וסטרבורק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
חלק מהאנדרטה בווסטרבורק. כל אבן מייצגת אסיר במחנה (צולם ב-2006)

מחנה המעבר המשטרתי ליהודים וֶסְטֶרְבּוֹרְק (גרמנית: Polizeiliches Judendurchgangslager Westerbork) היה אחד משני מחנות המעבר שהקימו הנאצים בהולנד (השני היה ווכט, בדרום הולנד) לשם שילוח יהודי הולנד למחנות הריכוז וההשמדה במזרח. המחנה ממוקם בצמוד לכפר הזעיר וסטרבורק בחבל דְרֶנְתֶה, הקרוב לגבול גרמניה-הולנד בחלקו הצפוני.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט לפני תחילת מלחמת העולם השנייה הקימה ממשלת הולנד את מחנה הפליטים המרכזי וסטרבורק במחוז דרנתה שבמזרח הולנד. מטרת המחנה הייתה לרכז בו את זרם הפליטים היהודים שנמלטו מגרמניה הנאצית מבלי לקלוט אותם ביישובים הולנדיים. בצעד שנועד להתחבב על גרמניה, סגרו ב-15 בדצמבר 1938 שלטונות הולנד את הגבולות בפני הפליטים, ובכך סימנו אותם כאזרחים זרים לא-רצויים. בפברואר 1939 הוחלט על הקמת המחנה, שבו ייכלאו הפליטים.

בתחילה נועד המחנה להיבנות ליד העיר אֶלְסְפֶּט, אבל וילהלמינה, מלכת הולנד התנגדה לכך, משום שהמקום הנבחר היה מרוחק רק 12 קילומטר מארמון הקיץ שלה, הֶט לוֹ. גם איגוד רוכבי האופניים ההולנדי התנגד לכך, בטענה שיש לשמור על השטח פתוח לתיירים. לכן התקבלה ההחלטה לבנות את המחנה עשרה קילומטר צפונית לכפר וסטרבורק.

ב-9 באוקטובר 1939 הגיעו 22 הפליטים היהודיים הראשונים למחנה, מתוך קבוצה של יותר מ-900 יהודים מגרמניה הנאצית שניסו לשווא להגיע לקובה על סיפון האנייה סנט לואיס.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משכבשו הגרמנים את הולנד, המשיך המחנה לתפקד כרגיל. ב-1 ביולי 1942 הפך "מחנה הפליטים המרכזי" באופן רשמי ל"מחנה מעבר" בניהול גרמני. במחנה נכלאו מלבד יהודים גם צוענים ואנשי מחתרת. האסירים נשלחו ברכבות מזרחה, תחילה דרך העיירה הוכהאלן ולאחר מכן, משנבנתה שלוחת רכבת למחנה, ישירות לגרמניה. תושבי המחנה המקוריים, שישבו בו עוד קודם לכיבוש הגרמני, זכו ליחס טוב יותר ותנאים קלים יותר, והייתה להם ודאות מסוימת שלא יישלחו מזרחה.

הגרמנים השאירו את רוב משימות ניהול המחנה בידי מנהלים יהודים (בעיקר יהודים גרמנים); כמו כן התקיים במחנה כוח משטרה יהודי, שמחציתו יהודים גרמנים ומחציתו השנייה יהודים הולנדים. במחנה התקיימו אירועי תרבות ואמנות, והיה בו בית חולים גדול ובית מרקחת. בדרך כלל לא שרר מחסור במזון, כי המנהל האזרחי ההולנדי דאג לכך, וכן היה למחנה תקציב משלו (שהתבסס על כסף ורכוש שהוחרמו מן האסירים).

מדי יום שלישי יצאה רכבת משא ועליה קבוצה גדולה של אסירים דרך אָסֶן, חרונינגן ותחנת הגבול נִיוֶוסְכָנְס לכיוון "המזרח" - בדרך כלל לאושוויץ וסוביבור. משך המסע היה כשלושה ימים. את רשימת המשולחים הרכיבה בדרך כלל ההנהלה היהודית, וימי שלישי, שבהם הקריאו את הרשימות, הפכו לימים מסויטים עבור תושבי המחנה. עד הגבול ההולנדי טיפלו ברכבות צוותי חברת הרכבות ההולנדית, וממנו צוותים גרמנים. בסך הכול שולחו בשנים 1942-1944 יותר מ-102,000 יהודים ברכבת מווסטרבורק. רק 5,000 מהם חזרו.

בין הקורבנות נמנו גם אנשים ידועים: אתי הילסום הייתה כלואה בווסטרבורק לפני שנשלחה לסוביבור ב-1943, שם נרצחה. אנה פרנק הייתה בווסטרבורק בין ה-7 באוגוסט וה-3 בספטמבר 1944, לפני שנשלחה לאושוויץ ומשם לברגן בלזן, שם מתה מטיפוס קצת לפני שחרור המחנה.במשך תקפוה ארוכה פעל במחנה תיאטרון בראשות מקס ארליך בו השתתפו שחקנים יהודים ידועי שם. הרכבת האחרונה יצאה מווסטרבורק ב-3 בספטמבר 1944. ב-12 באפריל 1945 שחררו חיילים קנדים את המחנה. באותה עת היו עדיין כ-900 אסירים יהודים במחנה. המחנה חזר לשליטת הולנד, אבל האסירים נאלצו להישאר שם עוד שבועות עד שהותר להם לחזור לביתם.

אחרי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה באתר הזיכרון.

לאחר המלחמה שימש המחנה כמה שנים לכליאת חברי המפלגה הנאצית ההולנדית ומשתפי פעולה אחרים עם משטר הכיבוש, שנכלאו בו ללא משפט וסבלו מהתעללויות. מיד לאחר מכן, ב-1951, הפך המחנה לבסיס צבאי בשם סְכָאטֶנְבֶּרְך (Schattenberg), לחיילי הצבא ההולנדי-הודי המלכותי (Koninklijk Nederlandsch-Indisch Leger;‏ KNIL) מאיי מאלוקו. רק ב-1970 התפנה הבסיס מיושביו והמלכה יוליאנה חנכה בו אנדרטה, במקום שבו הסתיימו פעם פסי הרכבת.

אתר הזיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז 1983 קיים בקרבת המחנה אתר זיכרון המציג את ההיסטוריה של מחנה המעבר וסטרבורק. המקום שבו עמד המחנה עצמו הוא כיום שטח פתוח באזור מיוער. אבנים בצורת משולש מציינות את מיקומם של הצריפים ורציפי הרכבת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרים בולה, מכתבים שלא נשלחו: אמסטרדם, וסטרבוק, ברגן בלזן, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2011.
  • ז'אק פרסר, ליל הז’ירונדינים; עם אחרית דבר מאת פרימו לוי; תרגום מהולנדית והקדמה: אירית ורסנו-לנדמן,‫ תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004. ‬

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קואורדינטות: 52°55′3″N 6°36′26″E / 52.91750°N 6.60722°E / 52.91750; 6.60722