הטקטיקה והאסטרטגיה האירופית בעת החדשה

העת החדשה שהתחילה במאה ה-17 ונמשכה עד המאה ה-19 התאפיינה בשלטון מרכזי חזק, שהפך לדומיננטי. הצבא שגויס מואסלים בימי הביניים הפך למקצועי. רוב החיילים היו שכירים או חייבי גיוס (במאות ה-17 וה-18 בד"כ לא גייסו את האיכרים במספרים גבוהים). תפקידי הקצונה היו שמורים לאצילים. זה השתנה עם המהפכה הצרפתית ובני כל המעמדות קיבלו את האפשרות להגיע לכל דרגת קצונה, אפילו הגבוהה ביותר.

הטקטיקה ואסטרטגיה במאה ה-17

עם השיפור בנשק החם, החיילים סודרו במבנים דמויי משולש או ריבוע במעורבב עם נושאי החניתות. המוסקטרים ירו בד"כ במטחים בגלל הירי הלא מדויק.

פרשים המשיכו למלא תפקידים חשובים עד אמצע המאה ה-17 אך לאחר מכן כוחם ירד.

הצבאות היו קטנים יחסית ובד"כ לא עלו על 30,000-40,000 איש. מספר התותחים היה נמוך ולא עלה על 20-30 לצבא בגודל הזה.

האסטרטגיה העיקרית הייתה כיבוש מוצבי האויב, מחסניו ומבצריו. המלחמות נטו להיות ארוכות מאוד (למשל מלחמת שלושים השנים או המרד ההולנדי שלעתים מכונה מלחמת 80 השנים). הסיבה לכך נעוצה בעובדה שאפילו פגיעה חמורה בצבא, שהיה קטן יחסית, איפשרה גיוס נוסף וכך זה נמשך עד אין סוף.

הטקטיקה ואסטרטגיה במאה ה-18

על מנת למצות את מלוא כח האש החיילים הרגלים סודרו בשורות וירו שורה אחר שורה. התותחים שימשו בתור רובי צייד ענקים ומספרם לא עלה על 50-60 בארמיה. (בערך יחס של תותח אחד לכל 500-1000 חיילים, תלוי במדינה). הצבאות גדלו ולעתים הגיעו לגודל של 100,000 איש, אם כי בד"כ לא עלו על 50,000-60,000.

הפרשים החלו למלא תפקיד משני ונועדו לשבור את האויב המותש מירי החיילים הרגלים והתותחים, מרדף אחרי אויב מובס, אבטחת אגפים וסיור.

האסטרטגיה העיקרית נשארה כמעט ללא שינוי מהמאה הקודמת, כלומר, לנסות ולכבוש את מבצרי האויב ואת עריו המרכזיות אחרי קרב הכרעה. המלחמות התקצרו (לשם השוואה מלחמת שבע השנים או מלחמת העצמאות האמריקאית שנמשכה 5 שנים בפועל). הסיבה לכך הייתה בשיפור יכולת השינוע של הגיסות, הגדלת הצבאות, מה שאפשר להחזיק בשטחים שכבר נכבשו, כך שלא יהיה צורך לכבוש אותם שוב וכו'.

הטקטיקה ואסטרטגיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

המאה ה-19 נפתחה עם מלחמות נפוליאון אחד המאפיינים העיקריים של המלחמות האלה היה הזמן הקצר יחסית שהן ארכו (בד"כ כמה חודשים, מקסימום שנה או שתיים) והגידול העצום בצבאות. למשל בקרב לייפציג השתתפו מאות אלפי אנשים מכל צד. הצבא הממוצע הגיע למימדים של 100,000 איש בשדה הקרב ובד"כ היה בעל 400-500 תותחים. בד"כ מספר החיילים הכולל עלה על 200,000 במדינה ממוצעת. במדינות מיליטריסטיות כמו צרפת הגיע לשיא של 800,000 ב-1811. הדבר הושג בעקבות הנהגת גיוס חובה כללי. תחילה בצרפת ולאחר מכן בכל ארצות אירופה.

ריבוי התותחים הביא לשינויים בטקטיקה - לא עוד שורות של חי"ר היורות זו על זו שעות על גבי שעות בלי להשיג הכרעה, אלא שימוש בתותחים לצורך ריכוך האויב. התקפות החי"ר הפכו מאורגנות יותר ובד"כ החלטיות מאוד. לאחר מלחמות נפוליאון מעמדו של חיל הפרשים ירד ובאמצע המאה ה-19 הם לא השתתפו בקרבות בתור חיל עצמאי, אלא שימשו בתפקידי אבטחה וסיור בלבד.

האסטרטגיה גם כן עברה שינוי עצום. במקום למשוך את המלחמה, נוהל מסע מלחמה זריז (לעתים של כמה שבועות בלבד) במטרה לנתק את האויב ממקורות ההספקה העיקריים שלו ולפגוע בעורפו. הדבר הושג בעיקר בזכות הצלחותיו של נפוליון בשדות הקרב.

אחד החידושים החשובים ביותר שהכניס נפוליון הוא הדיביזיה. לפני כן, הדיביזיות היו פעולות אד הוק והכוחות כונסו בדרך כלל ברג'ימנטים קבועים. נפוליון יצר דיביזיה מצומצמת בעלת 7-9 גדודים. 2-3 דיביזיות כונסו לקורפוסים. לכל קורפוס נוספו יחידות פרשים, ארטילריה וחיל עזר. כך למעשה, הפכו הקורפוסים לצבאות עצמאיים. החידוש הזה איפשר גמישות מירבית במלחמה ועזר לנפוליון בפלישותיו כי הצבא התפצל למספר דרכים ומנע יצירת פקקים על דרך בודדת.

הטקטיקה ואסטרטגיה במחצית השנייה של המאה ה-19

לאחר תקופת נפוליאון, השינויים בכלי הנשק, בעיקר הגברת קצב האש, גרמו לשינויים נוספים בשדות הקרב. במקום גושים גדולים החיילים סודרו בקווים רופפים (לעתים מכונים "גלים") ולאחר מכן גם המבנה הזה נעלם וצורת ההסתערות הפכה להיות דומה להסתערות המקובלת היום, עם רווחים גדולים בין החיילים.

לקראת אמצע המאה ה-19 במלחמת האזרחים האמריקאית נוצר המושג "חזית". הצבאות נפרסו לאורך קו ארוך יחסית על מנת למנוע אפשרות של איגוף. האסטרטגיה הזאת הזאת הגיעה לשיא במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השנייה עם החזיתות שנמשכו ללא פערים לאורך כל הגבול. במקום קרב הכרעה בודד, בד"כ ניסו להתיש את האויב בסדרת קרבות על מנת לגרום לכניעתו.