קתרין גרהאם

קתרין גרהאם
Katharine Graham
לידה	16 ביוני 1917; ניו יורק, ארצות הברית
פטירה	17 ביולי 2001 (בגיל 84); בויסי, ארצות הברית
שם לידה	Katharine Meyer
מקום קבורה	בית הקברות אוק היל
מדינה	ארצות הברית
השכלה	אוניברסיטת שיקגו; מכללת ואסר ;
בן או בת זוג	Phil Graham (1940–1963)
צאצאים	Lally Weymouth, דונלד גרהאם
פרסים והוקרה	פרס אלייג'ה פאריש לאבג'וי (1973); אשת השנה של Ladies' Home Journal (1973); גיבורי חופש העיתונות העולמיים של מכון העיתונות הבין-לאומי (2000); פרס האומץ בעיתונות (1994); אגדה חיה של ספריית הקונגרס; Walter Cronkite Award for Excellence in Journalism (1987); עיטור ארבע החירויות – מדליית החירות (1997); פרס פוליצר לביוגרפיה או אוטביוגרפיה (1998); היכל התהילה הלאומי לנשים (2002); עמיתת האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים; מדליית החירות הנשיאותית ;

קתרין מאייר גרהאם (באנגלית: Katharine Meyer Graham‏; 16 ביוני 1917 – 17 ביולי 2001) הייתה עיתונאית אמריקאית, ממוצא יהודי. היא הובילה את העיתון של משפחתה, "וושינגטון פוסט", במשך יותר משני עשורים, בין היתר במהלך התקופה הפופולרית ביותר שלו, סיקור פרשת ווטרגייט שבסופו של דבר הובילה להתפטרותו של נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון. האוטוביוגרפיה שכתבה זכתה בפרס פוליצר בשנת 1998.

ראשית חייה, השכלה וקריירה מוקדמת

קתרין גרהאם (Katharine Graham) נולדה כקתרין מאייר (Katharine Meyer) ב-1917 למשפחה אמידה בניו יורק, כבת לאנגס אליזבת' (Agnes Elizabeth) ויוג'ין מאייר (Eugene Meyer). אביה היה בעל הון ומאוחר יותר איש ציבור. הוא קנה את הוושינגטון פוסט ב-1933 במכירה פומבית של פשיטת רגל. אמה של גרהאם הייתה אינטלקטואלית בוהמיינית, חובבת אומנות, ופעילה פוליטית במפלגה הרפובליקנית. בנוסף, היא עבדה ככתבת בעיתון בתקופה שבה היה זה מקצוע לא נפוץ בקרב נשים. אביה של גרהאם היה יהודי ואמה הייתה לותרנית למשפחה ממוצא גרמני. כמו ארבעת אחיה, גרהאם הוטבלה כלותרנית אך נהגה ללכת לכנסייה האפיסקופלית.

הוריה של גרהאם החזיקו בבעלותם מספר בתים במדינה, אך נהגו לשהות בעיקר בטירה במאונט קיסקו שבמדינת ניו יורק, ובבית קטן בוושינגטון די. סי.. גרהאם לא בילתה זמן רב במחיצת הוריה במהלך ילדותה, מאחר שהם הרבו לנסוע, וגודלה בעיקר על ידי מטפלות וחונכים. היחסים בין קתרין ואמה היו מתוחים; אגנס מאייר הייתה, לפי הדיווחים, שלילית ומתנשאת כלפי בתה וערערה את ביטחונה העצמי.

גרהאם הייתה בוגרת בית הספר מדיירה (Madeira School), שלו תרם אביה קרקעות רבות, ובהמשך הלכה ללמוד במכללת ואסר לפני שעברה לאוניברסיטת שיקגו. אחרי שסיימה את לימודיה, היא עבדה לתקופה קצרה בעיתון בסן פרנסיסקו, שם, בין היתר, עזרה בסיקור השביתה הגדולה של עובדי הרציפים.

גרהאם החלה לעבוד בוושינגטון פוסט ב-1938.

חיי משפחה

בזמן ששהתה בוושינגטון די. סי., פגשה את חברה לשעבר לספסל הלימודים, וויל לנג. השניים יצאו במשך תקופה קצרה אך נפרדו בשל אינטרסים ורצונות מנוגדים. ב-5 ביוני 1940 קתרין נישאה בטקס לותרני לפיליפ גרהאם, בוגר בית הספר הרווארד למשפטים ופקיד של שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית פליקס פרנקפורטר. הם הביאו לעולם בת, לאלי מוריס ויימות' (Lally Morris Weymoth), ב-1943, ושלושה בנים: דונלד אדוארד (Donald Edward) ב-1945, ויליאם וולש גרהאם (William Welsh Graham) ב-1948, וסטפן מאייר גרהאם (Stephen Meyer Graham) ב-1952.

הובלת הוושינגטון פוסט

פיליפ גרהאם הפך למוציא לאור של העיתון ב-1946, כשיוג'ין מאייר העביר את העיתון לידי חתנו. קתרין מתארת באוטוביוגרפיה שלה כיצד לא חשה פגועה מהעובדה שאביה נתן את הוושינגטון פוסט לפיליפ ולא לה, ואף הביעה סיפוק מכך. אביה, בינתיים, המשיך בדרכו והיה לראש הבנק העולמי – משרה שאותה עזב כחצי שנה מאוחר יותר. הוא היה יושב הראש של חברת הוושינגטון פוסט עד מותו ב-1959, אז לקח פיליפ גרהאם את התפקיד והחברה התרחבה עם רכישת ערוצי טלוויזיה ומגזין ניוזוויק.

חייה הפוליטיים והחברתיים

בני משפחת גרהאם היו חברים חשובים בסצנה החברתית של וושינגטון, והפכו לחברים בין היתר של ג'ון פ. קנדי וג'קלין קנדי אונאסיס, רוברט קנדי, לינדון ג'ונסון, רוברט מקנמארה, הנרי קיסינג'ר, רונלד רייגן וננסי רייגן.

באוטוביוגרפיה שלה, שיצאה לאור בשנת 1997, מספרת גרהאם על היחסים הקרובים של בעלה עם פוליטיקאים וכותבת על כך שקרבה אישית שכזאת לפוליטיקאים הפכה מאוחר יותר ללא מקובלת בעולם העיתונות.

מחלתו של פיליפ גרהאם ומותו

בעלה של קתרין התמודד עם אלכוהוליזם ומחלת נפש במהלך נישואיהם. הוא סבל משינויי מצבי רוח קיצוניים והרבה לזלזל בה ולכנותה בשמות גנאי. בערב חג המולד 1962 גילתה גרהאם כי בעלה מנהל רומן עם רובין וב (Robin Webb), עיתונאית אוסטרלית שעובדת עבור המגזין ניוזוויק. פיליפ הצהיר כי הוא מתכוון להתגרש מאשתו על מנת לחיות עם רובין ואף נקט צעדים לחלוקת הרכוש המשותף של הזוג.

במהלך ועידה של העיתון בפיניקס שבאריזונה, חווה פיליפ התמוטטות עצבים. הוא עלה על מטוס בחזרה לוושינגטון והתאשפז במוסד פסיכיאטרי קרוב לוושינגטון די. סי. במהלך חופשת סוף שבוע מהמוסד, ב-3 באוגוסט 1963, הוא התאבד בירייה בביתם של הזוג בגלן ולבי (Glen Welby). קתרין מעולם לא נישאה שנית.

התקדמות בקריירה

קתרין לקחה את המושכות של החברה ושל העיתון לאחר התאבדותו של פיליפ. היא הייתה המוציאה לאור דה-פקטו של העיתון החל מ-1963 והלאה, ותפקדה כנשיאה מ-1967. רשמית, היא החזיקה בתואר של המוציאה לאור בין 1969 ל-1979, וכיו"ר מועצת העיתון מ-1973 עד 1991. היא הפכה לאישה הראשונה ברשימת המנכ"לים של Fortune 500 ב-1972, כמנכ"לית של חברת הוושינגטון פוסט. כאישה הראשונה בעמדה בכירה שכזו בחברת הוצאה לאור, היא לא היה לה מודל נשי לחיקוי ובהתחלה נתקלה בקשיים ולא זכתה ליחס רציני מעמיתים גברים. באוטוביוגרפיה שלה גרהאם מדגישה את תחושות חוסר הביטחון שלה וחוסר האמון בידע שלה. עליית כוחה של התנועה לזכויות נשים הובילה לשינויים בגישתה של גרהאם והיא החליטה לקדם שוויון מגדרי בחברה שבבעלותה.

כצעד ראשון לשיפור העיתון מינתה את בן בראדלי לתפקיד העורך. יחד הם בנו מחלקות מעולות לנושאי כלכלה, פנים ותרבות. הישגם הגדול בשנות ה-60 היה דסק מרשים של כתבי חוץ, שדיווחיהם מווייטנאם שינו את האווירה הציבורית כלפי המעורבות האמריקאית שם.^[1] אחרי בראדלי, בנה של קתרין, דונלד, היה המוציא לאור בין 1979 ל-2000.

פרשת ווטרגייט

גרהאם הנהיגה את הפוסט במהלך אחת מהתקופות הקריטיות בהיסטוריה של העיתון. ב-1971 החל "הניו יורק טיימס" לפרסם את מסמכי הפנטגון, שהעידו על המעורבות האמריקאית בדרום-מזרח אסיה. בניגוד לדעת יועציה המשפטיים עודדה גרהאם את בראדלי למצוא עותק משלו למסמכים. פרסומם העניק לפוסט יוקרה רבה.

הפוסט שיחק תפקיד חשוב בחשיפת פרשת ווטרגייט ובהתפטרותו של הנשיא ריצ'רד ניקסון. ביוני 1972 פורסמה בעיתון ידיעה על פריצה למטה הדמוקרטים בבניין המשרדים ווטרגייט. הכתבים בוב וודוורד וקארל ברנסטין חשו שבידיעה הזו טמון סיפור גדול ולא הרפו ממנו בעזרתו של מקור לא ידוע. לגרהאם היה אז תפקיד מכריע – היא התמודדה עם הלחצים והאיומים ונתנה לעורכיה ולכתביה גיבוי מלא. כך, למשל, ב-1972 הזהיר היועץ המשפטי של ניקסון, ג'ון מיטשל (John Mitchell), את הכתב קרל ברנסטין כי "השד של קאתי גרהאם ייתפס במסחטה גדולה אם זה יפורסם".^[2]^[3]^[4] סוף הפרשה היה התפטרותו של הנשיא ניקסון.^[1] בשל פרשת ווטרגייט, גרהאם הייתה לאחת מהעיתונאיות האמריקאיות המאוימות בהיסטוריה.

הישגים נוספים ופרסים

גרהאם שירתה כחברת מועצה של אוניברסיטת רוקפלר, והייתה חברה במוזיאון לאומנות מודרנית, שם זכתה בפרס דייוויד רוקפלר על תרומה ועשיה תרבותית וחברתית.
ב-1973 קיבלה גרהאם את פרס אלייג'ה פאריש לאבג'וי (Elijah Parish Lovejoy), וגם תואר דוקטור במשפטים מקולבי קולג' (Colby College).
ב-1975 קיבלה גרהאם את פרס ס' רוג'ר הורצ'ו (S. Roger Horchow) על שירות ציבורי מטעם אזרח פרטי, פרס שמוענק מדי שנה על ידי קרן פרסי ג'פרסון (קרן שנוסדה ב-1972 על ידי ג'קלין קנדי אונאסיס, רוברט ג'י.אר טפט וסמואל בירד).
ב-1979 פרסמה דבורה דייוויס (Deborah Davis) ספר בשם "Katharine the Great" על גרהאם.
ב-1987 זכתה גרהאם בפרס וולטר קרונקייט על מצוינות בתחום העיתונות.
ב-1988 נבחרה גרהאם לחברת האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.
ב-1997 היא קיבלה את מדליית החופש (Freedom Medal) שמעניק מכון רוזוולט. באותה שנה היא פרסמה את האוטוביוגרפיה שלה, "היסטוריה אישית" (Personal History). הספר זכה לשבחים על כנות התיאור של מחלת הנפש של פיליפ גרהאם, ועל סיפור חייה שכרוך בשינויים בתפקידן של נשים לאורך חייה של גרהאם.
בשנת 2000 דורגה גרהאם כאחת מבין 50 גיבורי החופש של International Press Institute.
ב-2002 קיבלה גרהאם את מדליית החירות הנשיאותית מנשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש.

מותה

ב-2001 מעדה גרהאם על מדרכה במהלך ביקור בעמק השמש באיידהו. שלושה ימים אחר כך היא נפטרה בבית חולים כתוצאה מפציעת ראש. הלווייתה נערכה בקתדרלה הלאומית בוושינגטון. גרהאם נקברה בבית הקברות ההיסטורי אואק היל (Oak Hill Cemetry).

ראו גם

לקריאה נוספת

Garham, Katharine (1997). Personal History. New York: Knopf.
Brdalee, Ben (1995). A Good Life: Newspapering and Other Adventures. New York: Simon & Schuster.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קתרין גרהאם בוויקישיתוף

שגיא גרין, מתה קתרין גרהאם, מו"ל "ואשינגטון פוסט", באתר הארץ, 18 ביולי 2001
קתרין גרהאם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
קתרין גרהאם, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
קתרין גרהאם, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)

הערות שוליים

[שגיא-1] ¹ ² שגיא גרין, מתה קתרין גרהאם, מו"ל "ואשינגטון פוסט", באתר הארץ, 18 ביולי 2001

[2] Graham, Katharine (July 22, 1997). Personal History. Alfred A. Knopf. p. 465.

[3] Graham, Katharine (January 28, 1997). "The Watergate Watershed -- A Turning Point for a Nation and a Newspaper". The Washington Post.

[4] Bernstein, Carl; Woodward, Bob (1974). All The President's Men. New York: Simon and Schuster. p. 105.

[1]

[2]

[3]

[4]