שכונת האולפנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שכונת האולפנה, בית אל

שכונת האולפנה או גבעת האולפנה הם כינויים ל-14 בניינים ובהם 84 דירות בחלקו הצפון-מזרחי של היישוב בית אל, על מורדות הר ארטיס. השכונה נבנתה בעשור הראשון של המאה ה-21, וכונתה כך על שם אולפנת רעיה הסמוכה.

השכונה התפרסמה בעקבות עתירה לבג"ץ שביקשה את מימוש צווי ההריסה שהוציא המנהל האזרחי לחמישה בניינים ומספר קראוונים, שאכן פונו בקיץ 2012.

בנייה ואכלוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט בכניסה לשכונה

תחילת הליכי הבנייה במקום בשנת 1998, לאחר אישור עקרוני שניתן על ידי ממשלת ישראל לבנייה במקום (יחד עם אישור לבניית שכונה נוספת בבית אל, שכונת 'מעוז צור') שבאה בעקבות הרצחם של שני תושבי בית אל בפיגוע ירי ב־1996.[דרוש מקור]

בניית השכונה בפועל נעשתה על ידי "החברה לפיתוח קריית הישיבה בית אל", שבראשה עומד הרב זלמן ברוך מלמד. מנהלי החברה היו יעקב כץ ויואל צור, ובדירקטוריון החברה ישב מלבדם גם הרב משה גנץ. חברה זו היא חברת בת של חברת "הולילנד הולדינגס", חברה הרשומה באיי מרשל (דבר המאפשר חסיון בנוגע לבעלי החברה ובעלי התפקידים בה, מתוקף חוק החברות באיי מרשל[1]). בניית השכונה נעשתה ללא קבלת היתרי בנייה, וכאשר שטח השכונה הוא מחוץ לגבולות צו התפיסה שמסדיר את מעמד רוב אדמות היישוב בית אל, דבר שהוביל להוצאת צווי הפסקת עבודה עוד בשלב עבודות התשתית ולאחריהן צווי הריסה בידי המנהל האזרחי. היזמים התעלמו מהוצאת הצווים, ומנגד לא נאכפו הצווים על ידי המנהל שהוציא אותם‫[2].

ממשלת ישראל, בראשות אהוד ברק, סייעה לבנייה במקום באמצעות משרד השיכון, שמימן את עבודות התשתית במקום (בערך של כ־4 מיליון שקל, עד לקיץ 2003[3]), וכן נתנה מענק בסך 90,000 ש"ח לרוכשים שהתחייבו לגור במקום 15 שנה[4].

בדיעבד התברר שיזמי השכונה הונו רשויות שונות באמצעות רישום כוזב של מספרי המגרשים בשכונה, כאשר המספרים שנרשמו היו שייכים בפועל למגרשים בשכונה סמוכה שהייתה בבנייה, והקרקע לבנייתה הייתה בבעלות החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית. הטעיה זו הייתה גם כלפי רוכשי הדירות, שקיבלו מסמכי רכישה מהיזמים עם מספר חלקה כוזב ללא ידיעתם, מסמכים שבאמצעותם הגישו בקשה לקבלת משכנתא מבנק[5].

חלקה 34 ו־39[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמישה מתוך ארבע עשר הבניינים בשכונה נבנו בשטח חלקות 34 ו־39, חלקות הרשומות בטאבו על שם שני תושבי הכפר דורא אל קרע הסמוך. לטענת חארבי חסן, שהקרקע הייתה רשומה על שם אביו, במקום היה כרם עד לשלהי שנות ה-60 של המאה ה-20, אז הוכרז המקום כשטח אש של בה"ד 4 הסמוך, ועל כן לא ניתן היה לעבד את הקרקע באופן אינטנסיבי[6].

לטענת יזמי השכונה ותושבי המקום, נרכשה אחת החלקות במקום (חלקה 34) מאדם שהציג עצמו כבעלים, באמצעות ארגון אמנה. אולם חקירת משטרה גילתה כי המוכר כביכול היה קטין בתקופת רישום החלקה בטאבו, ועל כן לא ייתכן שהוא בעל החלקה. יזמי השכונה עצמם הודו בחקירתם במשטרה כי מדובר בקרקע פלסטינית פרטית, ועל אף זאת הם החלו בעבודות במקום מבלי שהוסדר נושא הבעלות, וללא קבלת היתרי בנייה לשכונה[7].

בנייתם של חמשת הבניינים האלו החלה בשנת 2003. בשנת 2006 הוציא המנהל האזרחי צו סופי להפסקת העבודות ולהריסת הבנייה הבלתי חוקית שנעשתה מחוץ לשטח השיפוט של בית אל, ללא תוכניות מתאר, ותוך פלישה לקרקע פרטית.

הצווים לא נאכפו, ובאוקטובר 2008, הוגשה לבג"ץ עתירת הפלסטינים הטוענים לבעלות על הקרקע, בסיוע ארגון יש דין. העתירה דרשה את מימוש צווי ההריסה וכן מניעת האכלוס של הבניינים שנבנו באופן בלתי חוקי על אדמות פרטיות במתחם ג'בל ע'רטיס[8]. הבנינים אוכלסו בשנת 2008 לפני הוצאתצו ביניים של בג"ץ שאסר על אכלוסם. לבג"ץ נמסר על ידי המנהל האזרחי כי כל הדירות מאוכלסות ואף נמסרה רשימת שמות המשפחות לבג"ץ.

בתגובה לעתירה הודיעה המדינה ב-1 במאי 2011 שתפנה את הבניינים כחלק מהחלטה גורפת להסיר מבנים שנבנו על קרקע פרטית.[9] בחודש יוני 2012 פורסם שבית נוסף, השישי במספר, נבנה על קרקע פרטית.[10]

מרבית הדירות בבניינים שנבנו על חלקות אלו נמצאות בבעלות החברה היזמית ומושכרות לדיירים, אך 6 מתוך 30 הדירות נרכשו על ידי אנשים פרטיים מהחברה היזמית.[דרוש מקור]

העתירה לבג"ץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 2008 עמדו בשכונה 14 בניינים מאוכלסים ובהם חמשת הבניינים המיועדים לפינוי (30 יח"ד)[דרוש מקור]. באותו חודש הוגשה עתירה לבג"ץ בשם שני עותרים להוצאת צו ביניים וצו על תנאי. העותרים טענו לבעלות על הקרקע וטענו שהבנייה הייתה ללא ידיעתם וללא הסכמתם. כיוון שבירור בעלות הקרקע אינו נושא לבג"ץ, עבר ההליך לבית המשפט המחוזי והדיון הפותח צפוי להתקיים בחודש יולי 2012.

באמצע נובמבר נתן בג"ץ צו ביניים למניעת אכלוס יחידות הדיור שטרם אוכלסו[11]. ההליך בבג"ץ התמשך כמה שנים ובמאי 2011 פרסמה המדינה הודעה כי "בנייה על קרקע פרטית תוסר בתוך שנה". על סמך זאת קבע הבג"ץ כי המדינה כבר החליטה להרוס את הבניינים ולפיכך מוצה ההליך וניתן פסק דין ללא צו[12]. מספר ימים לפני סוף השנה האמורה הגישה המדינה לבג"ץ עמדה, לפיה אותה החלטת ממשלה שעל פיה ניתן פסק הדין, נפתחת מחדש לדיון ו"ראש הממשלה ופורום השרים מבקשים לשקול מחדש את דרך יישום המדיניות עליה החליטו". בג"ץ לא קיבל עמדה זו שהביעה רק בקשה לבחון מחדש את הנושא אך לא הייתה בה בשורה של שינוי מדיניות. בג"ץ תקף את הממשלה בטענה שאותה החלטה עוגנה בפסק דין ולא ניתן לפתוח אותה לדיון חוזר בקלות כזו[13]. בהחלטת בג"ץ נאמר כי עד לתאריך 01.07.2012 על המדינה להרוס את הבניינים המדוברים. ב-28 ביוני 2012 הסתיים פינוי המשפחות שגרו בשכונה.

לקראת פינוי המשפחות שגרו בבתים שיועדו להריסה פורסמו ידיעות לא מאומתות אודות הסכם שאליו הגיעה לשכת ראש הממשלה עם הנהגת המתנחלים. על פי אותם פרסומים, ההסכם הוא ההסבר לשינוי בדפוס הפעולה של המתנחלים - מקריאה למאבק נחוש נגד הפינוי להסכמה לפינוי שקט. נודע כי פעולת פינוי המשפחות והעברתן מן הדירות שבהן התגוררו נעשתה על חשבון המדינה, כמו גם הקמת שכונת הקראווילות בבית אל שבהן שוכנו התושבים. אולם ההסכם עצמו מעולם לא פורסם.[דרוש מקור]

בדצמבר 2013 פורסם לראשונה באתר News1 כי מכרז להרחבת מבנה בית המדרש של ישיבת בית אל, היזמית שהקימה באופן לא חוקי את בתי שכונת האולפנה, שהוציאה החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית נעשה על פי הנחיה מפורשת של משרד ראש הממשלה וכחלק מפינוי שכונת האולפנה. זו היתה, למעשה, הפעם הראשונה שבה הודה גורם רשמי במתן הטבה בשווי מיליוני שקלים לישיבה בבית אל כחלק מן הפינוי למרות שאותה הטבה אינה קשורה לפינוי עצמו.[דרוש מקור]

פרקליטות המדינה החליטה שלא להגיש כתב אישום באשמת אחיזת מקרקעין בכוח, הסגת גבול, ובניה ללא היתר כנגד יזמי השכונה, בנימוק שנסיבות העניין אינן מצדיקות את המשך פעולות החקירה. ערר שהוגש כנגד החלטה זו על ידי יש דין ובעלי הקרקעות נדחה על ידי בג"ץ[3].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]