מחוסר כיפורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מחוסר כיפורים הוא סטטוס בהלכות טומאה, המסמל טומאה קלה, בדומה לטבול יום.

פרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לארבעה סוגי טומאות קבעה התורה שעליהם להביא קורבן להשלמת טהרתם, והם: זב, זבה, יולדת ומצורע. עד הבאת הקרבן אסור להם להיכנס לבית המקדש ולאכול מן הקרבנות, ומצב זה נקרא מחוסר כיפורים[1]:

  • זב וזבה - מביאים את קורבנם ביום השמיני מאז שהתרפאו (לאחר "שבעה נקיים" וטבילה במקווה), והוא מורכב משני עופות, אחד לחטאת והשני לעולה.
  • יולדת - מביאה את קורבנה ביום הארבעים ואחד ללידת בן, או השמונים ואחד ללידת בת, והוא מורכב מכבש לעולה ועוף לחטאת. אם מצבה הכלכלי אינו מאפשר קניית כבש - יכולה היא להחליף אותו בעוף לעולה.
  • מצורע - מביא קורבנות למחרת טבילתו השנייה: אשם חטאת ועולה (שני כבשים זכרים לאשם ועולה, וכבשה נקבה לחטאת. אם המצורע עני, הוא יכול להחליף את החטאת והעולה בעופות), בתוספת לוג (כרבע ליטר בערך) שמן. המצורע עומד בשער המקדש, והכוהנים מורחים על חלקים מגופו (תנוך האוזן, בהונות היד והרגל) מדם האשם ומן השמן.

פרטי הטומאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד הבאת קורבנם הם מוגדרים כמחוסר כיפורים, ואסורים לאכול קרבן או להיכנס לבית המקדש.[2].

הרמב"ם[3] פוסק כי מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. אך הראב"ד, וכן בחכם צבי[4] כתב בשם הר"ש שמחוסר כיפורים חייב כרת.

ה"מרכבת המשנה" כותב כי אמנם קיימת תוספתא[5] כדבריו של הראב"ד דמחוסר כיפורים חייב כרת על ביאת המקדש כשנכנס לעזרה, אך הרמב"ם סובר שדיעה זו היא רק לפי מי שסבור ש"מחוסר כיפורים דזב כזב דמי", כלומר זב שמחוסר כיפורים - חלה עליו עדיין טומאת זב, לעניין טומאת מקדש. אך דעת הרמב"ם היא כמו הדעה האחרת - הקיימת לשיטתו, שמחוסר כיפורים דזב לאו כזב דמי לביאת מקדש, והוא גורס במשנה במסכת כלים[6] עזרת ישראל מקודשת ממנו שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם וחייבין עליה חטאת[7] ולפי גרסה זו הלשון חייבין ולא "חייב" מורה על כך שהחיוב חטאת אינו על המחוסר כיפורים, ולמרות שמחוסר כיפורים אסור להיכנס, חיוב החטאת הוא על שארי הטמאין החייבין חטאת בין טמא גמור או טבול יום, אך מחוסר כיפורים אפילו של זב אינו כזב ואינו נקרא טמא, ואפילו מלקות אינו חייב, שכן איננו בכלל הלאו של "ולא יטמאו את מחניהם", ואפילו אם נאמר שאסור מהתורה, מהכתוב "עוד טומאתו בו" - לרבות מחוסר כיפורים, הרי הוא רק איסור עשה ולכן כתב הרמב"ם שלוקה רק מכת מרדות.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה מסכת כלים פרק א משנה ח, ומסכת נגעים פרק יד משנה ג.
  2. ^ משנה מסכת נגעים פרק יד משנה ג
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר ביאת המקדש, הלכות ג, פרק ט'.
  4. ^ שאלה קס"ב, שם סתר דברי הר"י קורקוס בדעת הר"ש.
  5. ^ פ"ק דכלים.
  6. ^ פרק א'.
  7. ^ כך היא גרסתינו גם, ולא כגירסת התוספות זבחים דף י"ז ע"ב ד"ה קסבר, שגרסו "וחייב חטאת", דמשמע שהמחוסר כפורים עצמו חייב חטאת וכל שכן טבול יום וטמא.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.