שיפון (דגן)
 שיפון תרבותי
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | חד פסיגיים |
| סדרה: | דגנאים |
| משפחה: | דגניים |
| סוג: | שיפון |
| מין: | שיפון תרבותי |
| שם מדעי | |
 Secale cerealeליניאוס, 1753 | |
| תחום תפוצה | |
| |
שִׁיפֿוֹן תרבותי, או בקיצור שִׁיפֿוֹן[1] (שם מדעי: Secale cereale) הוא מין תרבותי בסוג שיפון (אנ') שבמשפחת הדגניים. השיפון הוא אחד הגידולים החקלאיים הנפוצים ביותר והוא דומה לחיטה ולשעורה. ניתן להשתמש בדגני השיפון להכנת קמח, לחם שיפון, בירה משיפון (כמו גם חלק מסוגי הוויסקי והוודקה) ומספוא לבהמות. ניתן לאכול את הדגן גם בשלמותו, או משוטח. אין לבלבל את השיפון עם הזון (אנ'), הדומה לו ומשמש גם הוא כמזון לבהמות.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור השיפון בזן בר שבוית במזרח אסיה הקטנה. במספר אתרים מהתקופה הנאוליתית באזור זה נמצאו עדויות לביות של שיפון. באתר אלג'הויוק נמצא מטמון של גרעיני שיפון מפוחמים המתוארכים לשנת 4000 לפנה"ס, המצביעים על כך שבאותה עת, השיפון שימש כגידול חקלאי[2]. עדויות לביות מסודר וקבוע של שיפון הן מאוחרות יותר, בתקופת הברונזה במרכז אירופה. ייתכן והשיפון נע מערבה כחלק מתערובת דגנים, וגודל באופן ייחודי רק מאוחר יותר. קיימים גם ממצאים מתל אבו הוריירה (אתר משלהי התקופה האפיפלאוליתית) המצביעים על שימוש בשיפון, אך קיימת מחלוקת לגביהם: גם לגבי התיארוך וגם לגבי העובדה כי הממצאים מתבססים על גרעינים בלבד, ללא מוץ[3].
ממצאים מן התקופה הרומית באירופה מעידים על שימוש בשיפון, אך פליניוס הזקן מתאר אותו כ"אוכל עלוב שיש לצורכו רק על מנת להימנע מגוויעה ברעב" וכי נהוג לערבב אותו עם חיטה על מנת למתן את טעמו המר, "אך גם אז הוא אינו נעים לקיבה". מאז ימי הביניים נעשה שימוש קבוע בשיפון כמרכיב בלחם בצפון-מרכז אירופה (ממזרח לגבול גרמניה–צרפת וצפונית להונגריה).
מחלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]השיפון רגיש מאוד לפטריית הארגוט. צריכה של שיפון נגוע בארגוט על ידי בני אדם ובעלי-חיים עלול להוביל למצב רפואי חמור הנקרא ארגוטיזם. מצב זה עלול לגרום לפגיעה פיזית ונפשית, פרכוסים, הפלות, נמק באצבעות, הזיות ומוות. מבחינה היסטורית, מדינות צפוניות בעלות לחות גבוהה שהיו תלויות בשיפון כיבול עיקרי היו נתונות למגפות תקופתיות של מצב זה.
השיפון גדל היטב בקרקעות עניות בהרבה מאלו ההכרחיות עבור רוב הדגנים. לכן, זהו יבול בעל ערך רב במיוחד באזורים עם קרקע חולית או אדמת כבול. צמח השיפון מסוגל לעמוד בתנאי קור בצורה מיטיבה מאשר דגנים קטנים אחרים. לדוגמה, השיפון ישרוד תחת כיסוי שלג שלרוב יהיה קטלני עבור "חיטת החורף" (Winter Wheat). רוב החקלאים מגדלים "שיפון חורף", אשר אותו זורעים ומתחילים לגדל בסתיו. באביב, הצמחים מייצרים את היבול שלהם. שיפון הנזרע בסתיו מראה לרוב צמיחה מהירה. בבוא הקיץ, צמחים אלו יגיעו לגובהם המקסימלי, כ-120 סנטימטרים בעוד שחיטה שנזרעה באביב תהיה רק בשלבי נביטה ראשוניים. צמיחה נמרצת זו מתגברת אפילו על המתחרים הקשים ביותר של העשב, מכאן שניתן לגדל את השיפון ללא כל שימוש בקוטלי עשבים. שיפון הוא פולש נפוץ ולא רצוי של שדות חיטת חורף - אם מתאפשרת לו גדילה והתבגרות, הוא עלול לגרום להורדת מחיר משמעותית של החיטה שנקצרה.
ביהדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]השיפון נמנה מבין חמשת מיני דגן, קבוצת דגנים אשר נוהגות לגביהם דינים מיוחדים בתחומי הלכה שונים, כגון: חיוב הפרשת חלה, איסור חמץ בפסח, מצוות אכילת מצה, וברכת המזון.
השיפון מוזכר מספר פעמים בדברי חז"ל: במשנה, בתלמודים ובמקורות נוספים. בין מפרשי המשנה הראשונים נפלה מחלוקת דבר זיהוי השיפון: לפי רש"י השיפון המוזכר במשנה הוא המין המכונה כך בימינו. לעומת זאת, לדעת רבי נתן מרומי בספר ערוך השיפון המוזכר בדברי חז"ל אינו המין המכונה כיום 'שיפון', אלא המין המכונה כיום 'כוסמין'. לצד זאת, הוא מזהה את שיבולת השועל המוזכרת במשנה בתור המין המכונה כיום שיפון[4].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חמשת מיני דגן, זהר עמר. הוצאת מכון הר ברכה, ה'תשע"א.
- זהר עמר, "לזיהוי ה'שיפון'", בדד, 20 (תשס"ח), עמודים 67–84.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שיפון, באתר ITIS (באנגלית)
- שיפון, באתר NCBI (באנגלית)
- שיפון, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- שיפון, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- שיפון, באתר Tropicos (באנגלית)
- שיפון, באתר GBIF (באנגלית)
- שיפון, באתר The Plant List (באנגלית)
- שיפון, באתר IPNI (באנגלית)
- שיפון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ האקדמיה ללשון קבעה כי הצורה התקנית בימינו היא שִׁיפוֹן בפ"א רפה, על אף שקיימת מסורת הגייה בפ"א דגושה, באתר האקדמיה ללשון העברית, 27 ביוני 2012
- ^ Domestication of Plants in the Old World, מאת Daniel Zohary, Maria Hopf, Ehud Weiss, הוצאת OUP Oxford, 2012, עמודים 63–64
- ^ Colledge, S., & Conolly, J. (2010). Reassessing the evidence for the cultivation of wild crops during the Younger Dryas at Tell Abu Hureyra, Syria. Environmental Archaeology, 15(2), 124-138.
- ^ סקירת ספרות - 'חמשת מיני דגן', באתר מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית
