אוריינט אקספרס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כרזת פרסומת לאוריינט אקספרס

אוריינט אקספרס הוא שמה של רכבת נוסעים מהודרת, שפעלה במשך קרוב למאה שנה בין פריז לאיסטנבול. היא יצאה לדרך לראשונה ב-4 באוקטובר 1883, וערכה את נסיעתה האחרונה ב-19 במאי 1977.

הקמת הקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד הופעתה של האוריינט אקספרס, הייתה הנסיעה בין אירופה לאימפריה העות'מאנית איטית ומסובכת. בכל מדינה לאורך המסלול הייתה רשת מסילות ברזל נפרדת משלה, ונוסעים שחצו גבולות נאלצו לרדת מהרכבת במעבר הגבול ולהחליף רכבת. יזם בלגי בשם ז'ורז' נאגלמאקר החליט ליצור חלופה נוחה יותר. הוא הצטייד בקרונות שינה מפוארים, והצליח לקבל את אישורן של המדינות לאורך הקו להשתמש ברשת המסילות לנסיעה רציפה, כאשר רק הקטר מוחלף במעברי הגבול. לצורך הפעלת הקו ייסד את "החברה הבינלאומית לקרונות שינה וקווי אקספרס אירופיים" (Compagnie Internationale des Wagons-Lits et Grands Express Européens) או בקיצור "ואגון לי" (="קרונות שינה") - השם שבו מוכרת החברה עד היום, אף שעיסוקיה מזמן חרגו מתחום הסעת נוסעים בקרונות.

תוואי הרכבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים הראשונות לפעולתה נוסו חלופות אחדות של נתיבים, חלקם עדיין לא ישירים. התוואי המקורי של הרכבת החל מ-1883, היה פריז - שטראסבורג - מינכן - וינה - בודפשט - בוקרשט - איסטנבול, כאשר בשני קטעי נסיעה נצרכו הנוסעים לשרותי מעבורת כדי לחצות מכשולי מים: נהר הדנובה, וקטע מערבי של הים השחור מורנה שבבולגריה לאיסטנבול. פתיחת מנהרת סימפלון (1906), מנהרה באורך 20 ק"מ בין שווייץ ואיטליה, קיצרה משמעותית את הנסיעה ואיפשרה לעשות אותה רציפה, בנתיב שנקרא "סימפלון אוריינט אקספרס": פריזלוזאןמילאנוונציהטריאסטהבלגרדסופיהאיסטנבול. עדיין, בתקופות מסוימות הופעלו רכבות בנתיבים חלופיים. החל מ-1930 ועד 1962, למעט שנות מלחמת העולם השנייה, פעל המסלול שנקרא "ארלברג אוריינט אקספרס", והוסיף למערך האוריינט אקספרס את לונדון, ציריך, אינסברוק ואתונה.

תוואי הרכבת השונים לאורך השנים

מגע של יוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנסיעה הייתה נסיעת מותרות. הנוסעים ישבו בתאים מפוארים עם כיורי רחצה, ארונות, מיטות נוחות ושאר פינוקים. קרון מסעדה סיפק ארוחות משובחות, ודיילים עמדו לרשות הנוסעים לשמשם. למעשה, היה זה מלון פאר על גלגלים. הנסיעה הייתה יקרה, וקהל הלקוחות בהתאם. הרכבת הסיעה את אצולת אירופה ועשיריה, ראשי מדינות ובני מלוכה, דיפלומטים ואנשי עסקים.

באיסטנבול לא היה בית מלון ברמה הולמת לאיכסון הקליינטורה המכובדת, ולכן פתחה החברה בעיר את מלון הפאר "פרה פאלאס" (הפועל בעיר עד היום ומשכן חובבי נוסטלגיה עות'מאנית). ואגון לי, החברה המפעילה, שגשגה והרחיבה את תחומי פעילותה. היא פתחה קווים נוספים ברחבי העולם, רשת בינלאומית של סוכנויות נסיעות, ומלונות.

במהלך שתי מלחמות העולם הפסיקה הרכבת את פעילותה לשנים מספר, אך בין שתי המלחמות חזרה לפעולה מלאה. למעשה, שנות ה-30 היו תור הזהב של האוריינט אקספרס, והיא דהרה במלוא הדרה בשלושה נתיבים שונים: ה"אוריינט אקספרס המקורי", ה"סימפלון אוריינט אקספרס" (דרך מנהרת סימפלון), וה"ארלברג אוריינט אקספרס" (דרך ציריך, אינסברוק, בודפשט ובוקרשט עד אתונה). בתקופה זו התקבעה במידה רבה תדמיתה הזוהרת והאלגנטית, ונוצרו המיתוסים המלווים אותה עד היום.

שקיעת האוריינט אקספרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה החלה רכבת המותרות לרדת מגדולתה. התפתחות מטוסי הנוסעים, על יתרונותיהם, נגסה בנתח השוק של הסעת העשירים והמפורסמים. המלחמה הקרה וירידת מסך הברזל על אירופה היקשו על פעולתה הסדירה של הרכבת שחצתה את היבשת. במשך עוד שנים מספר פעלה הרכבת במתכונת מצומצמת יותר ופחות יוקרתית. נוסעים שנסעו בה בימיה האחרונים העידו שנותר זיכרון עמום בלבד מימי תהילתה, והחל מ-1977 הוסרה ה"אוריינט אקספרס" מלוחות הזמנים של מערך הרכבות האירופי.

יש כיום מספר רכבות הפועלות בשם זה או וריאציות שלו, שכל אחת מהן טוענת להיות, בדרך זו או אחרת, גילגולה המודרני של ה"אוריינט אקספרס" המקורית.

רכבת האוריינט אקספרס עדיין מככבת ברומנים, ספרות מתח וסרטים. בין הנודעים – ספרה של אגאתה כריסטי והסרט שהתבסס עליו – רצח באוריינט אקספרס.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]