טומאת מקדש וקדשיו

טומאת מקדש וקדשיו
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר במדבר, פרק ה', פסוק ג'
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות ביאת מקדש, פרק ג'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, לאו ל"א, לאו ע"ז, לאו ע"ח ספר החינוך, מצווה שס"ג סמ"ג לאו שד

טומאת מקדש וקודשיו היא מצוות לא תעשה לפיה אסור לאדם טמא להיכנס למקדש או לאכול בשר קורבן. עונשו של אדם שנכנס למקדש במזיד או אכל קדשים (=קורבנות) בהיותו טמא – כרת.

איסור זה נקרא בלשון חז"ל "טומאת מקדש וקודשיו" (קודשיו = הקורבנות). אף שהמקדש אינו נטמא בפועל עקב כניסתו של אדם טמא לתוכו, מאחר שכך מוזכר האיסור בלשון התורה.

עונש וכפרה

אדם שנכנס למקדש במזיד עונשו כרת כפי שנאמר בתורה בספר במדבר:

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ יְהוָה טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא

— ספר במדבר, פרק י"ט, פסוק כ'

אדם שאכל במזיד, קודשים, בהיותו טמא, אף הוא ענוש כרת: ”וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ” (ספר ויקרא, פרק ז', פסוק כ"א).

העובר על האיסור בשוגג – מביא קורבן עולה ויורד.

חז"ל בתלמוד ביארו, שכמה מקורבנות ציבור שמוזכרים בתורה שחובה להקריב בתאריכים מסוימים, באים כדי לכפר על טומאות שהתרחשו במקדש.

הקלות בדיני טומאה זו

על אף חומרת העבירה ועונשה, קיימת בתורה שורה של הקלות בדיני טומאה: חלקן הקלות המאפשרות כניסה למקדש והקרבת קורבנות גם כשיש חשש של טומאה, וחלקן הקלות בדיעבד על מי שחטא בשגגה והיה במקדש או אכל קדשים בהיותו טמא:

1. בניגוד לעבירות אחרות שהעושה אותן במזיד חייב כרת, והשוגג בהן צריך להביא "חטאת קבועה" (חטאת בערך קבוע, ללא תלות במצבו הכלכלי של האדם), בטומאת המקדש משתנה שווי החטאת לפי מצבו הכלכלי של החוטא ("קורבן עולה ויורד", עולה או יורד בערכו): אם היה עני – יכול הוא להביא זוג עופות לקורבן, במקום כבשה או שעירה. ואם גם העופות אינם בהישג ידו – יכול הוא להביא קורבן מנחה בלבד ("מנחת חוטא").
2. בדרך כלל, העושה עבירה בשגגה חייב קורבן גם אם מעולם לא ידע על עבירה זו, ורק לאחר מעשה נודע לו עליה. לעומת זאת בטומאת המקדש אין אדם מתחייב בקורבן אלא אם ידע מתחילה שהוא טמא, ושהאוכל שלפניו הוא קורבן, ואחר כך שכח זאת ואכל, ושוב נזכר. בכך מתבטלת האפשרות שאדם שנטמא ללא ידיעתו יביא קורבן.
3. קורבן שנטמא והוקרב בטומאתו – כשר בדיעבד (קרי: לאחר מעשה), אם הדבר היה בשוגג, משום שהציץ שבראש הכהן הגדול מכפר על חטא זה של הקרבת קורבן טמא. קולא זו חריגה, והציץ איננו מכפר על שום ליקוי אחר בהקרבת הקורבנות, כגון פיגול.
4. כאשר רוב הציבור טמא, או רוב הכהנים, או רוב כלי המקדש – מותר לכתחילה להקריב קורבנות מסוימים בטומאה. מדובר דווקא בקורבנות שהתורה קבעה תאריך קבוע להקרבתם, כמו קורבן תמיד ומוסף, או קורבן פסח. דין זה נקרא טומאה דחויה בציבור.
5. קולא נוספת בהלכות הטומאה, שאינה קשורה למקדש בדווקא, היא דין ספק טומאה – בדרך כלל, כאשר קיים ספק האם מעשה מסוים מותר או אסור מן התורה – אסור לעשותו: (”ספק דאורייתא – לחומרא” (תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ג', עמוד ב'). לעומת זאת, בטומאה הכלל הוא שאם נמצאה טומאה כלשהי במקום ציבורי, ויש ספק האם העוברים ושבים שם נטמאו ממנה מבלי משים ("ספק טומאה ברשות הרבים") – הרי הם טהורים.

בתוספתא נאמר שקולא זו נקבעה בהשראת הדין הקודם, שהטומאה דחויה בציבור. אמנם אין זהות בין ההלכות: כשרוב הציבור טמא הקורבן אכן נטמא, ובכל זאת מותר להקריב אותו, ואילו ההלכה שספק ברשות הרבים טהור מובנה שאנו מניחים שהאדם או החפץ לא נטמאו כלל. מכל מקום, יש להלכות אלה יסוד משותף, והוא ההקלה על הציבור בשמירת חיי הטהרה. לעניין זה, גם ספק בטומאה שהתרחש בעזרה נחשב כ"ספק ברשות הרבים", והוא טהור. גם במקום פרטי, אם בשעת התרחשות הספק לא היה במקום אדם בר דעת, שיכול היה לשים לב מה בדיוק קרה – מוכרע הספק לקולא.

באופנים אלה הושג איזון בין הרצון לשמור על טהרת המקדש והקורבנות מחד, לבין היכולת של הציבור לעמוד בכללים אלו מאידך.

קישורים חיצוניים

• הרב אליעזר מלמד‏, טומאת מקדש וקודשיו – פגם האמונה, באתר פניני הלכה
• הערך "טומאת מקדש וקדשיו", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.