אנה פרנק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנה פרנק
12 ביוני 1929 – מרץ 1945 (בגיל 15)
Edith Frank.JPG
אנה פרנק (שמאל) עם אמה ואחותה
מקום לידה פרנקפורט, רפובליקת ויימאר
מקום קבורה ברגן-בלזן, גרמניה הנאצית
פעילות בולטת יומנה של אנה פרנק (1947)
חתימה Anne Frank signature.svg
עטיפת התרגום האנגלי של "סיפורים מן האגף הנסתר". על העטיפה דיוקן של אנה פרנק, וצילום הכניסה למחבוא

אנליס מארי ("אנה") פרנק (Annelies Marie "Anne" Frank, 12 ביוני 1929 – תחילת מרץ 1945) הייתה נערה יהודייה שנספתה בשואה, והיומן שכתבה התפרסם בכול העולם. ביולי 1942 נכנסה משפחת פרנק, שהתגוררה באמסטרדם, במחבוא, מאימת הנאצים. ב-4 באוגוסט 1944 נחשף המחבוא, ובני משפחת פרנק הועברו למחנה המעבר המשטרתי ליהודים וֶסְטֶרְבּוֹרְק, וממנו הועברו כעבור חודש למחנה ההשמדה, אושוויץ. ב-28 באוקטובר 1944 הועברו אנה ואחותה מרגוט למחנה הריכוז, ברגן בלזן, שם נפטרו שתיהן מטיפוס הבהרות.

בעת שהייתה במחבוא כתבה אנה יומן אישי, אשר התפרסם לאחר מלחמת העולם השנייה, וחשף בפני קוראים רבים בעשורים שלאחר מכן ממד אנושי מזווית אישית של קורבנות השואה. היומן שחיברה, שבו תיעדה, בין השאר, את התקופה שבה הסתתרה יחד עם משפחתה מאימת רדיפות הנאצים במחבוא בבית המשרדים של חברת אופקטה באמסטרדם, יצא לאור כספר, וזכה לפופולריות רבה ולתרגומים לעשרות שפות. הסופר היהודי פרימו לוי כתב על היומן: "אנה פרנק אחת מרגשת אותנו יותר מאין ספור אחרים, שסבלו כמוה אך פניהם נותרו בחשכה. ייתכן שעדיף כך; אם היינו יכולים להכיל את כל הסבל של כל אותם אנשים לא היינו יכולים לחיות".

קורות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנה פרנק נולדה בפרנקפורט שבגרמניה ב-12 ביוני 1929, בתם השנייה של אוטו היינריך פרנק ואשתו אדית פרנק, אחותה הבכורה, מרגוט, נולדה בשנת 1926. אנה נקראה על שם סבתה, שנפטרה בחודש שבו נולדה. משפחת פרנק השתייכה לקהילה היהודית הליברלית, והמשפחה לא הקפידה על שמירת מצוות. אמה של אנה הייתה עקרת בית, ואביה איש עסקים ואינטלקטואל שהתגאה בספרייה העשירה שבבעלותו ועודד את בנותיו לרכוש השכלה רחבה.

ב-13 במרץ 1933 נבחר נציג המפלגה הנאצית לראשות מועצת העיר, ואווירה אנטישמית השתלטה על העיר, מלווה בהפגנות והתנכלויות ליהודים. אנה פרנק ואמה עקרו מפרנקפורט לעיר אאכן, שם התגוררה סבתה של אנה - רוזה הולנדר. אוטו פרנק נשאר בפרנקפורט עד שנת 1933, ואז החליט להעתיק את עסקיו ומשפחתו לאמסטרדם. בכך הצטרפה משפחת פרנק לזרם של 300,000 פליטים יהודים שברחו מאימת הנאצים מגרמניה עד שנת 1939.

באמסטרדם פתח אוטו פרנק סניף של חברת אופקטה, שעסקה בהפצה של פקטין לשימוש בתעשיית המזון. משרדי החברה נקבעו בבית שנודע לאחר מלחמת העולם השנייה כבית אנה פרנק. בשנת 1934 הגיעה אנה בלוויית אמה ואחותה לאמסטרדם, והמשפחה השתכנה בבית מגורים בכיכר מרוודה (הולנדית: Merwedeplein) שבעיר. מרגוט נרשמה ללימודים בבית ספר ציבורי, ואנה החלה ללמוד במוסד חינוכי המשתייך לשיטת מונטסורי, בו הראתה, כבר בשלב מוקדם זה, משיכה לקריאה וכישרון כתיבה. חברתה ללימודים של אנה פרנק, חנה גוסלר (Hanneli Goslar), ציינה בראיונות מאוחרים כי אנה הייתה מרבה לכתוב אך נהגה להסתיר את כתביה וסירבה לשוחח על נושאי כתיבתה עם אחרים. היא תוארה כילדה אנרגטית ומוחצנת.

בשנת 1938 פתח אוטו פרנק חברה בשם פקטקון (Pectacon), שעסקה במכירה בסיטונאות של חומרים המשמשים בתעשיית השימורים, כגון תערובות תבלינים ומלחים. בחברה זו הועסק הרמן ואן פלס (Hermann van Pels), קצב גרמני-יהודי, אף הוא פליט, כיועץ מומחה. בשנת 1939 הצטרפה סבתה של אנה - רוזה הולנדר - למשפחת פרנק, והתגוררה במחיצתם עד מותה בשנת 1942.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה ב-1939, הכריזה הולנד על נייטרליות. למרות זאת, ב-10 במאי 1940 תקפה גרמניה הנאצית את הולנד ובלגיה. הולנד נכבשה תוך חמישה ימים ונכנעה ב-15 במאי. מיד לאחר הפלישה הגרמנית החלו גזירות נגד יהדות הולנד, שמנתה אז כ-140,000 איש (וכן כ-30,000 פליטים מגרמניה, ביניהם משפחתה של אנה פרנק). בסוף המלחמה נותרו בחיים רק כ-40,000 יהודים, שרובם ניצלו כיוון שהצליחו להתחבא מבלי להיתפס. רוב האחרים נשלחו למחנות ריכוז בהולנד (הגדול מביניהם היה מחנה וסטרבורק), ורובם נשלחו ברכבות למחנות ההשמדה בפולין.

אנה פרנק ואחותה גורשו מבתי הספר שבהם למדו, בעקבות גזירה שקבעה כי תלמידים יהודים יכולים ללמוד רק במסגרות חינוכיות יהודיות, ועברו ללמוד בבית ספר יהודי, שם פגשה אנה את חברתה ז'קלין ואן מרסן (Jacqueline van Maarsen). בשנת 1941, על מנת להימנע מהחרמת חברת פקטקון על ידי השלטונות - בהיותה חברה בבעלות יהודית, העביר אוטו פרנק את החברה ואת מניות השליטה בה לידי יוהנס קליימן (Johannes Kleiman). החברה פורקה וכל נכסיה הועברו ליאן חיס (Jan Gies). בדצמבר 1941 העביר אוטו פרנק את חלקו בחברת אופקטה לחברה החדשה של חיס. כתוצאה ממהלכים אלו הובטחה למשפחת פרנק הכנסה כספית קטנה, שאפשרה לה להתקיים בדוחק.

התקופה המתוארת ביומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטרם הכניסה למחבוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור Prinsengracht באמסטרדם 2004, בחזית התמונה - בית אנה פרנק ותעלת פרינסנחראכט

ליום הולדתה ה-13, בשנת 1942, קיבלה אנה ספר, אותו ראתה בחלון ראווה של חנות ימים מספר לפני האירוע. זה היה ספר, שבמקור נועד לאיסוף חתימות, בעל כריכת בד בצבעי אדום-לבן שננעלה על ידי מנעול קטן. אנה פרנק החליטה להשתמש בו כיומן אישי והחלה לכתוב בו מיד. עיקר הכתיבה התרכזה באירועי היום-יום ושגרת חייה, ומפעם לפעם מוזכרים בו נושאים הקשורים לאירועים מחוץ למסגרת משפחתה, ובהם הטלטלות העוברות על הולנד ויהדות הולנד. היא מתעדת גם את אהבתה לקולנוע וחלומה לעסוק במשחק, ואת תסכולה מסגירת אולמות הקולנוע בפני יהודים.

בחודשים הראשונים של שנת 1942 הפך אוטו פרנק, בשיתוף עובדיו הקרובים בחברת אופטקה, את החלק האחורי של בית המשרדים ברחוב פרינסנחראכט (Prinsengracht) (בעברית: תעלת הנסיך) 263, שלא היה עד אז בשימוש, למקום מסתור. הבית נבנה במקור בשנת 1635 והיה "הבית האחורי" של בנין מספר 265, שפנה אל חזית התעלה, שבמאה ה-17 הייתה חשובה מן הרחוב מאחר שעיקר התנועה התנהלה בתעלות.

הכניסה למחבוא הוסתרה מאחורי ארון ספרים מסתובב על ציר. החלונות נצבעו והואפלו, וכך נעלם הבית האחורי מעיניים זרות. חלונות הצד האחורי של הבית הואפלו, כמו כל חלונות אמסטרדם, באמצעות לוחות שחורים. הדבר נעשה בפקודת הגרמנים, כדי להכביד על מטוסי צבאות בעלות הברית במציאת דרכם בלילות, והקטין את סיכויי ההתגלות של המסתתרים בבית האחורי.

בחודש יולי 1942 קיבלה מרגוט פרנק זימון מטעם הלשכה המרכזית להגירת יהודים, שהורה לה להתייצב לצורך העברה למחנה עבודה. אוטו פרנק החליט כי הגיעה העת לעבור למחבוא המוכן.

במחבוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 ביולי 1942 עברה משפחת פרנק למקום מחבואה. דירת המשפחה נותרה ריקה, והמשפחה הותירה במכוון סימנים לבריחה חפוזה: חתול המחמד של המשפחה נותר בדירה, ואוטו פרנק הותיר מסמך, המרמז כי המשפחה ברחה לשווייץ. מאחר שליהודים לא הותר להשתמש בתחבורה הציבורית נאלצו בני המשפחה ללכת אל המחבוא, כשהם לובשים שכבות מספר של פריטי לבוש, מחשש שיעוררו חשד וייעצרו אם ייראו הולכים עם מזוודות. המחבוא, (בהולנדית: Achterhuis) שנודע כ"האגף הסודי" בתרגומים לאנגלית של יומנה של אנה פרנק, היה חלל בן 3 קומות שהכניסה אליו הייתה ממבואה בקומה העליונה של משרדי החברה. בקומה הראשונה של החלל היו 2 חדרים קטנים ובצמוד אליהם חדר אמבטיה ושירותים. בקומה השנייה היה חדר גדול ואליו צמוד חדר קטן, ממנו הוביל סולם לעליית הגג. הכניסה למחבוא הוסתרה, זמן מה לאחר כניסת המשפחה, בארון ספרים.

אנשי הקשר של משפחת פרנק ואנשי שלומם היו אחדים מעובדיו של אוטו פרנק – ויקטור קוגלר, יוהנס קליימן, מיפ חיס ובעלה יאן ובפ ווסקאול. אנשים אלו היו הקשר היחיד של משפחת פרנק ותושבי המחבוא האחרים לעולם החיצון. הם סיפקו את צרכיהם, דאגו לשלומם והביאו להם חדשות מהולנד, אירופה והעולם. המשימה הקשה ביותר לסייענים הייתה אספקת מזון למחבוא והיושבים בו, תוך סיכון ממשי של חייהם אם ייתפסו בידי השלטונות.

ב-13 ביולי 1942 נכנסו למחבוא בני משפחת ון-פלס – הרמן, אוגוסטה ובנם בן ה-16 פיטר, בגרסה הראשונה של היומן שינתה אנה פרנק את שם משפחת המצטרפים החדשים מוון פלס לוון דאן. בחודש נובמבר של אותה שנה נכנס למחבוא פרידריך פפר, רופא שיניים - יהודי וחבר קרוב של בני הזוג פרנק. אירוע זה היה בעל השפעה מיוחדת על חיי אנה פרנק, מרגוט עברה להתגורר בחדר עם אוטו ואידית בעוד אנה נותרה בחדר עם פפר. החיים המשותפים של גבר בגיל העמידה עם נערה צעירה בתהליך הבגרות הפך את חיי שניהם לעינוי. ביטוי לכך הוא השם שנתנה אנה לדמותו ביומנה אלברט דיסל (בגרמנית נשמע כמו "אלברט הטיפש"). למרות הצורך בחברה אנושית מגוונת במקום המחבוא שהפך לבית כלא מרצון, גברו המתחים בין קבוצת המסתתרים במחבוא. ללא כחל ושרק מתארת אנה פרנק את החיכוכים היום יומיים. היא מביעה ביומנה רתיעה מאוגוסטה ון-פלס, אותה היא מתארת כ"טיפשה", את פרידריך פפר והרמן ון-פלס היא מתארת כ"אנוכיים", וכמי שמכלים את מזון הקבוצה ללא התחשבות בזולת.

על החיים במחבוא כתבה אנה פרנק‏[1]:

"אני רואה את כל השמונה החיים במחבוא כאילו אנחנו פיסת שמיים כחולים מוקפים בעננים שחורים ומאיימים. החלקה המושלמת והעגולה עליה אנחנו עומדים עדיין בטוחה, אך העננים סוגרים עלינו, והטבעת שסביבנו והסכנה המתקרבת הולכים ומתהדקים. אנחנו מוקפים על ידי חשכה וסכנה, ובחיפוש נואש אחר הדרך החוצה אנו נתקלים אחד בשני. "

בתחילה היא סלדה מפיטר ון-פלס אך בהמשך נרקמו בין שני בני הנוער יחסי קירבה ואנה פרנק מתארת ביומן את הנשיקה הראשונה ביניהם. אנה הייתה זו שקיררה את היחסים משהחלה להטיל ספק, אותו תיארה ביומן, בכנות הקשר, וכן את החשש שקינן בליבה כי המשיכה נבעה מתחושת שותפות הגורל, ולא מאהבה. יחסי חברות אמיצים נרקמו בין אנה פרנק לאנשי הקשר, ובעיקר עם בפ (אליזבת) ווסקאול, הכתבנית הצעירה. מאוחר יותר ציין אוטו פרנק כי הוא הבחין באנה ובפ מסתודדות לעתים בפינה.

במהלך כתיבתה, תיעדה אנה פרנק את יחסיה עם בני משפחתה, ועמדה בעין חדה על ההבדלים האישיים ביניהם. היא הגדירה עצמה כקרובה לאביה, שמאוחר יותר ציין כי אכן הרגיש קרבה מיוחדת לאנה, בעוד מרגוט הייתה קשורה יותר לאם. האב מוסיף כי אופייה הנוח והיציב של מרגוט עמד בניגוד למצבי הרוח הקיצוניים שחוותה אנה. האחיות לבית פרנק הלכו והתקרבו אחת לשנייה. מבעד לביטויי קנאה כלפי מרגוט המובעות ביומן מתגלה תהליך של גילוי הדדי ויצירת ידידות, שהלכה והתגברה עם הבשלת תהליך ההתבגרות של אנה. ביום 24 בדצמבר 1943 כתבה אנה פרנק ביומנה‏[2]:

"האמינו לי- אם אתם כלואים במשך שנה וחצי, מפעם לפעם זה נהייה קשה מנשוא, אך אי אפשר להתעלם ממחשבות גם אם הן לא-צודקות וכפויות טובה. אני רוצה לרכב על אופניים, לרקוד, לשרוק ולראות את העולם, להרגיש צעירה וחופשית, אך אני לא יכולה להראות זאת. דמיינו לעצמכם מה היה קורה אם כולנו, כל השמונה, היינו מרגישים רחמים עצמיים וצועדים סביב עם הבעה של אי שביעות רצון על פנינו. לאן זה יוביל אותנו? לעיתים אני תמהה האם מישהו יבין את כוונת דברי, האם מישהו יוכל לראות מעבר לכפיות הטובה שלי, האם יוכלו לראות מעבר ליהדות שלי ולראות שאני נערה הזקוקה באופן נואש לקצת כייף. אני לא יודעת ואני לא יכולה לדבר על כך עם איש מחשש שאפרוץ בבכי. דמעות יכולות להביא רווחה בתנאי שאתה לא בוכה לבד"

המתח במחבוא השפיע קשות על האם והבת וביומן שמור מקום מיוחד ליחסי אנה פרנק ואמה. היא העלתה על הכתב מערכת יחסים מתוחה ובעייתית. אנה מוחה ברישומים על יחסה הקר והמתנשא של האם, וברישום מיום 7 בנובמבר 1942 אנה כתבה "היא איננה אמא שלי". בהערות שנכתבו בשלב מאוחר יותר, ככל הנראה בעת קריאה מחודשת של היומן, הרגישה אנה פרנק חרטה, וחשבון נפש הביא להבנה וניסיון לגשר על הפערים עם האם.

הכרונולוגיה של הרישומים ביומן נקטעה על ידי עריכות של הכותבת. במקביל מורגש הביטחון ההולך וגובר של אנה פרנק ביכולת כתיבתה. ניכר גם מעבר מתיאור הנרטיב של החיים במחבוא והכללת "דיון" של אנה פרנק ברגשות אישיים ושאיפות לעתיד. בתחום זה מביעה אנה רצון לחרוג ממגבלות ומוסכמות חברתיות ומדרך החיים של אמה ולעצב את חייה ככותבת היוצרת שם לעצמה. במקביל עסקה כתיבתה של אנה פרנק בנושאים מופשטים כגון טבע האדם והאמונה באל. מקום מיוחד שמור להתגבשות ההכרה הלאומית - דתית של אנה, כבת לעם היהודי. כך ברישום מיום 11 באפריל 1944:

"מי הוא שהבדיל אותנו מכל השאר... זהו האלוהים שעשה אותנו למה שאנחנו, אך האלוהים גם הרים אותנו שוב ושוב. בעיניי העולם אנחנו מקוללים, אך אם יהודים ישרדו את התלאות הללו, הם יזכו להיות דוגמה לעולם כולו. מי יודע, אולי אמונתנו תלמד את שאר תושבי העולם מהו טוב, וזו הסיבה - הסיבה היחידה- שאנחנו סובלים. לעולם לא נהיה הולנדים או אנגלים או כל דבר אחר- תמיד נהיה גם יהודים, תמיד נהיה חייבים לשמור על יהדותנו ונרצה לעשות כן"

חייהם של המסתתרים היו קשים גם בשל המזון שבהדרגה הלך ונעשה דל, וגם קשיים בשמירה על היגיינה אישית. החל משנת 1943 חלה הרעה בתנאי המסתתרים, ארוחת הבוקר הייתה לא יותר מלחם יבש ותחליף קפה, ארוחת הצהריים - תרד או חיטה ותפוחי אדמה קטנים ורקובים למחצה. ביומנה חוזרת ומביעה אנה תסכול מהדרדרות תנאי המחיה במחבוא. בחודש מאי 1944 חלה הידרדרות נוספת. כפית דייסה ותרד מבושל למחצה היו כל מזונם של דיירי המסתור. כדי להסיח דעתה מהרעב השתדלה אנה להעסיק את עצמה. היא קראה ספרים והקפידה על כתיבה קבועה ביומן.

ביום 15 ביולי 1944, כשלושה שבועות לפני מאסרה, כתבה אנה פרנק ביומן את אמירתה המפורסמת ביותר‏[3]:

"קשה בזמנים אלו: אידאות, חלומות ותקוות כמוסות מתעוררות בנו ואז מרוסקים כנגד המציאות הקודרת. זהו פלא שלא זנחתי את כל האידאלים שלי. הם נראים כה אבסורדיים פרקטיים. למרות זאת אני נצמדת אליהם מאחר ואני עדיין מאמינה, למרות הכל, כי בני האדם הם טובי לב... זה לחלוטין בלתי אפשרי עבורי לבנות את חיי על יסוד של תוהו, סבל ומוות. אני רואה את העולם משתנה לאט והופך לארץ פרא. אני שומעת את הרעם, שיום אחד יהרוס גם אותנו, מתקרב. אך למרות זאת כאשר אני מביטה לשמיים אני מרגישה שהכל ישתנה לטובה, שהאכזריות הזו תסתיים וכי שלום ושלווה יחזרו פעם נוספת" הפסקה בה מופיע המשפט מציגה תמונה מורכבת על חיי אנה פרנק ובהמשך גם על מורשתה.

הרישום האחרון ביומן, שהוא העדות הראשית לאירועים במחבוא, הוא מיום 1 באוגוסט 1944.‏[4]

המאסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוננית הספרים שהסתירה את הכניסה למחבוא

בבוקר של 4 באוגוסט 1944, פרצו למחבוא שוטרים ממשטרת הסדר הגרמניתגרמנית: Ordnungspolizei, הייתה ידועה בקיצור אורפו) שפעלו על סמך הלשנה של אדם שנותר אלמוני עד היום. בראש הכוח עמד אוברשארפיהרר אס אס (סמל) קרל סילברבאואר, איש האס דה ואיתו עוד 3 קציני משטרה הולנדים. משפחת פרנק ושאר דיירי המחבוא נלקחו למטה הגסטאפו ומשם הועברו, לאחר חקירה, לבית מעצר בו שהו יומיים ולאחר מכן הועברו למחנה המעבר המשטרתי ליהודים וֶסְטֶרְבּוֹרְק.

בראיון שנתן לעיתונות ההולנדית בשנת 1964 הודה סילברבאואר בחלקו במעצר אנה פרנק ומשפחתה. הוא טען כי שמו של המלשין שהסגיר את המסתתרים לגסטאפו אינו ידוע לו וכי מפקדו הישיר באותה תקופה התאבד עם כניעת גרמניה הנאצית. עם זאת הוא זכר היטב את אירוע המעצר. לדבריו, שאל את אוטו פרנק כמה זמן שהו במחבוא, ותשובתו של פרנק כי התחבאו במשך שנתיים וחודש הדהימה אותו. אוטו פרנק הראה לו סימנים שנחרטו על קיר המחבוא ותיעדו את צמיחתה לגובה של אנה פרנק. סילברבאואר סיפר כי פנים אל פנים נראתה אנה פרנק מבוגרת ויפה יותר מהנראה בתמונותיה וציין כי בעת המעצר הוא אמר לאוטו פרנק "יש לך ילדה מקסימה".‏[5]

במאמר שפרסם ברונו בטלהיים, פסיכואנליטיקאי ופסיכולוג ילדים יהודי-אמריקאי, ניצול מחנות ריכוז נאציים, בשנת 1976, תחת השם "הלקח שלא נלמד מאנה פרנק" נטען שסירובה של משפחת אנה פרנק להאמין באסון המתקרב גרם לכך שלא נקטו צעדים שאולי היו מצילים אותם, והוא מפרט: לדעתו היו צריכים בני משפחת פרנק ושאר המתגוררים במחבוא להתפזר למספר מקומות מחבוא ברחבי הולנד על מנת להקטין הסיכון של השמדת כל המשפחה בעת לכידה, לדבריו היו צריכים בני משפחת פרנק לנקוט צעדי הגנה גם בתוך המחבוא כגון פתיחת דרך-דלת מילוט ואף השגת כלי-נשק כך שכאשר כלו כל הקיצין היו נלחמים על נפשם. ברונו בטלהיים טוען במאמרו כי כשלונו של אוטו פרנק להגן על משפחתו כראוי נובע מאי יכולתו להאמין בקיום מנגנון ההשמדה הנאצי.‏[6]

חידת זהות המלשין[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימן שאלה תלוי עד היום לגבי זהות המודיע האלמוני שהביא את הגסטאפו למחבוא. החשד המיידי נפל על איש הניקיון במחסן בית החברה אליו הוצמד המחבוא, וילהלם ון מארן. הסקרנות והעניין שגילה סביב המחבוא ונסיונותיו לגלות את המתרחש במקום ודבריו למיפ חיס כי הוא בעל קשרים בגסטאפו ביססו את החשד כי הוא המלשין. בחקירה ראשונה שנערכה בשנת 1948 סיפר ון מארן כי הוא אכן חשב שדבר מה משונה מתרחש בבנין החברה אך נוקה מהאשמה על ידי החוקרים מחוסר ראיות לכך שאכן מסר מידע לגסטאפו. בהליך משפטי שנערך בשנת 1949 הוא נוקה לחלוטין מאשמה. למרות זאת שמו עלה שוב כחשוד בוועדת חקירה שחידשה את הבדיקה בשאלת זהות המלשין בשנת 1963 לאחר שהקצין הגרמני קרל סילברבאואר אותר. הגרמני לא הצליח למסור מידע חדש ולא יכול היה לשפוך אור על הפרשה. ון מארן המשיך לטעון לחפותו עד ליום מותו בשנת 1971. חשודה אחרת הייתה לנה הרצוג שהייתה עובדת ניקיון במחסן. אין ספק כי הרצוג ידעה שבבנין מסתתרים אלמונים. בספר משנת 1998 מצביעה ההיסטוריונית האוסטרית מליסה מולר, בסיפרה "הביוגרפיה של אנה פרנק" על כך שהיא המלשינה. טענה זו נדחתה על הסף על ידי הביוגרפית של אוטו פרנק קרול אן לי וגם על ידי מיפ חיס.

תאוריה דרמטית הועלתה על ידי ההיסטוריונית קרול אן-לי בספרה משנת 2000 לפיה משתף פעולה עם הנאצים בשם טוני אהלרס פגש באקראי את אוטו פרנק בשנת 1941 וסחט אותו על בסיס שמועה שאוטו פרנק הביע סלידה מהשלטון הנאצי בגרמניה. על פי המחקר המשיך אהרלס לסחוט את אוטו פרנק במשך זמן רב לאחר המלחמה. הבסיס לסחיטה - על פי החוקרת - היא שאוטו פרנק מכר בתחילת המלחמה פקטין לגרמניה הנאצית, חומר ששימש את התעשייה הצבאית הגרמנית. קרול אן לי טוענת בספרה כי טוני אהרלס נהג לתצפת על בית המסתור ואף פרץ למשרדי החברה על מנת לאסוף מידע אותו מסר לבסוף לידי הגסטאפו ובכך הביאה לפתיחת חקירה נוספת בשאלת זהותו של האלמוני בשנת 2003 על ידי המכון ההולנדי לתיעוד מלחמתי (בהולנדית: Nederlands Instituut voor Oorlogsdocumentatie). את האשמה דחתה אשתו של אהלר (שנפטר בשנת 2000) אך אחיו ובנו טענו בעדותם כי ידוע להם שטוני אהלר הוא האדם שהוביל את הגסטפו למחבוא של משפחת פרנק. עם זאת העדר ראיות התומכות בעדויות שמיעה אלו לא איפשר לחוקרים ההולנדים להגיע למסקנות בנוגע לזהות המלשין.‏[7]

כליאה, גירוש ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבה סמלית לאנה ומרגוט פרנק בברגן בלזן
יד לאנה פרנק ביער הקדושים

ויקטור קוגלר ויוהנס קלינמן נאסרו והועברו למחנה הריכוז אמרספורטהולנדית: Amersfoort). קלינמן שוחרר לאחר 7 שבועות קשים אך קוגלר נותר במאסר במתקני כליאה שונים עד לסוף המלחמה. מיפ חיס ובפ ווסקאול שוחררו לאחר חקירה קצרה על ידי המשטרה. למחרת היום הם חזרו למחבוא ושם מצאה מיפ חיס את יומנה של אנה פרנק ואלבומי תמונות של המשפחה. ב-7 באוגוסט 1944 ניסתה מיפ חיס לשחרר את בני משפחת פרנק והציעה שוחד לקצין שביצע את המעצר תמורת עזרתו אך הוא דחה את הצעתה על הסף.

ב-3 בספטמבר 1944 יצאה קבוצת דיירי המחבוא במשלוח האחרון מוסטרבורק לאושוויץ אליו הגיע לאחר מסע של 3 ימים. על הרכבת הגיעה עם משפחת פרנק בלומה אברס-אמדן מורה ופסיכולוגית יהודיה שהכירה את האחיות לבית פרנק עוד מימי בית הספר היהודי. אברס-אמדן הייתה בקשר רצוף עם אנה, מרגוט ואמן ותרמה למחקר ההיסטורי את הרקע לשבעת החודשים האחרונים לחייהן.‏[8]

באושוויץ נערכה סלקציה לאסירים במשלוח, ומתוך 1,019 בני אדם נשלחו 549 מיד להשמדה. קבוצת המסתתרים במחבוא שרדה את הסלקציה הראשונית אך נשות משפחת פרנק הופרדו מאבי המשפחה והקשר נותק. גורלן לא היה שונה מגורל האסירים האחרים במחנה. לאחר הסלקציה הופשטו הנשים, שיערותיהן נגזזו ומספר קועקע על זרוען. ביום הן עסקו בעבודת כפיה ובלילה הן נדחסו לצריפים. עדויות מאוחרות מעידות כי אנה פרנק התקשתה לעכל את חיי המחנה והסתגרה בתוך עצמה או נתקפה בבכי. בחיי היום יום גילתה אנה פרנק תושיה וכוח. היא תמכה באחותה ואמה והצליחה למצוא מזון בנוסף על ההקצבה הזעומה. תנאי התברואה הקשים גרמו לגרדת קשה ולהעברת בנות המשפחה לחדר בידוד שהיה חשוך ושורץ חולדות, האם אידית ביקרה אותן בחשאי והעבירה להן את קצבת המזון שלה דרך חור בקיר החדר.‏[9]

בחודש אוקטובר 1944 החלה העברת אסירות מאושוויץ למחנות עבודה וריכוז הרחוקים מהחזית, בשלב זה נותק הקשר בין בלומה אברס-אמדן לבנות משפחת פרנק שביום 28 באוקטובר הועלו על משלוח אסירות שכלל את אוגוסטה ון-פלס לברגן בלזן. האם אידית פרנק נותרה באושוויץ ומתה מרעב בתאריך לא ידוע.

בסוף אוקטובר ותחילת נובמבר הגיע לברגן בלזן משלוח של כ-3,000 נשים חולות מאושוויץ בירקנאו. הן הובלו בקרונות בצפיפות נוראית והוכנסו לאוהלים ללא תאורה, שירותים או תנאים היגייניים מינימליים. ב-7 בדצמבר עקרה סופה מספר אוהלים, והנשים נאלצו לעמוד מספר שעות בקור העז תחת מטר שוטף עד שהוכנסו לאוהל המטבח למשך הלילה. למחרת פונו מספר אוהלים של חולים לצורך שיכונן של הנשים. ב-2 בדצמבר היה מספרם של הכלואים בברגן בלזן 15,257, מתוכם 8,000 נשים במחנה הנשים.

זמן מה לאחר הגיען לברגן בלזן נפגשה אנה בסמוך לסוף חודש ינואר 1945 עם חנה גוסלר, שמאוחר יותר תיארה את המפגש הקצר. לדבריה האחיות היו עם אוגוסטה שטיפלה בהן ובעיקר במרגוט שהייתה חולה מאד, אנה הייתה קירחת ורעדה מחולשה. אנה קוננה על מות הוריה וניכר היה כי איבדה את רצונה לחיות.‏[9]

בתחילת 1945 עמדה מנת המזון היומית של אסיר על ½ ליטר מים ופרוסת לחם או תפוח אדמה. פעמיים בשבוע היו האסירים מקבלים מנה של מים מעופשים רותחים שנקראה "קפה". בחלק מהמחנה כלל לא הייתה אספקת מים, והאסירים נאלצו לשתות ממקורות מים מזוהמים, ולא יכלו לשמור על היגיינה. בחודש מרץ 1945 השתוללה בברגן בלזן, כתוצאה מתנאי התברואה הבלתי אפשריים, מגפת טיפוס הבהרות. המגפה התפשטה במהירות בקרב האסירים והפילה חללים רבים. לפי רופא האסירים, ד"ר לאו, כעשירית ממקרי המוות במחנה היו עקב מחלת הטיפוס; החלק האחר של מקרי המוות היה עקב מחלות בטן שונות, תשישות ורעב. על פי עדויות מאוחרות של אסירות, מרגוט שהייתה תשושה נפלה מהדרגש ומתה, ימים מספר לאחר מכן נפטרה אנה ממחלת הטיפוס. תאריכי מותן המדויקים אינם ידועים.

בפברואר הפכה בעיית פינוי הגופות להיות הבעיה החמורה ביותר של המחנה, מאחר שבקרמטוריום ניתן היה לשרוף בו-זמנית רק 3 גופות. במרץ החלו לשרוף את גופות האסירים: הן הונחו על עצים ספוגים בנפט והובערו. ואולם, בסוף מרץ אסר משרד היערות על שימוש בעצים למטרה זו בשל זיהום האוויר של האזור מסביב, וגופות האסירים נותרו במקום שבו מתו. כשהיה ברור שהשחרור קרב עשו הגרמנים מאמץ אחרון לפינוי הגופות. בין 11 ל-14 באפריל נלקחו האסירים שעוד יכלו ללכת למלאכת פינוי הגופות. הגופות הועברו לנקודה מרוחקת במחנה ונזרקו לקבר אחים ענק. גורלן של אנה ומרגוט פרנק לא היה שונה וגופותיהן נעלמו ומקום קבורתן לא נודע. לאחר שחרור המחנה, על ידי הצבא הבריטי ב-21 במאי, הועלה מחנה ברגן בלזן באש ונמחה מעל פני האדמה.

אוטו פרנק שרד את אושוויץ ועם שחרור המחנה חזר לאמסטרדם בה מצא מקלט בביתם של מיפ ויאן חיס. הוא החל לחפש את אשתו ובנותיו אך לאחר שבועות מספר הוברר כי כולן נרצחו.‏[10]

עדויות של ניצולים שראו את אנה פרנק לפני מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסירה היהודיה-הולנדית לין חלדטי (הולנדית: Lin Jaldati) פגשה את אנה פרנק ואחותה הן במחנה המעצר, באושוויץ ובברגן בלזן סיפרה כי היא ראתה את אנה ואחותה קרוב למותן, לדבריה אנה הייתה, למרות מצבה הקשה, "חברותית ומתוקה" והחליטה להשאר קרוב לאחותה ככל שניתן. לאחר ימים מספר חזרה חלדטי לביתן וראתה כי המיטה אותן חלקו האחיות ריקה. "אני ידעתי מה משמעות הדבר, מאחרי הביתן מצאנו אותה [את אנה] והנחנו את הגוף הרזה בתוך שמיכה ונשאנו אותה אל קבר אחים. זה כל מה שיכולנו לעשות"‏[11]

האסירה היהודיה-הולנדית אירמה זוננברג מנקל (הולנדית: Irma Sonnenberg Menkel) הייתה במחנה ברגן בלזן החל מ 1942 ומונתה כאחראית מתחם מגורים במקום בו שהתה אנה פרנק. בציטוט מספרה "הייתי עדה למותה של אנה פרנק" היא כותבת "אחד הילדים בצריפי המחנה לקראת סוף המלחמה הייתה אנה פרנק, לא הכרתי את משפחתה לפני כן אך אני זוכרת שהיא הייתה ילדה טובה ושקטה. כשאמרו לי לאחר המלחמה שהיא הייתה בת 15 הייתי מופתעת, היא נראתה לי צעירה יותר. לא היה קל להשיג כלי כתיבה ונייר אך אני זוכרת אותה כותבת מדי פעם. מחלת הטיפוס הייתה בעיה קשה במחנה ומתוך כ 500 ילדים כ 100 לקו במחלה ורובם מתו אנה הייתה אחת מהם. כשאנה חלתה אמרתי לה שהיא לא צריכה לצאת למפקדים והיא יכולה להשאר בצריף. בזמן שהייתה חולה היא הייתה אומרת לי אירמה אני חולה מאוד ועניתי לה שהיא לא (היא רצתה לקבל עידוד שהיא לא חולה מאוד). בשלב מאוחר יותר כשאיבדה את הכרתה לקחתי אותה בזרועותי". קישור למאמר המלא: הייתי עדה למותה של אנה פרנק.

גורל שאר המסתתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני משפחת פרנק[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אוטו פרנק, אביה של אנה פרנק, שרד את השואה. בשנת 1953 התחתן עם אלפרידה גרירינגר (הולנדית: Elfriede Geiringer), ניצולת אושוויץ ותושבת אמסטרדם (1905 - 1998). הזוג עבר להתגורר בעיר בזל. הוא נפטר ב-19 באוגוסט 1980 בבזל מסרטן הריאה.
  • אדית פרנק הופרדה מבנותיה באושוויץ שנשלחו לברגן בלזן ב-28 באוקטובר. בריאותה הגופנית והנפשית הידרדרה ועדים סיפרו כי היא החלה לחפש בייאוש אחרי בנותיה אנה ומרגוט, אף על פי שהן הופרדו ממנה והיא ראתה אותן מועלות לרכבת. העדים סיפרו כי היא החלה לחפש ולאגור מעט מזון עבור בנותיה תוך שהיא מרעיבה את עצמה. ב-6 בינואר 1945 נפטרה אידית פרנק מרעב ותשישות; 20 ימים לאחר מכן שוחרר המחנה על ידי חיילי הצבא האדום.
  • מרגוט פרנק, אחותה הבכורה של אנה פרנק, נפטרה ככל הנראה מטיפוס במחנה ברגן בלזן. על פי עדי ראייה היא נפטרה ימים מספר לפני אנה פרנק, אך תאריך פטירתה אינו ידוע במדויק.

בני משפחת ון-פלס[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרמן ון-פלס נפטר במחנה השמדה אושוויץ, היחיד מבין חבורת המסתתרים שהוצא להורג. על פי עדויות של ניצולים מהמחנה ובהם אוטו פרנק, איבד הרמן ון-פלס את התקווה בעת המעצר והעברתו לאושוויץ. הוא נפצע קלות בידו בעת ביצוע עבודה במחנה וזמן קצר לאחר מכן, כשלושה שבועות לאחר הגעתו לאושוויץ, נשלח לתאי הגזים בעת אחת מהסלקציות.
  • אוגוסטה ון-פלס הועברה עם בנות משפחת פרנק למחנה ברגן בלזן אך ככל הנראה הועברה למחנה ריכוז אחר בטרם מצאו את מותן. למעשה לא ידוע דבר על מותה אך ההשערה היא כי הועברה למחנה בוכנוואלד או גטו טרזיינשטט וכי נפטרה בדרך או זמן קצר לאחר מכן.
  • פיטר ון-פלס שהה תחילה במחנה ההשמדה אושוויץ שם הגן עליו אוטו פרנק עד שהגרמנים אילצו אותו להצטרף לצעדת מוות שהובילה אותו למאוטהאוזן. רישומי המחנה מעידים כי פיטר ון-פלס נכנס למחנה ב-25 בינואר 1945 והוצב בקבוצת אסירי עבודה, הרישום האחרון לגביו הוא מיום 11 באפריל בהעברתו כחולה לביתן המרפאה. תאריך מותו המדויק איננו ידוע אך הצלב האדום קבע כי הוא נפטר ב-2 במאי 1945.

יומנה של אנה פרנק[עריכת קוד מקור | עריכה]

יומנה של אנה מוצג במרכז אנה פרנק בברלין

בחודש יולי 1945, לאחר שהצלב האדום אישר את דבר מותן של האחיות לבית פרנק, מסרה מיפ חיס את הניירות שנמצאו במחבוא לאחר פשיטת הגסטאפו, ניירות ששמרה על מנת למסור חזרה לאנה פרנק - לכשתחזור. בעדות מאוחרת ציין אוטו פרנק כי אף על פי שידע על כתיבת היומן הוא לא תיאר לעצמו כי התוצאה של עבודתה של אנה יהיה תיאור מדויק של הזמן שעבר על חבורת המסתתרים במחבוא. בזכרונותיו הוא מתאר את התהליך הכאוב של קריאת היומן שכתבה בתו המנוחה, זכרונות של רגעים ואירועים שתוארו ביומן מעורבים בזיכרון של אנה מקריאה קטעים מכתביה. לזכרונות אלו נוספה ההכרה - לראשונה - בעולמה הפרטי של אנה פרנק, עולם המתואר בפירוט ביומן אך לא נחלק עם איש מעולם. הוא מציין "עבורי הייתה זו התגלות... לא ידעתי על עומק מחשבותיה ורגשותיה... היא שמרה בקרבה את כל הרגשות הללו".

לאחר פרסום היומן הפך אוטו פרנק לשומר על מורשת בתו אנה ונותר ב"תפקיד" זה עד ליום מותו. במחקר על חיי אנה פרנק מצוטט אוטו פרנק: "זה תפקיד ייחודי, במהלך חיים רגיל של משפחה זה תפקידו של הילד של אדם מפורסם לשאת בכבוד והנטל של השמירה על הגחלת, במקרה שלי התהפכו היוצרות". הוא גם חזר על דברי המוציא לאור של היומן בנוגע להצלחה הלא-צפויה של הספר: "הוא אמר שהיומן מכיל ומכסה את כל תחומי החיים והעניין האנושי כך שכל קורא מוצא דבר מה הנוגע לו באופן אישי". דברים דומים אמר שמעון ויזנטל על חשיבות יומנה של אנה פרנק בהנצחת השואה: "אנשים מזדהים עם ילדה זו, ואומרים בליבם - זו השואה, זו הייתה משפחה כמשפחתי. וכך יכול אתה להבין כל זאת"‏[12]

ביוני 1999 פרסם מגזין טיים מהדורה מיוחדת "המאה של טיים: האנשים החשובים ביותר של המאה" ואנה פרנק נבחרה אחת הגיבורים ואייקונים. הסופר והעיתונאי רוג'ר רוזנבלט כתב: "הרגש שניצת בקורא מוכיח שבכל אחד יש אנה פרנק, שהיא התרוממה מעל השואה, יהדות, נשיות ואפילו טוב-לב והפכה לטוטם של העולם המודרני, האדם המוסרי המתעמת עם מנגנון ההרס, אדם המתעקש על הזכות לחיות, לשאול שאלות, ולקוות לעתיד לבני האדם" רוזנבלט ממשיך וכותב כי אומץ ליבה והמעשיות של אופיה ברורים ונערצים אך יכולתה לנתח את עצמה ואיכות כתיבתה הם המרכיבים העיקריים של המשיכה של הקוראים הרבים. והוא ממשיך וכותב: "הסיבה לאלמותיות של אנה פרנק היא בבסיסה - ספרותית, היא הייתה כותבת טובה באופן מיוחד, ללא קשר לגילה הצעיר, איכות עבודתה נובעת באופן ישיר מכנות חסרת רחמים"‏[13]

בספרו הסאטירי סופר הצללים (1979) מתאר הסופר האמריקאי פיליפ רות סצנה סוריאליסטית המיטבה לתאר את הנפח האדיר והמשמעות רבת ההיקף שקיבלה דמותה של אנה פרנק,‏[14] בספר זה, בן-דמותו של הסופר, נתן צוקרמן מבלה את הלילה בבית בו נמצאת גם אישה מסתורית שנתן צוקרמן חושד כי היא אנה פרנק ששרדה את תלאות המלחמה וחייה תחת שם בדוי בארצות הברית, תחת מבטו ההוזה הופכת הדמות לאייקון מסוגנן של השואה אך מביעה את האמת כי בחייה לא יכלה להפוך להצלחה בינלאומית כמו שאירע לאחר מותה.

פרסום ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפת ההוצאה הראשונה של הספר "המחבוא" ("יומנה של אנה פרנק") הולנדית 1947

יומנה של אנה פרנק הוא מסמך פרטי שלא נועד להתפרסם. היא מציינת פעמים מספר כי היא לא תרשה לאיש לקרוא ביומן בו היא תיארה בגילוי לב את חייה, חיי משפחתה והקרובים לה. כתיבת היומן הייתה עבורה שער כניסה לאומנות הכתיבה והיא הביעה את רצונה להיות סופרת הכותבת ספרות בדיונית. גרסה זו קיבלה את השם גרסה א'. אנה פרנק מספרת ביומנה על שידור רדיו לו הקשיבה במרץ 1944 ובו הצהיר חבר בממשלה הגולה ההולנדית, שבתום המלחמה יפתח ארכיב מרכזי ליצירות המתעדות את הדיכוי הגרמני ובו יפרסמו יומנים ויצירות כתובות. אנה פרנק החליטה להגיש גרסה ערוכה של היומן והקדישה זמן ניכר לכתיבה מחדש של קטעים אחדים ועריכה של קטעים אותם לא רצתה לחלק ברבים. ליומן המקורי נוספו מחברות נוספות ובין הדפים נוספו דפים נוספים שלא היה חלק מהכריכה, היא נתנה שם עט בדוי לכל אחד מהמסתתרים במחבוא ולכל אחד מהעוזרים. בני משפחת ון-פלס הפכו להרמן פטרונלה ופטר ון-דאן ופריץ פפר קיבל את השם אלברט דיסל. בגרסה זו של היומן נוספה דמות בדיונית אותה כינתה אנה "קיטי", ואליה פנתה בתחילת כל פרק. שמה של הדמות נלקח מספרי הילדים של סיסי ון-מרקסוולט שאנה נהנתה לקרוא. גרסה זו ידועה כגרסה ב'. על מנת להביא את היומן לדפוס שילב אוטו פרנק, בסיוע קרובי משפחה משווייץ, את שתי הגרסאות. הוא צינזר קטעים מהיומן ובהם אנה משתלחת בהוריה ובעיקר באם וקטעים הנוגעים למיניות המתעוררת אצל אנה במהלך השנים במחבוא. הוא החזיר את השמות המקוריים של בני המשפחה אך הותיר את שמות העט הבדויים של שאר הנפשות הפועלות. חלק מהדפים שצונזרו, ובהם טקסטים קשים, הוא הפקיד בידי ידיד משפחה. אוטו פרנק מסר את כתב היד הערוך גולמית להיסטוריונית ההולנדית אנני רומיין-ורסכור[15] שלא הצליחה למצוא מוציא לאור שיסכים לפרסם אותו. היא העבירה את כתב היד לבעלה יאן רומיין שכתב עליו מאמר ב-3 באפריל 1946 תחת הכותרת קולו של ילד בעיתון ההולנדי הט פרול (Het Parool, בעברית: הסיסמה או המוטו).‏[16] בכתבה נאמר: "בקול ילדותי ומגומגם מגולמת כל האימה מהפשיזם ובעוצמה העולה על כל העדויות ממשפטי נירנברג כולם". הכתבה אכן עוררה את העניין ביומן והוא פורסם לראשונה בהולנד בהוצאת "Contact Publishing" תחת השם "הבית האחורי" (Het Achterhuis) בשנת 1947 ממנה נמכרו 3,000 עותקים ומהדורה שישית הודפסה בשנת 1950. השם "הבית האחורי" ניתן לגרסה ההולנדית של היומן עקב דברים שכתבה אנה פרנק ביומנה ב-11 במאי 1944: "בכל מקרה אני רוצה לפרסם אחרי המלחמה ספר שכותרתו 'הבית האחורי'...היומן יוכל לשרת מטרה זו"‏[17]. באותה שנה יצאו מהדורות מתורגמות של הספר בגרמניה ובצרפת ובשנת 1952 בבריטניה ובארצות הברית תחת השם "אנה פרנק: יומנה של נערה צעירה" (Anne Frank: The Diary of a Young Girl). הביקורות על הספר היו אוהדות וחיוביות. ההצלחה הגדולה ביותר נרשמה ביפן, שם זכה הספר לביקורות נלהבות ומכר 100,000 עותקים מהמהדורה הראשונה. הצלחה זו העלתה את השם אנה פרנק לתודעת הציבור כאייקון וסמל לאסון ההרג של הנוער בעת מלחמת העולם השנייה.

הפיכת היומן לאוניברסלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצוגה אודות אנה פרנק במרכז חינוך לשואה, אשר הוקם על ידי כנסיית ישו הקדושה ביפן.

במקביל פעל אוטו פרנק להפוך את היומן מסיפור טרגי של נערה יהודיה בשואה, לספר בעל מסר אוניברסלי של אמונה בטוב ובערכים הומניים. על רקע סבל בל יתואר, אנה פרנק הפכה לסמל לנעורים, דמות אנושית איתה קל להזדהות, ואוטו פרנק הפך דמות אב ששיתף את מאזיניו בכאבו על אובדן משפחתו. באופן מודגש הובלעו העובדות הבסיסיות וההיסטוריות של חיי אנה פרנק ובעיקר יהדותה. הדוגמה הבולטת ביותר למגמה זו אירעה עם המחזת היומן על ידי מאיר לוין בשנת 1952, התסריט נדחה על ידי אוטו פרנק שכתב למחזאי על עמדתו : "[היומן] הוא לא ספר יהודי, אז אל תהפוך אותו למחזה יהודי". באותה רוח השמיט אוטו פרנק ביטויים אנטי גרמניים מהיומן, ואף אישר הפצה בגרמניה תרגום לגרמנית בו הוכנסו שינויים נוספים וצונזרו ביטויים העלולים להיות צורמים לקורא הגרמני מהיומן. כך יכול קורא מהדורה זו להתרשם כי אין אשמה של העם או הלאום הגרמני בכל מהלך האירועים שהובילו לבריחת משפחת פרנק למחבוא וברדיפת יהודי הולנד ואירופה. במאמר על אנה פרנק המתייחס בעיקר ליומן על הקשריו היהודיים והאוניברסליים כותבת פרופסור דינה פורת, ראש המכון לחקר האנטישמיות והמופקדת הקתדרה לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת תל אביב, כי הגרסה היפאנית תורגמה כך שהקוראים יוכלו להזדהות עם החורבן של משפחת פרנק ולא לשקוע באבל על קטסטרופות לאומיות כמו הרס הירושימה, נגסקי וחורבן האימפריה היפנית.‏[18]

היומן מסתיים עם גילוי המחבוא, וכפועל יוצא מכך נחסכים מהקורא תיאורים קשים של מחנות הריכוז וההשמדה בהם שהתה אנה פרנק בחלק האחרון והטרגי של חייה, תיאורים נפוצים בזכרונות של ניצולים אחרים ששרדו את אימי המחנות. היומן של אנה פרנק, בניגוד ליומנים שנכתבו במזרח אירופה איננו מתאר את שגרת חיי הגטאות על זוועות ההרעבה והמחלות והמפגש עם מכונת ההשמדה הגרמנית דרך האקציה, ומעט הידיעות על הרג יהודים משתקפים ביומן כסיפור רקע. במאמרה על אנה פרנק מציינת פרופסור דינה פורת כי כתוצאה מכך, הקורא ביומן נחשף לשואה אך גם לא מתוודע לזוועה. היא מתארת את היומן כספר שבו זמנית עוסק בשואה - ומתעלם מהשואה.‏[19] במאמרו "הלקח שלא נלמד מאנה פרנק" כתב ברונו בטלהיים כי כל ניסיון להפיק מוסר-השכל אופטימי מחיי אנה פרנק בהכרח שולל אפשרות להגיע להבנות על השואה "אם כל בני האדם טובים מיסודם, אז אושוויץ לא היה קיים ואין אפשרות כי יחזור"‏[20]

במאמרה "מערכה בת ארבעים שנה – יומנה של אנה פרנק ומכחישי השואה", כותבת דינה פורת על הפיכת היומן מ"יומן לכל" כהגדרתה ליומן בעל משיכה לקהל הקוראים האמריקאי, בתהליך אותו היא מגדירה "האמריקניזציה". הקדמת אלינור רוזוולט למהדורה האמריקאית משנת 1952 משקפת גישה זו: "היומן שלה מספר לנו רבות על עצמנו ועל ילדינו שלנו. זאת גם הסיבה שבגללה חשתי כמה אנו קרובים כולנו לחווייתה של אנה". פרופסור פורת מציינת כי הזדהות גורפת זו אפשרית מאחר שאנה פרנק הפכה לדמות אוניברסלית, מנותקת מהיהדות והשואה, "ומרחיקה את היומן מן היהודים ומסבלם ודנה בבעיות אנושיות אוניברסליות." ‏[21]

פרסום בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפת ההוצאה העברית הראשונה של היומן, 1953

בעברית פורסם היומן תחת השם "אנה פרנק יומנה של נערה: 14 ביוני 1942 - 1 באוגוסט 1944". הספר תורגם מן המקור ההולנדי על ידי שמואל שניצר, ויצא לאור בהוצאת קרני בשנת 1953. בטרם ההפצה לחנויות ערך העיתון מעריב (ששמואל שניצר היה בו חבר מערכת) מסע קידום מכירות, שכלל פרסום פרקים מהיומן בעיתון. בסוף שנות החמישים הפך הספר לרב מכר בישראל. הספר נכנס לרשימת הספרים שנקראו בבתי הספר התיכוניים, ומערכת העיתון דבר שלחה את הספר כמתנה למנויים. דמותה של אנה פרנק הפכה לסמל שילדי ישראל יוכלו להזדהות איתו, דבר שלא היה ברור מאליו: זיכרון השואה במדינת ישראל, בעשורים הראשונים לקיומה, סבב בעיקר סביב מיתוס ה"גבורה" וההתנגדות המזוינת לגרמניה הנאצית - אתוס שאנה פרנק בנסיבות חייה ומותה לא הייתה חלק ממנו. (ראו: זיכרון השואה בישראל). עם זאת, הכתיבה הישירה והאלמנט האנושי והאוניברסלי ביומן, הביאו להזדהות של הקוראים עם אנה פרנק וסימפטיה עם גורלה.

פרסומים מאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1986 פרסם המכון ההולנדי לתיעוד מלחמתי גרסה מורחבת ומוארת של היומן ובה הגרסה הערוכה והמצונזרת והגרסה השלמה וכן מחקרים המאמתים את אמיתות היומן ומחקרים על תולדות משפחת פרנק והיומן.‏[22] גם גרסה זו כוללת קטעים שצונזרו על פי בקשת משפחת פרנק מאחר שהם מכילים תיאורים "לא מדויקים" או לא מחמיאים שנתנה אנה פרנק להוריה.

בשנת 1995 תורגם היומן מחדש לאנגלית בהסתמך על הגרסה המלאה ההולנדית, גרסה זו תורגמה גם לעברית.‏[23] ולסינית.

בשנת 1999 הודיע קורנליוס סוג'יק נשיא מוזיאון השואה האמריקני כי בטרם מותו העביר לו אוטו פרנק 5 דפים נוספים מהיומן, דפים שהוצאו מהיומן המקורי על ידי אוטו פרנק בטרם פרסומו לראשונה בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20. בדפים אלו נכללו הערות והארות על חיי הנישואים של פרנק ואידית פרנק. לאחר הסדרת שאלות של זכויות יוצרים נכללו דפים אלו החל ממהדורת 2001 של היומן המואר.‏[24]

בשנת 2010 יצא היומן בגרסת קומיקס על ידי האמן סיד ג'קובסון. בגרסה זו מובא היומן בפורמט גרפי-ציורי. הספר מתחיל בפגישה הראשונה של הורי אנה פרנק ומסתיים עם מותו של אוטו פרנק בגיל 91. הספר נצמד ללא סטיה לסיפור חייה של אנה פרנק ובקטעים נבחרים מתואר העולם שחי מחוץ למחבוא, על מנת לתת לקורא רקע היסטורי ופרספקטיבה.‏[25]

תגובות ליומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

היומן של אנה פרנק נחשב ליצירה האישית הפופולרית ביותר הנוגעת לתקופת השואה. אך יותר מכך, זהו רב מכר בינלאומי ששומר על מעמדו לאור שנים רבות. על פי נתוני מוזיאון בית אנה פרנק נמכרו לא פחות מ-33 מיליון עותקים של הספר, ב-75 שפות (נכון לשנת 2010). הספר מחזיק בשני שיאים נוספים: זהו רב המכר הגדול ביותר בשפה ההולנדית והיומן האישי הנמכר ביותר בכל הזמנים.

היומן חורג מתחומי הסוגה או העניין ההיסטורי-אנושי וסגולותיו, ועומד כיצירה ספרותית בעלת ערך בזכות עצמה. המחזאי מאיר לוין הכיר בעובדה זו וכתב: " [כתיבתה של אנה פרנק]... שומרת על מתח האופייני לרומן כתוב היטב". על בסיס אמונה זו הביא לוין את יומנה של אנה פרנק לתודעת הקהל האמריקני באמצע שנות ה-50. בספרו האוטוביוגרפי "האובססיה" (1972) הוא מתאר את האחיזה של סיפורה של אנה פרנק בנפשו, אחיזה שלא נתנה לו מנוח.

הערכה דומה לאיכויות הספרותיות של יומנה של אנה פרנק הביע ג'ון ברימן, מגדולי המשוררים האמריקאים המודרניים, שכתב כי היומן הוא תיאור ייחודי של "המהפך העובר על ילד בדרכו לבגרות באופן מדויק, בטוח ובסגנון חסכוני המהמם את הקורא בכנות שבו".

את ההקדמה למהדורה האמריקאית הראשונה של הספר כתבה אלינור רוזוולט וציינה כי היומן "נכתב על ידי נערה צעירה שאיננה מפחדת מהאמת, זהו אחד הספרים החכמים והמרגשים ביותר שקראתי על המלחמה והשפעתה על בני אנוש".‏[26]

קולה של אנה פרנק ככותבת הומאנית וסמל של השואה ובאספקט רחב יותר - סמל של עמידת רוח האדם מול גזירות ושינאה קיבל הד בדברי פוליטיקאים והוגי דעות. כך מוזכרת אנה פרנק בנאום משנת 1961 של הנשיא ג'ון קנדי "מכל ההמונים שלאורך ההיסטוריה דיברו על זכויות האדם בזמנים של סבל ואבדן, אין קול משכנע יותר מזה של אנה פרנק". נלסון מנדלה בנאום בשנת 1994 בפני קהל ביוהנסבורג ציין כי קרא את יומנה של אנה פרנק בהיותו בכלא ושאב ממנו עידוד והשראה. באותה שנה אמר ואצלב האוול כי "מורשתה של אנה פרנק עדיין רלוונטית והיא נוגעת לכל אחד מאיתנו".‏[27]

סיפורים מן האגף הנסתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורים מן האגף הנסתר, עטיפת התרגום העברי.

בנוסף ליומן הותירה אחריה אנה פרנק סיפורים קצרים ורומן שלא הושלם שנאספו לספר בשם סיפורים מהאגף הנסתר (במקור ההולנדי: Verhalen rondom het Achterhuis) שיצא לאור בשנת 1949, מהדורה נוספת ומורחבת יצאה בשנת 1960 ומהדורה נוספת ו"שלמה" יצאה לאור בשנת 1982. כתבים אלו פורסמו שוב ביחד עם הגרסה המלאה והמוערת של היומן בשנת 2003. תרגום בעברית יצא לאור בהוצאת יבנה בשנת 1988.

עיבודים של היומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנה פרנק מאת מאיר לוין[עריכת קוד מקור | עריכה]

את היוזמה להפוך את יומנה של אנה פרנק למחזה ניתן לזקוף לזכותו של מאיר לויןאנגלית: Meyer Levin;‏ 7 באוקטובר 1905, שיקגו9 ביולי 1981, ירושלים) היה סופר ועיתונאי יהודי-אמריקאי, אשתו טרסקה טורז הניחה בידיו את התרגום הצרפתי של היומן שכבש את ליבו ודמיונו של לוין. במהלך מלחמת העולם השנייה היה לוין כתב צבאי עבור סוכנויות ידיעות אמריקאיות ויהודיות וסיקר את חודשי המלחמה האחרונים ואת גורל הניצולים של מחנות הריכוז וההשמדה. תקופה הייתה בעל חשיבות אישית ללוין שהתמודד עם זהותו היהודית והאמריקאית בעוד שהמפגש עם הניצולים הביא את לוין להכרה כי עליו להיות קולם של קורבנות היהודים של גרמניה הנאצית אך כתב בספרו האוטוביוגרפי שיצא בשנת 1950[28] "הבנתי כי לא אוכל לכתוב את הסיפור של יהודי אירופה. טרגדיה זו לא יכולה להכתב על ידי אדם הזר לניסיונם, מאחר שלניצולים יש נקודת מבט שאנו לא נוכל להשיג. יום אחר מספר ייצא מתוכם". הוא מעיד כי קולה של אנה פרנק היה הקול שהוא חיפש ולדבריו "הקול הגיע אלי מהקבר".

בספטמבר 1950 יצר לוין קשר עם המוציא לאור הצרפתי של היומן, ודרכו עם אוטו פרנק. הוא הצליח לשכנע אתו באפשרות להעלות את היומן כמחזה, ובמקביל קישר אותו עם מוציאים לאור באנגליה ובארצות הברית וכתב ביקורת נלהבת על היומן במוסף הספרותי המוערך של העיתון רב ההשפעה ניו יורק טיימס שהבטיח את הצלחתו המסחררת של הספר שהמהדורה הראשונה של ההוצאה האמריקאית אזלה ביום הראשון ליציאתו לחנויות, בסך כל נמכרו שלוש ההדפסות הראשונות בהיקף של 45,000 עותקים בתוך מספר שבועות.

מאיר לוין המשיך לפעול להפיכת היומן למחזה הן על ידי איתור מפיקים והן על ידי כתיבת התסריט בעצמו - למורת רוחו של אוטו פרנק. היחסים בין השותפים הפכו מידידות קרובה ליריבות ולאחר מכן לאיבה שהסתיימה בבתי המשפט. בשנת 1952 היו המגעים להעלאת המחזה על בימות ברודוויי בשיאם אך התסריט של לוין נדחה מאחר שהדגש שבו על יהדותה של אנה פרנק ואיבתה לגרמנים שקיבלו - על פי תפיסת אוטו פרנק דגש לא נכון בתסריט. לוין טען כי הסיבה הנוספת לדחיית תסריטו היא היותו יהודי, ציוני וסוציאליסט ששורשיו במזרח אירופה בעוד אוטו פרנק הוא יהודי "מתבולל" שמעולם לא יכול היה להתנתק מקשריו עם התרבות הגרמנית וכי מעשיו היו בניגוד למורשתה הרוחנית של אנה פרנק.‏[29]

המחזה של לוין שנשא את השם אנה פרנק הוצג בשנת 1966 בישראל למול אולמות מלאים, אך ההצגות הופסקו משנתקבלה דרישה מטעם עורכי דינו של אוטו פרנק בטענה להפרת זכויות יוצרים.‏[30]

יומנה של אנה פרנק מאת גודריך והקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדה טל כאנה פרנק, הבימה, 1957

הפקת 1955

בשנת 1953 מצא אוטו פרנק בעזרת המפיק קרמיט בלומגרדן את הכותבים למחזה על יומנה של אנה פרנק - פרנסס גודריך ואלברט הקט שהיו ידועים בכשרונם לכתוב להיטים מחזות זמר וקומדיות. לאחר כתיבת 8 גרסאות מוקדמות עלה המחזה על במות ניו יורק ב-5 באוקטובר 1955, הציג 717 פעמים והפך להצלחה מסחרית מסחררת. במרכז המחזה עמד סיפור האהבה - שמעולם לא היה - בין אנה פרנק ופיטר ון-פלס ולקראת סיום המחזה נכתבה סצנה בה זוג הנאהבים הצעירים עומדים ביחד, אוחזים יד ביד ומביטים לכוון השמים דרך חלון המחבוא. מהמחזה נעדרים גילויי רגש יהודי שהיו מוטיב מרכזי בחיי אנה פרנק, רמזים על השמדת יהודי אירופה דמויות של גרמנים ואפילו אנשי האס אס שבמציאות התפרצו לתוך המחבוא. המחזה בנוי בתוך סיפור מסגרת - סיפורו של אוטו פרנק הניצול היחיד, ובסצנה האחרונה מתוארת מסירת היומן על ידי מיפ חיס לאוטו פרנק, והוא מספר לה על אנה בעת שהותה במחנה ריכוז "זה נדמה מוזר לומר זאת, שאדם כלשהו יכול היה להיות מאושר במחנה ריכוז. אבל אנה הייתה מאושרת במחנה, בהולנד לשם נלקחנו לראשונה, לאחר שנתיים במהלכן היא הייתה סגורה בחדרים הללו היא יכלה להיות בחוץ... באור השמש והאוויר הצח שהיא אהבה". הוא נראה קורא ביומן ומוצא את המשפט המגלם בתוכו את המסר של המחזה הנאמר בקולה של השחקנית המגלמת את אנה פרנק - "למרות זאת אני נצמדת אליהם מאחר שאני עדיין מאמינה, למרות הכל, כי בני האדם הם טובי לב."

הנרטיב של סיפורה של אנה פרנק כפי שהוא מסופר במחזה משך ביקורת קשה מצד הוגי דעות ואנשי רוח יהודים. חוקר הספרות לורנס לנגר כתב כי המשפט נכתב ומשמש מעין ברכה נוצרית המבטיחה את חסד האלוהים לאחר עתות המצוק, לנגר מציין כי משפט זה של אנה פרנק, שהוצא מהקשרו והוצב כצוואתה האחרונה, הוא "הנוסח הפחות מתאים להיכתב על מצבתם של מיליוני קרבנות ואלפי ניצולי רצח העם שביצעו הנאצים". ‏[31] ארט ספיגלמן, אמן קומיקס אמריקאי, שנודע בשל ספר הקומיקס זוכה פרס פוליצר "עכבר - סיפורו של ניצול" העוסק בשואה וזיכרון, הגדיר את המחזה "קיטש שואה" (Holokitsch).‏‏ דינה פורת מסבירה במאמרה כי ספיגלמן בחר בהגדרה פרובוקטיבית זו, "משום שהוא מסייע לבני אדם להדחיק את רגש האשמה שלהם, לברוח מן המציאות ולהדחיק את האחריות ההיסטורית על ידי סנטימנטליות זולה. את בביקורת הנוקבת והבוטה ביותר השמיעה סינתיה אוז'יק, מבקרת והמסאית יהודיה -אמריקאית, במאמר בעיתון האמריקאי רב ההשפעה ניו יורקר היא כתבה "בחמישים השנים שחלפו מאז ראה [היומן] אור לראשונה, [הוא] דורדר, קוצץ, עובד, פושט, צומצם; הוא נפל קרבן לאינפנטליזציה, אמריקניזציה, הומוגניזציה, סנטימנטליזציה; נפל קרבן לקיטש ולסילופים, ולמעשה הוכחש בבוטות ובשחצנות."‏[32]

כותבי תסריט המחזה גודריך והקט זכו בפרס פוליצר לשנת 1956 על עבודתם. בישראל העלה תיאטרון הבימה בשנת 1957 מחזה המבוסס על המחזה האמריקאי המצליח בתרגומו של ניסים אלוני. תפקיד אנה פרנק גולם על ידי עדה טל שמידותיה הקטנות התאימו לגילום נערה צעירה. המחזה בגרסתו הישראלית-עברית זכה להצלחה רבה וההצגה עלה על הבמה כל ערב במשך החודשים הראשונים. בראיון לעיתונאית טלי ליפקין שחק אמרה טל: "ההצגה הייתה סנסציה אז. במובן שהיא פתחה פתח לדור צעיר, כמוני, צברים, להיות יותר קרובים לאימה. מה אני ידעתי? הייתי פה בארץ ושמענו שמועות, והרי לא האמנו שיכול להיות דבר כזה. זה היה מעל ומעבר לדמיון של אנוש. מי בא לראות? מי לא?! כל שכבות היישוב. זו הייתה הצגה שנמכרה היטב. מבחינה אמנותית לא כולם אהבו את זה, אבל הסיפור תפס. לי היה קשה בהתחלה להזדהות עם הסיפור הזה, אבל לאט לאט נכנסתי לדמותה ולגופה וכל הצגה הייתי מתרגשת מאוד, רגש נכון של אמפתיה לילדה הזאת שהלכה בגיל כזה, באימה כזאת".‏[33]

  • בשנת 1980 עובד המחזה לסרט טלוויזיה ששם דגש על אווירת המתח והקרים בין הדמויות, סרט זה היה קצר יותר מהסרט המקורי של שנת 1959. את אנה פרנק גילמה מליסה גילברט ואת אביה מקסימיליאן של.‏[35]

הפקת 1997

המחזה עלה בשנית לבימות ניו יורק באוקטובר 1997 בעיבוד מחודש של וונדי קסלמן ובכיכובה של נטלי פורטמן בתפקיד אנה פרנק. בעיבוד זה נערכו שינויים משמעותיים הכוללים דגש על זהותה היהודית של אנה פרנק, אזכורים מפורשים של יחסיה המורכבים עם שאר המתחבאים ובעיקר עם הוריה והצגתה כאישה המגלה את זהותה המינית. בסוף המחזה מופיעים השוטרים הגרמנים שפורצים לבמה וגוררים החוצה את שמונת האנשים מהמחבוא והמשפט המפורסם על טוב לב האדם נעלם ממקומו המלאכותי.‏[36]

סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יומנה של אנה פרנק (1959)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלחת המחזה הובילה להפקת סרט בשנת 1959 שהתבסס על התסריט המקורי. הסרט, בבימויו של ג'ורג סטיבנס ובכיכובם של מילי פרקינס כאנה פרנק, ג'וזף שילדקראוט בתפקיד אוטו פרנק ושלי וינטרס בתפקיד "פטרונלה ון-דן", זכה להצלחה כלכלית ניכרת ו-3 פרסי אוסקר.‏[37] בספרה על אנה פרנק כתבה ההיסטוריונית מליסה מולר כי המחזה והסרט היו בעלי השפעה ניכרת על מעמדה של אנה פרנק כסמל ולהמחשת סיפורה.

אנה נו ניקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 28 בספטמבר 1979 שידרה רשת טלוויזיה יפנית TV Asahi סרט אנימה על יומנה של אנה פרנק שנשא את השם אנה נו ניקי (יפאנית:アンネの日記) בהפקת ניפון אולפני אנימציה, גרסה נוספת הנושאת את אותו שם יצאה לאקרנים כסרט באורך מלא הנושא את אותו שם ביום 19 באוגוסט 1995 שהופק על ידי החברה היפאני "קובישי-גיישה מאדהאוסו" (יפאנית:株式会社 マッドハウス ). הסרטים שילבו קטעים מיומנה של אנה פרנק עם סיפורים קצרים מפרי עטה שפורסמו בנפרד בספר "סיפורים מן המחבוא סיפורים מן האגף הנסתר". גרסת 1995 יצאה גם בדיבוב לשפה הצרפתית עם כתוביות לשפה האנגלית.‏[38]

עיבודים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "יומנה של אנה פרנק" היה שם של 2 מיני סדרת טלוויזיה מבית ה-BBC הבריטי, עיבוד ראשון יצא בשנת 1987 התבסס על הסרט האמריקאי משנת 1959 והיה בן 4 פרקים. סדרה נוספת הופקה בשיתוף עם "France 4" הצרפתי. חמישה פרקים, כל אחד באורך של חצי שעה, הצילומים החלו באוקטובר 2007 והסדרה שודרה בבריטניה בינואר 2009, ועובדה גם לסרט באורך מלא שהוקרן אף בישראל.
  • "עליית הגג - הסתרת אנה פרנק" (The Attic: The Hiding of Anne Frank) סרט טלוויזיה משנת 1988 על אנה פרנק שהיה מבוסס על ספרה של מיפ חיס לזכור את אנה פרנק אותה גילמה של מרי סטינבורגן ופול סקופילד בתפקיד אוטו פרנק.
  • אנה פרנק: הסיפור המלא הוא שמה של מיני-סדרה שהופקה בשנת 2001 על ידי רשת הטלוויזיה האמריקאית ABC בהתבסס על ספרה של מליסה מולר אנה פרנק: הביוגרפיה. במהלך הסדרה נטען כי וילהלם ון מארן הוא שבגד במשפחת פרנק אף על פי שלמעשה זהות הבוגד לא נתגלתה. על רקע זה וחילוקי דעות נוספים בין מפיקי הסרט לקרן אנה פרנק הביאו להסרת חסות הקרן מהסדרה, ומנעו מהתסריטאים כל אפשרות לשימוש בציטוטים מתוך היומן. למרות מגבלות אלו זכתה הסדרה לתשבחות ופרסים, עיתון הניו יורק טיימס ציין כי הסדרה היא "ללא ספק, בעלת כוח" והיא זכתה בפרס האמי כמיני-סדרה הטובה ביותר לשנת 2001.‏[39]

סרטי תעודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שבעת החודשים האחרונים של אנה פרנק (הולנדית: Laaste Zeven Maanden van Anne Frank) הוא סרט תעודה הולנדי משנת 1988 בבימויו של ווילי לינדוור יוצר סרטים דוקומנטריים‏[40] המתעד את חצי השנה האחרונה בחיי אנה פרנק בעזרת ראיונות עם 7 נשים ששהו אתה במחנות המעצר והריכוז. ספר בעל שם דומה פורסם על ידי הבמאי ובו העלה את הראיונות על כתב.‏[41]
  • נזכרים באנה פרנק הוא סרט תעודה משנת 1995 שבויים על ידי ג'ון בלייר והופק בשיתוף פעולה עם בית אנה פרנק, מחלקת הסרטים של דיסני והBBC, הסרט זכה לגרסה תיאטרלית שהופצה על ידי חברת סוני. בגרסה זו דובבו קטעים מיומנו של אוטו פרנק על ידי קנת בראנה וקטעים מיומנה של אנה פרנק דובבו על ידי גלן קלוז, מיפ חיס שיתפה פעולה עם יוצרי הסרט והייתה דמות מרכזית בסרט באמצעות ראיונות.‏[42]
  • החיים הקצרים של אנה פרנק (הולנדית: Het Korte Leven van Anne Frank) הוא סרט תעודה הולנדי משנת 2001 ייחודו העיקרי בהצגת קטע וידאו משנת 1941 בו מופיעה אנה פרנק וקטע וידאו משנות השישים של המאה העשרים ובו מתועד ראיון עם אוטו פרנק.‏[43]
  • חברי הכיתה של אנה פרנק (אנגלית: Classmates of Anne Frank) הוא סרט תעודה משנת 2008 בבימויו של אייל בורס המתעד מפגש מחודש בין חברי הכיתה של אנה פרנק ששים וחמש שנה לאחר שרדיפת הנאצים הפרידה ביניהם.‏[44]

מורשתה של אנה פרנק[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיי אנה פרנק בתערוכה תחת הכותרת "חיים יהודיים" באולם הקהילה של כנסיית סנט סופיה בברלין. 25 ביוני 1987.
תמונה מפתיחת תערוכת "עולמה של אנה פרנק" בברלין 7 ביולי 1989.
פסל של אנה פרנק בסמוך לבית מגוריה באמסטרדם
יד אנה פרנק ביער הקדושים. הפסל מדמה חדר ובו כיסא עליו יכול לשבת אדם ולצפות דרך החלון בעץ של אנה פרנק - עץ ערמונים עם עלים מחומשים כפי שתיארה אנה פרנק ביומנה.
פסל שעווה של אנה פרנק, הכותבת ביומנה במחבוא. מוזיאון מאדאם טוסו, אמסטרדם

במאי 1957 הצליחה קבוצת אזרחים הולנדית להציל מהריסה את הבית ברחוב פרינסנחראכט, שבו שכנו משרדי ומחסני חברת אופטקה, ובצמוד המחבוא. קבוצת האזרחים הפכה את הבניין לאתר זיכרון שנפתח לציבור תחת השם "בית אנה פרנק" ב-3 במאי 1960. הבית פונה מכל הרהיטים על מנת לאפשר למבקרים לנוע בו בחופשיות. על קירות המחבוא נותרו תמונות של כוכבי קולנוע שהודבקו על ידי אנה פרנק, סימונים על גבי הקיר שעשה אוטו פרנק בעת שמדד את גובהן של בנותיו ומפה עליה סומנה התקדמות צבאות בעלות הברית. שרידים אלו מוגנים על ידי לוחות פלסטיק שקוף. מהחדר הקטן ששימש כמקום מגוריו של פטר ון-פלס מוביל מעבר אל הבניינים הסמוכים שנרכשו ומשמשים את קרן אנה פרנק. כן משמשים הבתים לתערוכות משתנות בנושא השואה ואירועים על רקע של גזענות ושנאה המתרחשים ברחבי העולם. המוזיאון הפך למוקד משיכה עיקרי לתיירים המבקרים באמסטרדם: בשנת 2005 ביקרו במוזיאון מספר שיא של 965,000 מבקרים. תערוכות של המוזיאון נודדות ברחבי העולם, ובשנת 2005 הוצגו תערוכות אלו ב-32 מדינות ברחבי העולם. קטלוג תערוכה נודדת בשם אנה פרנק: היסטוריה בשביל ההווה[45] שנוצרה על ידי בית אנה פרנק, מתאר את מהות הארגון: "בית אנה פרנק מנסה להביא לידי מימוש את האידאלים של אנה כפי שבאו לידי ביטוי ביומנה, על ידי מאבק בדעות קדומות, אנטישמיות וגזענות באמצעות טיפוח פלורליזם, וערכי דמוקרטיה. עקרונות הצהרת זכויות האדם מנחים את עבודת בית אנה פרנק."

בשנת 1963 ייסד אוטו פרנק עם אשתו השנייה את קרן הצדקה של אנה פרנק. הקרן, שמקום מושבה בבזל, מגייסת כסף למטרות שנקבעות על ידי מנהליה. עם מותו הוריש אוטו פרנק את היומן לקרן בתנאי ש-80,000 הפרנק הראשונים של כל שנה יועברו ליורשיו. שאר הכספים מחולקים למטרות צדקה, שביניהן חסידי אומות העולם ופרויקטים חינוכיים המכוונים כנגד גזענות בין היתר בגרמניה, בהודו, בשווייץ, בבריטניה ובארצות הברית. עם פתיחת בית אנה פרנק הגדיר אוטו פרנק את חזונו לגבי מורשתה של אנה פרנק והמסר רחב ההיקף שהוא רואה בכתביה: "שיתוף פעולה בינלאומי, הבנה כללית, סובלנות, חינוך מודרני, פתרון בעיות בני-נוער, אמנות בת זמננו, לחימה בגזענות והנחלת אורינות" ‏[46]

דירת המגורים של משפחת פרנק נותרה כדירה פרטית עד לתחילת המאה ה-21. תחקיר של הטלוויזיה ההולנדית גילה כי המבנה נמצא במצב פיזי קשה. חברת נדל"ן גרמנית קנתה את הנכס ובעזרת תצלומים מתקופת מלחמת העולם השנייה וכתבי אנה פרנק, שוחזר המבנה למראה "המקורי" בו היה כאשר התגוררה בו משפחת פרנק. המבנה נפתח מחדש בשנת 2005 על מנת לתת לסופרים שאינם יכולים לכתוב באופן חופשי במולדתם את האפשרות להתגורר ולכתוב במשך שנה.

מאבק מול הכחשת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היומן והפרסום רחב הממדים לו זכה הפך את אנה פרנק, סיפורה ומורשתה למטרה לפעילות נגד אנטישמית ובעיקר בקרב מכחישי שואה. טענות אלו מתמקדות בהאשמה כי אנה פרנק היא עצמה דמות בדיונית וסיפורה אף הוא מומצא, וכי היומן נכתב על ידי אנשים אחרים ובראשם מאיר לוין.

בשנת 1958, בעת ששמעון ויזנטל הרצה על יומנה של אנה פרנק בווינה, הוא הופרע על ידי קבוצת פרובוקטורים שטענה כי אנה פרנק היא פיקציה ודרשו כי יימצא הקצין הגרמני שעצר אותה במחבוא כהוכחה לנכונות הסיפור. לאחר מאמצים רבים מצידו של ויזנטל, אותר בשנת 1963 הקצין סילברבאואר, שבראיון עמו הודה כי הוא עצר את אנה פרנק וזיהה אותה מסדרת תמונות. הוא נזכר כי במהלך החיפוש נמצאה בבית ניירת רבה שהוא רוקן על רצפת המחבוא - גרסה התואמת את סיפור המעצר כפי שעולה מעדותו של אוטו פרנק.

המאבק המשפטי הראשון עם מכחישי שואה בנוגע ליומן אירע בשנת 1959. אוטו פרנק תבע את לותר שטילאו, מורה בבית ספר בליבק שהיה חבר בתנועת הנוער ההיטלראי, שפרסם מאמר ובו נטען כי היומן הוא זיוף. בית המשפט המקומי בחן את הראיות ואישר כי כתב היד הוא מקורי. המשמיץ חזר בו מטענתו ואוטו פרנק הפסיק את ההליכים. בשנת 1976 פנה שוב אוטו פרנק לבית משפט בתביעה כנגד היינץ רוט', שפרסם ספרונים בהם נטען כי היומן הוא זיוף. פסק הדין הורה לנתבע לחדול מהפצת הספרונים וכי כל הפרה של הצו תגרור סנקציות של קנס ומאסר. רוט' ערער אך נפטר בטרם הגיע עירעורו לידי בירור.‏[47]

עם מותו של אוטו פרנק בשנת 1980 עבר היומן לרשות ההולנדית לתיעוד מלחמתי. המוסד יזם בדיקה מקיפה של היומן תוך שימוש באמצעי זיהוי פלילי של משרד המשפטים ההולנדי. נבדקו כתבי יד שונים של אנה פרנק בהשוואה לכתב היד של היומן ונמצאה התאמה מלאה. כן נבדקו הדבק של הכריכה וההרכב הכימי של הנייר והדיו ונמצא כי הם אכן יוצרו במהלך שנות הארבעים של המאה העשרים. על סמך בדיקות אלו הגיעו מומחי המכון למסקנה כי היומן אותנטי לחלוטין. דו"ח הבדיקה צורף למהדורה המעודכנת שיצאה על ידי המכון בשנת 1990.

בשנת 1991 פרסם מכחיש השואה רובר פוריסון ביחד עם מכחישי שואה אחרים התקפה פסבדו-מדעית על היומן של אנה פרנק. הטענה הייתה כי את היומן כתב אוטו פרנק בעצמו. פוריסון ערך ופרסם השוואות בין גרסאות היומן, ובהסתמך על ראיון שערך עם אוטו פרנק, קבע כי היומן איננו מעשה ידיה של אנה. הוא המשיך בטענותיו להתקיף את הנרטיב של משפחת פרנק: לדבריו המחבוא עצמו לא היה קיים כלל. טענות אלו משתלבות בטענתו הבסיסית כי השואה ומחנות המוות מעולם לא התקיימו. פוריסון פרסם את טענותיו בהזדמנויות שונות והגדיר את היומן "כלי תעמולה יהודי-ציוני שקרי". טענות אלו לא מנעו ממנו לתאר את אנה פרנק כ"נמפומנית הרעבה למין". על רקע זה פנה בשנת 1993 מוזיאון בית אנה פרנק לבית המשפט המחוזי באמסטרדם בבקשה למתן צו שיימנע פרסום טענות כנגד האותנטיות של היומן. הצו ניתן וקבע קנס של 25,000 גילדר לכל הפרה של הצו.‏[48]

אנה פרנק והתנועה הליברלית (רפורמית) באמסטרדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת פרנק השתייכה לזרם הליברלי-דתי בגרמניה לפני מעברם להולנד. כשעברו להולנד הצטרפו, כמו מהגרים יהודים אחרים מגרמניה, לקהילה הליברלית (רפורמית) בהולנד. אוטו פרנק ומשפחתו היו חברי קהילת LJG Amsterdam. עבור הקהילה היהודית בהולנד, הזרם הליברלי ההולנדי והקהילה באמסטרדם אנה פרנק הפכה לסמל מעצב. הקהילה הליברלית באמסטרדם קראה לאולם המרכזי בבית הקהילה על שמה של אנה פרנק. קטעים מיומנה שולבו בסידורי התפילה הליברלים בהולנד ומתוך השפעה זו בסידורי תפילה רפורמים בכל העולם.‏[49] רבים מצאו ביומנה קטעים שיכולים להתאים לערכים יהודיים-ליברלים רבים וראו בה מקור השראה. אחרים ביקרו את המגמה וטענו כי מדובר בחיפוש דבר שלא נמצא ביומן וכי למעשה לא ניתן לראות בקטעים אלו ייחוד כזה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומים בעברית ומתורגמים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אנה פרנק - יומנה של נערה, הוצאת דביר
  • אני זוכרת את אנה פרנק - זיכרונותיה של חנה גוסלר, אליסון לסלי גולד
  • מליסה מילר, הנערה אנה פרנק, ביוגרפיה, הוצאת דביר
  • קרול אן לי, ורדים מן האדמה - ביוגרפיה של אנה פרנק, הוצאת מחברות לספרות
  • יוסף שה-לבן, יומנה של אנה פרנק - הערות והנחיות ללימוד וקריאה, הוצאת אור עם
  • אנה פרנק - ביוגרפיה לילדים" , הוצאת דני ספרים
  • בעיני האמן, סיפורה של אנה פרנק באמצעות עיון ביצירות אמנות, בתיה ברוטין ואבריאלה עמית, התוכנית ללימודי שואה בית ברל
  • מנו מטסלאר, רוד ון דר רול, אנה פרנק - בין מילים לתמונות, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2012.

פרסומים באנגלית ומתורגמים לאנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Miep Gies. Anne Frank remembered : the story of the woman who helped to hide the Frank family. New York : Simon and Schuster, 1987
  • Carol Ann Lee. A friend called Anne : one girl's story of war, peace, and a unique friendship with Anne Frank. New York: Viking, 2005
  • Melissa Müller. Anne Frank : the biography. New York: Metropolitan Books : Henry Holt, 1998.
  • Ruud van der Rol; Rian Verhoeven. Anne Frank, beyond the diary : a photographic remembrance New York: Viking, 1993
  • Ralph Melnick . Meyer Levin, Lillian Hellman, and the Staging of the Diary. The Stolen Legacy of Anne Frank Yale university press 1997
  • Graver, Lawrence. An Obsession with Anne Frank: Meyer Levin and the Diary. University of California Press 1995
  • Willy Lindwer. The Last Seven Months of Anne Frank Anchor, 1992. ISBN 0-385-42360-8
  • Hannah Goslar and Alison Gold Memories of Anne Frank: Reflections of a Childhood Friend Scholastic Paperbacks, 1999. ISBN 0-590-90723-9
  • Westra, Hans; Metselaar, Menno; Van Der Rol, Ruud; Stam, Dineke (2004). Inside Anne Frank's House: An Illustrated Journey Through Anne's World. Overlook Duckworth.
  • Jacobson, Sid and Colón, Ernie (2010). Anne Frank: The Anne Frank House Authorized Graphic Biography. Farrar, Straus and Giroux. ISBN 978-0-8090-2685-2.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]



הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Anne Frank, The Diary of a Young Girl. The Definitive Edition edited by Otto H. Frank and Mirjam Pressler, translated by Susan Massoty (New York: Bantam Books, 1997) p. 143.
  2. ^ Anne Frank, The Diary of a Young Girl. The Definitive Edition edited by Otto H. Frank and Mirjam Pressler, translated by Susan Massoty (New York: Bantam Books, 1997) p. 152.
  3. ^ Anne Frank, The Diary of a Young Girl. The Definitive Edition edited by Otto H. Frank and Mirjam Pressler, translated by Susan Massoty (New York: Bantam Books, 1997) p. 327.
  4. ^ עשר שאלות על יומנה של אנה פרנק. איזה מהכתבים של אנה פרנק שרדו. מתוך אתר בית אנה פרנק שמור בארכיון האינטרנט נאסף 23.11.12
  5. ^ "הבוגד לא נחשף מעולם" באתר הזיכרון לאנה פרנק
  6. ^ Bruno Bettelheim, "The Ignored Lesson of Anne Frank", Surviving and Other Essays (New York: Knopf, 1979), pp. 246-257
  7. ^ מי בגד באנה פרנק Barnauw, David and Gerrold van der Stroom. Netherlands Institute for War Documentation, Amsterdam
  8. ^ Bigsby, Christopher . Remembering and Imagining the Holocaust: The chain of memory. Cambridge University Press. (2006) p. 235
  9. ^ 9.0 9.1 Bigsby, Christopher . Remembering and Imagining the Holocaust: The chain of memory. Cambridge University Press. (2006) p. 238
  10. ^ לתיאור חודשי חייה האחרונים של אנה פרנק וציטוטים מפי עדי ראיה "אנה פרנק לאחר תום היומן באתר העיתון אינדיפנדנט.
  11. ^ Lin Jaldati "Bergen-Belsen" in Hyman A. Enzer, Sandra Solotaroff-Enzer, eds. Anne Frank. Reflections on Her Life and Legacy. Urbana and Chicago: University of Illinois Press, 2000. ISBN 978-0-252-06823-2.
  12. ^ ציטוט מדברי שמעון ויזנטל באתר ארכיב האינטרנט
  13. ^ רוג'ר רוזנבלט, כותבת היומן אנה פרנק, טור באתר המגזין טיים, נקרא באוגוסט 2011
  14. ^ פיליפ רות סופר הצללים (1979) - תרגם חיים גליקשטיין, הוצאת זב"מ, תשמ"א 1981.
  15. ^ דף מאתר אוניברסיטת ליידן ובו קורות חייה ותמונה (בהולנדית)
  16. ^ אתר העיתון
  17. ^ Anne Frank's Organisation: Taken seriously at last as a writer?
  18. ^ Porat, Dina. "Anne Frank." Jewish Women: A Comprehensive Historical Encyclopedia. 1 March 2009. Jewish Women's Archive. January 27, 2012 http://jwa.org/encyclopedia/article/frank-anne.
  19. ^ שם. שם
  20. ^ Bruno Bettelheim, "The Ignored Lesson of Anne Frank", Surviving and Other Essays (New York: Knopf, 1979), pp. 246-257
  21. ^ דינה פורת מערכה בת ארבעים שנה – יומנה של אנה פרנק ומכחישי השואה, 1958-1998 אתר יד ושם
  22. ^ Frank, Anne and Netherlands State Institute for War Documentation (2003) [1989]. The Diary of Anne Frank: The Revised Critical Edition. Doubleday. ISBN 9780385508476.
  23. ^ ביקורת ספרים באתר יד ושם
  24. ^ 5 דפים יקרי ערך מחדשים את המאבק על יומנה של אנה פרנק באתר ניו יורק טיימס.
  25. ^ תיאור וביקורת ספרותית של המהדורה המצוירת באתר מוזיאון סמית'סוניאן
  26. ^ Rosow, La Vergne (1996). Light 'n lively reads for ESL, adult, and teen readers: a thematic bibliography. Libraries Unlimited. p. 156.. באתר גוגל בוקס
  27. ^ נאומו של נלסון מנדלה בפני באי התערוכה על אנה פרנק במוזיאון אפריקה 15 באוגוסט 1994, נקרא באוגוסט 2011. (באנגלית)
  28. ^ Meyer Levin, In Search (Paris: Author's Press, 1950), pp. 173-174.
  29. ^ Porat, Dina. "Anne Frank." Jewish Women: A Comprehensive Historical Encyclopedia. 1 March 2009. Jewish Women's Archive. January 27, 2012
  30. ^ Porat, Dina. "Anne Frank." Jewish Women: A Comprehensive Historical Encyclopedia. 1 March 2009. Jewish Women's Archive. January 27, 2012 http://jwa.org/encyclopedia/article/frank-anne
  31. ^ Laurence Langer, “Redefining Heroic Behavior: The Impromptu Self and the Holocaust Experience”, in Peter Hayes, ed., Lessons and Legacies, Chicago, 1991, pp. 227-242
  32. ^ סינתיה אוז'יק. למי שייכת אנה פרנק? באתר המקוון של ניו יורקר נקרא 3.2.2012
  33. ^ טלי ליפקין­שחק, אנה, תכירי את אנה, באתר nrg‏, 26 באוקטובר 2001
  34. ^ "The Diary of Anne Frank (TV 1967)", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  35. ^ "The Diary of Anne Frank (TV 1980)", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  36. ^ דינה פורת, אנה פרנק, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
  37. ^ מידע על הסרט, באתר IMDb
  38. ^ ביקורת בעברית על סרט האנימה
  39. ^ פרטי הסדרה באתר IMDb
  40. ^ דף עם מידע ביוגרפי באתר IMDb
  41. ^ אתר אינטרנט של היוצר ובו פרטים על הסרט והספר.
  42. ^ דף הסרט באתר IMDb.
  43. ^ דף הסרט באתר IMDb.
  44. ^ אתר אינטרנט ובו קטע מתוך הסרט.
  45. ^ דף התערוכה באתר "מרכז אנה פרנק" בארצות הברית
  46. ^ דברי אוטו פרנק בעת ייסוד בית אנה פרנק 1960 מצוטטים במאמר המקוון Saving the Child מאת הנו לוי (Hanno Loewy), חוקר ספרות גרמני.
  47. ^ סקירת ההליכים המשפטיים כנגד מכחישי שואה. במקור מאתר אנה פרנק, נאסף מאתר ארכיון האינטרנט אוגוסט 2011
  48. ^ שאלות ותשובות על האותנטיות של היומן והצו כנגד השמצתו במקור מאתר בית אנה פרנק, באתר ארכיון האינטרנט, נאסף באוגוסט 2011
  49. ^ י. באומל. קול בכיות. השואה והתפילה, רמת גן, 1992.
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg