שעונית נאכלת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןשעונית נאכלת
Passion fruit 700.jpg
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: מלפיגאים
משפחה: שעוניתיים
סוג: שעונית
מין: שעונית נאכלת
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Passiflora edulis
סימס, 1818
שיח השעונית

שעונית נאכלת (שם מדעי: Passiflora edulis; שם עממי: פסיפלורה), הוא צמח מטפס אשר מטופח מסחרית לשם פריו האכיל. מקור הצמח באזורים הטרופיים והסב-טרופיים של אמריקה הדרומית ומגדלים אותו בהיקף נרחב במספר גדל והולך של מדינות כדוגמת הודו, ניו זילנד, הקריביים, ברזיל, אקוודור, קליפורניה, פלורידה, הוואי, אוסטרליה, מזרח אפריקה, דרום אפריקה וישראל. שמו של הפרי בא לו כפי הנראה בגלל הפריחה שלו, המזכירה את לוח השעות של השעון. ידועים מעל 400 זנים של פסיפלורה. בישראל נפוצה בעיקר השעונית הסגולה אשר הובאה לארץ מאוסטרליה בתחילת המאה הקודמת, עם תפוצה בכל אזורי הארץ[1].

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרח הפסיפלורה

לפרי השעונית הנאכלת צורה עגולה עד אובלית, קוטר הפרי 4 - 10 ס"מ, צבעו סגול או צהוב כאשר הוא בשל בהתאם לזן, תוכנו רך עד קשה, נוזלי ובו גרגרים שחורים רבים. טעמו מתוק חמצמץ, ויש המייחסים לו תכונות מרגיעות. הפרי ניתן לגידול לשם מאכל או להפקת מיץ, אשר לעיתים קרובות משמש כתוספת למיצים אחרים בשל הארומה שלו. הדרך הנפוצה למאכל הפרי הוא בחצייתו לשניים והוצאת הזרעונים עם כפית.

קיימים שני זנים של פסיפלורה, והם נבדלים בצבע ובגודל הפרי אחד מהשני.

  • הזן הסגול (edulis v. edulis) הוא קטן מלימון, ובעל קליפה חלקה, מבריקה, וניתן לאכול אותו גם כאשר קליפתו יבשה ומקומטת בבגרותו. הזן הוא דו-מיני (יכול להפרות את עצמו).
  • הזן הצהוב (edulis v. flavicarpa) יכול להגיע לגודלה של אשכולית, והוא בעל קליפה חלקה, מבריקה, קלילה ואוורירית, ובאוסטרליה הוא משמש ככנה לסוג הסגול. הזן הוא חד-מיני (נדרשת הפריה חיצונית מצמח אחר).

מבנה השיח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסיפלורה הוא שיח מטפס בעל קנוקנות המאפשרות לו להאחז בעצמים קרובים, כמו למשל: גדר, שיח אחר, קיר ועוד, ולטפס עליהם. פסיפלורה הנה ירוקת עד, הפרחים בקוטר של 5 עד 8 ס”מ, צבעם לבן והמרכז סגול. זמן הפריחה בארץ הוא אפריל – מאי. הפסיפלורה בעלת צמיחה אגרסיבית ולכן יש לגזום אותה מדי פעם ולהכווין את צמיחתה[1].

שימושים [דרוש מקור][מפני ש...][עריכת קוד מקור | עריכה]

  • באוסטרליה הפרי זמין מסחרית טרי ומשומר. בנוסף להיותו מוסף לסלטי פירות, הפרי נפוץ בקינוחים כגון פבלובה (עוגת מרנג), עוגות גבינה, וקרם שניט. בנוסף הפרי משמש לגיוון משקאות קלים.
  • ברפובליקה הדומיניקנית הפרי משמש למיצים, ריבות וסירופים.
  • בפוארטו ריקו, הפרי נקרא פָרצַה, וההנחה הרווחת היא שהוא מוריד לחץ דם.
  • בברזיל, מוס פסיפלורה הוא קינוח שכיח, והזרעים משמשים לעיתים לעיטור סוגים מסוימים של עוגות. מיץ פסיפלורה גם כן מאוד נפוץ.
  • באינדונזיה הפרי נאכל טרי. עם זאת, מאוד מקובל לסנן את הפרי לקבלת מיץ, ולבשל אותו עם סוכר לקבלת סירופ סמיך. לאחר מכן הוא מעורבב עם מים וקרח לשם הכנת משקה.
  • בהוואי הפרי נקרא ליליקוי, ולרוב נצרך טרי. סירופ פסיפלורה מקובל כתוסף לברד, גלידות, מוצ'י (עוגיות אורז) ושאר קינוחים. פרי טרי אינו נמצא לרוב בשווקים, ולכן רוב הפירות הטריים הנאכלים גדלים בחצרות פרטיות.
  • מיץ וסירופ הפסיפלורה הם מרכיב חיוני במספר קוקטיילים, כגון הוריקן.
  • בדרום אפריקה הפסיפלורה משמשת לתיבול יוגורט.

לפסיפלורה בשלה יש ארומה חזקה וטעם מתוק-חמצמץ. חוצים עם כפית ואוכלים את התוכן, הכולל גרעינים קטנים, מוסיפים לשייק חלב או יוגורט, או יוצרים ממנו סירופ שמשמש לרטבים, לקינוחים, ציפוי לעוגות, למרק פירות קר או לקוקטיילים[2].

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרי טרי ידוע כמכיל רמות גבוהות של ויטמין A, אשלגן, וסיבים תזונתיים. הסוג הצהוב משמש להכנת מיצים, ואילו הסגול נמכר טרי בשווקים. המיץ הוא מקור טוב לחומצה אסקורבית (ויטמין C).

הפסיפלורה דלת קלוריות (רק כ-50 ב-100 גרם) ומכילה גם כמויות מרשימות של ויטמינים C ,B, A ו- E . הפרי הוא מקור טוב לברזל, אשלגן וסיבים תזונתיים. למרות שהיא אינה מגבירה תאווה, עלי ופרי הפסיפלורה מכילים חומר פעיל בשם ארמנו, הנחשב כמרגיע ונמצא בשימוש אלפי שנה כנגד חרדות, הפרעות שינה ועצבנות בגיל המעבר, כיווצים בטניים וגירויים. הארמנו גם מחטא ומוריד לחץ-דם. היום יש אפילו תכשירים טבעיים המבוססים עליו, כדוגמת הקלמנרבין, תערובת של צמחי הוולריאן והפסיפלורה[2].

ערלה בפסיפלורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוסקי ההלכה היהודית דנו אודות צמח זה, האם להחשיבו כעץ אשר נוהג בו דין ערלה, או כירק אשר לא נוהג בו דין ערלה. הרב שניאור רווח כתב שדינו כירק, כיוון שמוציא פירות בתוך שנתו הראשונה, אולם הרב יואל פרידמן ופוסקים נוספים חלקו על היתר זה[3].

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]