלבד.
  2. ^ לדוגמה: משנה מסכת שבועות פרק א משניות ד-ז
  3. ^ ספר ויקרא, פרק ה', פסוק ב' וברש"י.
  4. ^ בתורה נאמר הדבר במפורש לגבי קרבנות החטאת של יום הכיפורים: "וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל" (ספר ויקרא, פרק ט"ז, פסוק ט"ז), ולא נאמר במפורש על מה מכפרת החטאת הבאה בראש חודש וברגלים. חז"ל למדו מפסוקים שונים שגם שאר החטאות במועדים מכפרות על טומאת המקדש וקדשיו (ראו משנה מסכת שבועות פרק א משניות ד-ז).
  5. ^ ספר ויקרא, פרק ה', פסוקים א'-י"ג; משנה מסכת כריתות פרק ב משנה ד.
  6. ^ משנה מסכת שבועות פרק א משנה ב. הדבר נלמד מן הכתוב בתורה: "ונעלם ממנו והוא טמא ואשם" (ספר ויקרא, פרק ה', פסוק ב'.).
  7. ^ ספר שמות, פרק כ"ח, פסוק ל"ח וברש"י.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ז ע"א.
  9. ^ משנה מסכת פסחים פרק ז משניות ד-ו; מסכת תמורה פרק ב משנה א.
  10. ^ משנה מסכת טהרות פרק ה משנה א, ושם פרק ו – פירוט על הגדרות "רשות הרבים" לעניין זה. בתוספתא בטהרות פרק ו הלכה יז (ובעקבותיה ברמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאות פרק טז הלכה א) נאמר שקולא זו נקבעה בהשראת הדין הקודם, שהטומאה דחויה בציבור. אמנם אין זהות בין ההלכות: כשרוב הציבור טמא הקרבן אכן נטמא, ובכל זאת מותר להקריב אותו, ואילו ההלכה שספק ברשות הרבים טהור מובנה שאנו מניחים שהאדם או החפץ לא נטמאו כלל. מכל מקום, יש להלכות אלה יסוד משותף, והוא ההקלה על הציבור בשמירת חיי הטהרה.
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף יט ע"ב.
  12. ^ משנה מסכת טהרות פרק ג משנה ו.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.