לדלג לתוכן

M1 אברמס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף M1A2 אברהמס)
M1 אברמס
M1 Abrams
מידע כללי
סוג טנק מערכה
מדינה מייצרת ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
יצרן מפעל הטנקים לימה עריכת הנתון בוויקינתונים
משתמשים עיקריים

צבא ארצות הברית

חיל הנחתים של ארצות הברית
משתמשים משניים צבא סעודיה
צבא מצרים
כוויתכווית צבא כווית
פוליןפולין צבא פולין
הכוחות המזוינים של אוקראינה
מחיר בין 6.21 ל-8.58 מיליון דולר (דגם A2)
שנת ייצור 1980
תקופת השימוש 1980–הווה (כ־44 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
דגם קודם M60 פטון
מערכה מרכזית מלחמת המפרץ, מלחמת עיראק, מלחמת אוקראינה-רוסיה
יחידות שיוצרו 10,288 עריכת הנתון בוויקינתונים
מידע טכני
אורך 9.8 מטרים (תותח קדימה)
רוחב 3.65 מטרים
גובה 2.43 מטרים
משקל 69 טון (מוכן לקרב)
מהירות כביש: 67 קמ"ש
שטח: 48 קמ"ש
טווח פעולה 426 ק"מ
מנוע טורבינת גז רב-דילקית, 1,500 כ"ס
שריון שריון מרוכב, אורניום מדולדל
צוות 4
מערכות נשק
חימוש עיקרי תותח 120 מ"מ מדגם M256
מספר פגזים 42
חימוש משני שני מקלעים 7.62 מ"מ M240
מקלע כבד בקוטר 12.7 מ"מ מדגם M2 בראונינג
הערות הנתונים המובאים הם לדגם M1A2‏[1]
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

M1 אברמס (באנגלית: M1 Abrams; על שמו של יושב ראש המטות המשולבים לשעבר של צבא ארצות הברית, הגנרל קרייטון אברמס) הוא טנק המערכה העיקרי של צבא ארצות הברית, הנמצא בשירות החל משנת 1980. קרוב ל-10,000 טנקי אברמס יוצרו עד כה, 8,400 לצבא היבשה ולחיל הנחתים האמריקאי, וסופקו למעלה מ-1,500 טנקים לצבאותיהם של ערב הסעודית, כווית, מצרים ואוסטרליה.

האברמס פותח בעיצומה של המלחמה הקרה, במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20, כתחליף לטנק ה-M60 פטון. הוא היווה קפיצת מדרגה טכנולוגית משמעותית על פני קודמו, ועשה שימוש בפיתוחים טכנולוגיים חדשניים דוגמת המיגון המרוכב הבריטי צ'ובהם, וכן צויד במנוע טורבינת גז בתפוקה של 1,500 כוחות סוס. במרוצת השנים שודרגו טנקי האברמס וכללו שינויים לשיפור השרידות, כוח האש, והמערכות הטכנולוגיות. על אף גילו המתקדם, הטנק צפוי להישאר בשירות צבא ארצות הברית עד 2050 לערך.

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-60 של המאה ה-20, התבססו עוצבות השריון האמריקאיות על סדרת טנקי פטון - M-48 ‏ ו-M60. טנקים אלו פותחו למעשה מהטנק M-26 פרשינג, שהופיע לראשונה בשלהי מלחמת העולם השנייה. הופעתו של הטנק הסובייטי T-62, לו תותח בעל קנה חלק קדח בקוטר 115 מ"מ, עורר את כוחות נאט"ו למסקנה כי טנקי המערכה שלהם יהיו נחותים מבחינת כוח אש ומיגון, אל מול הדור החדש של הטנקים הסובייטים. בתוך כך, בשנת 1963 נכנסה ארצות הברית להשתלבות עם גרמניה המערבית בייצור טנק מערכה משותף, שיחליף את סדרת טנקי הפטון המתיישנים. הפרויקט, שזכה לשם "MBT-70" (טנק מערכה עיקרי, 70 מציין את השנה), הכיל בתוכו מספר מאפיינים חדשניים, כמו מיגון שכבתי, מתלים הידרו-פנאומטיים, וטען אוטומטי, אך התברר כמורכב מדי ויקר מדי. ב-1969 בוטל הפרויקט לאחר שגרמניה נסוגה ממנו[2]. האמריקאים המשיכו לפתח פרויקט חלופי, "XM803", שתוכנן כגרסה פשוטה יותר של ה-MBT 70, אך הוא בוטל על יד הקונגרס בגלל עלות גבוהה[3].

תוכנית ה-XM1

[עריכת קוד מקור | עריכה]
טנק XM-1, אב הטיפוס של האברמס, במבחני שדה בפורט נוקס, קנטקי, 1979.

כתוצאה מכישלון שתי תוכניות הפיתוח, נוצר מצב שבתחילת שנות ה־70 לא היה לצבא ארצות הברית כל פרויקט לפיתוח טנק שיחליף את ה־M60 פטון, וכאמצעי ביניים, הוחלט על ייצור מוגבל של טנקי M-60A2. בדצמבר 1971 יזם הצבא תוכנית חדשה תחת הכינוי "XM815", ובה ייושמו הלקחים משתי תוכניות הפיתוח שכשלו. בפברואר 1972, התגבשה בבסיס פורט נוקס קבוצת חשיבה של מומחי שריון מזרועות הצבא, לקביעת אפיון הטנק החדש[4], לפי סדר העדיפויות הבא: מיגון, בקרת אש, וניידות. בשונה מפיתוח טנקים בארצות הברית בעבר, ניתן מכרז לחברות ג'נרל מוטורס וקרייזלר לפתח דגם אב-טיפוס, שבסופו ייבחר הדגם העדיף. בשלהי 1973 סווגה תוכנית הפיתוח מחדש, כ-XM1.

במהלך שלבי הפיתוח, הצבא ערך בדיקת התכנות של התקנת תותח 120 מ"מ חלק קדח מתוצרת גרמניה[א], כחימושו העיקרי של הטנק, על פני תותח ה-105 מ"מ M68 שהיה עמוד התווך דאז של הטנקים האמריקאים. עוד בשנת 1964, החלה חברת ריינמטאל הגרמנית לפתח תותח ותחמושת בקוטר 120 מ"מ; מערכת נשק זו אמנם היוותה עליית מדרגה משמעותית בהשוואה לתותח ה-105 מ"מ, הן בכושר החדירה והן בטווח הירי האפקטיבי, אך לא הייתה מוכנה באותה עת להיכנס לייצור. לכן, הוחלט להישאר עם תותח ה-105 מ"מ, בזכות פיתוחה של תחמושת רבת עוצמה, הקלע הקינטי בעל מנעל נתיק מיוצב סחרור (APFSDS)[5]. הצריח תוכנן כך שיוכל לקלוט תותח 120 מ"מ בעתיד.

ב-1976 זכתה חברת קרייזלר במכרז לייצור הטנק, ומבחני הרצה נערכו בין השנים 1978–1979. ה-XM1 היווה התקדמות משמעותית על פני ה-M-60 פטון, בכל המדדים. ב-1979 אושר הטנק לייצור ראשוני מוגבל, תחת השם הרשמי M1 אברמס, על שמו של גנרל קרייטון אברמס, מפקד פלוגת טנקים במלחמת העולם השנייה, וראש המטה הכללי של צבא ארצות הברית. ה-M1 יוצר תחילה במפעל הטנקים בלימה, אוהיו, ומ-1982 נוסף מפעל הטנקים בדטרויט, מישיגן. ב-1981 תוכנן ייצור של 7,058 טנקים, בקצב של 30 טנקים לחודש. ב-1982 גדל הייצור ל-60 טנקים, ול-70 ב-1984. במהלך אותה שנה, נרכשה קרייזלר בידי חברת ג'נרל דיינמיקס. בינואר 1985, לאחר שהושלמו 2,374 טנקי ה-M1, הוחל בייצור דגם משודרג, ה-M1IP. דגם זה יוצר באופן מוגבל למספר חודשים, כ-894 יחידות הושלמו[6], אז הוחלף בדגם M1A1 החמוש בתותח 120 מ"מ. בראשית 1987 הורחב מפעל הטנקים בלימה, על מנת לעמוד בקצב ייצור של 129 טנקים בחודש. באוגוסט 1991 נסגר המפעל בדטרויט, ולימה נותרה היצרנית הבלעדית של טנקי אברמס[7]. סך הכל יוצרו 4,796 טנקי M1A1, ובאפריל 1993 הוסב הייצור ל-M1A2[8].

תיאור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האברמס היה קפיצת מדרגה טכנולוגית משמעותית על פני קודמו, וסימן שינוי במחשבת תכנון הטנקים של ארצות הברית. לאברמס מהירות וניידות עדיפים על ה-M-60, מערכת בקרת אש מתקדמת, וצללית נמוכה, המקטינה את חתימת הטנק בשדה הקרב. שריון החזית משופע כיאות, לשם השגת הגנה בליסטית עדיפה. פנים הטנק בעל אופי סטנדרטי: בחזית התובה נמצא תא הנהיגה, תא הלחימה בצריח, ותא חטיבת הכוח בירכתיים, מופרד באמצעות מחיצה משוריינת. צוות הטנק מורכב מארבעה לוחמים: המפקד, התותחן והטען בצריח, והנהג במרכז חזית התובה, בתנוחת שכיבה.

חימוש

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אברמס M1A2 בעת ירי בתותח הראשי שלו, בקוטר 120 מ"מ.

חימושו העיקרי של ה-M1 היה זהה לקודמו, טנק ה-M-60. זהו תותח מחורק קנה בקוטר 105 מ"מ מדגם M68, אוטומטי למחצה וטעינתו ידנית, בעל אורך קנה של 52 קליברים. נשק זה היה מבוסס על התותח הבריטי L7 (אך עם בית בליעה שונה), ובעל יכולת לירות מספר סוגי תחמושת, כגון פגז חודר-שריון, נפיץ, חלול ופלשט, בדיוק רב. לתותח טווח מקסימלי של 2,500 מטרים[9].

עם זאת, היה ברור כי ביצועיו לא יהיו מספקים כנגד הדור החדש של הטנקים הסובייטים, ה-T-64B וה-T-80B, והחל מהדגם M1A1 הוחלפה מערכת הנשק בתותח 120 מ"מ חלק קדח מתוצרת חברת ריינמטאל, המיוצר ברישיון בארצות הברית תחת הציון M256‏[ב]. תותח ה-M256 הוא גרסה פשוטה יותר של התותח הגרמני, בעלת מנגנון רתיעה מסליל קפיצי במקום הידראולי. הקנה באורך של 44 קליברים, עטוף מבחוץ בשרוול תרמי ומצויד במפנה גזים.

לתותח מספר סוגי תחמושת: פגז חודר שריון מנעל מיוצב סנפירים (APFSDS) מסדרת M829, שבו החודרן עשוי אורניום מדולדל, הנחשב לחומר הטוב ביותר הקיים לשימוש קלעים קינטיים, בגלל המשקל הסגולי שלו (פי 2.4 מפלדה), ותכונות "ההתחדדות העצמית" במהלך החדירה (כלומר, הכושר לשמור על חוד הקלע בתצורה של חוד, על אף השחיקה במהלך החדירה). מהירות הלוע שלו היא מעל 1,500 מטר בשנייה. סוג תחמושת נפוצה נוספת היא פגז חלול רב-תכליתי (HEAT-MP-T) מדגם M830A1 במשקל 22.7 ק"ג. פגז זה בעל מהירות לוע גבוהה, מרעום קרבה, ויכולת להתמודד עם כלי טיס מנמיכי רום, כגון מסוקים. עם זאת, כושר חדירת השריון שלו נמוך מפגז הח"ש. מלבד אלו פותחו ברבות השנים פגז רסס וכדור נגד מכשולי שדה.

מבט לעמדת התותחן בטנק

בספטמבר 2015 העניק צבא ארצות הברית חוזים לשני מתחרים, לפיתוח פגז רב שימושי שכינויו AMP‏[ג]. מדובר בפגז ממולא חנ"ם עם מרעום שניתן לתכנת למטרות שונות: פיצוץ בהקשה, פיצוץ עם השהייה או ריסוק באוויר. הפגז יחליף כמה סוגי תחמושת קיימים, ובסוף תהליך הפיתוח יהיו בטנק שני סוגי תחמושת בלבד: החודרן הקינטי והרב-תכליתי[10].

בדומה לטנקים אמריקאיים רבים, גם האברמס מצויד בשלושה מקלעים: מקלע כבד בקוטר 12.7 מ"מ מדגם M2 בראונינג מותקן על מסילת המפקד, וניתן להפעילו מפנים הטנק במדפים סגורים (יכולת זו הוסרה בדגם M1A2). כמו כן ישנם שני מקלעי M240 בקוטר 7.62 מ"מ, כאשר אחד מותקן כמקלע מקביל, והשני נמצא על הצריח ומתופעל בידי הטען. התחמושת הנישאת בטנק עבור המקלעים היא 11,400 קליעים למקלעי ב-7.62 מ"מ ו-1,000 למקלע ב-12.7 מ"מ[11].

מערכות בקרת אש ותצפית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאברמס מערכת בקרת אש מתקדמת, העושה שימוש במד טווח לייזר, בכוונות תרמיות ואופטיות ובמחשב בליסטי דיגיטלי, אשר מאפשרים לתותח לפגוע במדויק במטרות כשהטנק בתנועה ומבלי להתחשב בערפל, בלילה או בתנאים אחרים. המחשב הבליסטי מחשב באמצעות חיישנים ונתונים המוזנים באופן עצמאי בידי התותחן, כמו לחץ ברומטרי, טמפרטורת האוויר ושחיקת הקנה, ומפצה עליהם. גם המפקד וגם התותחן יכולים לבצע ירי בתותח הראשי. למפקד הטנק 6 פריסקופים הנותנים לו ראייה פנורמית של 360 מעלות, וכוונת דימות תרמי עצמאית, המאפשרת לו לרכוש מטרות ולהעבירן לתותחן, בעת שהוא סורק מטרות חדשות. הנהג מצויד בשלושה פריסקופים בעלי שדה ראייה אופקי של 120 מעלות.

מיגון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנת השריון נחשבה בתכנון טנק האברמס לאחד המרכיבים החשובים בתכונותיו. החל משנות ה-60 וה-70 החלו להופיע מיגונים מתוחכמים המכונים שריון מרוכב (כמו בטנק T-64), ולא על בסיס פלדה הומוגנית בלבד. ייעודם העיקרי היה להביס ראשי נפץ בעלי מטען חלול, שהיוו את האיום המרכזי על טנקים. אחד מראשוני המיגונים המתוחכמים היה הצ'ובהם, אשר פותח במרכז המחקר בעיר צ'ובהם בבריטניה. שריון הצ'ובהם מורכב ממתכות שונות, חומרים קרמיים, וחומרים אחרים המורכבים ביחד כדי להשיג מיגון משופר בהרבה יחסית לפלדה. ב-1973 הסכימה ממשלת בריטניה לשתף את האמריקאים בפרטי השריון החדשני, והאחרונים מיהרו לפתח גרסה דומה ולשלבה בטנק האברמס[12].

ב-1988 שודרגה הגנת השריון של הטנק באמצעות הוספת לוחות אורניום מדולדל המוכנסים בין שני לוחות פלדה בצריח האברמס. אורניום מדולדל נחשב למיגון הטוב שבנמצא, בגלל צפיפותו, ומהווה הגנה עדיפה מאשר פלדה, סגסוגות אחרות או שכבות, אולם במחיר של תוספת במשקל הטנק. גרסה זו של הטנק מכונה בשם M1A1HA ‏(HA מסמל 'שריון כבד').

לפי הערכות, עובי שריון החזית של דגם M1 הוא שווה ערך ל-350 עד 470 מ"מ של פלדה מעורגלת הומוגנית (RHA) כנגד קלעים קינטיים, ו-650 עד 700 מ"מ כנגד מטענים חלולים. דגם M1A1 מוערך ב-600 מ"מ כנגד קלעים קינטיים, ו-700 מ"מ כנגד חלולים. תוספת המיגון בצריח לדגם M1A1HA שוות ערך ל-800 מ"מ כנגד קינטי ו-1,300 מ"מ כנגד חלול[13]. דגם ה-M1A2 SEP המתקדם של האברמס, שהחל להיכנס לשירות בשנות ה-2000, כולל מיגון אורניום דור ג' משופר, ונחשב לאחד הטנקים הממוגנים בעולם. עובי שריון חזית הצריח מוערך ב-940 עד 960 מ"מ כנגד קינטי, ו-1,320 עד 1,620 מ"מ כנגד חלול[14].

אמצעי נוסף להגברת השרידות בטנק האברמס הוא אופן אחסון התחמושת שלו. אחד הגורמים העיקריים להשמדה של טנקים הוא פגיעה במדפי התחמושת, הגוררת לעיתים קרובות את התפוצצותה והשמדה מוחלטת של הטנק. ב-M1 מאוחסנת תחמושת התותח בכיס האחורי של הצריח, והגישה אליו היא דרך דלתות הזזה אטומות. במקרה של פגיעה בתחמושת והתפוצצות, נפרץ תא התחמושת כלפי חוץ, וההתפוצצות איננה אמורה להשפיע על הצוות שבצריח, או לחלופין תאפשר לו להימלט בבטחה. בנוסף, בתא חטיבת הכוח ובתא הצוות מותקנת מערכת כיבוי אש אוטומטית מסוג "Halon", בעלת חיישני אינפרא אדום המסוגלת לאתר שרפה ב-4–5 אלפיות השנייה, ולכבות אותה בתוך שתי עשיריות השנייה[15].

ערכת הישרדות אורבנית לטנקי האברמס, או TUSK, שפותחה כלקח מהלחימה בארגוני המורדים בעיראק. בין היתר כוללת הערכה שיפורים לשרידות הטנק בשטח בנוי.

ערכת Tusk

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה מהלחימה בשטח אורבני בעיראק, בעיקר כנגד ארגוני המורדים בתקופה שלאחר כיבוש המדינה בידי כוחות הקואליציה, פותחה ערכת ה-Tusk (ר"ת: Tank urban survival kit)‏[ד], הכוללת שינויים לשיפור הלחימה ושרידות הטנק בשטח בנוי. בצידי הטנק מוסף מיגון ריאקטיבי, ובעורף התובה מיגון כלוב, לצמצום האיום הנשקף מצד רקטות נ"ט ורימונים בעלי ראש קרב חלול. לעמדת הטען נוסף מגן למקלע וכוונת תרמית, ובעמדת המפקד נשק הסיפון ניתן לתפעול מבפנים. בנוסף, מותקן טלפון אחורי חיצוני המאפשר ללוחמי החי"ר תקשורת עם צוות הטנק. ערכת ה-Tusk, שנכנסה לשימוש ב-2009, מותאמת להתקנת שדה, כלומר ללא הצורך בהחזרת הטנק למפעל[16].

ניידות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חטיבת הכוח של האברמס, הכוללת את המנוע והממסרה, מוסרת באמצעות עגורן.

אחד המאפיינים הייחודיים לטנק הוא המנוע שלו, מסוג טורבינת גז בעל הספק של 1,500 כוחות סוס, היכול לפעול עם מגוון דלקים, הכוללים בין היתר סולר, בנזין ואף דלק סילוני[17]. על אף משקלו הכבד של הטנק, 69 טונות, היחס בין ההספק למשקל עומד על 21 כוחות סוס לטון. מנוע טורבינת גז שקט וקל יותר ממנוע דיזל בעל הספק זהה, ויותר אמין, ומספק יותר כוח הודות לדרישת קירור מופחתת. המגרעה העיקרית שלו היא צריכת דלק גבוהה בהשוואה למנועי דיזל, גם כשהטנק במצב נייח[ה]. צריכת דלק ממוצעת לקילומטר היא 6.5 ליטר; הטנק צורך 40 ליטר לשעה במצב נייח, 168 ליטר לשעה על כביש ו-214 ליטר לשעה בשטח[18]. מלאי הדלק בן 1,890 הליטרים מעניקים לטנק טווח פעולה תאורטי של מעל 400 קילומטר. לאברמס יכולת עבירות טובה על אף משקלו, ומהירות מרבית של 68 קמ"ש על כביש, ו-48 קמ"ש בשטח. הממסרה היא אוטומטית חשמלית מסוג הידרו-קינטית.

צריכת הדלק הגבוהה של האברמס, בנוסף למשקלו הרב שעומד על 69 טון (ערוך לקרב), מהווים לא אחת נטל לוגיסטי. תובלה אווירית של האברמס לקראת פריסה אסטרטגית באמצעות מטוסי מטען מסוג C-5 גלקסי ו-בואינג C-17 גלובמאסטר III, המסוגלים לשאת זוג טנקים לכל היותר, מצריכה משאבים עצומים ואורכת זמן, כפי שקרה במהלך מלחמת המפרץ (1991).

מפרט טכני

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאפיין ‏M1 ‏M1A1 ‏M1A2
נתונים כלליים
שנות ייצור 1985-1979 1992-1986 1992/3 והלאה
משקל 61 טון 67 טון 69 טון
ממדים אורך 9.7 מטר, רוחב 3.65 מטר, גובה 2.4 מטר.
צוות הטנק 4 – מפקד, נהג, תותחן, טען-קשר.
ניידות והנעה
מנוע ‏Honeywell AGT1500C מסוג טורבינת גז בעל הספק של 1,500 כוחות סוס.
תמסורת ‏אליסון X-1100-3B הידרו-קינטית אוטומטית, 6 הילוכים
דלק 1,890 ליטר.
מהירות מרבית 72 קמ"ש 66 קמ"ש 66 קמ"ש
טווח פעולה 500 ק"מ 450 ק"מ 426 ק"מ
נשק וחימוש
תותח ‏ 105 מ"מ מחורק קנה ‏ 120 מ"מ חלק קדח מדגם M256.
חימוש משני ‏ 2 מקלעים מדגם M240 בקוטר 7.62 מ"מ, מקלע כבד M2 בראונינג 12.7 מ"מ, 12 מדוכות עשן.
מלאי תחמושת 55 פגזים 40 פגזים 42 פגזים
סוגי תחמושת ח"ש APFSDS, נפיץ, חלול, פלאשט ‏ח"ש בעל ליבת אורניום מדולדל, חלול רב-תכליתי, רסס, וכדור נגד מכשולי שדה.
בקרת אש אמצעי ראיית לילה תרמי, מחשב ירי בליסטי/דיגיטלי, מד טווח לייזר.
מיגון ומערכות שרידות
מיגון שריון מרוכב מסוג צ'ובהם, פלטות בזוקה אורניום מדולדל, פלטות בזוקה.
בקרת נזקים מערכת כיבוי אש אוטומטית מסוג Halon מערכת כיבוי אש אוטומטית מסוג Halon, מערכת הגנת אב"כ

שרות מבצעי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת המפרץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת המפרץ

טבילת האש הראשונה של האברמס נערכה בשנת 1991, במהלך מבצע סופה במדבר. צבא ארצות הברית פרס 1,956 טנקי אברמס (דגמי M1A1 ו-M1A1HA) בערב הסעודית[19] לקראת המערכה הקרקעית. לפי הערכה של סוכנות המודיעין של משרד ההגנה האמריקני, עמדו לרשותו של הצבא העיראקי מעל 4,200 טנקים[20]; רובם המכריע היו תוצרת ברית המועצות לשעבר, מדגמי T-55 ו-T-62 המיושנים, לצד טנקי T-72M, שהיו המתקדמים ביותר בצבא עיראק[ו], אך היו הדגם הבסיסי בסדרת T-72, המיועד למטרות יצוא, וחסרו שדרוגים ומערכות יקרות.

טנקי M1A1 מהדיוויזיה המשוריינת ה-3, במהלך מבצע סופה במדבר.

במהלך המערכה, טנקי האברמס תפקדו בהצלחה מרובה, ולא התקשו להביס את השריון העיראקי. הצבא העיראקי היה כמעט ללא סיוע אווירי, צוותי טנקיו לא היו מאומנים, ופיקודו כשל בכל הדרגים. העדיפות בטווח התותח ובסוגי התחמיש, והיתרון העצום של כוונות ההדמיה התרמית, אפשר לטנקי האברמס לפגוע בטנקים עיראקיים בטווחים שהיו כמעט כפולים מטווח הירי המרבי של העיראקיים[21]. הטנקים האמריקאים פתחו באש בדרך כלל בטווח של 2,500 מטר ויותר, ופגזי הח"ש-מנעל, המצוידים בחודרן מאורניום מדולל, הצליחו, בדרך כלל, לחדור את שריון הטנקים העיראקיים. הוא הדין גם ביחס לתחמושת מטען חלול; בכמה מקרים מחסור בתחמושת קינטית (המועדפת על הצוותים האמריקאים) בשעת היתקלות אילצה את צוותי האברמס להשתמש בתחמושת מסוג מטען חלול, שבדומה לחודרן הקינטי, חדרה את שריון האויב בקלות.

בסך הכל נפגעו 23 טנקי אברמס במלחמה, ואיש צוות בודד נהרג. צבא ארצות הברית ציין, כי אומתו לפחות שבעה מקרים שבהם ספגו טנקי אברמס פגיעות מפגזי ח"ש-מנעל 125 מ"מ סובייטיים, ושישה מקרים נוספים שבהם נורו בטעות על ידי טנקי אברמס אחרים. בכל המקרים של אש עיראקית לא הושגה שום חדירה, ולא נגרם שום נזק שאינו ניתן לתיקון (שני טנקי אברמס פגועים הושמדו כדי למנוע את נפילתם בידי עיראק). גם בכל המקרים של אש ידידותית לא הושגה שום חדירה הרת אסון לתא הלחימה, ושום טנק לא יצא לחלוטין מכלל שימוש[ז]; השריון החזיתי וכך גם שריון צד צריח עמד בפני תחמושת חודרת שריון שלו עצמו, אך לא כך המקרה בצידי התובה ובעורף הטנק[22].

מלחמת עיראק

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת עיראק
M1A1 של חיל הנחתים האמריקאי במהלך קרב פלוג'ה השני, 2004.

במרץ 2003 פלשו כוחות הקואליציה בראשות ארצות הברית לעיראק, במטרה להפיל את שלטונו של סדאם חוסיין. האמריקנים העריכו את עוצמת השריון העיראקי ערב המלחמה בכ-2,200 טנקים (כ-600 מהם T-72‏)[23]. הצבא הרגיל של עיראק היה ברמת כשירות נמוכה, ועוצבותיו היו מצוידות באמצעי לחימה מיושנים באיכות נמוכה. כל הטנקים היו מיושנים, והיה מחסור חמור בחלקי חילוף ואמצעי ראיית לילה. לעומת זאת, עוצבות משמר הרפובליקה נחשבו לאיכותיות יותר מבחינת האמל"ח שהפעילו, כושרן המבצעי ורוח הלחימה של אנשיהן. כוחות הקואליציה הכניעו במהרה את הצבא העיראקי, במחיר אבדות נמוך. מעט מאוד טנקי אברמס נפגעו במהלך הפלישה, מתוכם רק בודדים הושמדו כתוצאה מפגיעות משניות בידי האויב. שריון החזית של הטנק סיפק הגנה מצוינת, אולם המיגון בגג, בצד ובעורף הטנק ניתן לחדירה בידי נשק נ"ט כגון רקטות RPG. במספר מקרים מתועדים של אש ידידותית, פגעו פגזים חודרי-שריון בקוטר 25 מ"מ מאורניום מדולדל בעורף האברמס, והוציאו אותו מכלל פעולה[24].

לטענת הצבא האמריקני, במהלך השנתיים הראשונות למלחמה בעיראק נפגעו כ-70 אחוז מ-1,100 טנקי האברמס בעיראק, רובם באופן קל; מתוכם, כ-80 טנקים הוצאו מכלל פעולה, ונזקקו להחזרתם למפעל בארצות הברית[25]. הודות למיגון הכבד, מרבית אנשי הצוות סבלו מפציעות קלות בלבד. הגורם העיקרי לפגיעה בטנקים בתקופה שלאחר כיבוש המדינה, היה מטען צד, וכאמור, כתוצאה מהלחימה כנגד ארגוני המורדים, הותקנו בחלק מהטנקים ערכות TUSK לשיפור השרידות בלוחמה בשטח בנוי.

מלחמת אפגניסטן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך 10 השנים הראשונות למערכה באפגניסטן, נמנע צבא ארצות הברית משליחת טנקים למדינה, בגלל תוואי השטח ההררי. כוחות אחרים של הקואליציה, לרבות אלה של קנדה, כבר השתמשו בטנקים בזירה. בדצמבר 2010, נשלחו לראשונה 14 טנקי אברמס M1A1 של חיל הנחתים למחוז הלמנד בדרום אפגניסטן, במאמץ לשפר את יכולת הלחימה של הצבא האמריקאי שם[26].

שירות בצבאות זרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
טנקי אברמס של צבא כווית.
  • ערב הסעודיתערב הסעודית ערב הסעודית – ב-1989 ביצעה ערב הסעודית עסקה לרכישת 315 טנקי M1A2, בעלות של 3.1 מיליארד דולר[27]. ביוני 2006, רכשה המדינה עוד 58 טנקי M1A1, והחלה בתהליך שדרוג לצי טנקי האברמס שלה לדגם M1A2S. בינואר 2013 הזמינה הממלכה עוד 69 טנקי אברמס בעלות של 133 מיליון דולר[28]. לפי דיווחים, סעודיה עשתה שימוש בטנקי אברמס במהלך הלחימה כנגד המורדים החות'ים בתימן, ב-2015. ככל הנראה, המורדים, המצוידים בנשקי נ"ט מיושנים יחסית, הצליחו לפגוע ואף להשבית מספר טנקים, ולשבות אחד. באוגוסט 2016, אישר הפנטגון לערב הסעודית לרכוש 153 טנקים נוספים מדגמי M1A1/A2, בשווי כולל המוערך ב-1.15 מיליארד דולר[29].
  • עיראקעיראק עיראק – ארצות הברית סיפקה 140 טנקי אברמס M1A1 לצבא עיראק החדש בין השנים 2010–2012, ללא המיגון מאורניום מדולדל. במהלך הלחימה כנגד דאעש וארגוני מורדים אחרים בעיראק, נפגעו לפחות 28 טנקי אברמס, כאשר חמישה מתוכם נחדרו בידי טילי נ"ט מונחים[30].
  • מצריםמצרים מצרים – טנקי M1A1 מיוצרים ברישיון במצרים, במפעל '200' הנמצא בעיר חלוואן שליד קהיר. המפעל הוקם ב-1984, בהיתר מיוחד של ארצות הברית, המספקת למפעל המצרי את כל המערכות והמרכיבים הנחוצים לייצור הטנק, כמו גם חלפים, תחזוקה, ציוד נלווה, כלי עבודה מיוחדים, הדרכת צוותים, ספרות טכנית ושירותים לוגיסטיים. כ-1,005 טנקים הורכבו, וב-15 באוקטובר 2015 נחתם הסכם בין שתי המדינות לאספקת 125 טנקי M1A1 נוספים, שיביא את מספר הטנקים מדגם זה שבידי צבא מצרים ל-1,130[31]. הטנקים המיוצרים אינם כוללים את המיגון והפגזים המתקדמים מאורניום מדולדל.
  • אוסטרליהאוסטרליה אוסטרליה – ב-2004 רכש צבא אוסטרליה 59 טנקי M1A1, שהחליפו בשירות את טנקי הליאופרד 1 המיושנים. הטנקים הראשונים נכנסו לשירות ב-2006. ב-2013 דווח כי אוסטרליה החלה לשדרג את טנקי האברמס שברשותה[32].
  • כוויתכווית כווית – 218 טנקי M1A2 יוצרו לצבא הכוויתי.
  • אוקראינהאוקראינה אוקראינה – כחלק מהסיוע לאוקראינה במלחמה נגד רוסיה הצבא האמריקאי מעביר לצבא האוקראיני טנקי אברמס מהמחסנים שלו.[33]

M1A3

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שהאברמס נמצא בשירות מראשית שנות השמונים, דגמי ה-M1A2 צפויים להישאר בצבא האמריקני עד שנת 2050 בערך. עם זאת, הוחל בתכנון דגם חדש ומשופר, M1A3. מעט פרטים נחשפו עד כה על טנק זה, אך הוא צפוי להיות קל יותר, בעל טכנולוגיות מתקדמות, וחמוש בתותח 120 מ"מ קל משקל. ייצור ה-M1A3 מתוכנן לשנת 2017 במפעל לימה של ג'נרל דיינמיקס[34][35].

דגמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
רק"ם פריצה לפינוי שדות מוקשים

(הרשימה המובאת היא של דגמי הטנק בעלי החשיבות הרבה ביותר)

  • M1 – דגם הייצור הראשון, 2,374 יחידות הושלמו בין השנים 1979 ל-1985.
  • M1IP ‏(Improved Performance – ביצועים משופרים) – יוצר במשך מספר חודשים, כלל בין היתר צריח משופר עם תוספות מיגון. 894 יחידות נבנו.
  • M1A1 – כוח האש שודרג באופן משמעותי, עם החלפת מערכת הנשק לתותח חלק קדח בקוטר 120 מ"מ. נוספה חליפת מיגון מפני חומרים אטומים ביולוגים וכימיים (אב"כ) לטנק. קרוב ל-5,000 יחידות יוצרו בין השנים 1985–1993.
  • M1A1HA – הגנת השריון שופרה באמצעות הוספת לוחות אורניום מדולדל.
  • M1A1D – החלפת מערכות אנלוגיות לדיגיטליות.
  • M1A2 – כולל שיפור למערכת בקרת האש, כוונת דימות תרמית עצמאית למפקד, ומיגון אורנים מדולדל דור שני.
  • M1A2 SEPv3 – תוכנית לשדרוג טנקי האברמס. בין התכונות: מנוע עזר מוגן שריון המאפשר לצוות להפעיל מכשירים אלקטרוניים ללא הפעלת המנוע הראשי, שדרוג מערך המחשוב, ומערכת תקשורת לתחמושת התותח (לכוונון מרעומים).

רק"ם על מרכב האברמס

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ABV – רק"ם פריצה לפינוי שדות מוקשים (Assault Breacher Vehicle) על תובת ה-M1A1 בשתי תצורות: הראשונה בעלת מגוב קדמי הנדחף לפני הרק"ם ומפנה מוקשים לצדדים. בתצורה השנייה הכלי נושא טיל המשוגר מחלקו האחורי וגורר אחריו שרשרת ארוכה של חומר נפץ המתפוצץ זמן קצר לאחר שנפרש על הקרקע, ובכך מפנה נתיב נקי ממוקשים ברוחב המספיק לנסיעת טנקים[36], בדומה למערכת צפע שריון הישראלית. משמש את חיל הנחתים האמריקני.
  • M104 וולברין – טנק גישור כבד, מחוסר צריח, הנושא גשר בן 10.8 טונות, המופעל באופן הידראולי. אורך הגשר, בהיותו פרוש, 26 מטרים, ומסוגל לשאת עד 70 טון.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • United States General Accounting Office:Operation Desert Storm: Early Performance Assessment of Bradley and Abrams. Washington, January 1992.PDF.
  • Halberstadt, Hans. Desert Storm Ground War. Osceola, WI: Motorbooks International, 1991. 128 pp.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: M1 אברמס

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ בניגוד לתותחי הטנקים הנפוצים במערב בשעתו, אשר היו מחורקי קנה, תותח חלק קדח הוא בעל קנה חלק ולא מחורק.
  2. ^ תותח זה משמש את טנקי הליאופרד 2 הגרמניים.
  3. ^ Advanced Multi Purpose - מתקדם רב-תכליתי.
  4. ^ בתרגום חופשי: ערכת הישרדות אורבנית לטנק.
  5. ^ טנקים מודרניים מסתמכים על מערכות אלקטרוניות רבות, המפיקות כוח מן המנוע.
  6. ^ טנקי T-72 הוקצו לרוב לדיוויזיות העילית של הצבא, "משמר הרפובליקה".
  7. ^ במקרה אחד של אש ידידותית, נפגע טנק בשני טילי נ"ט אוויר-קרקע הלפייר, בצד הקדמי של התובה, אבל הצוות ניצל והטנק תוקן.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Abrams M1A2 Main Battle Tank, באתר היצרן ג'נרל דיינמיקס
  2. ^ Mesko, Jim. M1 Abrams in Action, Squadron Signal Publictation, 1989, p.4
  3. ^ Green, Michael. Images of War: M1 Abrams Tank, Pen & Sword Military, 2015, p.15
  4. ^ Mesko, M1 Abrams in Action, עמ' 4
  5. ^ Zaloga, Steven J. M1 Abrams Main Battle Tank 1982-1992, Osprey Publishing 1993, p.3
  6. ^ Hunnicutt, R.P. Abrams: A History of the American Main Battle Tank, Presidio 1990. p.213, p.227
  7. ^ מפעל הטנקים לימה, באתר GlobalSecurity
  8. ^ Green, Images of War, עמ' 19
  9. ^ Green, עמ' 31
  10. ^ ידיעה על פיתוח התחמושת באתר Business Wire,‏8 באוקטובר 2015
  11. ^ Foss, Christopher. Jane's Armour and Artillery 2005-2006, p.158
  12. ^ Zaloga, M1 Abrams, עמ' 5
  13. ^ Zaloga, Steven J. M1 Abrams vs T-72 Ural, Operation Desert Storm 1991, Osprey 2009, p.27
  14. ^ M1A2 SEP באתר Fprado, ‏27 בספטמבר 2012
  15. ^ Hunnicut, עמ' 208-205
  16. ^ ערכת Tusk, באתר Military Today
  17. ^ AGT1500, באתר Honeywell
  18. ^ Zaloga, M1 Abrams against T-72, עמ' 4'
  19. ^ M1 Abrams vs T-72, עמ' 57
  20. ^ תומאס א' קיני, אליוט א' כהן. סופה בשמי עיראק - המערכה האווירית במלחמת המפרץ, הוצאת משרד הביטחון, 2000, עמ' 24
  21. ^ סופה בשמי עיראק, עמ' 191
  22. ^ שרידות הטנק - לקחי מלחמת המפרץ מעוררים שאלות, אציו בונסינורה, מערכות גיליון 327, דצמבר 1992
  23. ^ פסח מלובני. מלחמת בבל החדשה - עלייתו ונפילתו של הצבא העיראקי, הוצאת משרד הביטחון, 2009. עמ' 684
  24. ^ Foss, עמ' 157
  25. ^ Abrams Tanks take a beating in Iraq, באתר USA Today, מרץ 2005
  26. ^ שאול נגר, טנקי אברמס הגיעו לאפגניסטן, באתר יד לשריון, 6 בדצמבר 2010
  27. ^ Cordesman, Anthony H.; Burke, Arleigh A. (30 October 2001) Saudi Arabia Enters the 21st Century: The Military and International Security Dimension, IV. The Saudi Army.. Center for Strategic and International Studies, p.137
  28. ^ ג'נרל דיינמיקס זכתה לחוזה לייצור טנקי אברמס, באתר ג'נרל דיינמיקס
  29. ^ הידיעה באתר Defense Security Cooperation Agency
  30. ^ הידיעה באתר Jane's, ‏20 ביוני 2014
  31. ^ דן ארקין, הסכם בין ארצות הברית למצרים לשת"פ בייצור טנקים מדגם "אברמס", באתר ישראל דיפנס, 3 בנובמבר 2015
  32. ^ צבא אוסטרליה מקבל טנקי M1A1 משודרגים, באתר Army Technology
  33. ^ Biden Announces Abrams Tanks to be Delivered to Ukraine, U.S. Department of Defense (באנגלית אמריקאית)
  34. ^ מפעל הטנקים לימה צפוי לקבל תקצוב, באתר The Blade
  35. ^ Abrams Tank Proves Itself in War, Faces Fight for Future, באתר CrainsDetroit
  36. ^ כיצד מפנה צבא ארצות הברית שדות מוקשים של הטליבאן, באתר יד לשריון, 16 בפברואר 2010


רק"מ של ארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה
טנקים קלים M24 צ'אפי • M41 ווקר בולדוג • T92 ‏ • M551 שרידן • M8
טנקים בינוניים M4 שרמן • M26 פרשינג • M46 פטון • M47 פטון • M48 פטון • T95
טנקים כבדים M103
טנקי מערכה M60 פטון • M1 אברהמס
נגמ"שים M75 ‏ • M59 ‏ • M-113 • ‏ AAV-7A1 • ‏ סטרייקר
נגמ"שי לחימה בראדלי M2 • ‏ בראדלי M3
תותחים מתנייעים M56 סקורפיון ‏ • M50 אונטוס ‏ • M55 הוביצר • תותח מתנייע M-107 ‏ • M-108 הוביצר ‏ • תותח מתנייע M-109 ‏ • תותח מתנייע M-110 ‏ • M1128 ‏ •
רק"מ נ"מ M42 דאסטר ‏ • M163 VADS ‏ • M247 סרג'נט יורק ‏ • ‏M6 "ליינבקר" ‏ • MIM-72 צ'פרל
כלים הנדסיים טנק גישור M60AVLB ‏ • M9 ACE ‏ • דחפור קטרפילר די-7 • גריזלי • M1A1 Assault Breacher Vehicle‏ • טנק גישור M104 וולברין • דחפור משוריין קטרפילר די-9


טנק
ערכי משנה היסטוריה של הטנקים • מבנה הטנק • סוגי טנקים • דגמי טנקים עיקריים (לפי ארצות)
מיגון הטנק שריון פסיבי • שריון מרוכב • שריון ריאקטיבי • מערכת הגנה אקטיבית לטנקים • מדוכות עשן
ראו גם לוחמת שריון • חיל שריון • רכב קרבי משוריין • טנקים בשירות צה"ל • חיל השריון הישראלי
נגד טנקים נגד טנקים • רקטה נגד טנקים • טיל נגד טנקים • תעלת נ"ט • בזנ"ט • מטען גחון
דגמים נבחרים • טנקי מערכה מודרניים
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=M1_אברמס&oldid=39380229"