M1 אברמס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף M1 אברהמס)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
M1 אברמס
M1A1 Abrams Tank in Camp Fallujah.JPEG
מידע כללי
סוג טנק מערכה
מדינה מייצרת ארצות הבריתFlag of the United States.svg  ארצות הברית
משתמשים עיקריים צבא ארצות הברית
משתמשים משניים ערב הסעודית, מצרים, כווית
מחיר בין 6.21 ל-8.58 מיליון דולר (דגם A2)
שנת ייצור 1980
דגם קודם M60 פטון
מערכה מרכזית מלחמת המפרץ, מלחמת עיראק
מידע טכני
אורך 8.48 מטרים (תותח קדימה)
רוחב 3.65 מטרים
גובה 2.43 מטרים
משקל 67 טון (מוכן לקרב)
מהירות כביש: 67 קמ"ש
שטח: 48 קמ"ש
טווח פעולה 465 ק"מ
חימוש עיקרי תותח 120 מ"מ
חימוש משני שני מקלעים 7.62 מ"מ
מקלע נוסף בקוטר 12.7 מ"מ
מנוע טורבינת גז רב-דילקית, 1500 כ"ס
מיגון שריון חיצוני - אורניום מדולדל,

שריון פנימי - חומר מרוכב מסווג העשוי ממתכת וקרמיקה וחומרים נוספים, ובנוי משתי שכבות בעלות מבנה מיוחד כל אחת.

צוות 4

M1 אברמס הוא טנק מערכה עיקרי תוצרת ארצות הברית, שנכנס לשרות במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20. כיום מיוצר הטנק על ידי ג'נרל דיינמיקס. קרוי על שם ראש המטה הכללי של צבא ארצות הברית הגנרל קרייטון אברמס.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-60 של המאה ה-20, התבססו עוצבות השריון האמריקאיות על סדרת טנקי הפטון - M-48 ‏, וה-M60. טנקים אלו פותחו למעשה מהטנק M-26 פרשינג, שהופיע לראשונה בשלהי מלחמת העולם השנייה. הופעתו של הטנק הסובייטי T-62, לו קנה חלק קדח בקוטר 115 מ"מ, עורר את כוחות נאט"ו לאבחנה כי טנקי המערכה שלהם יהיו נחותים מבחינת כוח אש ומיגון, אל מול הדור החדש של הטנקים הסובייטים. בתוך כך, בשנת 1963 נכנסה ארצות הברית להשתלבות עם גרמניה המערבית בייצור טנק מערכה משותף, שיחליף את סדרת טנקי הפטון המתיישנים. הפרויקט, שזכה לשם "MBT-70" (טנק מערכה עיקרי, 70 מציין את השנה), הכיל בתוכו מספר מאפיינים חדשניים, כמו מיגון שכבתי, מתלים הידרו-פנאומטיים, וטען אוטומטי, אך התברר כמורכב מדי ויקר מדי. ב-1969 בוטל הפרויקט לאחר שגרמניה נסוגה ממנו‏[1]. האמריקאים המשיכו לפתח פרויקט חלופי, "XM803", שתוכנן כגרסה פשוטה יותר של ה-MBT 70, אך הוא בוטל על יד הקונגרס בגלל עלות גבוהה‏[2].

תוכנית ה-XM1[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה מכישלון שתי תוכניות הפיתוח, נוצר מצב שבתחילת שנות ה־70 לא היה לצבא ארצות הברית כל פרויקט לפיתוח טנק שיחליף את ה־M60 פטון, וכאמצעי ביניים, הוחלט על ייצור מוגבל של טנקי M-60A2. בדצמבר 1971 יזם הצבא תוכנית חדשה תחת הכינוי "XM815", שתיישם הלקחים משתי תוכניות הפיתוח שכשלו. בפברואר 1972, התגבשה בבסיס פורט נוקס קבוצת חשיבה של מומחי שריון מזרועות הצבא, לקביעת איפיון הטנק החדש‏[3], לפי סדר העדיפויות הבא: מיגון, בקרת אש, וניידות. בשונה מפיתוח טנקים בארצות הברית בעבר, ניתן מכרז לחברות ג'נרל מוטורס וקרייזלר לפתח דגם אב-טיפוס, שבסופו יבחר הדגם העדיף. בשלהי 1973 סווגה תוכנית הפיתוח מחדש, כ-XM1.

במהלך שלבי הפיתוח, הצבא ערך בדיקת התכנות של התקנת תותח 120 מ"מ חלק קדח‏[4]מתוצרת גרמניה, כחימושו הראשי של הטנק, על פני תותח ה-105 מ"מ M68 שהיה עמוד התווך של הטנקים האמריקאים. עוד בשנת 1964, החלה חברת ריינמטל הגרמנית לפתח תותח ותחמושת בקוטר 120 מ"מ; מערכת נשק זו אמנם היוותה עליית מדרגה משמעותית בהשוואה לתותח ה-105 מ"מ, הן בכושר החדירה והן בטווח החדירה, אך לא הייתה מוכנה באותה עת להיכנס לייצור. בתוך כך הוחלט להישאר עם תותח ה-105 מ"מ, בזכות פיתוחה של תחמושת רבת עוצמה, הקלע הקינטי בעל מנעל נתיק מיוצב סחרור (APFSDS)‏[5]. הצריח תוכנן כך שיוכל לקלוט תותח 120 מ"מ בעתיד.

ב-1976 זכתה חברת קרייזלר במכרז לייצור הטנק, ומבחני הרצה נערכו בין השנים 1979-1978. ה-XM1 היווה התקדמות משמעותית על פני ה-M-60 פטון, בכל המדדים. ב-1979 אושר הטנק לייצור ראשוני מוגבל, תחת השם הרשמי M1 אברמס, על שמו של גנרל קרייטון אברמס, מפקד פלוגת טנקים במלחמת העולם השנייה, וראש המטה הכללי של צבא ארצות הברית. ה-M1 יוצר תחילה במפעל הטנקים בלימה, אוהיו, ומ-1982 נוסף מפעל הטנקים בדטרויט, מישיגן. ב-1981 תוכנן ייצור של 7,058 טנקים, בקצב של 30 טנקים לחודש. ב-1982 גדל הייצור ל-60 טנקים, ול-70 ב-1984. במהלך אותה שנה, נרכשה קרייזלר בידי חברת ג'נרל דיינמיקס. בינואר 1985, לאחר שהושלמו 2,374 טנקי ה-M1, הוחל בייצור דגם משודרג, ה-M1IP. דגם זה יוצר באופן מוגבל למספר חודשים, כ-894 יחידות הושלמו‏[6], אז הוחלף בדגם M1A1 החמוש בתותח 120 מ"מ. בראשית 1987 הורחב מפעל הטנקים בלימה, על מנת לעמוד בקצב ייצור של 129 טנקים בחודש. באוגוסט 1991 נסגר המפעל בדטרויט, ולימה נותרה היצרנית הבלעדית של טנקי אברמס‏[7]. סך הכל יוצרו 4,796 טנקי M1A1, ובאפריל 1993 הוסב הייצור ל-M1A2‏[8].

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק האברמס היווה קפיצת מדרגה טכנולוגית משמעותית על פני קודמיו, וסימן שינוי במחשבת תכנון הטנקים של ארצות הברית. גובה הטנק 2.4 מטרים בלבד (לעומת 3.2 מטרים ב-M-60), והוא בעל צללית נמוכה, המקטינה את חתימת הטנק בשדה הקרב. שריון החזית משופע כיאות, לשם השגת תבנית בליסטית עדיפה. פנים הטנק בעל אופי סטנדרטי: בחזית התובה נמצא תא הנהיגה, תא הלחימה בצריח, ותא חטיבת הכוח בירכתיים. הנהג ממוקם במרכז חזית התובה, בתנוחת שכיבה, ומצויד בשלושה פריסקופים בעלי שדה ראיה אופקי של 120 מעלות.

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

חימושו העיקרי של ה-M1 היה זהה לקודמו, טנק ה-M-60. זהו תותח מחורק קנה בקוטר 105 מ"מ מדגם M68, אוטומטי למחצה וטעינתו ידנית, בעל אורך קנה של 52 קליבר. נשק זה היה מבוסס על התותח הבריטי המצוין L7 (עם בית בליעה שונה), ומסוגל לירות מספר סוגי תחמושת, כגון חודר-שריון, נפיץ, חלול ופלשט, בדיוק גבוהה ביותר בטווח של עד 2,500 מטרים‏[9]. עם זאת, היה ברור כי ביצועיו לא יהיו מספקים כנגד הדור החדש של הטנקים הסובייטים מדגם T-64B ו-T-80B, והחל מדגם M1A1 הוחלפה מערכת הנשק בתותח 120 מ"מ חלק קדח מתוצרת חברת ריינמטל, המיוצר ברישיון בארצות הברית תחת הציון M256[10]. תותח ה-M256 בן 44 קליבר, עטוף מבחוץ בשרוול תרמי ומצויד במפנה גזים.

לתותח מספר סוגי תחמושת: כדור חודר שריון מנעל מיוצב סנפירים (APFSDS) מסדרת M829. החודרן עשוי אורניום מדולדל, הנחשב לחומר הטוב ביותר הקיים לשימוש קלעים קינטיים, בגלל המשקל הסגולי שלו (פי 2.4 מפלדה), ותכונות "ההתחדדות העצמית" במהלך החדירה (כלומר, הכושר לשמור על חוד הקלע בתצורה של חוד, על אף השחיקה במהלך החדירה). מהירות הלוע שלו מעל 1,500 מטר בשנייה. סוג תחמושת נפוצה נוספת היא כדור חלול רב-תכליתי (HEAT-MP-T) מדגם M830A1 במשקל 50 ק"ג. כדור זה הינו רב-תכליתי, בעל מהירות לוע גבוהה, מרעום קרבה, ויכולת להתמודד עם כלי טיס מנמיכי רום, כגון מסוקים. עם זאת, כושר חדירת השריון שלו נמוך מכדור הח"ש. מלבד אלו פותחו ברבות השנים כדור רסס וכדור נגד מכשולים.

הדור הבא של תחמושת הנמצאת בשלבי פיתוח היא ה-AMP, כדור רב-תכליתי המתיימר למלא מספר תפקידם - נגד בונקרים, נגד אדם, נגד רק"ם קל ונגד מכשולי שדה, ובכך להקל על הלוגיסטיקה. באוקטובר 2015 ניתן לחברת Orbital ATK חוזה בשווי 16 מיליון דולר לפיתוח התחמושת.

כנהוג בטנקים אמריקאיים, האברמס מצויד בשלושה מקלעים: מקלע כבד בקוטר 12.7 מ"מ מדגם M2 בראונינג מותקן על מסילת המפקד, וניתן להפעילו מפנים הטנק במדפים סגורים. כמו כן ישנם שני מקלעי M240 בקוטר 7.62 מ"מ, אחד מותקן כמקלע מקביל, והשני על הצריח ומתופעל בידי הטען. התחמושת הנישאת בטנק היא 11,400 קליעים למקלעי 7.62 מ"מ ו-1,000 למקלע 12.7 מ"מ‏[11].

בקרת אש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנת השריון נחשבה בתכנון טנק האברמס לאחת המרכיבים החשובים בתכונותיו. החל משנות ה-60 וה-70 החלו להופיע מיגונים מתוחכמים המכונים שריון מרוכב, שלא על בסיס פלדה הומוגנית בלבד. יעודם העיקרי היה להביס ראשי נפץ בעלי מטען חלול, שהיוו את האיום המרכזי על טנקים. אחד מראשוני המיגונים המתוחכמים פותח בבריטניה, ונקרא צ'ובהם, על שם מרכז המחקר בעיר צ'ובהם בו פותח. שריון ה'צ'ובהם' מורכב ממתכות שונות, חומרים קרמיים, וחומרים אחרים המורכבים ביחד כדי להשיג מיגון משופר בהרבה יחסית לפלדה. ב-1973 הסכימה ממשלת בריטניה לשתף את האמריקאים בפרטי השריון החדשני, והאחרונים מיהרו לשלבו בטנק האברמס‏[12].

ב-1988 שודרגה הגנת השריון של הטנק באמצעות הוספת לוחות אורניום מדולדל המוכנסים בין שני לוחות פלדה בצריח האברמס. אורניום מדולדל נחשב למיגון הטוב שבנמצא, בגלל צפיפותו, ומהווה הגנה עדיפה מאשר פלדה, סגסוגות אחרות או שכבות, אולם במחיר של תוספת במשקל הטנק. גרסה זו של הטנק מכונה בשם M1A1HA ‏(HA מסמל 'שריון כבד').

לפי הערכות, עובי שריון החזית של דגם M1 הינו שווה ערך ל-350 עד 470 מ"מ של פלדה מעורגלת הומוגנית (RHA) כנגד קלעים קינטיים, ו-650 עד 700 מ"מ כנגד מטענים חלולים. דגם M1A1 מוערך ב-600 מ"מ כנגד קלעים קינטיים, ו-700 מ"מ כנגד חלולים. תוספת המיגון בצריח לדגם M1A1HA שוות ערך ל-800 מ"מ כנגד קינטי ו-1,300 מ"מ כנגד חלול‏[13]. דגם ה-M1A2 SEP המתקדם של האברמס, שהחל להיכנס לשירות בשנות ה-2000, כולל מיגון אורניום דור ג' משופר, ונחשב לאחד הטנקים הממוגנים בעולם. עובי שריון חזית הצריח מוערך ב-940 עד 960 מ"מ כנגד קינטי, ו-1,320 עד 1,620 מ"מ כנגד חלול‏[14].

אמצעי נוסף להגברת השרידות בטנק האברמס הוא אופן אחסון התחמושת שלו. אחד הגורמים העיקריים להשמדה של טנקים הוא פגיעה במדפי התחמושת, הגוררת לעתים קרובות את התפוצצותה ואובדן טוטאלי של הטנק. ב-M1 מאוחסנת תחמושת התותח בכיס האחורי של הצריח, והגישה אליו היא דרך דלתות הזזה אטומות. במקרה של פגיעה בתחמושת והתפוצצות, נפרץ תא התחמושת כלפי חוץ, וההתפוצצות איננה אמורה להשפיע על הצוות שבצריח, או לחלופין תאפשר לו להימלט בבטחה.

ניידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד המאפיינים הייחודיים לטנק הוא המנוע שלו, מסוג טורבינת גז בעל הספק של 1,500 כוחות סוס, היכול לפעול עם מגוון דלקים, הכוללים בין היתר סולר, בנזין ואף דלק סילוני[15]. מנוע טורבינת גז קל יותר ממנוע דיזל בעל הספק זהה, ומספק יותר כוח הודות לדרישת קירור מופחתת. המגרעה העיקרית שלו היא צריכת דלק גבוהה בהשוואה למנועי דיזל, גם כשהטנק במצב נייח‏[16]. צריכת דלק ממוצעת לקילומטר היא 6.5 ליטר, 40 ליטר לשעה במצב נייח, 168 למטר לשעה על כביש ו-214 ליטר לשעה בשטח‏[17].

M1A2[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרסה החדשה ביותר של האברמס, שנכנסה לשרות ב־1992, נקראת M1A2. זו כוללת שיפור בשריון, מערכת ראיית לילה תרמית משופרת לנהג ולמפקד, ומערכת ניווט מבוססת GPS.

הטנק השתתף במלחמת עיראק ב־2003 ולמרות היותו טנק מודרני וכבד ביותר, מספר טנקי M1A2 הושמדו ונפגעו על ידי מטעני גחון מאולתרים ורקטות נ"ט, ביניהן רקטות RPG-7 משופרות.

שרות מבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק אברמס M1A2

טבילת אשו הראשונה של האברמס הייתה בשנת 1991 במהלך מבצע סופה במדבר. במלחמת המפרץ, טנקי האברמס לא התקשו להביס את השריון העיראקי שכלל T-62 ,T-55 ואת ה-T-72M שהיה הטנק הטוב ביותר בצבא עיראק, אך היווה את הדגם הבסיסי בסדרת ה-T-72 המיועד למטרות יצוא בלבד, וחסר שדרוגים ומערכות יקרות. הטנקים האמריקאים פתחו באש בדרך כלל בטווח של 2,500 מטר ויותר, ופגזי הח"ש-מנעל, המצוידים בחודרן מאורניום מדולל, הצליחו, בדרך כלל, לחדור את שריון הטנקים העירקים. הוא הדין גם ביחס לתחמושת מטען חלול; בכמה מקרים מחסור בתחמושת קינטית (המועדפת על הצוותים האמריקאים) בשעת היתקלות אילצה את צוותי האברמס להשתמש בתחמושת מסוג מטען חלול, שבדומה לחודרן הקינטי, חדרה את שריון האויב בקלות.

במהלך המלחמה נפגעו בסך הכל 23 טנקי אברמס. צבא ארצות הברית ציין, כי אומתו לפחות שבעה מקרים שבהם ספגו טנקי אברמס פגיעות חזיתיות מפגזי ח"ש-מנעל 125 מ"מ סובייטים, ושבעה מקרים נוספים שבהם נורו בטעות על ידי טנקי אברמס אחרים. בכל המקרים של אש עיראקית לא הושגה שום חדירה, ולא נגרם שום נזק שאינו ניתן לתיקון (שני טנקי אברמס פגועים הושמדו כדי למנוע את נפילתם בידי עיראק). גם בכל המקרים של אש ידידותית לא הושגה שום חדירה הרת אסון לתא הלחימה, ושום טנק לא יצא לחלוטין מכלל שימוש; השריון החזיתי וכך גם שריון צד צריח עמד בפני תחמושת חודרת שריון שלו עצמו, אך לא כך המקרה בצידי התובה ובעורף הטנק.

האברמס תפקד כצפוי. בודדים מצוותי הטנקים נהרגו במלחמה. הטנקים שמרו על 90% כשירות מבצעית. מאות טנקים עיראקיים הושמדו על ידיהם. עם סוף המלחמה הוכתר הטנק על ידי רבים כ"טנק הטוב ביותר בעולם". אף חרף ההשגים המרשימים, יש לבחון את ביצועי הטנק במלחמת המפרץ בהתאם ליריביו שעמדו מולו. הצבא העיראקי היה כמעט ללא סיוע אווירי, צוותי טנקיו לא היו מאומנים, ופיקודו כשל בכל הדרגים. למרות שהנו טנק מצוין, קשה לומר שלטנק יתרונות גדולים על־פני אחרים מהשורה הראשונה כמו ה־T-90 ,צ'אלנג'ר 2, לקלארק, לאופרד 2 ומרכבה סימן 4.

טנקי אברמס משרתים בצבא ארצות הברית ובחיל הנחתים שלה. הם גם משרתים בצבאות כווית, ערב הסעודית ומצרים בה אף נבנה ברישיון (כ־750 יחידות הורכבו עד כה).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Mesko, Jim. M1 Abrams in Action, Squadron Signal Publictation, 1989, p.4
  2. ^ Green, Michael. Images of War: M1 Abrams Tank, Pen & Sword Military, 2015, p.15
  3. ^ Mesko, M1 Abrams in Action, עמ' 4
  4. ^ בניגוד לתותחי הטנקים הנפוצים במערב בשעתו, אשר היו מחורקי קנה, תותח חלק קדח כשמו כן הוא, בעל קנה חלק ולא מחורק.
  5. ^ Zaloga, Steven J. M1 Abrams Main Battle Tank 1982-1992, Osprey Publishing 1993, p.3
  6. ^ Hunnicutt, R.P. Abrams: A History of the American Main Battle Tank, Presidio 1990. p.213, p.227
  7. ^ http://www.globalsecurity.org/military/facility/lima.htm
  8. ^ Green, Images of War, עמ' 19
  9. ^ Green, עמ' 31
  10. ^ תותח זה משמש את טנקי הליאופרד 2 הגרמניים.
  11. ^ Foss, Christopher. Jane's Armour and Artillery 2005-2006, p.158
  12. ^ Zaloga, M1 Abrams, עמ' 5
  13. ^ Zaloga, Steven J. M1 Abrams vs T-72 Ural, Operation Desert Storm 199, Osprey 2009, p.27
  14. ^ M1A2 SEP באתר Fprado
  15. ^ AGT1500, באתר Honeywell
  16. ^ טנקים מודרניים מסתמכים על מערכות אלקטרוניות רבות, המפיקות כוח מן המנוע
  17. ^ Zaloga, M1 Abrams against T-72, עמ' 4'