מעשר בהמה

מעשר בהמה
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק כ"ז, פסוקים ל"ב–ל"ג
משנה	מסכת בכורות, פרק ט'
תלמוד בבלי	מסכת בכורות, פרק "מעשר בהמה"
משנה תורה	הלכות בכורות, פרקים ו'-ח'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה ע"ח, לאו ק"ט ספר החינוך, מצווה ש"ס, מצווה שס"א

מעשר בהמה היא מצווה להקריב עשירית מכל הבהמות הטהורות שנולדות לאדם בכל שנה לבית המקדש ולאכול את בשרן בירושלים.

דיני המצווה מפורטים במשנה ובתלמוד למסכת בכורות, פרק ט', וכן במשנה תורה לרמב"ם, ספר קרבנות, הלכות בכורות, פרק ו'.

במקרא

המקור העיקרי למצוות מעשר בהמה הוא בתורה, בפרשת בחוקותי:

וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן, כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי, יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַיהוָה.

— ספר ויקרא, פרק כ"ז, פסוק ל"ב

נאמר כאן שיש להעביר את הבקר והצאן תחת מקל ("שבט") וכל עשירי ממנו יהיה קודש, ללא הגדרה ברורה מה ייעשה בקודש זה, והמובן הפשוט הוא שבהמה זו תהיה קורבן.

בפרשת ראה נאמר:

אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ - תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָׁמָּה; וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם, וְזִבְחֵיכֶם, וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם, וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם, וְנִדְרֵיכֶם, וְנִדְבֹתֵיכֶם, וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם.

— ספר דברים, פרק י"ב, פסוקים ה'–ו'

לדעת רבי עקיבא, "מעשרותיכם" כולל הן מעשר שני מן הצומח והן מעשר בהמה, ועל שניהם נאמר שיש להביאם אל "המקום אשר יבחר ה'", ירושלים ובית המקדש.

קיום המצווה באופן המוני בימי חזקיהו המלך מתואר בספר דברי הימים:

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה הַיּוֹשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה גַּם הֵם מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן... הֵבִיאוּ.

הבאת המעשר מוזכרת גם בדברי הנביא עמוס, הלועג למנהג באתרי הפולחן לעבודה זרה להביא את המעשר "לשלושת ימים".

הגדרת המצווה

מצוות מעשר בהמה כוללת שני מרכיבים: האחד הוא הפרשת המעשר, קרי ההעברה "תחת השבט", ברירת כל עשירי והגדרתו כקדוש ומיועד לקורבן. השני הוא הבאת המעשר למקדש והקרבתו שם על ידי הכהנים, ואכילת בשרו בירושלים על ידי בעל הבהמה, משפחתו וחבריו.

להלכה נקבע כי מרכיב ההפרשה עומד בפני עצמו גם בהיעדר אפשרות להקריב לאחר מכן את הבהמה (ראו להלן: בחוץ לארץ, ואחרי חורבן בית המקדש). עם זאת, בניגוד לתרומות ומעשרות מן הצומח, שלגביהם ההלכה היא שמזון שלא הפרישו ממנו את התרומות והמעשרות אסור באכילה ("טֶבֶל"), עדר בהמות שלא הפרישו ממנו את מעשר הבהמה מותר בשימוש.

זמן הפרשת המעשר

ערך מורחב – ראשי שנים ביהדות

את מעשר הבהמה ניתן להפריש בכל עת, אך חז"ל תיקנו כי יש להפריש מעשר זה סמוך לשלוש הרגלים:

שלש גרנות למעשר בהמה: בפרוס הפסח, בפרוס העצרת, בפרוס החג, דברי רבי עקיבא.

בן עזאי אומר, בעשרים ותשעה באדר, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באב.

רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים, באחד בניסן, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באלול.

ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו באחד בתשרי, מפני שהוא יום טוב, ואי אפשר לעשר ביום טוב, לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול.

רבי מאיר אומר, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה.

בן עזאי אומר, האלוליין מתעשרין בפני עצמן.

— משנה, מסכת בכורות, פרק ט', משנה ה'.

כמו במעשר מהצומח, גם במעשר בהמה אסור לעשר יחד בהמות שנולדו בשנים שונות. הזמן הקובע למעשר נידון לראשונה במשנה במסכת ראש השנה ושנוי במחלוקת תנאים:

ארבעה ראשי שנים הם... באחד באלול, ראש השנה למעשר בהמה; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרין, באחד בתשרי

— משנה, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה א'

הטעם לדעה הראשונה הוא משום שרוב הבהמות יולדות בחודש אב, והזמן נקבע מיד אחר כך. שיטת רבי אלעזר ורבי שמעון מתבססת על השוואה למעשר מן הצומח, שבו ראש השנה הוא א' בתשרי.

הקרבת המעשר ואכילתו

הקרבת מעשר בהמה דומה בעיקרה להקרבת רוב הקורבנות: הקורבן נשחט בבית המקדש, כהן מקבל את הדם הנשפך מצוואר הבהמה לתוך כלי ("מזרק") ולוקח אותו למזבח העולה, שם הוא שופך אותו. לאחר מכן הכהנים מוציאים מן הבהמה את החלבים, הנקראים "אימורים", ומעלים אותם לראש המזבח, שם הם נשרפים ("מוקטרים") על ערימת עצים.

עם זאת, הקרבת מעשר בהמה נבדלת מקורבנות יחיד בכמה אופנים בהם היא זהה להקרבת בכור בהמה וקורבן פסח. ראשית, בניגוד לרוב קורבנות היחיד, שבהם הבעלים סומך את ידיו על ראש הקרבן לפני שחיטתו, במעשר בהמה אין סמיכה. שנית, מאחר שאין מדובר בקורבן נדבה אין צורך להוסיף לו נסכים. ייחוד נוסף של מעשר בהמה הוא בצורה שבה דמו נשפך על המזבח. הדם ניתן בפעם אחת בלבד, בחלקו התחתון של המזבח, על הקיר שמעל ליסוד המזבח, אך צורת השפיכה המדויקת שנויה במחלוקת בין תנאים: יש אומרים שהדם ניתן בשפיכה, ויש אומרים שבזריקה. ההבדל בין שתי הצורות הוא בכך שבעוד שפיכת הדם נעשית כשהכהן עומד סמוך למזבח ויוצק את הדם, זריקה נעשית ממרחק מסוים ובתנופה.

אכילת הבשר בירושלים נעשית כהלכות קורבן שלמים: בעל הבהמה ומשפחתו אוכלים אותו במשך יום ההקרבה ולמחרתו. מצווה לתת מן הבשר גם לעניים. האכילה צריכה להיעשות בטהרה.

שונה דינו של מעשר בהמה מדין קרבן שלמים בכך שהחזה ושוק אינם ניתנים לכהנים, אלא נאכלים לבעלים, כמו יתר הבשר.

בחוץ לארץ

ככלל, המצוות שאינן מהמצוות התלויות בארץ נוהגות גם מחוץ לארץ ישראל. מצד שני, הקרבת קורבנות מותרת רק בבית המקדש בירושלים. על הקושי הבסיסי נוסף גם הקושי שבניגוד לקורבנות אחרים בהם יכול תושב חוץ לארץ לקנות את הקורבן בירושלים, במעשר (וכן בבכור) החובה היא להפריש בהמה מסוימת ולהביאה למקדש.

על פי המשנה המצווה להפריש מעשר בהמה נוהגת גם בחוץ לארץ, אבל אין חובה להעלות את הבהמות המופרשות לארץ. לפיכך יש להמתין עד שיפול בה מום כלשהו (חריץ באוזן, למשל), אז יהיה מותר לשוחטה ולאכול אותה בכל מקום.

נחלקו התנאים בהבנת מהותו של פטור זה. לדעת רבי עקיבא מדובר בפטור עקרוני ועל כן גם אם הבהמה הובאה ארצה אין להקריבה. לעומת זאת, רבי שמעון סובר שאין מדובר בפטור מוחלט ועקרוני ועל כן, אם בכל זאת הובאה הבהמה ארצה - היא תוקרב בבית המקדש. פסיקת הרמב"ם הלכה למעשה בשאלה זו איננה חד משמעית.

אחרי חורבן בית המקדש

מאחר שהחובה להפריש את מעשר הבהמה איננה תלויה בהקרבה, המשנה קובעת כי היא חלה גם בהיעדרו של בית המקדש וכך משתמע ממקורות תנאיים אחרים. למרות זאת, התלמוד קובע שבעקבות חורבן בית המקדש אין להפריש את המעשר, וזאת מחשש לתקלות ובהן איסור מעילה ואיסור שחוטי חוץ. את עדות התלמוד הבבלי על כך שרבי אלעזר בן עזריה היה מפריש אלפי עגלים כמעשר בהמה בכל שנה ושנה, העמידו בעלי התוספות כך שהייתה קודם ביטול המצווה, או שאפוטרופוס היה מפריש בשבילו.

זוהי דוגמה לסמכותם של חז"ל לבטל מצווה מן התורה, כאשר הביטול נעשה באופן פסיבי ("שב ואל תעשה"), על ידי אי קיום מצווה. עם זאת, מצווה זו חריגה בכך שהיא בוטלה לחלוטין על ידי חז"ל (עד לבניין המקדש), בניגוד למצוות אחרות שבוטלו ב'שב ואל תעשה' (כמו תקיעת שופר ונטילת לולב בחג שחל בשבת) שהביטול שלהן הוא חלקי בלבד.

ראו גם

• בכור בהמה טהורה
• מעשר שני

קישורים חיצוניים

• הרב אליעזר מלמד הלכות מעשר בהמה בפניני הלכה.
• מאמרים בנושא מעשר בהמה, באתר ספריית אסיף