אוטו פרנק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עטיפת הספר "חייו של אוטו פרנק" ועליו תמונת אוטו ואנה פרנק

אוטו היינריך "פים" פרנק (גרמנית: Otto Heinrich "Pim" Frank;‏ 12 במאי 1889 - 19 באוגוסט 1980) היה איש עסקים יהודי ממוצא גרמני ואביהן של אנה פרנק ומרגוט פרנק. פרנק נאסר על ידי הנאצים במחבוא באמסטרדם והועבר עם כל בני משפחתו למחנה ריכוז. הוא היה הניצול היחיד ששרד את השואה מבני המשפחה, ירש את כתב היד של יומנה של אנה פרנק, והקדיש את חייו לפרסום היומן והפיכתו לזיכרון עבור בני משפחתו שנרצחו ולקורבנות הרבים שנטבחו בשואה מבלי להשאיר עקבות.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא נולד בעיר פרנקפורט שבגרמניה, בנם השני של מיכאל פרנק ואליס שטרן פרנק. שירת בצבא הגרמני במהלך מלחמת העולם הראשונה ולאחר מכן עבד בבנק שבבעלות המשפחה עד לפשיטת הרגל של הבנק בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים. ב-12 במאי 1925 נשא לאשה את אדית הולנדר, בת למשפחת תעשיינים. בתם הבכורה מרגוט פרנק נולדה ב-16 בפברואר 1926, ואחריה נולדה אנה ב-12 ביוני 1929.

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 החל פרנק לחפש מקלט מהגזירות והרדיפות כנגד יהודים, באותה שנה עקרה המשפחה לעיר אאכן שם התגוררו הורי אדית פרנק, הוא החל את קשריו עם חברת המזון אופקטה ויזם את הקמת סניף הולנד של החברה, במטרה לעקור את המשפחה להולנד.

הגירה להולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוטו פרנק, 1961

באמסטרדם פתח אוטו פרנק סניף של חברת אופקטה, שעסקה בהפצה של פקטין לשימוש בתעשיית המזון, משרדי החברה נקבעו בבית שידוע כיום כבית אנה פרנק. בשנת 1934 הגיעה אנה בלווית אמה ואחותה לאמסטרדם והמשפחה השתכנה בבית מגורים בכיכר מרוודה (הולנדית: Merwedeplein) שבעיר. בשנת 1938 פתח אוטו פרנק חברה בשם פקטקון ( Pectacon) שעסקה במכירה בסיטונאות של חומרים המשמשים בתעשיית השימורים כגון תערובות תבלינים ומלחים. בחברה זו הועסק הרמן ואן פלס, (Hermann van Pels) קצב גרמני -יהודי, אף הוא פליט, כמומחה ויועץ. בשנת 1939 הצטרפה סבתה של אנה - רוזה הולנדר - למשפחת פרנק, והתגוררה במחיצתם עד למותה בשנת 1942.

בשנת 1938 ניסה אוטו פרנק להשיג ויזה למשפחתו לארצות הברית אך בקשתו נדחתה. בשנת 1940 ניסה אוטו פרנק לקבל ויזה למשפחתו לקובה, ובקשתו אושרה חלקית - רק הויזה שלו אושרה ובוטלה עם פלישת גרמניה להולנד.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה ב-1939 הכריזה הולנד על נייטרליות. למרות זאת, ב-10 במאי 1940 תקפה גרמניה הנאצית את הולנד ובלגיה. הולנד נכבשה תוך חמישה ימים ונכנעה ב-15 במאי. בשנת 1941, על מנת להימנע מהחרמת חברת פקטקון על ידי השלטונות - בהיותה חברה בבעלות יהודית, העביר אוטו פרנק את החברה ומניות השליטה בה לידי יוהנס קליימן (Johannes Kleiman) החברה פורקה וכל נכסיה הועברו ליאן חיס (Jan Gies) בדצמבר של אותה שנה העביר אוטו פרנק את חלקו בחברת אופקטה לחברה החדשה של חיס. כתוצאה ממהלכים אלו הובטחה למשפחת פרנק הכנסה כספית קטנה שהבטיחה קיום בדוחק. בחודשים הראשונים של שנת 1942 הפך אוטו פרנק, בשיתוף עובדיו הקרובים בחברת אופטקה, את החלק האחורי של בית המשרדים ברחוב פרינסנחראכט 263 (Prinsengracht, בעברית: "תעלת הנסיך"), שלא היה עד אז בשימוש, למקום מסתור עבור משפחת פרנק. הכניסה למחבוא הוסתרה מאחורי ארון ספרים מסתובב על ציר, החלונות נצבעו והואפלו, וכך נעלם הבית האחורי מעין זר. חלונות הצד האחורי של הבית הואפלו כמו כל חלונות אמסטרדם באמצעות לוחות שחורים. הדבר נעשה בפקודת הגרמנים כדי להכביד על מטוסי צבאות בעלות הברית במציאת דרכם בלילות, והקטין את סיכויי ההתגלות של המסתתרים בבית האחורי. בחודש יולי 1942 קיבלה מרגוט פרנק זימון מטעם הלשכה המרכזית להגירת יהודים, שהורה לה להתייצב לצורך העברה למחנה עבודה. אוטו פרנק החליט כי הגיע העת לעבור למחבוא המוכן.

במחבוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 6 ביולי 1942 עברה משפחת פרנק למקום מחבואה. דירת המשפחה נותרה ריקה. המשפחה הותירה במכוון סימנים לבריחה חפוזה, חתול המחמד של המשפחה נותר בדירה, ואוטו פרנק הותיר מסמך המרמז כי המשפחה ברחה לשווייץ. מאחר שליהודים לא הותר להשתמש בתחבורה הציבורית נאלצו בני המשפחה ללכת אל המחבוא, כשהם לובשים שכבות מספר של פריטי לבוש, מחשש שיעוררו חשד וייעצרו אם ייראו הולכים עם מזוודות. המחבוא, (הולנדית:Achterhuis) שנודע כ"האגף הסודי" בתרגומים לאנגלית של יומנה של אנה פרנק, היה חלל בן 3 קומות שהכניסה אליו הייתה ממבואה בקומה העליונה של משרדי החברה. בקומה הראשונה של החלל היו 2 חדרים קטנים ובצמוד אליהם חדר אמבטיה ושירותים. בקומה השנייה היה חדר גדול ואליו צמוד חדר קטן, ממנו הוביל סולם לעליית הגג. הכניסה למחבוא הוסתרה, זמן מה לאחר כניסת המשפחה, בארון ספרים. אנשי הקשר של משפחת פרנק ואנשי שלומם היו אחדים מעובדיו של אוטו פרנק- ויקטור קוגלר, יוהנס קליימן, מיפ חיס ובעלה יאן ובפ ווסקאול. אנשים אלו היו הקשר היחיד של משפחת פרנק ותושבי המחבוא האחרים לעולם החיצון. הם סיפקו את צרכיהם, דאגו לשלומם והביאו להם חדשות מהולנד, אירופה והעולם. המשימה הקשה ביותר לסייענים הייתה אספקת מזון למחבוא והיושבים בו, תוך סיכון ממשי של חייהם אם ייתפסו בידי השלטונות.

מאסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר 4 באוגוסט 1944, פרצו למחבוא שוטרים ממשטרת הביטחון הגרמנית (גרמנית: Ordnungspolizei) שפעלו על סמך הלשנה של אדם שנותר אלמוני עד היום. בראש הכוח עמד נגד אס אס קרל זילברבאואר מהאס דה ואיתו עוד 3 קציני משטרה נוספים. משפחת פרנק ושאר דיירי המחבוא נלקחו למטה הגסטאפו ומשם הועברו, לאחר חקירה, לבית מעצר בו שהו יומיים ולאחר מכן הועברו למחנה המעבר המשטרתי ליהודים וֶסְטֶרְבּוֹרְק.

בראיון שנתן לעיתונות ההולנדית בשנת 1964 הודה סילברבאואר בחלקו במעצר אנה פרנק ומשפחתה. הוא טען כי שמו של המלשין שהסגיר את המסתתרים לגסטאפו אינו ידוע לו וכי מפקדו הישיר באותה תקופה התאבד עם כניעת גרמניה הנאצית. עם זאת הוא זכר היטב את אירוע המעצר לדבריו הוא שאל את אוטו פרנק כמה זמן הם שהו במחבוא, תשובתו של פרנק כי הם התחבאו במשך שנתיים וחודש הדהימה אותו ואוטו פרנק הראה לו סימנים שנחרטו על קיר המחבוא ותיעדו את צמיחתה לגובה של אנה פרנק. סילברבאואר סיפר כי פנים אל פנים נראתה אנה פרנק מבוגרת ויפה יותר מהנראה בתמונותיה וציין כי בעת המעצר הוא אמר לאוטו פרנק "יש לך ילדה מקסימה". ביום 3 בספטמבר 1944 יצאה קבוצת דיירי המחבוא במשלוח האחרון מוסטרבורק לאושוויץ אליו הגיעה לאחר מסע של 3 ימים. באושוויץ נערכה סלקציה לאסירים במשלוח, מתוך 1,019 נשלחו 549 מיד להשמדה. קבוצת המסתתרים במחבוא שרדה את הסלקציה הראשונית אך נשות משפחת פרנק הופרדו מאבי המשפחה והקשר נותק. אוטו פרנק הועבר למחנה הגברים, שם שהה עד לשחרור המחנה על ידי הצבא האדום ביום 27 בינואר 1945. אוטו פרנק החל את מסעו חזרה להולנד והחל לחפש את בני משפחתו אך התברר לו כי אשתו ובנותיו ניספו.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוטו פרנק, 1968

בחודש יולי 1945 לאחר שהצלב האדום אישר את דבר מותן של האחיות לבית פרנק מסרה מיפ חיס את הניירות שנמצאו במחבוא לאחר פשיטת הגסטאפו, ניירות ששמרה על מנת למסור חזרה לאנה פרנק - לכשתחזור. בעדות מאוחרת ציין אוטו פרנק כי למרות שידע על כתיבת היומן הוא לא תיאר לעצמו כי התוצאה של עבודתה של אנה תהיה תיאור מדויק של הזמן שעבר על חבורת המסתתרים במחבוא. בזכרונותיו הוא מתאר את התהליך הכאוב של קריאת היומן שכתבה בתו המנוחה, זכרונות של רגעים ואירועים שתוארו ביומן מעורבים בזיכרון של אנה מקריאה קטעים מכתביה. לזכרונות אלו נוספה ההכרה - לראשונה - בעולמה הפרטי של אנה פרנק, עולם המתואר בפירוט ביומן אך לא נחלק עם איש מעולם. הוא מציין "עבורי הייתה זו התגלות... לא ידעתי על עומק מחשבותיה ורגשותיה... היא שמרה בקרבה את כל הרגשות הללו". לאחר פרסום היומן הפך אוטו פרנק לשומר על מורשת בתו אנה ונותר ב"תפקיד" זה עד ליום מותו. במחקר על חיי אנה פרנק מצוטט אוטו פרנק: "זה תפקיד ייחודי, במהלך חיים רגיל של משפחה זה תפקידו של הילד של אדם מפורסם לשאת בכבוד והנטל של השמירה על הגחלת, במקרה שלי התהפכו היוצרות". הוא גם חזר על דברי המוציא לאור של היומן בנוגע להצלחה הלא-צפויה של הספר: "הוא אמר שהיומן מכיל ומכסה את כל תחומי החיים והעניין האנושי כך שכל קורא מוצא דבר מה הנוגע לו באופן אישי". על מנת להביא את היומן לדפוס שילב אוטו פרנק, בסיוע קרובי משפחה משווייץ, את שתי הגרסאות, הוא צינזר קטעים מהיומן בהם אנה משתלחת בהוריה ובעיקר באם וקטעים הנוגעים למיניות המתעוררת אצל אנה במהלך השנים במחבוא. הוא החזיר את השמות המקוריים של בני המשפחה אך הותיר את שמות העט הבדויים של שאר הנפשות הפועלות.

ביום 10 בנובמבר 1953 התחתן אוטו פרנק עם אשתו השנייה, ניצולת אושוויץ ותושבת אמסטרדם אלפרידה גרירינגר (1905 -1998) והזוג עבר להתגורר בעיר בזל. ב-3 במאי 1957 הקימו אוטו פרנק ויוהנס קליימן את קרן אנה פרנק שמטרתה לאסוף כסף על מנת לרכוש את בית אנה פרנק ולשמרו. באוקטובר באותה שנה, בשל הלחץ הציבורי וחרם צרכנים, החליטה החברה אשר בבעלותה המבנה לתרום אותו לקרן. בכספי הקרן נרכש המבנה הסמוך על מנת להקים מבנה כניסה למוזיאון. יתר מבני גוש הבניינים נהרסו כמתוכנן. המוזיאון נפתח לציבור בשנת 1960. כ-9,000 מבקרים ביקרו במוזיאון בשנת קיומו הראשונה, וכעבור עשור ביקרו במוזיאון כ-20,000 מבקרים מדי שנה. המבנה שופץ על מנת להתאימו למספר המבקרים ההולך וגדל בשנת 1970 ובשנית בשנת 1999.

אוטו פרנק נפטר ב-19 באוגוסט 1980 בבזל מסרטן הריאה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומים בעברית ומתורגמים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אנה פרנק - יומנה של נערה, הוצאת דביר
  • מליסה מילר, הנערה אנה פרנק, ביוגרפיה, הוצאת דביר
  • קרול אן לי, ורדים מן האדמה - ביוגרפיה של אנה פרנק, הוצאת מחברות לספרות

פרסומים באנגלית ומתורגמים לאנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Carol Ann Lee. The Hidden Life of Otto Frank Harper Perennial 2003
  • Miep Gies. Anne Frank remembered : the story of the woman who helped to hide the Frank family. New York : Simon and Schuster, 1987
  • Carol Ann Lee. A friend called Anne : one girl's story of war, peace, and a unique friendship with Anne Frank. New York: Viking, 2005
  • Melissa Müller. Anne Frank : the biography. New York: Metropolitan Books : Henry Holt, 1998.
  • Ruud van der Rol; Rian Verhoeven. Anne Frank, beyond the diary : a photographic remembrance New York: Viking, 1993

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אוטו פרנק בוויקישיתוף