איי סולובצקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 65°05′N 35°53′E / 65.083°N 35.883°E / 65.083; 35.883

המכלול ההיסטורי והתרבותי
באיי סולובצקי
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Vladimir Putin 20 August 2001-1.jpg
מראה מהאוויר של מנזר ההשתנות של ישו
מדינה Flag of Russia.svg רוסיה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1992, לפי קריטריון 4
מפת מיקום

איי סולבצקי (רוסית Солове́цкие острова́) הם קבוצה של שישה איים גדולים ומספר איים קטנים הממוקמים במפרץ אונגה בים הלבן בצפון-מערב רוסיה. שטחם הכולל של האיים הוא 347 קמ"ר, רובו בתחומי האי העיקרי "סולובצקי" (Соловецкий) או "סולובצקי הגדול" (Большой Соловецкий) שמשתרע על פני 246 קמ"ר. אוכלוסיית האיים מנתה 968 נפש בשנת 2002, והם שייכים למחוז ארכנגלסק. בשל ההיסטוריה התרבותית העשירה של המקום ומנזר סולובצקי השוכן בהם מאז הרבע השני של המאה ה-15, הוכרזו האיים כאתר מורשת עולמית בשנת 1992.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיים עשויים גרניט וגנייס, חופיהם מפורצים ונופם גבעי. אורכו של האי הגדול בולשוי סולובצקי הוא 25 ק"מ רוחבו 16 ק"מ, ובו שוכנת הנקודה הגבוהה באיים כולם, הנישאת לרום של 80 מטר. שני האיים העיקריים האחרים הם אנזר (Анзерский остров) ששטחו 47 קמ"ר, ומוקסאלמה הגדול (Большая Муксалма) ששטחו 17 קמ"ר. יתר האיים אינם חורגים מגודל של 1.5 קמ"ר.

האקלים באיים לח וקר ומתאפיין במשב רוח ימית כמעט קבוע. בחודש פברואר מגיעה הטמפרטורה הממוצעת ל-10.1ºC-, בעוד שביולי היא עומדת על 12.9ºC. בחורף קופאים מימי הים סביב האיים ברצועה שרוחבה 4 עד 5 ק"מ. האור בקיץ נמשך 21.5 שעות ובשיא החורף, הימים, המעוננים בלאו הכי, נמשכים 4 שעות בלבד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת חצי האי קולה והים הלבן משנת 1614

ממצאים ארכאולוגיים חשפו נוכחות אנושית באיים כבר במאה ה-3 לפנה"ס, אך המתיישבים הראשונים עליהם ידוע לבטח היו הפומורים (помо́ры) אשר הקימו מספר יישובים באיים וערכו בהם טקסים פגניים. החל בהמאה ה-12 יושבו החופים סביב הים הלבן על ידי מתיישבים מנובגורוד, והאיים היו מוקד לצייד ודייג עונתיים.

ברבע השני של המאה ה-15 הגיעו הנזירים הראשונים אל האי סולובצקי הגדול, והקהילה הנזירית נוסדה על ידי גרמן (או הרמן) ועל ידי מספר נזירים נוספים. לקראת סוף המאה ה-15 כבר נחשב מנזר סולובצקי (Соловецкий монастырь) למוקד דתי ורוחני בצפון הרוסי ופעל להפצת הנצרות בקרב האוכלוסייה הפגנית באזור, ובאמצע המאה ה-16 כבר יצא שימעו בכל רחבי רוסיה. בהנהגתו של הבישוף פיליפ קוליצ'ב אימץ המנזר אורח חיים קהילתי והיה למרכז כתיבת ספרים וציור איקונות. בשנים אלה החלה בניית מבני המנזר באבן אשר החליפו את מבני העץ הקיימים ונבנה נמל. תעלות נחפרו כדי לקשר בין האגמים שבאי ודרכים נסללו וחיברו בין חלקיו השונים.

מנזר ההשתנות בעת ערפל

החל בסופה של המאה ה-16 נודעה למנזר חשיבות אסטרטגית, הוקמו בו ביצורים אשר נועדו להגן עליו מפני התקפות של השבדים והוצב בו חיל מצב. סירובו של המנזר לקבל את הרפורמה הכנסייתית של הפטריארך ניקון (Ни́кон) ב-1653 הוביל להתקוממות הנזירים שהחלה בקיץ 1668 (Соловецкое восстание). ההתקוממות הביאה את הצאר איוואן הרביעי לשים מצור על המנזר, וזה נמשך שבע וחצי שנים והוכרע רק בחודש ינואר 1676, לאחר שאחד הנזירים בגד בחבריו ומסר לחיילים הצרים מידע על הנקודה החלשה בהגנת המנזר. המנזר נכבש ורק 60 מ-500 המורדים שרדו את הטבח האכזרי שנערך במקום לאחר מכן.

הפגזת המנזר על ידי הבריטים במהלך מלחמת קרים

בתקופת פיוטר הגדול השתפר מצבו של המנזר והצאר אף ביקר במקום ב-1696 וב-1702, אך ב-1764 הוחרמו כל אדמותיו מחוץ לאיים. במהלך מלחמת קרים, בשנת 1854, הופגז המנזר על ידי ספינות בריטיות, אך הנזירים עמדו בפני ההתקפה והבריטים לא ירדו אל החוף ולא הצליחו לכבוש שטחים בים הלבן.

ב-1920 החליטה הממשלה הסובייטית לסגור את המנזר ובין 1922 ועד 1939 היה המקום לגולאג. תחילה הוא נודע כ"מחנה סולובצקי למשימות מיוחדות" או "ס.ל.ו.נ." (Соловецкий Лагерь Особого Назначения או СЛОН) ועסק בחינוך מחדש, אך מאוחר יותר שונה יעודו מספר פעמים ובשנותיו האחרונות הוא היה מתקן כליאה של הנ.ק.ו.ד. בשנים אלה נאסרו במקום אלפי אנשים ורבים מהם נרצחו או מתו כתוצאה מהתנאים הקשים ששררו במתקן.

בין 1942 ל-1945 פעל באיים בית הספר לקציני ים של הצי הסובייטי הצפוני, ולאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה נותר המקום בפיקוחו של משרד ההגנה הסובייטי עד אמצע שנות השישים של המאה ה-20. בשנים אלה נגרמו למבנים באי נזקים עצומים - מבני אבן נהרסו ללא סיבה של ממש, ומבני עץ נהרסו כדי לעשות שימוש בעץ כחומר להסקה. ב-1967 נפתח מוזיאון בסולובצקי הגדול והחל תהליך השחזור של המבנים.

ב-1990 התירו השלטונות את חידושה של הקהילה הנזירית באיים ובשנת 1992 הוכרז המקום כאתר מורשת עולמית.

מנזר ההשתנות של ישו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראה כללי של המנזר

בארבעה מהאיים (בולשוי סולובצקי, אנזר, מוקסאלמה הגדול ובולשוי זאיאצקי) שוכנים מבני המנזר, לאוורות ומקומות פרישה אחרים, וכן כנסיות, אולם גולת הכותרת של היישוב הנזירי באיי סולובצקי, היא ללא ספק מנזר ההשתנות השוכן לחופו של מפרץ השגשוג (бухта Благополучия) במערבו של האי סולובצקי הגדול. המנזר מוקף בחומות שגובהן 8 עד 11 מטר ורוחבן 4 עד 6 מטר ואשר נבנו בין 1584 ל-1594. בתחום החומות מספר מבנים שהחשובים שבהם מקושרים זה לזה במעברים מקורים. במנזר מספר כנסיות שהחשובות שבהן הן קתדרלת אוספנסקי (1552-1557), קתדרלת פראוברז'נסקי (1556-1564), כנסיית הבשורה (1596-1601) וכנסיית ניקולס משנת 1834. עוד נמצאים במנזר חדר אוכל שגודלו 500 מ"ר, מגדל פעמונים שהוקם ב-1777 וטחנת מים מתחילת המאה ה-17.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


Flag of Russia
סמל אונסק"ו
אתרי מורשת עולמית ברוסיה

המכלול הארכיטקטוני של לאוורת השילוש-סרגייב בסרגייב פוסאדכנסיית העלייה לשמים בקולומנסקויהדרבנטהמכלול ההיסטורי ותרבותי של איי סולובצקיהרצועה הקורונית (עם ליטא) • מנזר פראפונטובמנזר נובודוויצ'יהמכלול ההיסטורי והאדריכלי של הקרמלין של קאזאןהמרכז ההיסטורי של סנקט פטרבורג ואתרים קשוריםהאתרים ההיסטוריים של נובגורודהמרכז ההיסטורי בירוסלבלקיז'יהקרמלין והכיכר האדומה במוסקבההקשת הגאודזית של שטרובה (עם תשע מדינות אחרות) • האתרים הלבנים בוולדימיר ובסוזדלסיחוטה-אליןהרי הזהב של אלטאיימת באיקלהמערכת הטבעית באי וראנגלאגם אובס נואור (עם מונגוליה) • היערות הבתוליים בקומיהרי הגעש של קמצ'טקההקווקז המערבירמת פוטוראנה * המתחם ההיסטורי והארכאולוגי בבולגר