קוקה-קולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. סיבה: ראו הערך באנגלית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
קוקה-קולה
Coca-Cola logo.svg
סוג קולה
יצרן The Coca-Cola Company (חברת קוקה-קולה)
ארץ מוצא ארצות הברית
מועד הכנה ראשוני 1886
צבע שחור

קוקה-קולה הוא משקה קולה פופולרי, המיוצר ונמכר ברחבי תבל, על ידי חברת קוקה-קולה וזכייניות שלה. משקאות קולה דומים מיוצרים ונמכרים על ידי חברות מתחרות, אך משקה הקוקה-קולה הוא הפופולרי ביותר. מטה החברה הבינלאומית, שהתאגדה בשנת 1893, נמצא באטלנטה, ג'ורג'יה שבארצות הברית.

תולדות המשקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומת של המשקה משנות ה-90 של המאה ה-19.
משאית חג המולד של קוקה-קולה בגרמניה

משקה הקוקה-קולה הומצא באטלנטה שבארצות הברית על ידי רוקח בשם ג'ון.ס.פמברטון בשנת 1886[1]. המשקה פורסם לראשונה כ"המעורר המושלם לעצבים ולמרץ" (Temperance drink) בניגוד לתפיסה הרווחת בדבר יעילותו כתרופה לכאבי בטן, כאב ראש, דיכאון או אימפוטנציה. במתכון המקורי, הרכיבים הפעילים היו עלי קוקה ואגוז קולה שנתנו למשקה את סגולותיו המעוררות. המשקה פותח על ידי פמברטון לאחר שנאסר עליו פיתוח של "יין קוקה של פמברטון". ג'ון קיבל את ההשראה לאחר שטעם יין צרפתי בעל סגולות דומות. בעקבות איסור על שימוש באלכוהול, החליט לפתח משקה בעל אפקט דומה אך לא אלכוהולי. נוסחת המשקה נמכרה לשני אנשים שהפכו את קוקה-קולה למשקה הנמכר ביותר בארצות הברית. שיווק המשקה החדש החל ב-8 במאי 1886.

השם קוקה-קולה נטבע בשל חומריו של המשקה המקורי שהכיל עלים מצמח הקוקה (מהם מופק גם הקוקאין) ותובל באגוז הקולה. כיום המשקה עדיין מכיל עלי קוקה, אך אלה עוברים תהליך של מיצוי הקוקאין לפני הוספתם למשקה. כמו כן כיום הוא אינו מתובל באגוז הקולה, אלא בקרמל. במקור נכתב הצמח באנגלית באות K, אולם הוחלט לשנות את האות בשם המשקה ל-C, בשל שיקולי אסתטיקה וגרפיקה.

בגיל 65 החל פמברטון למכור חלקים מהחברה לשותפים, ולפני מותו מכר את חלקו שלו לסוחר בשם אסה קנדלר במחיר של 1200 דולר. ב-22 בינואר 1892 ייסד קנדלר את חברת קוקה-קולה, יחד עם אחיו ושני שותפים נוספים. לוגו החברה נרשם כסימן רשום שנה לאחר מכן.

ב-23 באפריל 1985 ניסתה החברה לשנות את המתכון ל-New Coke אבל לאור התנגדות ציבור הלקוחות חזרה בה ב-1 ביולי 1985 למתכון הקודם תחת השם Coca-Cola Classic.

ב 1982 השיקה החברה את המשקה דיאט קוקה-קולה, וב-21 במרץ 2005 הוציאה החברה מוצר חדש - קוקה-קולה זירו.

המתכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתכון המדויק המשמש להכנת תרכיז הקוקה-קולה הוא סימן מסחרי רשום וסוד מסחרי של החברה, והמתכון נשמר בכספת המרכזית של בנק SunTrust שבאטלנטה, ג'ורג'יה. המתכון מכיל מי סודה, סוכר, צבע מאכל, קרמל (E150), קפאין, חומצה זרחתית, שמנים צמחיים (בהם שמן תפוחים), כוסברה וחומרי טעם וריח. הנוסחה הסודית כוללת שבע תמציות שונות המופקות מפרחים, פירות, עלים ושורשים.

חומרי הטעם והריח הנמצאים בשימוש בקולה הם ייחודיים ומיוצרים במפעל המרכזי של החברה, ששולח את המרכיבים לכל מפעלי קוקה-קולה בעולם. ייתכנו שינויים קלים בטעם הסופי של המוצר בין ארצות בגלל השוני בטעמם של המים המקומיים שמהווים את רובו של המשקה. המתכון הראשון והמקורי של הקולה כלל תמצית טעם שכללה עשרה תבלינים ו-5 מיצים מפירות שונים מעורבבים עם אלכוהול. לתמצית טעם הוספו סוכר, עלי קוקה, אגוז הקולה וסודה.

קוקה-קולה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפעל קוקה-קולה בבני ברק, ישראל
פרסומת (ביידיש) לקוקה-קולה כשר, עיתון "הפרדס", 1948
בקבוק קוקה-קולה מזכוכית, 200 מ"ל

חברת קוקה-קולה ביקשה לפתוח מפעל בישראל בשנת 1949, אך לא הצליחה לקבל רישיון. בשנים שלאחר מכן, נמנעה קוקה-קולה מלהפיץ את מוצריה בישראל בגלל רתיעתה מהחרם הערבי. ב-1961, העניין עלה לדיון ציבורי, בגלל טעות של פקיד מצרי[דרוש מקור]. הפקיד ראה כיתוב באמהרית על בקבוק קוקה-קולה, טעה וחשבו לעברית, והאשים את קוקה-קולה בקיום יחסים מסחריים עם ישראל. דובר המפעל המצרי מיהר והצהיר בתקשורת כי קוקה-קולה לעולם לא תעשה עסקים בישראל בגלל גודלו הקטן של השוק הישראלי.

בשנת 1966 יצא איש העסקים הישראלי משה בורנשטיין בהאשמות ציבוריות כנגד חברת קוקה-קולה, על כניעתה לחרם הערבי. בעקבות כך, יצאה הליגה נגד השמצה בהתקפה על חברת קוקה-קולה, והסבירה כי התרוץ על "גודלו של השוק" אינו הגיוני, שכן לקוקה-קולה לא הייתה בעיה לפעול באותו זמן בקפריסין, שגודל השוק שלה היה כ-10% מהשוק הישראלי. הלחץ הציבורי בארצות הברית על החברה הלך וגדל, וחברת קוקה-קולה עמדה בפני סכנה של חרם צרכנים בארצות הברית. הלחץ עשה את שלו, וחברת קוקה-קולה יצאה בהצהרה כי תפתח מפעל בתל אביב.

עם פתיחת המפעל בישראל הגיבו מדינות ערב בחרם על קוקה-קולה. החרם נמשך משנת 1968 ועד 1991, ובמצרים בין השנים 1968 - 1979.

החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ היא הזכיינית להפצת המשקה בישראל. המשקה הגיע לישראל בשנת 1966 ונמכר בבקבוקי זכוכית. ב-1980 החלה מכירת המשקה גם בפחיות, ומ-1982 הוא נמכר גם בבקבוקי פלסטיק. משקאות קוקה-קולה לסוגיהם, נמכרים בישראל ברובם בבקבוקים בגודל של ליטר וחצי בלבד. זאת, בניגוד לבקבוקי שני ליטר המקובלים במדינות אחרות.

בגדה המערבית וברצועת עזה נמצא הזיכיון של קוקה-קולה בידיו של סניף "החברה המרכזית לייצור משקאות קלים" ברמאללה. המשקאות מופצים באמצעות מרכזי הפצה הנמצאים בחברון, שכם ועזה. במפעל ברמאללה מועסקים כ-200 פועלים.

כשרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב טוביה גפן רבה של אטלנטה הכשיר בפעם הראשונה את הקוקה-קולה, שבתחילה היה טרף. כדי לאפשר לו להכשיר את המשקה, הרב גפן נחשף לנוסחה הסודית והחליף שני מרכיבים טרפים במרכיבים כשרים. על מנת שלא לפגוע בחשאיות הוא קרא לאחד המרכיבים מורייס ולשני אניגרון, שמות רטבים מתקופת התלמוד.‏[2] את ה"מורייס", שהיה גליצרול משומן חיה לא כשרה, ביקש להחליף בגליצרול מן הצומח, ואת ה"אניגרון", שהיה ממתיק ובו שאריות אלכוהול מדגן, החליפו בעצתו לממתיק עשוי קנה סוכר או סלק סוכר, על מנת שהמשקה יהיה כשר לפסח[3]. בשנת 1948 פרסם שמואל אהרן הלוי פרדס, בירחון הפרדס, על דעת עורך העיתון הרב שמחה עלבערג, מודעה בה נאמר כי ביקר במפעל קוקה-קולה באטלנטה ולאחר שגילו לו את כל סודות הייצור הוא מאשר שהמשקה כשר.‏[4] כן קיבל המשקה בארצות הברית הכשר מטעם הרב אריה רלב"ג וה-OU - האיחוד האורתודוקסי.

בישראל זכה המשקה להכשר רגיל מטעם הרבנות הראשית תל אביב-יפו, ובשנת 1991 אף לכשרות למהדרין מאת הרב משה יהודא ליב לנדא מבני ברק. נציגים של שני נותני ההכשר קיבלו לידיהם את המידע על ההרכב המדויק של המשקה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קונסטנס ל. הייס, טעם החיים - סיפורה האמיתי של קוקה-קולה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2006.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Our Coca Cola Brands, coca-cola.uk
  2. ^ על אניגרון ומורייס ושימושם בתרבות הרומית. לפי מאמר זה, האניגרון והמורייס שניהם אותו התבלין. (אתר מסוף הדף היומי)
  3. ^ תום שגב, "שיעור היסטוריה", מוסף "השבוע" של הארץ, 30 במרץ 2012, עמוד 22
  4. ^ הפרדס, אלול תש"ח, עמוד 2.