M1 אברמס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף M1 אברהמס)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
M1 אברמס
M1A1 Abrams Tank in Camp Fallujah.JPEG
מידע כללי
סוג טנק מערכה
מדינה מייצרת ארצות הבריתFlag of the United States.svg  ארצות הברית
משתמשים עיקריים צבא ארצות הברית
משתמשים משניים ערב הסעודית, מצרים, כווית
מחיר בין 6.21 ל-8.58 מיליון דולר (דגם A2)
שנת ייצור 1980
דגם קודם M60 פטון
מערכה מרכזית מלחמת המפרץ, מלחמת עיראק
מידע טכני
אורך 9.8 מטרים (תותח קדימה)
רוחב 3.65 מטרים
גובה 2.43 מטרים
משקל 69 טון (מוכן לקרב)
מהירות כביש: 67 קמ"ש
שטח: 48 קמ"ש
טווח פעולה 426 ק"מ
חימוש עיקרי תותח 120 מ"מ מדגם M256
מספר פגזים 42
חימוש משני שני מקלעים 7.62 מ"מ M240
מקלע כבד בקוטר 12.7 מ"מ מדגם M2 בראונינג
מנוע טורבינת גז רב-דילקית, 1,500 כ"ס
מיגון שריון מרוכב, אורניום מדולדל
צוות 4
הערות הנתונים המובאים הם לדגם M1A2[1]

M1 אברמס (על שמו של ראש המטה הכללי לשעבר של צבא ארצות הברית, הגנרל קרייטון אברמס) הוא טנק המערכה העיקרי של צבא ארצות הברית, הנמצא בשירות מאז 1980. הדגם המתקדם של הטנק, M1A2, מצטיין בהגנת השריון ובמערכות הטכנולוגיות שלו, ונחשב לאחד מטנקי המערכה המתקדמים בעולם, וגם לאחד הכבדים שביניהם. קרוב ל-10,000 טנקי אברמס יוצרו עד כה, 8,400 לצבא היבשה ולחיל הנחתים האמריקני, ויותר מ-1,500 לצבאות ערב הסעודית, כווית, מצרים ואוסטרליה.

האברמס פותח בעיצומה של המלחמה הקרה, בשנות ה-70 של המאה ה-20, כתחליף לטנק ה-M-60. הוא היווה קפיצת מדרגה טכנולוגית משמעותית על פני קודמו, ועשה שימוש בפיתוחים חדשניים דוגמת המיגון הבריטי המורכב צ'ובהם, וכן צוייד במנוע טורבינת גז בן 1,500 כוחות סוס. במרוצת השנים שודרגו טנקי האברמס וכללו שינויים לשיפור השרידות, כוח האש, ומערכות בקרת האש. על אף גילו המתקדם, הטנק צפוי להישאר להישאר בשירות צבא ארצות הברית צפוי עד 2050 לערך.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-60 של המאה ה-20, התבססו עוצבות השריון האמריקאיות על סדרת טנקי הפטון - M-48 ‏, וה-M60. טנקים אלו פותחו למעשה מהטנק M-26 פרשינג, שהופיע לראשונה בשלהי מלחמת העולם השנייה. הופעתו של הטנק הסובייטי T-62, לו קנה חלק קדח בקוטר 115 מ"מ, עורר את כוחות נאט"ו לאבחנה כי טנקי המערכה שלהם יהיו נחותים מבחינת כוח אש ומיגון, אל מול הדור החדש של הטנקים הסובייטים. בתוך כך, בשנת 1963 נכנסה ארצות הברית להשתלבות עם גרמניה המערבית בייצור טנק מערכה משותף, שיחליף את סדרת טנקי הפטון המתיישנים. הפרויקט, שזכה לשם "MBT-70" (טנק מערכה עיקרי, 70 מציין את השנה), הכיל בתוכו מספר מאפיינים חדשניים, כמו מיגון שכבתי, מתלים הידרו-פנאומטיים, וטען אוטומטי, אך התברר כמורכב מדי ויקר מדי. ב-1969 בוטל הפרויקט לאחר שגרמניה נסוגה ממנו[2]. האמריקאים המשיכו לפתח פרויקט חלופי, "XM803", שתוכנן כגרסה פשוטה יותר של ה-MBT 70, אך הוא בוטל על יד הקונגרס בגלל עלות גבוהה[3].

תוכנית ה-XM1[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה מכישלון שתי תוכניות הפיתוח, נוצר מצב שבתחילת שנות ה־70 לא היה לצבא ארצות הברית כל פרויקט לפיתוח טנק שיחליף את ה־M60 פטון, וכאמצעי ביניים, הוחלט על ייצור מוגבל של טנקי M-60A2. בדצמבר 1971 יזם הצבא תוכנית חדשה תחת הכינוי "XM815", שתיישם הלקחים משתי תוכניות הפיתוח שכשלו. בפברואר 1972, התגבשה בבסיס פורט נוקס קבוצת חשיבה של מומחי שריון מזרועות הצבא, לקביעת איפיון הטנק החדש[4], לפי סדר העדיפויות הבא: מיגון, בקרת אש, וניידות. בשונה מפיתוח טנקים בארצות הברית בעבר, ניתן מכרז לחברות ג'נרל מוטורס וקרייזלר לפתח דגם אב-טיפוס, שבסופו יבחר הדגם העדיף. בשלהי 1973 סווגה תוכנית הפיתוח מחדש, כ-XM1.

במהלך שלבי הפיתוח, הצבא ערך בדיקת התכנות של התקנת תותח 120 מ"מ חלק קדח[5]מתוצרת גרמניה, כחימושו הראשי של הטנק, על פני תותח ה-105 מ"מ M68 שהיה עמוד התווך של הטנקים האמריקאים. עוד בשנת 1964, החלה חברת ריינמטל הגרמנית לפתח תותח ותחמושת בקוטר 120 מ"מ; מערכת נשק זו אמנם היוותה עליית מדרגה משמעותית בהשוואה לתותח ה-105 מ"מ, הן בכושר החדירה והן בטווח החדירה, אך לא הייתה מוכנה באותה עת להיכנס לייצור. בתוך כך הוחלט להישאר עם תותח ה-105 מ"מ, בזכות פיתוחה של תחמושת רבת עוצמה, הקלע הקינטי בעל מנעל נתיק מיוצב סחרור (APFSDS)[6]. הצריח תוכנן כך שיוכל לקלוט תותח 120 מ"מ בעתיד.

ב-1976 זכתה חברת קרייזלר במכרז לייצור הטנק, ומבחני הרצה נערכו בין השנים 1979-1978. ה-XM1 היווה התקדמות משמעותית על פני ה-M-60 פטון, בכל המדדים. ב-1979 אושר הטנק לייצור ראשוני מוגבל, תחת השם הרשמי M1 אברמס, על שמו של גנרל קרייטון אברמס, מפקד פלוגת טנקים במלחמת העולם השנייה, וראש המטה הכללי של צבא ארצות הברית. ה-M1 יוצר תחילה במפעל הטנקים בלימה, אוהיו, ומ-1982 נוסף מפעל הטנקים בדטרויט, מישיגן. ב-1981 תוכנן ייצור של 7,058 טנקים, בקצב של 30 טנקים לחודש. ב-1982 גדל הייצור ל-60 טנקים, ול-70 ב-1984. במהלך אותה שנה, נרכשה קרייזלר בידי חברת ג'נרל דיינמיקס. בינואר 1985, לאחר שהושלמו 2,374 טנקי ה-M1, הוחל בייצור דגם משודרג, ה-M1IP. דגם זה יוצר באופן מוגבל למספר חודשים, כ-894 יחידות הושלמו[7], אז הוחלף בדגם M1A1 החמוש בתותח 120 מ"מ. בראשית 1987 הורחב מפעל הטנקים בלימה, על מנת לעמוד בקצב ייצור של 129 טנקים בחודש. באוגוסט 1991 נסגר המפעל בדטרויט, ולימה נותרה היצרנית הבלעדית של טנקי אברמס[8]. סך הכל יוצרו 4,796 טנקי M1A1, ובאפריל 1993 הוסב הייצור ל-M1A2[9].

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק האברמס היווה קפיצת מדרגה טכנולוגית משמעותית על פני קודמיו, וסימן שינוי במחשבת תכנון הטנקים של ארצות הברית. גובה הטנק 2.4 מטרים בלבד (לעומת 3.2 מטרים ב-M-60), והוא בעל צללית נמוכה, המקטינה את חתימת הטנק בשדה הקרב. שריון החזית משופע כיאות, לשם השגת תבנית בליסטית עדיפה. פנים הטנק בעל אופי סטנדרטי: בחזית התובה נמצא תא הנהיגה, תא הלחימה בצריח, ותא חטיבת הכוח בירכתיים, מופרד באמצעות מחיצה משוריינת. צוות הטנק מורכב מארבעה לוחמים: המפקד, התותחן והטען בצריח, והנהג במרכז חזית התובה, בתנוחת שכיבה.

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

חימושו העיקרי של ה-M1 היה זהה לקודמו, טנק ה-M-60. זהו תותח מחורק קנה בקוטר 105 מ"מ מדגם M68, אוטומטי למחצה וטעינתו ידנית, בעל אורך קנה של 52 קליבר. נשק זה היה מבוסס על התותח הבריטי המצוין L7 (עם בית בליעה שונה), ומסוגל לירות מספר סוגי תחמושת, כגון חודר-שריון, נפיץ, חלול ופלשט, בדיוק גבוהה ביותר בטווח של עד 2,500 מטרים[10]. עם זאת, היה ברור כי ביצועיו לא יהיו מספקים כנגד הדור החדש של הטנקים הסובייטים מדגם T-64B ו-T-80B, והחל מדגם M1A1 הוחלפה מערכת הנשק בתותח 120 מ"מ חלק קדח מתוצרת חברת ריינמטל, המיוצר ברישיון בארצות הברית תחת הציון M256[11]. תותח ה-M256 הוא גרסא פשוטה יותר של התותח הגרמני, ובעל מנגון רתיעה מסליל קפיצי במקום הידראולי. הוא בן 44 קליבר, עטוף מבחוץ בשרוול תרמי ומצויד במפנה גזים.

לתותח מספר סוגי תחמושת: כדור חודר שריון מנעל מיוצב סנפירים (APFSDS) מסדרת M829. החודרן עשוי אורניום מדולדל, הנחשב לחומר הטוב ביותר הקיים לשימוש קלעים קינטיים, בגלל המשקל הסגולי שלו (פי 2.4 מפלדה), ותכונות "ההתחדדות העצמית" במהלך החדירה (כלומר, הכושר לשמור על חוד הקלע בתצורה של חוד, על אף השחיקה במהלך החדירה). מהירות הלוע שלו מעל 1,500 מטר בשנייה. סוג תחמושת נפוצה נוספת היא כדור חלול רב-תכליתי (HEAT-MP-T) מדגם M830A1 במשקל 50 ק"ג. כדור זה הינו רב-תכליתי, בעל מהירות לוע גבוהה, מרעום קרבה, ויכולת להתמודד עם כלי טיס מנמיכי רום, כגון מסוקים. עם זאת, כושר חדירת השריון שלו נמוך מכדור הח"ש. מלבד אלו פותחו ברבות השנים כדור רסס וכדור נגד מכשולים.

הדור הבא של תחמושת הנמצאת בשלבי פיתוח היא ה-AMP, כדור רב-תכליתי המתיימר למלא מספר תפקידם - נגד בונקרים, נגד אדם, נגד רק"ם קל ונגד מכשולי שדה, ובכך להקל על הלוגיסטיקה. באוקטובר 2015 ניתן לחברת Orbital ATK חוזה בשווי 16 מיליון דולר לפיתוח התחמושת[12].

כנהוג בטנקים אמריקאיים, האברמס מצויד בשלושה מקלעים: מקלע כבד בקוטר 12.7 מ"מ מדגם M2 בראונינג מותקן על מסילת המפקד, וניתן להפעילו מפנים הטנק במדפים סגורים (יכולת זו הוסרה בדגם M1A2). כמו כן ישנם שני מקלעי M240 בקוטר 7.62 מ"מ, אחד מותקן כמקלע מקביל, והשני על הצריח ומתופעל בידי הטען. התחמושת הנישאת בטנק היא 11,400 קליעים למקלעי 7.62 מ"מ ו-1,000 למקלע 12.7 מ"מ[13].

מערכות בקרת אש ותצפית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנהג ממוקם במרכז חזית התובה, בתנוחת שכיבה, ומצויד בשלושה פריסקופים בעלי שדה ראיה אופקי של 120 מעלות.

מיגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנת השריון נחשבה בתכנון טנק האברמס לאחת המרכיבים החשובים בתכונותיו. החל משנות ה-60 וה-70 החלו להופיע מיגונים מתוחכמים המכונים שריון מרוכב, שלא על בסיס פלדה הומוגנית בלבד. יעודם העיקרי היה להביס ראשי נפץ בעלי מטען חלול, שהיוו את האיום המרכזי על טנקים. אחד מראשוני המיגונים המתוחכמים פותח בבריטניה, ונקרא צ'ובהם, על שם מרכז המחקר בעיר צ'ובהם בו פותח. שריון ה'צ'ובהם' מורכב ממתכות שונות, חומרים קרמיים, וחומרים אחרים המורכבים ביחד כדי להשיג מיגון משופר בהרבה יחסית לפלדה. ב-1973 הסכימה ממשלת בריטניה לשתף את האמריקאים בפרטי השריון החדשני, והאחרונים מיהרו לשלבו בטנק האברמס[14].

ב-1988 שודרגה הגנת השריון של הטנק באמצעות הוספת לוחות אורניום מדולדל המוכנסים בין שני לוחות פלדה בצריח האברמס. אורניום מדולדל נחשב למיגון הטוב שבנמצא, בגלל צפיפותו, ומהווה הגנה עדיפה מאשר פלדה, סגסוגות אחרות או שכבות, אולם במחיר של תוספת במשקל הטנק. גרסה זו של הטנק מכונה בשם M1A1HA ‏(HA מסמל 'שריון כבד').

לפי הערכות, עובי שריון החזית של דגם M1 הינו שווה ערך ל-350 עד 470 מ"מ של פלדה מעורגלת הומוגנית (RHA) כנגד קלעים קינטיים, ו-650 עד 700 מ"מ כנגד מטענים חלולים. דגם M1A1 מוערך ב-600 מ"מ כנגד קלעים קינטיים, ו-700 מ"מ כנגד חלולים. תוספת המיגון בצריח לדגם M1A1HA שוות ערך ל-800 מ"מ כנגד קינטי ו-1,300 מ"מ כנגד חלול[15]. דגם ה-M1A2 SEP המתקדם של האברמס, שהחל להיכנס לשירות בשנות ה-2000, כולל מיגון אורניום דור ג' משופר, ונחשב לאחד הטנקים הממוגנים בעולם. עובי שריון חזית הצריח מוערך ב-940 עד 960 מ"מ כנגד קינטי, ו-1,320 עד 1,620 מ"מ כנגד חלול[16].

אמצעי נוסף להגברת השרידות בטנק האברמס הוא אופן אחסון התחמושת שלו. אחד הגורמים העיקריים להשמדה של טנקים הוא פגיעה במדפי התחמושת, הגוררת לעתים קרובות את התפוצצותה ואובדן טוטאלי של הטנק. ב-M1 מאוחסנת תחמושת התותח בכיס האחורי של הצריח, והגישה אליו היא דרך דלתות הזזה אטומות. במקרה של פגיעה בתחמושת והתפוצצות, נפרץ תא התחמושת כלפי חוץ, וההתפוצצות איננה אמורה להשפיע על הצוות שבצריח, או לחלופין תאפשר לו להימלט בבטחה. בנוסף, בתא חטיבת הכוח ובתא הצוות מותקנת מערכת כיבוי אש אוטומטית מסוג "Halon", בעלת חיישני אינפרא אדום המסוגלת לאתר שריפה ב-5-4 אלפיות השנייה, ולכבות אותה בתוך שתי עשיריות השנייה[17].

ניידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד המאפיינים הייחודיים לטנק הוא המנוע שלו, מסוג טורבינת גז בעל הספק של 1,500 כוחות סוס, היכול לפעול עם מגוון דלקים, הכוללים בין היתר סולר, בנזין ואף דלק סילוני[18]. על אף משקלו הכבד של הטנק, 65 טונות, היחס בין ההספק למשקל עומד על 23 כוחות סוס לטון. מנוע טורבינת גז שקט יותר וקל יותר ממנוע דיזל בעל הספק זהה, ומספק יותר כוח הודות לדרישת קירור מופחתת. המגרעה העיקרית שלו היא צריכת דלק גבוהה בהשוואה למנועי דיזל, גם כשהטנק במצב נייח[19]. צריכת דלק ממוצעת לקילומטר היא 6.5 ליטר; הטנק צורך 40 ליטר לשעה במצב נייח, 168 ליטר לשעה על כביש ו-214 ליטר לשעה בשטח[20]. מלאי הדלק בן 1890 ליטר מעניקים לטנק טווח פעולה תיאורטי של מעל 400 קילומטר. לאברמס יכולת עבירות טובה על אף משקלו, ומהירות מירבית של 68 קמ"ש על כביש, ו-48 בשטח.

צריכת הדלק הגבוהה של האברמס, בנוסף למשקלו הרב - 69 טון כשהוא ערוך לקרב, מהווים לא אחת נטל לוגיסיטי. תובלה אווירית של האברמס לקראת פריסה אסטרטגית באמצעות מטוסי מטען מסוג C-5 גלקסי ו-בואינג C-17 גלובמאסטר III, המסוגלים לשאת זוג טנקים לכל היותר, מצריכה משאבים עצומים ואורכת זמן, כפי שהודגם בעת מלחמת המפרץ (1991).

ערכת Tusk[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה מהלחימה בשטח אורבני בעירק, בעיקר כנגד ארגוני המורדים בתקופה שלאחר כיבוש המדינה בידי כוחות הקואליציה, פותחה ערכת ה-Tusk (ר"ת: Tank urban survival kit)[21], הכוללת שינויים לשיפור הלחימה ושרידות הטנק בשטח בנוי. בצידי הטנק מוסף מיגון ריאקטיבי, ובעורף התובה מיגון כלוב, לצמצום האיום הנשקף מצד רקטות נ"ט ורימונים בעלי ראש קרב חלול. לעמדת הטען נוסף מגן למקלע וכוונת תרמית, ובעמדת המפקד נשק הסיפון ניתן לתפעול מבפנים. בנוסף, מותקן טלפון אחורי חיצוני המאפשר ללוחמי החי"ר תקשורת עם צוות הטנק. ערכת ה-Tusk, שנכנסה לשימוש ב-2009, מותאמת להתקנת שדה, כלומר ללא הצורך בהחזרת הטנק למפעל[22].

שרות מבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק אברמס M1A2

מלחמת המפרץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

טבילת אשו הראשונה של האברמס נערכה בשנת 1991 במהלך מבצע סופה במדבר. צבא ארצות הברית פרס 1,956 טנקי אברמס (דגמי M1A1 ו-M1A1HA) בערב הסעודית[23] לקראת המערכה הקרקעית. לפי הערכה של סוכנות המודיעין של משרד ההגנה האמריקני, עמדו לרשותו של הצבא העיראקי מעל ל-4,200 טנקים[24]; רובם המכריע היו תוצרת ברית המועצות לשעבר, מדגמי T-55 ו-T-62 המיושנים, לצד טנקי T-72M, שהיו המתקדמים ביותר בצבא עיראק[25], אך היו הדגם הבסיסי בסדרת T-72, המיועד למטרות יצוא, וחסרו שדרוגים ומערכות יקרות.

במהלך המערכה, טנקי האברמס תפקדו בהצלחה מרובה, ולא התקשו להביס את השריון העיראקי. הצבא העיראקי היה כמעט ללא סיוע אווירי, צוותי טנקיו לא היו מאומנים, ופיקודו כשל בכל הדרגים. העדיפות בטווח התותח ובסוגי התחמיש, והיתרון העצום של כוונות ההדמיה התרמית, אפשר לטנקי האברמס להעסיק טנקים עירקיים בטווחים שהיו כמעט כפולים מטווח ההרכשה המרבי של העירקיים[26]. הטנקים האמריקאים פתחו באש בדרך כלל בטווח של 2,500 מטר ויותר, ופגזי הח"ש-מנעל, המצוידים בחודרן מאורניום מדולל, הצליחו, בדרך כלל, לחדור את שריון הטנקים העירקים. הוא הדין גם ביחס לתחמושת מטען חלול; בכמה מקרים מחסור בתחמושת קינטית (המועדפת על הצוותים האמריקאים) בשעת היתקלות אילצה את צוותי האברמס להשתמש בתחמושת מסוג מטען חלול, שבדומה לחודרן הקינטי, חדרה את שריון האויב בקלות.

בסך הכל נפגעו 23 טנקי אברמס במלחמה, ואיש צוות בודד נהרג. צבא ארצות הברית ציין, כי אומתו לפחות שבעה מקרים שבהם ספגו טנקי אברמס פגיעות מפגזי ח"ש-מנעל 125 מ"מ סובייטים, ושישה מקרים נוספים שבהם נורו בטעות על ידי טנקי אברמס אחרים. בכל המקרים של אש עיראקית לא הושגה שום חדירה, ולא נגרם שום נזק שאינו ניתן לתיקון (שני טנקי אברמס פגועים הושמדו כדי למנוע את נפילתם בידי עיראק). גם בכל המקרים של אש ידידותית לא הושגה שום חדירה הרת אסון לתא הלחימה, ושום טנק לא יצא לחלוטין מכלל שימוש[27]; השריון החזיתי וכך גם שריון צד צריח עמד בפני תחמושת חודרת שריון שלו עצמו, אך לא כך המקרה בצידי התובה ובעורף הטנק[28].

מלחמת עירק[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2003 פלשו כוחות הקואליציה בראשות ארצות הברית לעירק, במטרה להפיל את שלטונו של סדאם חוסיין. האמריקנים העריכו את עוצמת השריון העיראקי ערב המלחמה בכ-2,200 טנקים (כ-600 מהם T-72)[29]. הצבא הרגיל של עיראק היה ברמת כשירות נמוכה, ועוצבותיו היו מצויידות באמצעי לחימה מיושן ובאיכות נמוכה. כל הטנקים היו מיושנים, והיה מחסור חמור בחלקי חילוף ואמצעי ראיית לילה. לעומת זאת, עוצבות משמר הרפובליקה נחשבו לאיכותיות יותר מבחינת האמל"ח שהפעילו, כושרן המבצעי ורוח הלחימה של אנשיהן. כוחות הקואליציה הכניעו במהרה את הצבא העיראקי, במחיר אבדות נמוך. מעט מאוד טנקי אברמס נפגעו במהלך הפלישה, מתוכם רק בודדים הושמדו כתוצאה מפגיעות משניות בידי האויב. שריון החזית של הטנק סיפק הגנה מצוינת, אולם המיגון בגג, בצד ובעורף הטנק ניתן לחדירה בידי נשק נ"ט כגון רקטות RPG. במספר מקרים מתועדים של אש ידידותית, פגעו פגזים חודרי-שריון בקוטר 25 מ"מ מאורניום מדולדל בעורף האברמס, והוציאו אותו מכלל פעולה[30].

לטענת הצבא האמריקני, במהלך השנתיים הראשונות למלחמה בעיראק נפגעו כ-70 אחוז מ-1,100 טנקי האברמס בעיראק, רובם באופן קל; מתוכם, כ-80 טנקים נפגעו באורח קשה, שהצריך את החזרתם למפעל בארצות הברית[31]. הגורם העיקרי לפגיעה בטנקים בתקופה שלאחר כיבוש המדינה, הוא מטען צד. כאמור, כתוצאה מהלחימה כנגד ארגוני המורדים, הותקנו בחלק מהטנקים ערכות Tusk לשיפור השרידות בלוחמה בשטח בנוי.

מלחמת אפגניסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך 10 השנים הראשונות למערכה באפגניסטן, נמנע צבא ארצות הברית משליחת טנקים למדינה, בגלל תוואי השטח ההררי. כוחות אחרים של הקואליציה, לרבות אלה של קנדה, כבר השתמשו בטנקים בזירה. בדצמבר 2010, נשלחו לראשונה 14 טנקי אברמס M1A1 של חיל הנחתים למחוז הלמנד באפגניסטן, במאמץ לשפר את יכולת הלחימה של הצבא האמריקאי שם[32].

שירות בצבאות זרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מצריםFlag of Egypt.svg  מצרים : טנקי M1A1 מיוצרים ברשיון במצרים, במפעל '200' הנמצא בעיר הילוואן שליד קהיר. המפעל הוקם ב-1984, בהיתר מיוחד של ארצות הברית, המספקת למפעל המצרי את כל המערכות והמרכיבים הנחוצים לייצור הטנק, כמו גם חלפים, תחזוקה, ציוד נלווה, כלי עבודה מיוחדים, הדרכת צוותים, ספרות טכנית ושירותים לוגיסטיים. כ-1,005 טנקים הורכבו, וב-15 באוקטובר 2015 נחתם הסכם בין שתי המדינות לאספקת 125 טנקי M1A1 נוספים, שיביא את מספר הטנקים מדגם זה שבידי צבא מצרים ל-1,130[33]. הטנקים המיוצרים אינם כוללים את המיגון והפגזים המתקדמים מאורניום מדולדל.
  • אוסטרליהFlag of Australia.svg  אוסטרליה : ב-2004 רכש צבא אוסטרליה 59 טנקי M1A1, שהחליפו בשירות את טנקי הליאופרד 1 המיושנים. הטנקים הראשונים נכנסו לשירות ב-2006. ב-2013 דווח כי אוסטרליה החלה לשדרג את טנקי האברמס שברשותה[34].
  • ערב הסעודיתFlag of Saudi Arabia.svg  ערב הסעודית : - ב-1989 ביצעה ערב הסעודית עיסקה לרכישת 315 טנקי M1A2, בעלות של 3.1 מיליארד דולר[35]. ביוני 2006, רכשה המדינה עוד 58 טנקי M1A1, והחלה בתהליך שדרוג לצי טנקי האברמס שלה לדגם M1A2S. בינואר 2013 הזמינה הממלכה עוד 69 טנקי אברמס בעלות של 133 מיליון דולר[36]

גרסאות וכלים מבוססי שלדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • M1 - דגם הייצור הראשון, 2,374 יחידות הושלמו בין השנים 1979 ל-1985.
  • M1IP ‏(Improved Performance - ביצועים משופרים) - יוצר במשך מספר חודשים, כלל בין היתר צריח משופר עם תוספות מיגון. 894 יחידות נבנו.
  • M1A1 - כוח האש שודרג באופן משמעותי, עם החלפת מערכת הנשק לתותח חלק קדח בקוטר 120 מ"מ. נוספה חליפת מיגון מפני חומרים אטומים ביולוגים וכימיים (אב"כ) לטנק. קרוב ל-5,000 יחידות יוצרו בין השנים 1993-1985.
  • M1A1HA - הגנת השריון שופרה באמצעות הוספת לוחות אורניום מדולדל.
  • M1A2 -

רק"ם על מרכב האברמס[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Assault Breacher Vehicle - רק"ם פריצה לפינוי שדות מוקשים על תובת ה-M1A1 בשתי תצורות: הראשונה בעלת מגוב קדמי הנדחף לפני הרק"ם ומפנה מוקשים לצדדים. בתצורה השנייה הכלי נושא טיל המשוגר מחלקו האחורי וגורר אחריו שרשרת ארוכה של חומר נפץ המתפוצץ זמן קצר לאחר שנפרס על הקרקע, ובכך מפנה נתיב נקי ממוקשים ברוחב המספיק לנסיעת טנקים[37]. משמש את חיל הנחתים האמריקני.
  • M104 וולברין - טנק גישור כבד, מחוסר צריח, הנושא גשר בן 10.8 טונות, המופעל באופן הידראולי. אורך הגשר, בהיותו פרוש, 26 מטרים, ומסוגל לשאת עד 70 טון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Abrams M1A2 Main Battle Tank, באתר היצרן ג'נרל דיינמיקס
  2. ^ Mesko, Jim. M1 Abrams in Action, Squadron Signal Publictation, 1989, p.4
  3. ^ Green, Michael. Images of War: M1 Abrams Tank, Pen & Sword Military, 2015, p.15
  4. ^ Mesko, M1 Abrams in Action, עמ' 4
  5. ^ בניגוד לתותחי הטנקים הנפוצים במערב בשעתו, אשר היו מחורקי קנה, תותח חלק קדח כשמו כן הוא, בעל קנה חלק ולא מחורק.
  6. ^ Zaloga, Steven J. M1 Abrams Main Battle Tank 1982-1992, Osprey Publishing 1993, p.3
  7. ^ Hunnicutt, R.P. Abrams: A History of the American Main Battle Tank, Presidio 1990. p.213, p.227
  8. ^ מפעל הטנקים לימה, באתר GlobalSecurity
  9. ^ Green, Images of War, עמ' 19
  10. ^ Green, עמ' 31
  11. ^ תותח זה משמש את טנקי הליאופרד 2 הגרמניים.
  12. ^ ידיעה על פיתוח התחמושת באתר Business Wire,‏8 באוקטובר 2015
  13. ^ Foss, Christopher. Jane's Armour and Artillery 2005-2006, p.158
  14. ^ Zaloga, M1 Abrams, עמ' 5
  15. ^ Zaloga, Steven J. M1 Abrams vs T-72 Ural, Operation Desert Storm 1991, Osprey 2009, p.27
  16. ^ M1A2 SEP באתר Fprado, ‏27 בספטמבר 2012
  17. ^ Hunnicut, עמ' 208-205
  18. ^ AGT1500, באתר Honeywell
  19. ^ טנקים מודרניים מסתמכים על מערכות אלקטרוניות רבות, המפיקות כוח מן המנוע.
  20. ^ Zaloga, M1 Abrams against T-72, עמ' 4'
  21. ^ תרגום חופשי של - ערכת הישרדות אורבנית לטנק.
  22. ^ ערכת Tusk, באתר Military Today
  23. ^ M1 Abrams vs T-72, עמ' 57
  24. ^ תומס א' קיני, אליוט א' כהן. סופה בשמי עיראק - המערכה האווירית במלחמת המפרץ, הוצאת משרד הביטחון, 2000, עמ' 24
  25. ^ טנקי T-72 הוקצו לרוב לדיוויזיות העילית של הצבא, "משמר הרפובליקה"
  26. ^ סופה בשמי עיראק, עמ' 191
  27. ^ במקרה אחד של אש ידידותית, נפגע טנק בשני טילים נ"ט אוויר-קרקע הלפייר, בצד הקדמי של התובה, אבל הצוות ניצל והטנק תוקן.
  28. ^ שרידות הטנק - לקחי מלחמת המפרץ מעוררים שאלות, אציו בונסינורה, מערכות גיליון 327, דצמבר 1992
  29. ^ פסח מלובני. מלחמת בבל החדשה - עלייתו ונפילתו של הצבא העיראקי, הוצאת משרד הביטחון, 2009. עמ' 684
  30. ^ Foss, עמ' 157
  31. ^ Abrams Tanks take a beating in Iraq, באתר USA Today, מרץ 2005
  32. ^ שאול נגר, טנקי אברמס הגיעו לאפגניסטן, באתר יד לשריון, 6 בדצמבר 2010
  33. ^ דן ארקין, הסכם בין ארה"ב למצרים לשת"פ בייצור טנקים מדגם "אברמס", באתר ישראל דיפנס, 3 בנובמבר 2015
  34. ^ צבא אוסטרליה מקבל טנקי M1A1 משודרגים, באתר Army Technology
  35. ^ Cordesman, Anthony H.; Burke, Arleigh A. (30 October 2001) Saudi Arabia Enters the 21st Century: The Military and International Security Dimension, IV. The Saudi Army.. Center for Strategic and International Studies, p.137
  36. ^ ג'נרל דיינמיקס זכתה לחוזה לייצור טנקי אברמס, באתר ג'נרל דיינמיקס
  37. ^ כיצד מפנה צבא ארצות הברית שדות מוקשים של הטאליבן, באתר יד לשריון, 16 בפברואר 2010