רוב בעילות אחר הבעל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רוב בעילות אחר הבעל הוא כלל במשפט העברי הקובע כי במקרה של ספק לגבי זהות האב הביולוגי של צאצא של אישה נשואה, ההלכה קובעת שהאב הביולוגי הוא הבעל ולא גבר אחר. לקביעת האבהות ההלכתית ישנה חשיבות לגבי הצאצאים, לדוגמה לגבי קביעת ממזרות, חיוב האב למזונות, איסורי נישואים לקרובים וזכויות ירושה.

הכלל ומקורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהלכה ישנה חזקת צאצאים. כלומר, ההלכה מניחה שילדי האם הינם הילדים הביולוגיים שלה ושל בעלה של האם. על בסיס כלל זה יכול בית דין להוציא להורג אדם שעבר עבירה התלויה בקירבה. לדוגמה, הכאת אב ואם או גילוי עריות בתוך המשפחה. התלמוד מנמק אפשרות זו באמצעות העקרון "רוב בעילות אחר הבעל".[1]

להלכה נפסק שהכלל תקף גם אצל אישה שישנה שמועה או אף עדות שקיימה יחסי אישות עם גבר אחר, פרט לאישה שהיא "פרוצה ביותר".[2] הכלל תקף אפילו במקרה נדיר ביותר בו נעדר הבעל מביתו 12 חודשים, שכן על פי דברי התלמוד ייתכן מצב רחוק בו הריון יימשך תקופה כה ארוכה. עם זאת, אם איבדה האישה את חזקת הכשרות שלה כיון שראו בה "דבר מכוער" בתקופה זו, אין לתלות את ההריון הארוך בבעלה וניתן להניח שהוא מגבר אחר.[3]

הסבר הכלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הבבלי נטען שמקור הכלל "רוב בעילות אחר הבעל" הוא בכך שהולכים אחר הרוב.[4] לעומת זאת, בתלמוד ירושלמי נטען שמקור ההנחה שאדם הוא בנו של הידוע ומוחזק כאביו, הוא מדין חזקה ולא מדין רוב בעילות אחר הבעל.[5]

על פי הסברי האחרונים, כלל זה הינו עקרוני ואינו תלוי בהכרח במקרה הפרטי של זוג מסוים, ולכן הכלל תקף גם במקרה בו התייחדו בני הזוג פעם אחת בלבד או שהבעל הלך ל"מדינת הים".

מספר נימוקים ניתנו לכך. הרב פנחס הורוביץ מפרש את דין "רוב בעילות אחר הבעל", ב"רובא דליתא קמן", המבוסס על כך שרוב יחסי האישות בעולם הם עם הבעל, גם אם ייתכן שבאופן ספציפי, המקרה הנידון שונה.[6] הסבר דומה, נותן החת"ם סופר המסביר, כי הכלל רוב בעילות אחר הבעל, גם הוא מבוסס למעשה על דין החזקה המבוסס על חזקת מנהג שמקורה - מנהג הרוב בעולם, כלומר, "כיוון שנשא אשתו ומתנהגים זה עם זה כמנהג העולם מסתמא בעל רוב בעילות. נמצא מכח שניהם, חזקה ורובא מחזקינן זה לאביו ודאי".[7] הרב משה פיינשטיין כותב שהכלל תקף אפילו במקרים בהם ידוע שבני הזוג התייחדו מספר פעמים מועט יחסית, היות שכוונת חכמים היא ליחסי אישות מהם נוצר הריון, ובהן מתקיים הכלל "רוב בעילות אחר הבעל". על פי הסברו, במקרים של ניאוף, הן האישה והן הגבר משתמשים בשיטות שונות למניעת הריון. בנוסף, לעיתים יחסי אישות אלו מתקיימים בצורה חפוזה המקטינה גם היא, לדבריו, את הסיכוי להיכנס להריון.[8]

לעומת זאת, הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין מסייג מעט את נחרצות הכלל ואומר ש"רוב בעילות אחר הבעל" תקף רק במקרים בהם הבעל מצוי אצל האשה. במצב זה, אישה הטוענת כי בנה הוא מגבר אחר בדרך כלל אינה נאמנת לאסור על הבן נישואים עם קרובות הגבר האחר. אך אם הבעל אינו בביתו לעיתים קרובות, חוששים לחומרא לאסור על הבן להינשא לקרובות הגבר האחר, אם כי הבן אינו נחשב לממזר.[9]

השימוש בכלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיקות מעבדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום קיימות בדיקות מעבדה (בדיקות דם ובדיקות גנטיות) שונות אשר בכוחן לשלול אבהות או לקבוע באופן חיובי קשר ביולוגי בין הנבדקים ברמת אמינות משתנה, חלקן ברמה נמוכה וחלקן ברמה גבוהה ביותר. הפוסקים האחרונים דנו בשאלת קבילותן של בדיקות המעבדה השונות בדיני ממונות (חיוב מזונות), בדיני נפשות ולגבי קביעת ממזרות.

ישנן דעות כי אין להסתמך על בדיקות אלו, ובפרט אין להסתמך על בדיקת סוג הדם.[10] לעומתם, יש שקיבלו את בדיקות המעבדה בחלק מהמקרים (כגון לעניין מזונות) וקבעו כי כאשר תוצאות השוואת סוג הדם (או בדיקות אחרות) מורות כי לא קיים קשר ביולוגי בין הנבדקים, הרי שמול הכלל של "רוב בעילות אחר הבעל" עומד ה"רוב" של חוקי התורשה.

בפני בתי דין בארץ הובאו מספר מקרים בהם נידון האם ניתן לחייב או לפטור אב ממזונות על סמך בדיקות אלו:

במקרה שהובא לפני בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו בשנת 1965 נתבע גבר לשלם מזונות עבור בנה של אשתו, אולם בדיקת דם שנערכה הראתה כי הילד אינו בנו הביולוגי. בפסק הדין נקבע כי הנתבע פטור מתשלום מזונות מספק, כיוון שנוצר כאן מצב של "רוב בעילות אחר הבעל" מול "רוב ילדים דמם זהה עם דם הוריהם". כך שבעוד שכלל הרוב מורה כי כאשר לפי בדיקת הדם נראה כי לא מדובר בבנו הביולוגי ולכן אינו מחויב לשלם עבורו מזונות, הרי שקיימת סברה הפוכה שגם היא מבוססת על כללי הרוב, והאומרת שמכיוון שרוב בעילות הם מהבעל, יש להניח כי מדובר בבן הביולוגי. ניגוד זה יוצר ספק ולפי הכלל "המוציא מחבירו עליו הראיה" לא ניתן לחייב את הנתבע בתשלום ממוני כאשר קיים ספק.[11]

"...יש כאן רוב נגד רוב דהא אם נאמר דהילד בחזקת אביו בכדי לאוקמי [ארמית: להקים] רוב בעילות אחרי הבעל, בעל כורחנו נצטרך לומר שילד זה יצא מכלל רובא של רוב ילדים שסוג דמם זהה עם סוג דם של אחד ההורים. ואם נאמר להיפך, שילד זה הוא לא בנו של המוחזק לאביו בכדי לאוקמי הרוב של רוב ילדים דמם זהה עם דם הוריהם, נצטרך לאמר שילד זה יצא מכלל הרוב של רוב בעילות אחר הבעל. ואם כן מאי חזית להעמיד את הילד בחזקת אביו בכדי לאוקמי רוב בעילות אחרי הבעל ולהוציא מהרוב של רוב ילדים דמם זהה להוריהם, נאמר להיפך, דילד זה הוא לא של אביו בכדי לאוקמי את הרוב של רוב ילדים דמם זהה לדם הוריהם ונאמר דיצא מכלל הרוב של רוב בעילות אחר הבעל".

בפסק דין אחר שניתן בבית הדין באשדוד ב-1982 ציין הרב שלמה דיכובסקי, על פי דברי הרמב"ן והריטב"א, כי הרוב שנוצר בעקבות בדיקה גנטית עדיף מ"רוב בעילות אחר הבעל", כיון שהוא רוב מוחלט שאינו תלוי במנהגם של בני אדם[12].

יש לציין כי על אף ההסתמכות על בדיקות לגבי חיוב מזונות, אין בתי דין מסתמכים עליהם לגבי קביעת ממזרות, ובמקרים שונים אין בתי הדין מאפשרים עריכת בדיקות אלו, על-מנת למנוע הוצאת לעז על הצאצאים כממזרים.

לדוגמה, במקרה בו טען גבר כי הוא עקר בצורה שהסבירות שמזרעו יוולד ילד נמוכה (אך עדיין אפשרית), ולכן קרוב לוודאי שבתה של אשתו אינה בתו, דחה ד"ר מיכאל ויגודה טענה זו בנימוק שהכלל "רוב עקרים אינם מולידים" לא דוחה את "רוב בעילות אחר הבעל" ועל כן אין די בהצגת הראיות לעקרות כדי לשלול את הקשר הביולוגי, אך הבדיקה עלולה להוציא לחינם לעז על הבת.[13][14]

בני זוג הנשואים בנישואים אזרחיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב מרדכי יעקב ברייש פסק בספר השו"ת שלו, "חלקת יעקב", כי הכלל "רוב בעילות אחר הבעל" תקף גם אצל גם בני זוג שחיים ביחד ונשואים בנישואים אזרחיים.[15]

זקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגבי אדם זקן נחלקו הפוסקים האם שייך הכלל "רוב בעילות אחר הבעל" או לא.[16]

"פרוצה ביותר"[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, הכלל "רוב בעילות אחר הבעל" לא תקף כאשר מדובר באישה שהיא "פרוצה ביותר". רש"י פירש את המושג "פרוצה ביותר": "דאיכא למיחש [שיש לחשוש] שרוב בעילותיה משל אחרים".[17] לעומת זאת, לדעתו של מהר"י ברונא ההגדרה מחמירה יותר וכאשר קיימים "עדי כיעור" והאישה "פרוצה בפרהסייא בגיפוף ובנישוק" היא מוגדרת כ"אישה פרוצה".[18]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף י"א, עמוד ב'; משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות איסורי ביאה, פרק א', הלכה כ'
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ"ז, עמוד א'; משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ו, הלכה כ'; שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ד', סעיף ט"ו (ובבית שמואל שם).
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף פ', עמוד ב'; שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ד', סעיף י"ד (רמ"א ובית שמואל); לגבי משך תקופת ההריון על פי המדע ראו: אברהם שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך הריון, אתר מכון שלזינגר
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף י"א, עמוד ב'
  5. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת קידושין, פרק ד', הלכה י'
  6. ^ פנחס הורוביץ, ‏נתיבות לשבת, סימן ד', סק"ט, ד"ה ונראה, באתר HebrewBooks; הנ"ל, פנים יפות, פרשת אחרי מות. ראו גם: עובדיה יוסף, יביע אומר, חלק ז, אבן העזר, סימן ו, אות ד'. וכן חלק ח', אבן העזר, סימן ד', אות א.
  7. ^ שו"ת חתם סופר, חלק ג', אבן העזר, סימן עו. שות חתם סופר, חלק ב, יורה דעה, סימן שלח
  8. ^ משה פיינשטיין, ‏אגרות משה, אבן העזר - חלק ג' (כרך ה), סימן ט, ד"ה והנה בסוטה, באתר HebrewBooks
  9. ^ ערוך השולחן, אבן העזר, סימן ד אות לג
  10. ^ אברהם שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך אבהות, אתר מכון שלזינגר
  11. ^ דב פרימר, קביעת אבהות על ידי בדיקת סוגי דם (במערכת A, B, O) במשפט הישראלי ובמשפט העברי, אתר מכון שלזינגר
  12. ^ שלמה דיכובסקי, שלילת אבהות באמצעות בדיקות HLA, אתר מכון שלזינגר
  13. ^ מיכאל ויגודה, ‏הבאת ראיות לשלילת אבהות, באתר "דעת"
  14. ^ יש לציין, שבמקרה האחרון עלתה השאלה האם לאפשר לנתבע להציג תוצאות של בדיקות רפואיות שעשה מיוזמתו, אך מלכתחילה רוב פוסקי דורנו שוללים מתן אפשרות של ביצוע בדיקות גנטיות לקביעת אבהות במקרה של זוג נשוי כדי להימנע ממצב של קביעת ממזרות. גם הדעות השוללות את קבילותן של הבדיקות הגנטיות סוברות שיש להימנע מבדיקות אלו כדי שלא להוציא לעז על הנבדק. ראו: יוסי שרעבי ויובל סיני, תוקפה של בדיקת רקמות ובדיקת DNA לשם קביעת ממזרות, המרכז ליישומי משפט עברי .
  15. ^ מרדכי יעקב ברייש, ‏חלקת יעקב, חושן משפט, סימן כה, אות ד, באתר HebrewBooks
  16. ^ אברהם שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך זקן, הערות 359-357
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ"ז, עמוד א'
  18. ^ שו"ת מהר"י ברונא, סימן סו