הרצועה הקורונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרצועה הקורונית
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
מדינה Flag of Russia.svg רוסיה, Flag of Lithuania.svg ליטא
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2000, לפי קריטריון 5
Curonian Spit and Lagoon-He.png
חוף רדוד אופייני בסמילטינה
המעבורת בין קלייפדה וסמילטינה
ספינות במוזיאון הימי של ליטא בקופגליס (חלק מקלייפדה) בקצה הצפוני של הרצועה הקורונית
דיונת חול אופיינית ברצועה הקורונית
מטבע ליטאי המנציח את הכרזת אונסק"ו על הרצועה הקורונית כאתר מורשת עולמית

הרצועה הקורונית (רוסית Куршская коса; ליטאית Kuršių nerija; פולנית Mierzeja Kurońska; גרמנית Kurische Nehrung; לטבית Kuršu kāpas) היא חצי אי צר וחולי באורך של 98 ק"מ, החוצץ בין הים הבלטי והלגונה הקורונית.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרצועה הקורונית נמשכת מחצי האי סמבייה (רוסית Земландский полуостров; גרמנית Samland) במחוז קלינינגרד שברוסיה בדרום, ועד למצר צר מול העיר קלייפדה בליטא בצפון. 46 הק"מ הדרומיים של הרצועה שייכים לרוסיה בעוד ש-52 הק"מ הנותרים שייכים לליטא. רוחבה של הרצועה נע בין 400 מטר ל-3,800 מטר.

ברצועה הקורונית נמצאות חוליות הסחף הגבוהות באירופה. גובהן הממוצע הוא 35 מטר אך במקומות מסוימים הן מגיעות לגובה של 60 מטר. הרצועה מוכרזת כפארק לאומי לכל אורכה - הפארק הלאומי קורשיו נרייה (Kuršių Nerijos Nacionalinis parkas) שוכן בחלקה הליטאי והפארק הלאומי קורשסקאיה קוסה (Национальный парк Куршская коса) בחלקה הרוסי.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקלים ברצועה הקורונית הוא ימי ומתון יחסית, והים הבלטי ממתן את הטמפרטורות בכ-3°C ביחס לטמפרטורה השוררת בפנים היבשת. הים גורם גם ללחות יחסית גבוהה המגיעה עד 82% בחורף ולשכיחותו של ערפל השורר בכ-66 ימים בשנה בממוצע. כמות המשקעים הממוצעת מגיעה ל-643 מ"מ בכ-175 ימי גשם בשנה.

הרצועה חשופה לסיכונים מצד גלי הים הבלטי מחד ומצד הרוחות הנושבות באופן קבע במהירות ממוצעת של 5.5 מטר לשנייה מנגד. לנתונים אלה השפעה גדולה במיוחד על חולות הסחף מהם עשויה הרצועה, ורוחבה הקטן מעצים את רגישותה. במאתיים השנים האחרונות השתמרה הרצועה הקורונית בשל פעולת ייעור מתמדת שמנעה את היעלמותה ופיצתה על עצים שאבדו בשריפות.

התיישבות וכלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך הרצועה תשעה יישובים - סמילטינה (Smiltynė), אלקסנינה (Alksnynė), יואודקראנטה (Juodkrantė), פרוואלקה (Pervalka), פראילה (Preila) ונידה (Nida) בליטא; ומורסקוייה (Морское), ריבאצ'י (Рыбачий) ו-לסנויה (Лесное) ברוסיה.

כביש בודד עובר לאורך הרצועה, והעיירה סמילטינה בקצהה הצפוני מקושרת בשני קווי מעבורת אל העיר קלייפדה השוכנת על היבשה למולה. משך הנסיעה במעבורת הוא 15 עד 20 דקות.

עיקר פרנסת תושביה של הרצועה הוא על הדיג והתיירות, והפיכתו של חבל ארץ זה ליעד תיירותי פופולרי העלה חשש לפגיעה במרקם הטבעי והרגיש המתקיים בו.

פרהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוכחות ראשונה של בני האדם בדרומה של הרצועה הקורונית מתוארכת לשנת 8000 לפנה"ס, היינו, לתקופה המזוליתית, אך אלה היו נוודים שלא התיישבו במקום[דרוש מקור]. ישובי קבע קמו במקום רק בשנת 4000 לפנה"ס לערך, ותנאיו איפשרו דיג, צייד וליקוט. התושבים אספו שרף עצים ועיבדו אותו לענבר, עשו שימוש בכלי חרס וקונכיות, בייתו בעלי חיים כמו כלבים וחזירים, וארגו שטיחים.

בסוף התקופה הנאוליתית התבססה ברצועה התרבות הימית, שהייתה שילוב של התרבות המקומית הקודמת ושל השפעות ממרכז אירופה, וממנה נוצרו מאוחר יותר שבטים בלטים מערביים כמו הפרוסים, היטווינגים והקורונים. בתקופה זו החל גידול עיזים וסוסים, ולראשונה בתולדות המקום הופיעה בו חקלאות, בעיקר גידול חיטה ושעורה. בנוסף החלו התושבים להפיק מלח ממי הים.

בתקופת הברונזה (2000 עד 500 לפנה"ס) התקרר האקלים ברצועה הקורונית ונראה כי חלה נסיגה בהתיישבות האנושית במקום בתקופה זו. בשנת 1700 לפנה"ס הציף הים הבלטי את היישובים מתקופת האבן וההתיישבות נדדה למקומות גבוהים יותר. הממצאים מתקופת הברונזה מעטים ביחס לממצאים מהתקופות שקדמו לה, ואיכות הקרמיקה ירדה גם היא. המצב החמיר בתקופת הברזל (500 לפנה"ס עד 1300), ונראה כי ההתיישבות במקום פסקה לחלוטין, אם כי העיר מוחובוייה בקצה הדרומי של הרצועה (ולמעשה מחוצה לה) שימשה מרכז מסחרי בין 800 ל-1016, ויישוב בלטי התקיים בקלייפדה שעל החוף שמנגד לה מאז המאה ה-7.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1253 הקימו אבירי המסדר הליווני את מצודת ממלבורג (Memelburg) במקום בו שוכנת כיום קלייפדה, וחלקה הצפוני של הרצועה בא תחת שליטתו. קלייפדה וצפון הרצועה עברו בשנת 1328 לשליטת המסדר הטבטוני וקו הגבול בין הדיוקסיה של קלייפדה בצפון וזו של סמבייה בדרום חצה את הרצועה לרוחבה. קו גבול זה השתנה אך מעט לאורך מאות השנים שלאחר מכן וקבע במידה רבה את מיקומו של הגבול הנוכחי בין רוסיה וליטא. ב-1372 קמה העיר ריבאצ'י (אז רוסיטן - Rossiten) בדרומה של הרצועה גופה. מ-1525 ועד 1918 השתייכה הרצועה לפרוסיה ולאחריה לגרמניה, אם כי היא נכבשה לתקופות קצרות על ידי שבדיה ורוסיה.

במהלך המאה ה-16 התפשטו החולות ברצועה בשל כריתה מסיבית של עצים ומרעה יתר. החולות כיסו תחתם כפרים שלמים, דבר שהוביל לכך שממשלת פרוסיה החלה בשנת 1825 בתהליך של נטיעת עצים המכסים חלקים גדולים מהרצועה עד היום. במהלך המאה ה-19 הורכב רוב אוכלוסיית הרצועה מקורונים, עם מיעוט גרמני בדרום וליטאי בצפון, אולם הקורונים הלכו והתבוללו, ובתחילת המאה ה-20 הייתה רוב האוכלוסייה במקום גרמנית.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה הרצועה נתונה תחת ניהול צרפתי, וב-1923 חולקה בין ליטא לגרמניה לאורך קו הגבול הנוכחי. לאחר השחרור מהכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה גורשה האוכלוסייה הגרמנית שישבה ברצועה והאזור היה לחלק מברית המועצות. מאז עצמאות ליטא ב-1990 מחלקות רוסיה וליטא את השליטה באזור.

בשנת 2000 הכריז ארגון אונסק"ו על הרצועה הקורונית כאתר מורשת עולמית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיירה פרבלקה בליטא
Magnify-clip.png
העיירה פרבלקה בליטא


Flag of Russia
סמל אונסק"ו
אתרי מורשת עולמית ברוסיה

המכלול הארכיטקטוני של לאוורת השילוש-סרגייב בסרגייב פוסאדכנסיית העלייה לשמים בקולומנסקויהדרבנטהמכלול ההיסטורי ותרבותי של איי סולובצקיהרצועה הקורונית (עם ליטא) • מנזר פראפונטובמנזר נובודוויצ'יהמכלול ההיסטורי והאדריכלי של הקרמלין של קאזאןהמרכז ההיסטורי של סנקט פטרבורג ואתרים קשוריםהאתרים ההיסטוריים של נובגורודהמרכז ההיסטורי בירוסלבלקיז'יהקרמלין והכיכר האדומה במוסקבההקשת הגאודזית של שטרובה (עם תשע מדינות אחרות) • האתרים הלבנים בוולדימיר ובסוזדלסיחוטה-אליןהרי הזהב של אלטאיימת באיקלהמערכת הטבעית באי וראנגלאגם אובס נואור (עם מונגוליה) • היערות הבתוליים בקומיהרי הגעש של קמצ'טקההקווקז המערבירמת פוטוראנה

Flag of Lithuania
סמל אונסק"ו
אתרי מורשת עולמית בליטא

המרכז ההיסטורי בווילנההרצועה הקורונית (עם רוסיה) • הקשת הגאודזית של שטרובה (עם תשע מדינות אחרות) • האתר הארכאולוגי בקרנאווה