אנינות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אנינות (או אוֹנָנות) היא המצב בו מצוי קרובו של הנפטר בזמן שלאחר מות קרובו ועד קבורתו של הנפטר. אונן הוא כינויו של אדם המצוי במצב של אנינות.

המושג מופיע לראשונה בתורה שכן המילה און קשורה בתורה למוות ואבלות. ההלכה פוטרת את האונן מקיום מצוות עשה ולפי שיטות מסוימות אף אוסרת עליו לקיים מצוות אלו. כך למשל, ישתדל להימנע האונן מהנחת תפילין, מתפילה ומברכת המזון. לצד פטור זה מחויב האונן במנהגי אבלות מסוימים. בין היתר נאסר על האונן לאכול בשר ולשתות יין. בעניין אכילת מעשר שני, ביכורים וקודשים, הוא קרוי אונן כל אותו היום גם לאחר קבורת המת, מכיוון שכל אלה נאכלים בשמחה.

ההיקף המדויק של דיני האבלות בהם נוהג האונן מצוי במחלוקת בין הראשונים. הרמב"ם והרי"ץ גיאת פוטרים את האונן כמעט מכל מנהגי האבלות. לעומתם אחרים כמו רבנו פרץ מחייבים את האבל כמעט בכל מנהגי האבלות לצד האיסורים המיוחדים לאונן. (בשונה מהאונן, לאבל בשבעת ימי אבלותו, מותר לאכול בשר ולשתות יין). עם זאת החובה לנהוג לפי ההלכות המיוחדות לאנינות פוסקת בשבתות ובימים טובים.

מן התורה, אדם נחשב אונן רק ביום שבו מת קרובו. לאחר שקיעת החמה אין הוא נחשב אונן מן התורה, אך חכמים גזרו עליו דיני אונן אף לאחר השקיעה, עד שייקבר המת. במידה וקרובי הנפטר אינם יכולים ואף התייאשו מהאפשרות להביא את קרובם לקבורה, פוסקת החובה לנהוג מנהגי אנינות. במקרה כזה יש לעבור לנהוג מנהגי אבלות ולהתחיל בשבעת ימי האבל.

ההלכות הקשורות באנינות מרוכזות בטור ובשולחן ערוך בחלק יורה דעה, סימן שמא.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


First page of the first tractate of the Talmud (Daf Beis of Maseches Brachos).jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא הלכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.