הקורבטות מסדרת פלאואר

הקורבטות מסדרת פלאואר
Flower class corvette
	אוניית הצי המלכותי הקנדי רג'ינה, 1942
	אוניית הצי המלכותי הקנדי רג'ינה, 1942
תיאור כללי
סוג אונייה	קורבטה
צי	במהלך מלחמת העולם השנייה, בעלות הברית:; הצי המלכותי הבריטי; הצי המלכותי הקנדי ; צי ארצות הברית; כוחות צרפת החופשית; הצי הבלגי; הצי היווני; הצי ההודי המלכותי; הצי המלכותי ההולנדי; הצי המלכותי של ניו זילנד; הצי המלכותי הנורווגי; הצי הדרום-אפריקאי; במהלך מלחמת העולם השנייה, מדינות הציר (נלכדו בצרפת במהלך הבנייה):; קריגסמרינה; לאחר המלחמה:; הצי הארגנטינאי; הצי הצ'ילאני; צי הרפובליקה הדומיניקנית; הצי היווני; הצי ההודי המלכותי; חיל הים הישראלי; שירות הים האירי; הצי הדרום-אפריקאי; הצי של ונצואלה; הצי של הרפובליקה העממית של סין; הצי המלכותי התאילנדי
סדרה	פלאואר
אוניות בסדרה	267 קורבטות
ציוני דרך עיקריים
מספנה	Canadian Vickers
מידות
הֶדְחֶק	940 טונות
אורך	62.5 מטר
רוחב	10.1 מטר
שוקע	3.51 מטר
נתונים טכניים
מהירות	16 קשר (כ-30 קמ"ש)
גודל הצוות	85 מלחים וקצינים
מספר נוסעים	90
טווח שיוט	כ-6,500 ק"מ במהירות 12 קשר (כ-22 קמ"ש)
אמצעי לחימה
חימוש	BL 4 inch Mk IX gun, מקלע לואיס, .50 Vickers, פצצת עומק

הקורבטות מסדרת פלאואר (באנגלית: Flower class corvette, פרח; נקראות גם הקורבטות מסדרת גלדיולה, על שם האונייה הראשונה בסדרה) היו סדרה של 267 קורבטות ששירתו בעיקר במלחמת העולם השנייה. תפקידן העיקרי היה לוחמה נגד צוללות וליווי שיירות במהלך המערכה באוקיינוס האטלנטי. כל אוניות הסדרה נקראו בשמותיהם של פרחים, ומכאן שמה של הסדרה.

רוב הקורבטות בסדרה נבנו בבריטניה ובקנדה ושירתו במלחמה בצי המלכותי הבריטי ובצי המלכותי הקנדי. כמה מן הקורבטות הועברו לצי ארצות הברית במסגרת הסכם החכר והשאל, וכמה מאלה אוישו בידי צוותים של משמר החופים של ארצות הברית. רוב הקורבטות שהועברו במסגרת זו נבנו בקנדה. הקורבטות ששירתו בצי ארצות הברית נקראו ספינות התותחים לסיור מסדרת טמפטרס (Temptress, אשה מפתה) או מסדרת "אקשן" (Action, פעולה). קורבטות מסדרת פלאואר שירתו גם בכוחות צרפת החופשית, בצי המלכותי ההולנדי, הצי המלכותי הנורווגי, הצי המלכותי ההודי, הצי היווני הצי המלכותי של ניו זילנד, ולאחר המלחמה בצי הדרום-אפריקאי. לאחר המלחמה שירתו קורבטות שהוצאו מן השירות בציים אחרים ברחבי העולם, והיו גם שהוכנסו לשירות אזרחי. בחיל הים הישראלי שירתו שתי קורבטות מסדרה זו: אח"י וג'ווד (ק-18, נקראה גם אח"י השומר) ואח"י הגנה (ק-20).

המונח 'קורבטה'

המונח 'קורבטה' הוא במקורו מונח צרפתי לאוניית מלחמה קטנה, מונעת במפרשים. קורבטה, על פי ההגדרה, קטנה מפריגטה וגדולה מסלופ מלחמתי. בשנות ה-30 של המאה ה-19 אימץ הצי המלכותי הבריטי את המונח, להגדרת אוניות בגודל דומה, שמטרתן העיקרית הייתה הגנת אוניות סוחר. בעשורים שלאחר מכן החלו אוניות מלחמה להיות מונעות באמצעות מנועי קיטור, שסובבו גלגלי משוטה ולאחר מכן מדחפים החלו להיבנות קורבטות מונעות במנועים כאלה, ומטרתן נשמרה. הקורבטות החלו להיות גדולות יותר, בעלות כח רב יותר, וחימוש כבד יותר. ב-1877 החליט הצי המלכותי לבטל את המונחים 'קורבטה' ו'פריגטה' ולאחד אוניות אלה תחת ההגדרה סיירת.

למעלה מחמישים שנים לאחר מכן, בשנות ה-30 של המאה ה-20, כאשר היה ברור שמלחמה מתקרבת, חודד הצורך באוניית מלחמה קטנה שמטרתה תהיה הגנת אוניות סוחר. האוניות החדשות שנבנו היו מבוססות על תכנון של לווייתנית בשם סאות'רן פרייד (Southern Pride, גאוות הדרום), והמונח 'קורבטה' חודש עבורן.

הקורבטות מסדרת פלאואר נחלקות לשתי קבוצות עיקריות: הסדרה המקורית, ובה 22 ספינות שהוזמנו בתוכניות הבנייה ב-1939 ו-1940, וסדרה משודרגת, שכללה 69 ספינות ונבנתה מ-1940 והלאה. אוניות הסדרה המשודרגת היו גדולות מעט יותר וחימושן היה מעט יותר משופר.

תכנון ומבנה

הצורך

בתחילת 1939 היה ברור לצי המלכותי הבריטי שסכנת המלחמה עם גרמניה הנאצית גוברת, וכי יהיה צורך באוניות ליווי נוספות כדי להתמודד עם האיום מצידן של צוללות הקריגסמרינה, הצי של גרמניה הנאצית, ובמיוחד לאורך החוף המזרחי של בריטניה. לצי הבריטי היו משחתות רבות, אך היה ברור שאלו תידרשנה לליווי אוניות המלחמה הגדולות יותר, הסיירות, אוניות המערכה ונושאות המטוסים. בשל כך בחן הצי הצטיידות באוניות ליווי קטנות יותר. בניית מספר רב של משחתות נוספות לא הייתה פתרון מעשי, בשל מורכבותן שדרשה משך בנייה ארוך ולא התאימה לייצור המוני.

הפיקוד הבריטי העריך שהצורך יהיה באוניית ליווי למשימות לאורך החוף. ניתן היה לגייס מספר רב של ספינות דיג ומכמורתניות, אך אלה היו קטנות מדי ולא היו יכולות לשאת את הציוד הנדרש ללוחמה נגד צוללות, וגם לא היו עמידות מספיק בפגעי מזג האוויר.

הדרישה הייתה לאוניות שתהייה גדולות ומהירות מאוניות מכמורת, שתוכלנה לפעול בכל מזג אוויר ותהיינה בעלות מהירות סבירה ויכולת תמרון טובה. מנוע הספינה נדרש להיות אמין, וגוף הספינה היה צריך להיות גדול דיו לאכלס צוות גדול יחסית ולהכיל את מערכת ההנעה כך שתהיה שקטה ככל הניתן, כדי לא להפריע למערכות איתור הצוללות, המבוססות על קליטת גלי קול. חשוב היה שהספינות תהיינה זולות דיין כדי שניתן יהיה לבנותן במספרים גדולים והייתה חשיבות גם לכך שתהיינה פשוטות לבנייה, כך שניתן יהיה לייצרן במספנות אזרחיות קטנות, מכיוון שהמספנות הגדולות תהיינה עסוקות בבנייה ושיפוץ של אוניות מלחמה גדולות ומורכבות יותר.

תכנון

חברת "סמית' דוק" (Smiths Dock Company) ממידלסברו, שהתמחתה בבניית ספינות דיג, הציעה אונייה שהייתה מבוססת על לווייתנית שנבנתה במספנה בשם סאות'רן פרייד (Southern Pride, גאוות הדרום), ספינה בעלת הדחק של 700 טון שמהירותה 16 קשר (כ30 קמ"ש). הספינה הייתה יכולה להפליג בכל מזג אוויר ולשאת מטען גדול וכבד של שומן לווייתנים, אותו ניתן היה להחליף במטען הנדרש בספינת המלחמה המתוכננת - תותחים, פצצות עומק וציוד צבאי נוסף. לאחר כמה התאמות ניתן היה לייצר את הספינה במהירות, במחיר סביר, ובמספנות קטנות.

הספינה המתוכננת הייתה אמורה להיות רחבה וקצרה יחסית, ונועדו להיות אמינות ועמידות. ההדחק שלהן עמד על 940 טון, אורכן כ-62.5 מטרים, רוחבן כ-10 מטרים, והשוקע שלהן היה 3.5 מטרים. מנוע הקורבטות ייצר 2,750 כוחות סוס והיה מנוע קיטור ימי תלת דרגתי בעל ארבעה צילינדרים, שצרך 16 טון דלק ביום ממכלי דלק שהכילו 30 טון וסובב גל ארכובה יחיד. מהירותן המקסימלית הייתה 16 קשרים (קרוב ל-30 קמ"ש). במהירות שיוט של 12 קשר (כ-22 קמ"ש) היה הטווח של הספינות כ-4,000 מיל ימי (כ-7,400 ק"מ), ובמהירות גבוהה הצטמצם הטווח ל-3,000 מיל ימי (כ-5,500 ק"מ).

החימוש שהותקן על הקורבטות בתחילה היה דל, וכלל תותח דו תכליתי (נ"מ ונגד מטרות שטח) בקוטר 4 אינץ' (101 מ"מ) שהותקן בקדמת הספינה ותותח 40 מ"מ (2 ליבראות) "פום פום" על "במת תזמורת", מעין הגבהה, מעל חדר המנועים. תותח זה הוחלף לעיתים בשני מקלעי לואיס בקוטר 0.303 אינץ' (7.62 מ"מ). בנוסף נשאה הספינה 40 פצצות עומק וציוד מצומצם לשליית מוקשים ימיים אקוסטיים. מלבד המקלעים חסרו הקורבטות נשק נגד מטוסים, אך מכיוון שרוב שירותן היה באוקיינוס האטלנטי, מחוץ לטווח של רוב מטוסי הלופטוואפה, לא היווה חיסרון זה בעיה מרכזית. קורבטות ששירתו בים התיכון צוידו בדרך כלל במקלעים נוספים נגד מטוסים.

אמצעי הגילוי של הקורבטות הסתכמו בתחילה במכשיר סונאר. הסונאר הותקן בכיפה קבועה, שבדגמים מאוחרים יותר הייתה מתכנסת. עם הזמן נוספו לקורבטות אמצעי גילוי נוספים: מגלה גלי רדיו בתדר גבוה (High Frequency Radio Detection Finder, ידוע בכינוי Huff-Duff) שנועד לגלות ממרחק שידורי רדיו של צוללות, ובעזרת חיתוך עם מכשירי גילוי נוספים יכול היה לגלות את מיקום הצוללות; וכן מכ"ם, שסייע מאוד בתנאי מזג האוויר הקשים בצפון האוקיינוס האטלנטי.

שינויים ושיפורים

כאמור, הקורבטות מסדרת פלאואר תוכננו כך שניתן יהיה לבנותן גם במספנות קטנות, וגם השיפורים והשינויים שבוצעו במשך הזמן בוצעו באותן מספנות. בכל מספנה בוצעו השינויים בדרך מעט אחרת, ועם הזמן נותר מצב שכל קורבטה הייתה למעשה שונה מחברתה, ולמעשה לא היה דגם אחיד וסטנדרטי של קורבטה מסדרת פלאואר. עם זאת, ניתן למנות כמה שינויים שבוצעו בכל הקורבטות, והם מפורטים להלן לפי סדר הכרונולוגי שבו בוצעו:

תרנים - בתחילה נבנו הקורבטות עם שני תרנים, לאחר מכן הוחלפו שני התרנים בתורן אחד, שהותקן לפני הגשר, ובהמשך בוצע שינוי נוסף והתורן הועבר אל מאחורי הגשר, כדי לשפר את הראות ויכולת השליטה;
ציוד שליית המוקשים הוסר;
מטבח הספינה (Galley) הועבר מהירכתיים למרכז האונייה;
מתקונים לאחסון פצצות עומק נוספות הותקנו בירכתיים, ומאוחר יותר גם לאורך הספינה;
הותקנו מרגמות נגד צוללות, הדג'הוג (Hedgehog), שירו פצצות נגד צוללות אל מטרות בחזית האונייה, בניגוד לפצצות העומק שהוטלו אל מטרות מאחורי האונייה;
הותקן מכ"ם במתקן מכוסה מעל הגשר;

החל מ-1942 הוחל בייצור דגם משופר של הקורבטות מסדרת פלאואר. הדגם המשופר כלל כמה שינויים נוספים:

המבנה העילי של האונייה הוארך עד אמצעיתה, כדי ליצור מקום נוסף לצוות ולשפר את כשירות האונייה לשיט. בכמה מן הספינות הוארך המבנה העילי עד לשלושה רבעים ממנה;
חרטום הורחב יחסית לגוף הספינה, כדי לשפר את כשירותה לשיט;
הותקנו מספר שינויים בגשר הפיקוד;
נוספו מקלעי לואיס נוספים על גשר הפיקוד או מעל חדר המכונות;
לחלופין, הותקנו תותחי אורליקון בקוטר 20 מ"מ, שניים בגשר הפיקוד ונוספים מעל חדר המכונות, בהתאם לזירת הפעילות של הספינה/

כאמור, היו הבדלים רבין בין האוניות השונות, ולא כל השינויים הותקנו בכל האוניות, ובחלקן היה צירוף כלשהו של כל הפרטים. בקורבטות ששירתו בצי הקנדי או בצי ארצות הברית היו שינויים והתאמות נוספים.

בנייה

הצי המלכותי הבריטי הזמין ב-25 ביולי 1939 26 קורבטות, ו-30 נוספות הוזמנו ב-31 באוגוסט. אוניות אלו הוזמנו במסגרת תוכנית בניין הכח שלפני המלחמה. עם פרוץ המלחמה ב-1 בספטמבר הזמינה האדמירליות ב-19 בספטמבר 20 אוניות נוספות, הפעם כחלק מתוכנית בניין הכח המלחמתית. כל האוניות הללו הוזמנו ממספנת הרלנד אנד וולף (Harland & Wolff). יומיים לאחר מכן הוזמנו עשר אוניות נוספות מחברות אחרות. ב-12 בדצמבר הוזמנו 18 נוספות וב-15 בדצמבר עוד שתיים, כולן מחברות בריטיות. עשר אוניות אחרונות לשנת 1939 הוזמנו ממספנות קנדיות, ואלה נועדו לצי המלכותי הקנדי. עד סוף חודש ינואר 1940 היו 116 אוניות בבנייה או מוזמנות.

בנוסף לאוניות אלה, הזמין הצי הצרפתי ארבע קורבטות מחברת סמית'ס דוק. הספינות לא הושלמו לפני נפילת צרפת, וכאשר הושלמו הועברה הראשונה לכוחות צרפת החופשית ושלוש האחרות נרכשו על ידי הצי הבריטי, שהזמין בנוסף עוד 31 קורבטות במסגרת תוכנית בניין הצי המלחמתית לשנת 1940. עם זאת, הזמנתן של שש מן האוניות הללו בוטלה ב-23 בינואר 1941. במסגרת תוכניות בניין הכוח של 1941 ו-1942 הזמין הצי הבריטי 27 קורבטות משופרות: חברות בריטיות קיבלו הזמנות לשבע אוניות בתוכנית 1941 וחמש בתוכנית 1942. שתי קורבטות, אחת מכל שנה, בוטלו מאוחר יותר. 15 הקורבטות הנוספות הוזמנו במספנות קנדיות, ושמונה מהן הועברו מאוחר יותר לצי ארצות הברית במסגרת תוכנית השאל-החכר.

בסך הכל נבנו במספנות קנדיות 104 קורבטות עבור הצי הבריטי: 70 מן הטיפוס המקורי ו-34 מן הדגם המשופר. שבע נוספות, מן הדגם המשופר, נבנו עבור צי ארצות הברית אך הועברו לצי המלכותי הבריטי במסגרת תוכנית השאל-החכר מכיוון שיכולות הבנייה של המספנות בארצות הברית הגיעה למלוא כושרה וצי ארצות הברית לא נזקק כבר לספינות שנבנו בקנדה. היו כמה הבדלים קטנים בין הקורבטות שנבנו עבור הצי המלכותי הבריטי לאלה שנבנו עבור הצי המלכותי הקנדי, ובהן מיקום תותח 40 מ"מ ("פום פום"), שהועבר אל חלקו האחורי של המבנה העילי, והמטבח הועבר גם הוא למיקום קדמי יותר.

הצי הצרפתי הזמין 18 קורבטות מסדרת פלאואר, בנוסף לארבע שהוזכרו לעיל. 12 מן הספינות היו אמורות להיבנות במספנות בבריטניה ושש במספנות בצרפת: שתיים במספנות בשרבור וארבע בסן נאזייר. בניית הקורבטות בשרבור בוטלה, אך ארבע האחרות נתפסו על ידי הגרמנים כאשר עדיין היו בשלבי בנייה. שלוש מהן הושלמו ושירתו בקריגסמרינה בשנים 1943–1944, בו הוגדרו כספינות סיור מסדרת PA.

שירות מבצעי

כאמור, הצי המלכותי הבריטי עשה שימוש נרחבות בקורבטות מסדרת פלאואר במהלך המערכה באוקיינוס האטלנטי, שנמשך מ-1939 עד סיום המלחמה ב-1945. קורבטות מסדרה זו שימשו, במספרים מצומצמים, גם בזירות אחרות. הקורבטות שירתו גם בציים אחרים, ובהם הצי המלכותי הקנדי, צי ארצות הברית, וציים נוספים של בעלות הברית. רוב אנשי הצוות של הקורבטות בצי המלכותי הבריטי היו אנשי מילואים, ורבים ממפקדיהן היו רבי חובלים בצי הסוחר הבריטי.

עבור צוות הספינות, השירות בקורבטות בצפון האוקיינוס האטלנטי היה בדרך כלל קר, רטוב, חד גוני ולא נוח. הספינות היו צפופות מאוד וכל גל שהתנפץ על צור החרטום היה מלווה באשד מים ששטף את הספינה. אנשי צוות שעמדו בעמדות קרב נרטבו עד לשד עצמותיהם ברסס מים, והמים חדרו לתוך תאי המגורים דרך כוות שנותרו פתוחות כדי לאפשר גישה למחסני תחמושת. הסיפונים הפנימיים היו רטובים במשך רוב הזמן, גם כתוצאה מהתעבות מים בתקרותיהם. בתי השימוש רוקנו בצינור שהוביל ישירות לים, ולעיתים אירע שגלים חדרו בכיוון ההפוך וזרם מים קפואים שטף את ישבניהם של המשתמשים. צוות הקורבטות הלך וגדל עם הזמן והצפיפות הלכה וגדלה. אנשי צוות נאלצו לישון על תאי אחסון ציוד אישיים (לוקרים) ואף על שולחנות ובכל מקום חשוך דיו שלא תוכנן לשינה ולא חומם. לא היו אמצעים לשמור מזון מתכלה ולכן נאלצו אנשי הצוות להסתפק במזון משומר כמו קורנד ביף ואבקת תפוחי אדמה לכל הארוחות.

הקורבטות זכו לכינוי "הפקינז של הים". הן נודעו בתכונות השיט הגרועות שלהן, שכללו גלגול לאורך ציר הרוחב, עד 40° לכל צד; נאמר עליהן כי הן מתגלגלות גם על דשא רטוב. אנשי צוות רבים לקו במחלת ים קשה בשל התנועות החריפות של הספינה, מחלה שנמשכה לעיתים כמה שבועות, עד שהתרגלו לחיים על האונייה.

קרב אופייני בין קורבטה לצוללת החל בהסתערות של האונייה על הצוללת כאשר זו האחרונה עלתה על פני המים כדי לתקוף אוניות סוחר. מטרתה של הקורבטה הייתה לאלץ את הצוללת לצלול וכך לאבד את המגע עם השיירה. לאחר הצלילה הייתה הקורבטה מטילה פצצות עומק כדי למנוע ממנה לחדש את ההתקפה. הקורבטות היו איטיות מכדי שתוכלנה לרדוף אחרי הצוללת, שמהירותה על פני הים הייתה כ-17 קשר (31 קמ"ש), לעומת מהירותה המקסימלית של הקורבטה, 16 קשר (פחות מ-30 קמ"ש). עם זאת, מהירות זו הספיקה למרדף אחרי צוללות מתחת למים ולתמרון סביב אוניות השיירה, שמהירותן הממוצעת הייתה כ-8 קשרים (כ-15 קמ"ש) ובמזג אוויר קשה אף פחות מכך. מהירותן האיטית גם הקשתה על הקורבטות לשוב ולחבור אל השיירה לאחר קרב עם צוללת.

משימתן של הקורבטות ושל שאר אוניות הליווי הפכה למורכבת עוד יותר כאשר עבר הקריגסמרינה לשיטה של תקיפה על ידי כמה צוללות בעת ובעונה אחת, שיטה שנקראה "להקת זאבים" (גרמנית: Rudeltaktik). הצוללות ניסו לגרום לאוניות הליווי להתרחק מן השיירה, כדי שצוללות אחרות תוכלנה להתקרב ולהטביע את אוניות המשא. ההתמודדות עם מתקפה כזו דרשה מקצועיות גבוהה מצד הצוות כולו, והייתה מתישה מאוד עבורם. מטרתן של אוניות הליווי לא הייתה דווקא הטבעה אלא הדיפת ההתקפה על ידי הבאת הצוללת לנתק מגע עם השיירה, והצלחתן של אוניות הליווי צריכה להימדד לא במספר הצוללות שהוטבעו אלא במספר אוניות המשא והשיירות שהגיעו בשלום ליעדן. ההתמודדות מול הצוללות נמשכה לאורך כל המערכה, והסתיימה כשידן של בעלות הברית על העליונה, בעזרת שיפור באמצעי הגילוי, בכלי הנשק, בהוספת ליווי אווירי, ועוד.

36 קורבטות מסדרת פלאואר הוטבעו במהלך מלחמת העולם השנייה. רובן הוטבעו על ידי האויב: 22 הוטבעו מפגיעת טורפדו שנורה מצוללת, חמש ממוקשים ימיים, וארבע הוטבעו על ידי מטוסי אויב. אוניות אחרות טבעו בשל התנגשות באוניות מלחמה אחרות או באוניות סוחר, ואחרות טבעו מסיבות נוספות. לזכות הקורבטות נרשמו הטבעת 47 צוללות גרמניות וארבע צוללות איטלקיות.

קורבטות מסדרת פלאואר היוו חצי מכלל אוניות הליווי של בעלות הברית בצפון האוקיינוס האטלנטי במהלך המלחמה. עם זאת, בשנים המאוחרות יותר של המלחמה הואט ייצורן, וניתנה עדיפות לסדרה משופרת יותר של קורבטות, סדרת קסל, ולפריגטות מסדרת ריבר.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הקורבטות מסדרת פלאואר בוויקישיתוף