תומאס מאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תומאס מאן
6 ביוני 1875 – 12 באוגוסט 1955 (בגיל 80)
Thomas Mann in Noordwijk aan Zee, 1939.jpg
מקום לידה Flag of the German Empire.svg ליבק, גרמניה
מקום פטירה Civil Ensign of Switzerland.svg ציריך, שווייץ
חתימה חתימת תומאס מאן

פאול תומאס מאןגרמנית: Paul Thomas Mann;‏ 6 ביוני 1875, ליבק גרמניה12 באוגוסט 1955, ציריך שווייץ) היה סופר, מסאי ומחזאי גרמני.

מאן היה חתן פרס נובל לספרות לשנת 1929, פרס גתה מטעם גרמניה המערביתפרנקפורט אם מיין) ומטעם גרמניה המזרחיתוויימאר), שניהם ב-1949, ופרס שילר לשנת 1955. הוא נודע בעיקר בנובלות וברומנים הריאליסטיים והאירוניים שלו, המספקים תובנות אנושיות אוניברסליות וחדירה עמוקה לתודעתו של האמן. מאן נחשב לאחד הסופרים החשובים ביותר בתולדות הספרות הגרמנית בפרט, ובספרות העולמית בכלל‏‏.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

1875 עד 1913[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומאס מאן בן 6 בשנת 1881
תומאס מאן בחליפת מלח בשנת 1884

פאול תומאס מאן נולד ב-6 ביוני 1875 בליבק שבצפון הקיסרות הגרמנית (היום בגרמניה). אביו, תומאס יוהאן היינריך מאן, שהיה סוחר-תבואה גדול, נבחר לסנאט של עיר הרפובליקה ליבק וכיהן כסגן ראש-העיר. אמו של מאן, יוליה דה סילווה-ברוהנס, נולדה בריו דה ז'ניירו, והייתה בתו של גרמני בעל מטעים בברזיל שנשא לאישה בת תערובת פורטוגזית-אינדיאנית. היא ניגנה בפסנתר ובמנדולינה. בנה, תומאס, נחשף למוזיקה בזכותה וירש ממנה את טעמו המוזיקלי.

מאן היה נער שקט. בשעשועיו העדיף להתעסק בחנות המסחר של אביו על פני משחקים צבאיים שהיו רווחים בתקופה שבה הזיכרון הקולקטיבי עדיין היה נתון לניצחון במלחמת צרפת-פרוסיה. מאן למד במגמה הריאלית בבית ספרו, אך תיעב את לימודיו והגיע להישגים נמוכים. הוא לא היה תלמיד שקדן במיוחד, ואת רוב השכלתו רכש בעצמו. בעיקר הושפע מכתביהם של גתה, ניטשה וארתור שופנהאואר.

עם התעוררותה של הספרות האופוזיציונית הגרמנית החדשה התחיל מאן לברר, בסיועו של הסופר לעתיד אוטו גראוטוף, את בעיות הנטורליזם והאימפרסיוניזם. מפגש זה, שהתקיים לפני סיום לימודיו, עיצב לעתיד את כתיבתו כמודרנית וריאליסטית.

לאחר מות אביו בשנת 1888, ולאחר סגירת בית המסחר ומכירת בית האצילים שבליבק, העתיקה המשפחה את מושבה למינכן בשנת 1893. מאן נשאר עוד זמן-מה בליבק כדי לסיים את לימודיו בבית הספר, והתרחק למעשה ממשפחתו. הוא נותר לבדו בעיר, שכן מאז מות האב התרופפו היחסים בין משפחתו לשאר בני העיר. חוויה זו הטביעה את חותמה על מאן הצעיר, שגם בהמשך נאלץ לנדוד פעמים רבות ולהתנתק מסביבתו הטבעית. עם סיום שנת הלימודים עזב את ליבק והצטרף למשפחתו במינכן. מעברי מקום אלו באו לידי ביטוי בספרו "בית בודנברוק" - שבו הציר המרכזי נע בין ליבק למינכן.

בהשפעת אחד ממקורבי אמו התקבל מאן כפקיד בחברת ביטוח, ובו בזמן נרשם לאוניברסיטה של מינכן כהכנה לקריירה עיתונאית. כפקיד פרסם את הנובלה הראשונה שלו "נפילה" בכתב-העת "החברה" (Die Gesellschaft). נובלה זו, שהיו בה מסימני הנטורליזם המאוחר, מגלה את סגנונו של מאן, את צורת הכתיבה המיוחדת שלו ואת פעולת הסיום שיש בה אכזבה ברוח הסופר הצרפתי גי דה מופסאן. נובלה זו, שמאן לא מצאה לעתיד ראויה להיכלל בכל כתביו, הקסימה את המשורר ריכארד דהמל (Richard Dehmel) עד כדי כך שהביע את התפעלותו והתרגשותו במכתב למאן: "כה מעטים כיום המשוררים, היודעים לעצב חוויה בפרוזה פשוטה ומלאת-נפש".

דהמל הזמין את מאן לשלוח לו מיצירותיו האחרות לפרסום בכתב העת האמנותי "פאן" (Pan) שעמד לצאת בעריכתו, אלא שמאן החליט ללמוד תחילה את מלאכת הכתיבה לפני שייעשה לסופר של ממש.

קריירה ספרותית מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומאס מאן (יושב) ואחיו הסופר היינריך מאן בעת כתיבת "בית בודנברוק". 1900

בתחילת דרכו התמקד בכתיבת סיפורים קצרים במקביל ללימודיו באוניברסיטת מינכן ולעבודה בחברת הביטוח. הוא פרסם את קובץ הנובלות הראשון שלו "אדון פרידמן הקטן", שכלל בין היתר את הסיפורים "התשוקה לאושר" ו"לואיזכן". הסיפורים הליריים נבנו על פי המסורת הסקנדינבית. כבר כאן הורגשה השפעתו של ניטשה על מאן ועל כתיבתו. הסיפורים עסקו בעיקר באנשים שאינם יודעים לחיות כהלכה ושנולדו עם ליקוי כלשהו שחיבל ביכולותיהם. סיפורים אלו שיקפו במידה רבה את הלך רוחו של מאן באותה תקופה.

בשנת 1897 ערך תומאס מאן מסע לאיטליה, והצטרף אל אחיו, הסופר היינריך מאן, ששהה כבר ברומא, ולבסוף השתכן בוונציה. מאיטליה הביא עמו חזרה לגרמניה כתב יד עבה של רומן, שהתחיל בכתיבתו ברומא וסיים את כתיבתו במינכן כעבור שלוש שנים. בשנת 1901 פורסם הרומן, שלימים נקרא "בית בודנברוק". הרומן מגולל את קורותיהם של ארבעה דורות לבית בודנברוק – משפחה של סוחרים עשירים ורמי יחס בגרמניה של המאה ה-19‎. פרשת שקיעתה האיטית של המשפחה נהפכת בידיו של מאן לפרשת שקיעתו של עולם שלם – גסיסתה של הנפש האירופית, שדווקא משעה שהגיעה אל פסגות העידון הרוחני איבדה את רצון החיים.

רומן זה, שהיה לסאגה בת שבע-מאות עמודים, ביסס את מעמדו של מאן כאחד הסופרים החשובים של המאה ה-20. "בית בודנברוק" הוא רומן ריאליסטי שזכה להערכה רבה, ויש המחשיבים אותו ל"אחרון הספרים הקלאסיים". מכירותיו חסרות התקדים הציבו אותו בראש רשימת רבי המכר הגרמניים.‏‏‏[1][2]

כעבור שנתיים, בשנת 1903, פרסם את קובץ הסיפורים "טריסטאן" וגם את סיפורו "טוניו קרגר", שזכה להצלחה רבה. בסיפור מציג מאן את דמותו של טוניו קרגר, אמן מיוסר שנאלץ לצפות בחיים מרחוק במקום לקחת בהם חלק. הסיפור נכתב בהשפעת הרומן "נילס לינה" מאת ינס פטר יעקבסן. הסיפור "טריסטאן" הוא נוסח סיפורי חדש של מאן לאגדת טריסטן ואיזולדה. בקובץ נכלל גם הסיפור "ארון הבגדים", שנכתב ברוחו של הסופר הנס כריסטיאן אנדרסן. ב-1904 פרסם מחזה בשם "פיורנזה" (Fiorenza) שזכה להצלחה מסוימת. זהו המחזה היחיד שכתב מאן מימיו.

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת מאן בשנת 1909. אריקה וגולו יושבים. התינוקת שבידי קטיה היא מוניקה

בשנת 1905 נישא מאן לקטיה פרינגסהיים, בתם של הדוויג דוהם ואלפרד פרינגסהיים, שנמנה עם המתמטיקאים החשובים בזמנו בגרמניה, ובת להורים יהודים מתבוללים.‏‏

באותה שנה נולדה בתם הראשונה אריקה (1905–1969) ולאחריה קלאוס (1906–1949, התאבד), גולו (1909–1994), מוניקה (1910–1992), אליזבת (1918–2002) ומיכאל (1919–1977, התאבד).

בשנת 1911 נסעו בני הזוג לנופש בוונציה. באותו הזמן התרחשו כמה מקרים של מגפת כולרה בעיר, והדבר הוסתר על ידי השלטונות. במהלך החופשה פגשו משפחה פולנית ששבתה את לבו של מאן. כל פרטי המקרה, לרבות סיפורה של המשפחה הפולנית, הובאו על ידי מאן בנובלה "מוות בוונציה" שראתה אור ב-1912. "מוות בוונציה" נחשבת למעולה שבנובלות של מאן ולאחת מפסגות הסיפורת של המאה ה-20. דמותו של גיבור העלילה, אשנבאך, נבנתה על פי דמותו של המלחין גוסטב מאהלר, שהיה נערץ על מאן ונטה למות בעת כתיבת הנובלה.

ב-1912 חלתה קטיה בשפעת ונאלצה להתאשפז בסנאטוריום (בית הבראה) בדאבוס שבשווייץ. מאן התאכסן במשך כשלושה שבועות בפנסיון קטן ליד הסנאטוריום. שם, בשנת 1913, התחיל בכתיבת רומן האידאות "הר הקסמים", שאותו סיים בשנת 1924‏‏.‏[3] "הר הקסמים" הוביל לימים לזכייתו של מאן בפרס נובל לספרות.

1914 עד 1929[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת מלחמת העולם הראשונה בלט מאן ככותב מסות. מסתו הארוכה "פרידריך והקואליציה הגדולה" (Friedrich und die große Koalition) וכרך ה"בחינות של אדם בלתי-פוליטי" (Betrachtungen eines Unpolitischen) מכילים את תמצית השקפותיו הפוליטיות השמרניות בתקופת המלחמה האירופית. לפי תורתו של מאן, מוטב היה לגרמנים להניח למאורעות לשלוט כחפצם מאשר לשאוף לשנות אותם כל הזמן. מאן לא נסחף אחרי התלהבות העם לצאת למלחמה, אם כי תמך בה דה פקטו. לשיטתו, על גרמניה היה לשמור על מסורתה ההומאנית גם במלחמה. מאן הבלתי פוליטי גיבש את דעתו במלחמה כדמוקרט רפובליקאי. לדעתו, הרפובליקה היא האחדות העממית של מדינה ותרבות, וצורת הדמוקרטיה אינה מעלה ואינה מורידה כל עוד היא פועלת בהתאם לעקרון ההומאניות. מאן מתח ביקורת קשה על התעמולה של מדינות ההסכמה, שסיווגו את הגרמנים כעם ברברי. הוא התייחס למלחמה כקונפליקט רוחני יותר מאשר כשדה קטל מדמם. בשל תמיכתו במלחמה נותקו היחסים בין מאן לאחיו הסופר היינריך מאן, שהיה בעל דעות פציפיסטיות‏‏.‏[4]

רפובליקת ויימאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה שב מאן לעיסוקיו הספרותיים. בשנת 1918 פרסם את הנובלה "אדם וכלבו" ואת "השיר על הילד הקטן". במהלך זמן זה עבד על הרומן "הר הקסמים" (1924), שכתיבתו ארכה שבע שנים. ב"הר הקסמים" תופס מאן את הדמות הרוחנית של תרבות אירופה בתחילת המאה ה-20 ומעבירה אל תוך האווירה של סנאטוריום שווייצרי. הרומן נכתב בהשראת הרומן המפורסם של גתה "וילהלם מייסטר", וברוח ה-fin de siècle.

בשנת 1918 קיבל מאן תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בון. עם עליית הנאצים והגירתו לארצות הברית בשנת 1933, נשלל ממנו התואר. עם נפילת הרייך השלישי הוענק התואר למאן מחדש ב-13 בדצמבר 1946.

המסות הביקורתיות שכתב מאן באותה תקופה לא נסבו עוד על מלחמת העולם הראשונה או על אופן גיבושה של המדינה החדשה אלא על סופרים שאליהם הרגיש קרבה רוחנית כדוגמת נובאליס, היינה, וולט ויטמן, תיאודור פונטאנה, הנריק איבסן, טולסטוי, ג'וזף קונראד, אנדרה ז'יד ועוד‏‏.‏[5] בסיפור "טירוף מערכות וסבל מוקדם" (1925) מתאר מאן באירוניה מלנכולית את המבוכה המוסרית שבאה בעקבות הכאוס של שינוי הערכים באירופה. הנובלה "מאריו והקוסם" (1929) נכתבה כניסיון מודע ומכוון להתחקות על טבעו של הפאשיזם ולחשוף את המנגנונים הפסיכולוגיים ואת יסודות היפנוזת ההמונים העומדים ביסודו. הנובלה, שנכתבה לפני התקוממות הפאשיזם, נתגלתה כנבואית שכן מאן רמז בה שאין להיאבק בפאשיזם אלא באמצעות מאבק אלים‏‏.‏[6]

פרס נובל לספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיפלומת הנובל של מאן. ברקע מצוירים קווי הנוף של ליבק, עיר הולדתו, שבה מתרחשת עלילת ספרו "בית בודנברוק", אשר בגינו זכה בפרס.
מאן וקטיה בסטוקהולם, שבדיה ביום הענקת הפרס. 10 בדצמבר 1929

בשנת 1929, 29 שנים לאחר סיום כתיבת הרומן הראשון שלו "בית בודנברוק". זכה תומאס מאן בפרס נובל לספרות‏‏:‏[7]

Cquote2.svg

בעיקר עבור הספר האדיר, "בית בודנברוק" שזכה בהתמדה להכרה מוגברת כאחת העבודות הקלאסיות של הספרות המודרנית

Cquote3.svg
– נימוק חבר השופטים, פרס נובל לספרות 1929

לדעת אשתו של מאן, הזכייה בפרס נובל לא הייתה מתרחשת אילולא פורסם הר הקסמים. וכך כתבה בספרה‏‏:‏[8]

Cquote2.svg

אכן, פרס נובל לא בא כהפתעה גמורה, לאיש לא. זה זמן רב דיברו על כך: כבר שנה קודם לכן נקבו בשמו של תומאס מאן כמועמד לפרס. הקול שהכריע לטובת הענקת פרס נובל היה קולו של גרמניסטן, בֶק שמו, פרופסור בק. פרופסור בק לא חיבב את "הר הקסמים". כשראה הספר אור בשנת 1924 כתב, כי הספר הוא גרמני כה מובהק, גרמני באורח בלעדי שלא יתרגמו אותו לשום שפה אחרת [...] אולם "הר הקסמים" ביסס למעשה את תהילתו [של מאן] בתבל כולה. בזכותו אף זכה בפרס. אולם האדון בק הצדקני לא אבה להודות באמת הזאת, ובתעודה [של פרס נובל] אמנם כתוב, כי הפרס הוענק לתומאס מאן בראש ובראשונה בזכות "בית בודנברוק". הייתה זו כסילות מצד בק ומלבד זאת גם דבר שאין הדעת סובלתו, שהרי ככלות הכל ראה "בית בודנברוק" אור ב-1901. נמצא אפוא כי מן הדין היה להקדים את הענקת הפרס ב-25 שנה; בשנת 1929 לא היה עוד טעם לכך.

Cquote3.svg

בנאום הזכייה שלו, הקדיש מאן את הפרס "לבני עמי ולארצי הפגועה."‏‏‏[9] הדברים נאמרו לפני עליית הנאציזם ובזמן שמצבה של גרמניה היה בשפל חסר תקדים. בכך חזר מאן על המוטיבים שהדריכו אותו בזמן מלחמת העולם הראשונה והוצגו בפני הקהל הרחב כבר אז במסותיו‏‏.‏[10] שווי הפרס, שהסתכם במאתיים אלף רייכסמארק, נגזל ממאן על ידי הנאצים עם הגירתו מגרמניה הנאצית בשנת 1933.

1930 עד 1937[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי שהותו של מאן בקיסנאכט הוסיף לכתוב את הרומן "יוסף ואחיו", שחלקו הראשון התפרסם כבר ב-1933. דמותו של יוסף המקראי נראתה בעיניו כ"אבטיפוס" של האמן ובעצם של דמותו שלו. אישית ראה מאן ביצירה זו את יצירתו הטובה ביותר, המהותית ביותר והחשובה ביותר‏‏.‏[11] להבדיל משאר הרומנים של מאן, אין ביצירה זו קשר ממשי לאדם כלשהו מהמציאות. במהלך שהותו בקיסנאכט סיים מאן את הכרך השני ("יוסף בימי עלומיו") והשלישי ("יוסף במצרים"). לכתיבת החלקים המתקדמים של הרומן קדמה נסיעת מחקר למצרים ולארץ ישראל במרץ 1930, שנה לאחר קבלת פרס נובל לספרות שהקנה לו מוניטין בינלאומי. במסע הפליגו מאן וקטיה לכל אורך הנילוס עד אסואן, שם ראה כל שביקש לראות לצורך המשך כתיבת הרומן. ממצרים נסעו מאן ואשתו לארץ ישראל, אולם עוד בקהיר חלתה קטיה בדיזנטריה ונשארה זמן מה בבית חולים במצרים. מאן נסע לבדו לארץ ישראל, שכן התחייב להרצות בירושלים. כעבור זמן מה חלה גם הוא וסבל בעיקר משלשול חמור ומכאבי בטן עזים. כאשר הצטרפה קטיה למסע נאלצה לשהות בבית החולים הגרמני בירושלים בשל מחלתה. לאחר זמן מה הצטרף אליה גם מאן בשל מחלתו.‏[12]

בבית החולים ביקר אותו הסופר ר' בנימין כנציג אגודת הסופרים העברים. במיטת חוליו סיפר מאן, שהיה תשוש לגמרי, שהתרשם עמוקות מן המעט שהספיק לראות. בירושלים שמע על האוניברסיטה העברית הצעירה מפי יהודה לייב מאגנס, ובסוד הספרייה הנבנית הביא אותו שמואל הוגו ברגמן. הוא ביקר גם בקיבוץ קריית ענבים ובתל אביב, שאותה תיאר כ"עיר ובה רחובות יפים וטכניקה אירופית", ונפעם למראה "שוטר, נהג וראש עיר, גם סופר ומנקה רחובות שיהודים הם, יהודים הדוברים וכותבים עברית, עוסקים בספורט והולכים לאופרה עברית". ובכל זאת נותרה בבני הזוג תחושה של החמצה. גם המפגש המיועד עם ביאליק לא יצא אל הפועל‏‏.‏[13]

בשנת 1947, שנה לפני הקמת מדינת ישראל, אמר מאן בנוגע ליישוב היהודי בארץ ישראל:‏[14]

Cquote2.svg

רגש היושר הפנימי שלי אומר לי, כי ליהודים הרשות המלאה לבוא לארצם. ולא רק בזכותם ההיסטורית רשאים הם לכך, אלא גם בזכות מה שהם עוללו בארץ ישראל. ביקרתי בארץ לפני 17 שנה ולא אשכח את הרושם הכביר שעשו עלי שתי תופעות, האחת היא תחיית השפה העברית, דבר שלא יאומן ושלא הייתה דוגמתו בכל תולדות האנושות. והדבר השני - אף הוא מהפכה, אני מתכוון לדור החדש שקם שם לחיים.

Cquote3.svg

בשנת 1949, כעשרים שנה לאחר אותו ביקור וכעבור שנה לתקומת מדינת ישראל, סיכם מאן את רשמיו בראיון לעיתון דבר:‏[15]

Cquote2.svg

למותר לחזור ולהטעים את רגשות אהדתי לרעיון הציוני, בפרט בשעה זו, לאחר שרעיון זה נתגשם בחיים. הן את רגשותיי אלה הבעתי באוזניכם עוד בשנת 1930, בימים שבהם לא היה זה מן הדברים המקובלים. היה זה לאחר ניצחונם הראשון או השני של הנאצים בבחירות הכלליות בגרמניה. [...] אחד הדברים החשובים ביותר במאורעות השנה שעברה הוא שהרעיון הצודק נחל ניצחון! הרעיון ניצח משום שהיה צודק. הכרה זו מרנינה את לבי ומחזקת את תקוותי. עוד לפני זמן ניכר נתתי את דעתי על רעיון המדינה היהודית, שיביא ברכה לא רק לאזרחיה אלא גם ליהודי העולם כולו. [...] אמונתי הבלתי-מעורערת, כי בשטח האמנותי, ולא רק החברתי ואפילו המדיני, עתיד העולם לקבל שוב ערכים חדשים ורעיונות חדשים שיצאו מישראל, מארץ ישראל ומעם ישראל, שהוא כעוף-החול, בין אומות העולם.

Cquote3.svg

מאן הדגיש, כי לדעתו, על התנועה הציונית להימנע מעוול כלפי העם הערבי, וסבר כי מתוך אהדה בין שני העמים תימצא הדרך להבנה הדדית. על רעיון קבוצת "ברית שלום" בהנהגתו של יהודה לייב מאגנס אמר כי הוא "מוצא חן בעיני".‏[14]

הגירה מגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאן מאזין למוזיקה. 1932

בבחירות לרייכסטאג של שנת 1930 הגדילו הנאצים משמעותית את כוחם. מאן, שהביע דאגה מעליית המפלגה הנאצית, נשא ב-17 באוקטובר 1930 נאום באולם בטהובן בברלין, שהוכר בהיסטוריה תחת השם "הפנייה הגרמנית" (Deutsche Ansprache. Ein Appell an die Vernunft). מאן כינה את הנציונל-סוציאליזם "גל ענק של ברבריות אקסצנטרית וגסות-רוח פרימיטיבית של דמוקרטיית ההמונים" וכן "עווית-המון, שאון-אורוות, הללויה ועוד כהנה וכהנה חזרות מונוטוניות על סיסמאות, עד שכולם מעלים קצף מפיהם". הוא תהה על מקורותיה של תופעה זו, ושאל האם "המודל של צייתנות פרימיטיבית, טהורת-דם, פשוטת לבב ותבונה, אחידת שורות, כחולת עיניים וכנועה, הפשטנות הלאומית המושלמת הזו" יכול להתממש ב"עם מתורבת, בשל ורב ניסיון כמו העם הגרמני".‏[16]

במהלך ההרצאה השתחלו לתוך הקהל, שהורכב ברובו מרפובליקנים וסוציאל-דמוקרטים, מספר פעילים נאצים ובראשם המחזאי האוסטרי ארנולט ברונן. תומכי הנאצים ניסו להפריע למהלך הנאום בקריאות ביניים כדי שייאלצו לפזרו, אך לא עלה בידם להפסיקו. בסיום ההרצאה הגיעו מספר התרעות על התנקשות מתוכננת במאן, ועל כן הוא נמלט דרך יציאה סודית מהמקום בעזרת ידידו, המנצח היהודי ברונו ולטר. למחרת פרסם עיתון נאצי תצלום מגמתי מהאירוע, שבו נראה הקהל מפנה את עורפו למאן, ובתחתית התמונה נכתב "תומאס מאן מרצה". הכתבה הוכתרה בכותרת: "אויב הנאצים".‏[17] תומאס מאן נמנה עם המתנגדים הבולטים והחשובים ביותר של הנאציזם, אך קריאותיו בנושא זה הדהדו מבלי שנשמעו.

תומאס ואחיו היינריך מאן, היו מהסופרים החשובים הבודדים שהתייצבו מול הנאצים, בניגוד לסופרים אחרים שלא העזו לעשות זאת. בקיץ 1932 שהה מאן בבית נופש בעיירה נידה שבליטא, שם המשיך לכתוב את הרומן "יוסף ואחיו". באותה תקופה התרחשו מספר תקריות בין חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה למפלגה הנאצית בפוטמקה שבשלזיה. הנאצים רצחו מספר פועלים סוציאל-דמוקרטים שהתנגדו להם והשפילו אחרים. לאחר המקרה שיגר היטלר מברק ברכה לרוצחים ובו כינה אותם "ידידים שלי" ואף נשבע להם שבועת אמונים. בתגובה כתב מאן עבור העיתון "ברלינר טאגבלאט" מאמר זועם שנקרא "מה שומה עלינו לדרוש" (Was wir verlangen müssen), ובו נקט עמדה תקיפה נגד הנאצים וגינה אותם בחריפות על פרעות הרצח, אך המאמר לא פורסם במלוא חריפותו.

כעבור זמן מה נאם מאן נגד הנאצים בפני קבוצות פועלים בווינה. נאומו של מאן, "אמירת הן לסוציאליזם" (Bekenntnis zum Sozialismus), הודפס בכתב עת סוציאליסטי.

עם עליית המשטר הנאצי והתחזקותו, הגיע המפנה המרכזי בחייו של מאן. ב-27 בפברואר 1933 התרחשה שריפת הרייכסטאג ולאחריה, ב-5 במרץ, נערכו הבחירות לרייכסטאג בזמן שרוב הקומוניסטים והסוציאליסטים נאסרו בהוראת הנאצים. למרות ההתלבטויות, העדיף מאן להישאר עם משפחתו מחוץ לגרמניה.

בהמשך, כאשר נדרשו כל חברי אגף השירה באקדמיה הפרוסית לאמנויות להצהיר אמונים למשטר הנאצי, שלח מאן מכתב התפטרות לנשיא האקדמיה מקס פון שילינגס. ספריו הועלו באש בשריפת הספרים ב-10 במאי 1933 ביחד עם אלו של אחיו היינריך ובנו קלאוס, בטענה כי הם שייכים ל"אמנות המנוונת" כפי שהגדיר אותה היטלר, הכוללת גם את "האמנות היהודית", "האמנות הבולשביקית" ו"האמנות הבינלאומית".

מאן לא יכול היה לחזור לגרמניה הנאצית אלא אם היה מצהיר כי טעה בהשקפתו וכי נוכח בינתיים כי הנאצים רוצים בטובתה של גרמניה ובהתחדשותה. הנאצים שידלו את מאן לחזור לגרמניה, על אף עמדותיו הידועות, ואף הבטיחו לו כבוד כיאה לסופר קאנוני ולקלאסיקון חי.

כעבור זמן מה התכונן מאן לערוך מסע קצר מטעמי בריאות עם אשתו וילדיו אל סאנארי-סיר-מר (Sanary-sur-Mer) שבסביבות טולון שבדרום צרפת. במקום התקבץ חוג גדול של מהגרים גרמנים ובהם היינריך מאן אחיו, יוליוס מאיר-גרפה, רנה שיקלה וליאון פויכטוונגר. מאן הרגיש שם בנוח ואף חזר לעבודתו.

בתגובה למאמר נוסף שכתב מאן, בגנות המדיניות הגרמנית כלפי הספרות היהודית וספרות המהגרים, נשללה האזרחות הגרמנית מכל בני משפחתו של מאן. הוא קיבל אזרחות צ'כוסלובקית והשתמש בה עד התאזרחותו בארצות הברית.

אריקה, בתו הבכירה של מאן, הצליחה לנסוע למינכן לאחר ההפיכה הנאצית ולהציל את כתב היד של "יוסף ואחיו" ועוד כמה כתבי יד מהבית שהוחרם על ידי הרשויות. כל שאר כתבי היד - החל מ"בית בודנברוק" והנובלות הראשונות ועד חליפות המכתבים האחרונות עם אישים שונים - אבדו בשל ההגירה.

מצרפת נסע מאן חזרה לשווייץ. אחת הסיבות העיקריות לעקירה מצרפת לשווייץ הייתה רצונם של מאן וקטיה כי שלושת ילדיהם הקטנים שעדיין היו בגיל בית-הספר יתחנכו במחוז דובר גרמנית. המשפחה התגוררה בעיר קיסנאכט (Küssnacht) שליד ציריך.

1938 עד 1955[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר לארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאן עם אלברט איינשטיין, 1938

ב-21 בפברואר 1938, לאחר האנשלוס באוסטריה, ועידת מינכן והפלישה לצ'כוסלובקיה, התחילה שווייץ הידידותית להיראות מסוכנת בעיני בני הזוג מאן ולפיכך הם עקרו לארצות הברית, שם קיבלו השלטונות את פניו של מאן עם כל הגינונים השמורים לסופר במעמדו. מצד הציבור נחשב מאן לאחד הסופרים החשובים ביותר של אירופה, אם לא החשוב שבהם, בעיקר בשל ספרו "הר הקסמים" שזכה לתפוצה גדולה ונחשב לקלאסיקה באמריקה עוד בחייו של מאן. בביקורו הראשון של מאן בארצות הברית בשנת 1934 סיקרה העיתונות בהרחבה את בואו ואף נערכו לכבודו ארוחות חגיגיות וקבלות פנים מיוחדות. האקדמיה, שהעריכה מאוד את הישגיו של מאן ואת עמידתו העיקשת נגד הנאציזם, קידמה את פניו במגוון רחב של כיבודים. אוניברסיטת הארוורד העניקה לו תואר דוקטור לשם כבוד לצדו של אלברט איינשטיין, ואוניברסיטת פרינסטון הציעה לו משרת פרופסור במחלקה לספרות, שאותה קידם בברכה. הממשל חפץ ביקרו של מאן, ולא רק מסיבות פוליטיות על רקע המשבר העולמי. כחלק מההתייחסות המכבדת כלפיו אף הזמין הנשיא רוזוולט את מאן ואשתו ל"dinner party" בבית הלבן, ובהמשך שמרו על קשר אישי עמם.

ניסיון ההתנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1939 נסע מאן שוב לאירופה לרגל ועידת מועדון פא"ן – איגוד הסופרים הבינלאומי (International PEN) שהתקיימה בסטוקהולם שבשבדיה. לאחר שהתברר כי הוועידה לא תתקיים נסעו מאן ואשתו ממאלמה דרך אמסטרדם אל לונדון בדרכם חזרה לארצות הברית. הטיסה, שהייתה בגובה נמוך ביותר, הרגיזה את אשתו ששאלה את הדיילת לפשר הדבר. היא נענתה כי שלטונות גרמניה הנאצית הרשו למטוס לטוס על פני שטחם בתנאי שיטוס קרוב מאוד לפני השטח ובמהירות מינימלית. הדרישה המוזרה הובנה רק יום לאחר מכן כאשר מאן התבשר כי באותו המסלול נהרג אחד מנוסעי מטוס מצליפות חיל האוויר הגרמני שטעה בזמנים וחשב כי מדובר במטוס שבו טס מאן. היה ידוע לנאצים על שהותו הזמנית והחד-פעמית של מאן באירופה, והם כבר לא הסתירו את רצונם להרוג את מי שלא נענה לדרישותיהם עד כה, ושכעת שימש בארצות הברית כדוברה הראשי של "גרמניה האחרת". לאחר שובם של מאן ואשתו לניו יורק הם נפגשו עם חבר של הנהלת בית ההוצאה לאור של מאן שהכריז בפניהם: "And now you are here for good" (וכעת אתם כאן לצמיתות).‏[18]

בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת פרינסטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעבר לארצות הברית היה נוח לבני הזוג מאן בעיקר בשל פרסומו של "הר הקסמים". מאן ומשפחתו מצאו בית בפרינסטון שבניו ג'רזי שהיה לשביעות רצונו של מאן בעיקר בגלל הדמיון הרב בינו לבין ביתו שבמינכן. המקום נעם למאן גם בשל משרת הפרופסור שקיבל באוניברסיטת פרינסטון, ובעיקר בגלל חוג מכריו מגרמניה ששהו בארצות הברית. בקרבת ביתו של מאן התגוררו אנשי רוח רבים שהיגרו כמוהו מגרמניה הנאצית והיו לבאי ביתו ולידידיו הקרובים, כדוגמת ברונו ולטר, פרנץ ורפל, מקס ריינהרדט, הרמן ברוך ואריך קאלר. מאן גם התיידד מאוד עם אלברט איינשטיין שהיה שכנו.

הקושי המרכזי שעמד בפני מאן היה השפה. אנגלית לא הייתה אחת מהשפות שלמד בצעירותו, כלטינית וצרפתית, והוא לא ידע להשתמש בה כראוי. לכן נמנע מלנאום או לכתוב בה. במשך הזמן רכש מאן את השפה האנגלית בעיקר בשל היותו לדוברה הראשי של "גרמניה האחרת" במהלך מלחמת העולם השנייה. יצירתו "דוקטור פאוסטוס", שנכתבה בימי שהותו המאוחרים בארצות הברית, נכתבה אמנם בגרמנית, אולם בה כבר השתמש מאן בציטוטים בשפה האנגלית.

במקביל לכתיבת הכרכים השונים של "יוסף ואחיו" כתב מאן את הרומן הביוגרפי "לוטה בויימאר" (1939) המציג את חייו של הסופר הגרמני הדגול, יוהאן וולפגנג פון גתה, לעת זקנה. מאן מיזג בכתיבתו מצורת הכתיבה של גתה כאמצעי לשמירת רוח הזמן וגוון של תקופת המאה ה-18. מאן מציג בספר את ביקורה האמיתי מ-1816 של שרלוטה, אהובתו של גתה בצעירותו, אצל גתה לעת זקנתם. מתוך המונולוגים והשיחות המסוגננים בקפדנות רבה מצטיירת דמותו של האמן בימי זקנותו, כשדרך חייו קרבה לקצה. ב-1940 פרסם מאן את הנובלה "הראשים המוחלפים" שעיקר עיסוקה בסימבוליזם מיסטי על רקע של סיפור עם הודי.

בשנת 1940, עברו מאן ורעייתו לקליפורניה והשתקעו בה. בשנת 1944, קיבלו תומאס מאן ורעייתו אזרחות מטעם ארצות הברית.

"מאזינים גרמנים!"[עריכת קוד מקור | עריכה]
המהדורה הגרמנית של "מאזינים גרמנים!" משנת 1945

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החל מאן בכתיבת קובץ המכתבים "מאזינים גרמנים!" אשר יועד לתושבי גרמניה הנאצית שאותה נאלץ לעזוב ב-1932. במקור, ראה הקובץ אור בבית ההוצאה אלפרד א. קנופף (Alfred A.Knopf) בשנת 1943. באותו הזמן שודרו מן הקובץ עשרים וחמישה מכתבים בגלי רדיו ארוכים ובינוניים בידי הבי בי סי (BBC) לגרמניה הנאצית כחלק ממאמצי התעמולה של בנות הברית מאוקטובר 1940 עד אוגוסט 1943. שם המקבץ נקרא בשפה הגרמנית, "Deutsche Hörer!" ("מאזינים גרמנים!") שכן במילים אלו נפתחו המכתבים וכן התסכיתים. על אף שהקובץ פורסם לראשונה בשנת 1943 בניו יורק והיה מיועד לתושבי גרמניה הנאצית, הוא לא הגיע לשם בשל החרם שהוטל על כתבי מאן. לעומת זאת התסכיתים המשודרים זכו לתהודה רבה בשל מעמדו הרם של מאן בגרמניה כדמות מוסרית ראשונה במעלה. האזרחים הגרמנים נקראו להתמרד ולמגר את העריצות, שהושתתה לפי מאן על "פרוורסיה של רעיונות הרומנטיציזם וסילוף העומק הגרמני."‏[9] באחד מהשידורים, אשר היה יוצא מן הכלל מבחינת עזות הדברים שהוטחו כנגד הנאצים כדוגמת השוואת החיילים הגרמנים לרוצחים שפלים אשר טובחים כל דבר הנקרה בדרכם כולל שבויי מלחמה, כתב:‏[19]

Cquote2.svg

היודע העם הגרמני מה נעשה בשמו? ואם הוא יודע זאת, אל יתפלא על אשר לאור עובדות כאלה הופכת הקריאה להשמיד את הנאצים לקריאה להשמיד את הגרמנים בכלל. כל עוד העם הגרמני לא יגיע לידי הכרה, כי הוא עם ככל העמים עם יתרונות מסוימים וחסרונות מסוימים, לא ימצא לעצמו מקום בין העמים ולא יוכל לקחת חלק בבנין עולם חדש ובפיתוח התרבות.

Cquote3.svg

לשידורים אלו הייתה גם חשיבות עליונה בנוגע לדיווח על מצב היהודים תחת שלטון גרמניה הנאצית. מאן היה לסופר הגרמני הראשון, ולאחד מראשוני הדוברים אשר התריעו עוד במהלך המלחמה על השואה המתבצעת ביהודים באושוויץ.‏‏‏[20]

מלבד קובץ זה פרסם מאן מספר קבצים נוספים ומאמרים רבים המנתחים את המצב של גרמניה והגרמנים בזמן המלחמה ולפניה תוך אזהרה ברורה מן ההשלכות העתידיות ההרסניות. בקובץ המאמרים "זאת המלחמה" משנת 1940 כתב‏‏:‏[21]

Cquote2.svg

כיצד יכולים הגרמנים לשאת את שפלותם הלא-אנושית של שליטיהם הנוכחיים? כיצד יכולים הם לסבול את זעפנותם המושחתת ואת רוגזם, את חוסר כל זיק של רוחב-לב בישותם, את הנאתם הפחדנית מרמיסת חלשים, מהשפלת עמיתיהם, מגרימת כל מיני ייסורים גופניים ונפשיים? עם גרמניה האומלל, כיצד מוצא חן בעיניך התפקיד המשיחי שנועד לך לא על ידי אלוהים ולא על ידי הגורל, אלא על ידי קומץ בני אדם מופקרים ושיכורים מדם? מרה ואפלה היא הדרך אל המטרה שהם הציגו לך, ואיום יהיה מצבך משתשיג את המטרה. התבודדות, שנאת העולם כולו, שלילת זכויותיך האזרחיות והרוחניות ואבדן דברים רבים אחרים - כל אלה מונו לך לעולמים.

Cquote3.svg
בקליפורניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו בפרינסטון, גם בקליפורניה התרכזה מושבה שלמה של פליטים גרמנים, בהם סופרים, מוזיקאים, אנשי קולנוע ותיאטרון. רובם הגיעו לשם אחרי הזוג מאן ובעיקר בעזרתם, שכן מאן היה אדם מבוסס וידוע בארצות הברית לעומת שאר הגולים שלא מצאו כמעט עבודה. היחסים בין חברי הקהילה היו טובים מאוד ושררה ביניהם הרגשת השתייכות לאחר שנים רבות של נתק מגרמניה וממורשתה.

למרות תמיכתו של מאן בחבריו לקהילה, היו סופרים שחשו עצמם בארצות הברית מקופחים לעומתו ונלחמו בו עד חורמה. המקרה הקיצוני ביותר היה סכסוכו עם הסופר היהודי-גרמני אלפרד דבלין. יצירתו של דבלין לא התקבלה בהצלחה בארצות הברית ולכן מצבו הכלכלי הלך והידרדר. מאן שהכיר בחשיבותו כסופר האריך לו את חוזה העבודה הפיקטיבי עם חברות הסרטים MGM והאחים וורנר שאפשרו לסופרים פוליטיים להגר לארצות הברית ולזכות בקיום בטוח. מאן נאחז בכל הזדמנות שהיא להבליט את כישרונו של דבלין‏‏‏[22] ואף הזרים אל קופתו של דבלין כסף פרטי מפעם לפעם. אף על פי כן, חש דבלין כי מאן גוזל לו את ההצלחה, ולכן תקף אותו בסדרה של מאמרי שטנה שרובם ככולם לא היו מבוססים ואף הראו כי דבלין אף לא קרא את יצירתו של מאן‏‏.‏[23] גם במישור המשפחתי המצב לא היה טוב יותר. בין האחים היינריך ותומאס מאן לא שררו באותה העת יחסי קרבה. הם אף לא דיברו זה עם זה במשך שנים בימי שהותם בארצות הברית. אף על פי כן המשיך מאן לתמוך באחיו העני שספריו כמעט ולא נמכרו בארצות הברית.

בשנת 1945, עם מלאות לו 70 שנה, התגלתה אצל מאן מחלת סרטן הריאה. הוא נדרש לעבור ניתוח מורכב בשיקגו, בו הוצאו מגופו חלקי ריאה ממאירים. הניתוח הצליח אולם מאן סבל מבעיות רפואיות נילוות במשך תשע שנים נוספות. מאז הניתוח חזר והתהדק הקשר בין תומאס מאן לאחיו היינריך, ובא לקצו הסכסוך ארוך השנים בין האחים.

קומוניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]
כריכת תיק החקירה נגד תומאס מאן ב-FBI. התיק שוחרר לציבור בשנת 2004

עם מותו של הנשיא האמריקני רוזוולט בשנת 1945, ובעיקר בתקופת המקארתיזם חש מאן שלא בנוח בארצות הברית. השלטונות החלו להתנכל לו מחשש שהוא קומוניסט וזאת בשל הצהרותיו בעד הסוציאליזם.‏[24] מיקיר הממשל נהפך מאן לנרדף למרות התנגדותו הרעיונית לקומוניזם‏[25] והבולשת הפדרלית האמריקנית (FBI) אף ערכה אחריו מעקבים טורדניים הן במישור הפרטי והן במישור הציבורי.‏[26]

בשנים שבהן ישב מאן בשווייץ‏[27] אמר בנוגע לסוגיה זו כי:‏[9]

Cquote2.svg

[...] אמריקה היא כיום אזור של לחץ-יתר. אך למזלם של האמריקאים עוד קיימת ההפרדה בין חיי הספרות וחיי הפוליטיקה. [...] ובכל זאת, אף שאיני יכול לומר, כי שרוי אנוכי באירופה באווירה חופשית יותר, הריני מרגיש עצמי כאן חופשי יותר. אף אם ייראה הדבר כפרדוקס לגבי הדמוקרטיה הגדולה בעולם נדמה לי, כי אוירת-לחץ זו היא שלב בהתפתחותה של לאומיות השרויה עדיין בתהליך של התבגרות. [...] כשאני לעצמי אחזיק תמיד טובה לארצות הברית על המקלט שניתן לי שם בימי היטלר.

Cquote3.svg

בראיון שנערך עם קטיה מאן חמש שנים לאחר מותו, היא סיפרה על שיקוליו המוסריים של בעלה בעניין זה:‏[28]

Cquote2.svg

תמיד ביקש [מאן] להבדיל בין קומוניזם לנאציזם! [...] בקומוניזם הרי יש גם איזו בשורה לעתיד. על אף כל העוולות [...] ואולם בנאציזם? (בזעם גובר והולך) היכול הנאציזם לעמוד בביקורת ההגיון האנושי? ההיה משהו דומה לו בהיסטוריה האנושית? ששה מיליונים! זה אינו בקטגוריה של השוואה בכלל לתנועה או אידאה אנושית.

Cquote3.svg

על הפרדה מוחלטת זו בין הנאציזם לקומוניזם, תוך ראייה מפוקחת הן בחסרונותיו של הקומוניזם הסובייטי והן באכזריותו הברוטלית של הנאציזם הגרמני, כתב מאן בנחרצות בספרו דוקטור פאוסטוס:‏‏‏[29]

Cquote2.svg

בתור אדם מתון ובן ההשכלה מקננת בי אמנם אימה טבעית מפני המהפכה הרדיקלית והדיקטטורה של המעמד הנמוך, שלאור הרקע שלי אני מתקשה לצייר לי בדמיוני את תמונתה אלא כאנרכיה וכשלטון האספסוף, בקצרה - כהרס התרבות. אבל כשאני נזכר באנקדוטה הגרוטסקית, כיצד שני מושיעי האתוס האירופי היטלר ומוסוליני, נתמכי ההון הגדול, הגרמני והאיטלקי, פסעו יחדיו דרך אולמות גלריית אופיצי בפירנצה, לשם לא היו שייכים לכל הדעות, והאחד אמר לרעהו שכל "אוצרות האמנות הנפלאים" האלה היו נופלים בידי הבולשביזם ומושמדים, לולא הקדימו השמיים תרופה למכה ורוממו את שניהם - אזי מתהפכות היוצרות במושגים שלי על שלטון-האספסוף, ושלטון המעמד הנמוך מתחיל להיראות בעיני, עיני אזרח גרמני, כמצב אידאלי בהשוואה שנתאפשרה עכשיו עם שלטון החלאה. ככל שידיעתי מגעת, הבולשביזם מעולם לא השמיד יצירות אמנות. דבר זה היה שייך הרבה יותר לתחום-פעולתם של הללו שטענו שהם מגינים עלינו מפניו

Cquote3.svg

אף על פי כן, מאן לא היה קומוניסט ולא ראה בעצמו קומוניסט. כחלק מראיית עולמו ההומניסטית דגל מאן כל חייו בסוציאליזם. וקרבתו האידאולוגית לקומוניזם לא הייתה במישור המדיני אלא במישור הרעיוני. כבר במסתו "גתה וטולסטוי" (Goethe und Tolstoi) משנת 1921 כתב על הקונפליקט בין הבחירה בסוציאליזם ההומני ובין הבחירה בקומוניזם המרקסיסטי. לדעתו, דיכאה הנהגת המפלגה הקומוניסטית את המגמות ההומניסטיות הרוויזיוניסטיות דבר שהוביל את הקומוניזם לאכזריות, שלא עלתה בקנה אחד עם תפיסתו ההומנית.‏[30]

"דוקטור פאוסטוס"[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דוקטור פאוסטוס

לקראת סוף שנת 1947 פרסם מאן את הרומן דוקטור פאוסטוס. רומן תקופה זה, ששני נושאיו הראשיים הם העם הגרמני והמוזיקה, נחשב ליוצא דופן מבין ספריו של מאן שכן הוא נבנה בטכניקת המונטאז' אשר שילבה אגב הסיפור פרשות חיים של אנשים אמיתיים כניטשה וארנולד שנברג. "דוקטור פאוסטוס" היה לרומן היחיד בו כתב מאן על המציאות הנוכחית (תקופת מלחמת העולם השנייה) ולא פנה אל מאורעות מן העבר כדי לגבש את העלילה. אף על פי כן, מוטיב האדם שמוכר את נשמתו לשטן בגרסתו הגרמנית העתיקה של "פאוסט" מהווה מרכיב מרכזי בהבנת הרומן.

בציבור הישראלי נשמעה ביקורת על כך שבספר לא נמצא גינוי מפורש לטבח שחוללו הנאצים בעם היהודי במהלך השואה. אך ביקורת זו לא הייתה מקובלת על הכול, ורוב הציבור המשיך לראות את תומאס מאן כאוהד לעם היהודי.‏‏‏[31]

ביקור בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאן בעת ביקורו בוימאר, 1949

בשנת 1949 ביקרו מאן וקטיה בגרמניה, לראשונה מאז הגירתם ממנה בשנת 1932. עילת הביקור הייתה "שנת גתה" עם מלאות 200 שנה להולדתו של גדול הסופרים הגרמנים יוהאן וולפגנג פון גתה שמאן העריץ ואף כתב עליו את הרומן "לוטה בויימאר", ספרי מחקר‏‏[32] ואף שני ספרים מיוחדים לשנת גתה בשם "גתה והדמוקרטיה" (Goethe und die Demokratie) ו"נאום בשנת גתה" (Ansprache im Goethejahr).

בהגיעו לגרמניה, התבשר מאן כי הוחלט להעניק לו את פרס גתה היוקרתי של פרנקפורט ואת פרס גתה של ויימאר‏‏.‏[33] בתחילה ביקר מאן בפרנקפורט שבמערב גרמניה, עיר הולדתו של גתה, ונשא בה, בכנסיית פאול, נאום על אודות חייו של גתה. מאן התקבל בכבוד רב על אף שרבים עדיין ראו בו "בוגד" ו"עריק".‏[34] לאחר מכן חצו בני הזוג את הגבול לגרמניה המזרחית שהייתה בשליטה הקומוניסטית, אל עבר ויימאר, עיר מגוריו של גתה, שם קיבל את הפרס בטקס נפרד. חצייתו את הגבול בין שתי הגרמניות בתקופת המלחמה הקרה, תוך אי נקיטת עמדה פוליטית התומכת בציר מדינות המערב, הביאה לתרעומת ולחשד מצד אנשי ציבור שונים, ויש שהחלו אז לזהותו כקומוניסט.‏[35]

לאחר החזרה לארצות הברית, בשנת 1950, תכנן מאן לבקר בישראל בשנית, בעיקר בשל מה שהחסיר בביקורו הקודם בשל מחלתו, אך טיול זה לא יצא לבסוף לפועל‏‏.‏[36] בימי שהותו האחרונים פרסם את הרומן "הנבחר" (1951) שהוא מעין אגדה ריאליסטית מימי הביניים ומסכת רבת מוטיבים של חטא וכפרה סביב דמותו של האפיפיור גרגוריוס הראשון. מאן השתמש באגדת גרגוריוס על האבן כבסיס לספר.

שיבה לאירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאן בוימאר על רקע פסלם של גתה ושילר. 14 במאי 1955
מאן מקבל את פרס שילר, 14 במאי 1955

בשנת 1952 החליט הזוג מאן לעקור סופית מארצות הברית ולחזור לאירופה. מאן לא היה מעוניין לחזור לגרמניה, בעיקר בגלל אי-ההבנה והשנאה שרחש כלפיו חלק גדול מהעם הגרמני. לפיכך, עקר לשווייץ שהייתה אהובה עליו. לפני עזיבתו כתב לעיתונאות תגובה לשלטונות ובה פירט את הגורמים לעזיבתו העתידית:‏‏‏[37]

Cquote2.svg

האומנם אסור לי להתנגד לקונפורמיזם מסוים השכיח עתה בארצות הברית? הרי לא במקרה אני חי במערב. אני חי כאן כבן נאמן למערב ומקווה להשלים כאן את מסכת חיי. אילו ידעתי משטר עדיף מהדמוקרטיה שלנו, הייתי יוצא לשם גם כיום ומעמיד את עצמי לרשותם. אני אזרח אמריקאי ושומר אמונים לארצי, אך עם זאת אני שואף לחדש ולקיים את הקשר עם היבשת הישנה. ואם יש להתבייש בשאיפה זו, משמע שלא ידעתי עם היום מה פשר המלה בושה. אך נראה, כי בעולם הדמים המפולג אין גבול לאי-הבנות, ללחשים, לחשדות ולהלשנות, ומשום כך נגזר כנראה גם עלי לא לדעת מנוחה עד אחרון ימי.

Cquote3.svg

בשנת 1954, מקץ 20 שנות חיים בניכר, שב מאן בפעם הראשונה אל חבל הריין. מאן הוזמן להרצות באוניברסיטה בקלן, שם גם קרא קטעים מתוך הרומן "וידויי ההרפתקן פליכס קרול". בסתיו של אותה שנה ראה הספר אור תחת השם "וידויו של נוכל" (Bekenntnisse des Hochstaplers). סגנונו ההומוריסטי והשונה מאוד של הרומן, גרם להסתייגויות מסוימות מיצירה זו.‏[9]

אף על פי שעברו כמעט עשר שנים מאז סיום מלחמת העולם השנייה רבים לא שכחו למאן את "בריחתו" מהמולדת בעת צרה. דוגמה לדבר ניתן למצוא בדבריו של המנצח הגרמני וילהלם פורטוונגלר שכתב על מאן מאמר בו אמר כי "אינני כמו תומאס מאן, המחליף את לאומיותו בכל הזדמנות כהחליף כותונת."‏[38] בימי שהותו במזרח גרמניה הוענק למאן עוד תואר דוקטור לשם כבוד על ידי אוניברסיטת פרידריך שילר אשר ביינה. בשנת 1955, השנה האחרונה לחייו של מאן, חלה "שנת שילר" על שמו של המשורר והמחזאי הגרמני פרידריך שילר במלאת 150 שנה לפטירתו. מאן כתב נאום לרגל המאורע בשם "מסה על שילר" (Versuch über Schiller) שהתקבל בהתלהבות על ידי קהל המאזינים בשטוטגרט בה נאם. משטוטגרט נסע מאן לעיר הולדתו ליבק, שם הוענקה לו, לשמחתו, אזרחות הכבוד של העיר.

ביולי 1955, עם חזרתו לשווייץ מחופשה בהולנד, החל מאן לאסוף את החומר לכתיבת המחזה "חתונתו של לותר" אותו לא הספיק לכתוב.

מאן נפטר ב-12 באוגוסט 1955 ונקבר בקליכברג (Kilchberg) שבציריך.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגדל הספרות הגרמנית כחלק מתערוכת "Walk of Ideas" בברלין. לפי המיצג, חלקו של מאן בספרות הגרמנית שני רק לתרגומו של מרטין לותר לתנ"ך ולכתביו של הסופר הלאומי הגרמני יוהאן וולפגנג פון גתה. בספר "מסכת הרומן והסיפור האירופי" כותב ברוך קורצווייל כי "מפעלו הספרותי [של מאן] פורץ מעבר לגבולות הלאום ואחרי גתה ובמידה גדולה יותר משטיפטר וגוטפריד קלר הוא מרחיב את גבולות הסיפור הגרמני וכובש לו תוקף עולמי."‏[39]

יצירתו של מאן מאופיינת בעיקרה במתח שבין הדיוניסי (האפל, האי-רציונלי, התהומי, הדמוני, הפראי, המשתולל) לבין האפוליני (הבהיר, הרציונלי, התבוני, ההרמוני, המפוכח, המרוסן) על פי תורתו הפילוסופית של פרידריך ניטשה. הדיוניסי, אשר נקרא על שמו של אל הטבע והפריון דיוניסוס, מסמל ביצירתו של מאן את השאיפה ל"חיים בורגניים" או לחיים שטוחים וחסרי עומק אשר אמורים להביא עמם את האושר הטבעי של האדם. לעומת זאת האפוליני, על שמו של אל הרפואה, הנבואה, השמש והמוזיקה אפולו, מסמל ביצירתו של מאן את כבילותו של האדם אל תהומות נפשו. אל החלקים הנפשיים המשוחררים מן הטבע האנושי ובכך מגיעים לפסגות רוחניות אשר אינן אפשריות בתחום האושר הטבעי אשר הדיוניסי מסמל. לשיטתו של ניטשה שני חלקים אלו אינם סותרים האחד את השני אלא מתקיימים באדם האחד לצדו של השני. מוטיב זה מתבטא ביצירתו של מאן, ובעיקר בנובלות "טוניו קרגר" ו"טריסטאן" וברומנים "דוקטור פאוסטוס" ו"וידויי ההרפתקן פליכס קרול", בהם הוא מציג את דמותו של האמן הבודד, הפרוש מן החיים ועם זאת רואה בחיים הטבעיים דבר טוב אשר אינו נחלתו שלו. האמן אצל מאן, מתפתה אחר החיים הבטוחים ונרתע מפניהם בעת ובעונה אחת מאחר שחוש בריא עוצר בעדו. חוש זה הוא התודעה המפוכחת של האמן.‏[40] מתח זה מבטא את היסוד המכונן ביצירתו של מאן שעיקרו הניגוד בין החיים והרוח.

ב"בית בודנברוק" משתמש מאן במוטיבים מן הרומן הצרפתי והרוסי הריאליסטי מבית מדרשם של באלזאק וטולסטוי על מנת לפרוס בפני הקורא תמונה רחבה של התמוטטות החיים הבורגניים באימפריה הגרמנית ואת המעבר מהמאה ה-19 אל המאה ה-20. "בית בודנברוק" נחשב לחידוש מהפכני בספרות הגרמנית שכן עד פרסומו כמעט ולא הייתה ספרות ריאליסטית גרמנית.‏[41]

ברומן האידאות "הר הקסמים" מתאר מאן, בדמותו של הנס קסטורפ, מאבק הרואי בכישופיה האפלים ובפיתוייה הקטלניים של הרומנטיקה הגרמנית ("הסער והפרץ"), המעמידה את הארוס, את היופי ואת המוות כמין שילוש קסום שאין לעמוד בפניו. מאן לא עוסק ברומן בסמלים למיניהם כמו שעשה ביצירתיו הקודמות אלא מדבר על המציאות עצמה. אך אותה המציאות אשר מתוארת על פסגתו של הר הקסמים אינה המציאות הרגילה אלא מציאות הפוכה לה, מציאות חסרת טעם, המעמידה בספק את "ארץ השפלה" (כל העולם כולו שאינו הר הקסמים) ואת יכולתה לשרוד ולהתקיים. בגובה ההר מעניק מאן לסיפור תחושת זמן אחרת מאשר בשפלה, כאשר כל מי שמגיע להר שוכח את תפישת המרחב והזמן המציאותיות ומתוך כך מחיש את המוות. הספר מהווה מעין אלגוריה לתחושה הכללית של אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה. "הר הקסמים", שנחשב לרומן הגרמני החשוב ביותר במאה ה-20, היווה חידוש באמנות הרומן‏‏‏[42] לצד "יוליסס" לג'יימס ג'ויס ו"בעקבות הזמן האבוד" למרסל פרוסט.

מאן עומד ביצירתו גם על הזיקה בין נטיות אמנותיות, ובכלל הערצה ליופי, לבין התפישה הפאשיסטית. בנובלה "מוות בוונציה" מקשר מאן בין הנטייה להערצת היופי ולפריצת הגבולות אצל הסופר אשנבאך למוות הבלתי נמנע. כך הוא גם מציג את דמותו של ההיפנוטיסט בנובלה "מאריו והקוסם" אשר נכתבה מכלתחילה כניסיון מכוון ומודע להתחקות על טבעו של הפאשיזם ולחשוף את המנגנונים הפסיכולוגיים ואת יסודות היפנוזת ההמונים העומדים ביסודו. מאן מרמז בסיפור כי אין דרך להיאבק בפאשיזם ולנצחו אלא באמצעות המאבק האלים.‏[6]

ברומן "יוסף ואחיו" מגולל מאן את פרשיית חייו של יוסף המקראי תוך הדגשת הצד ההומאניסטי שבו. למעשה, דמותו של יוסף מנסה להתחקות אחר האדם האולטימטיבי אשר כל התכונות הטובות של האנושות מגולמות בו. המוטיב ההיסטורי חוזר ברבות מיצירותיו של מאן.

כתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאן בעת עבודתו בפרינסטון, 1939

על אופן כתיבתו של מאן העידה אשתו, קטיה מאן, בספרה "זיכרונות שלא נכתבו" המתעד את חיי מאן גם במישור הפרטי והפחות ידוע.

על עמקותו של מאן בחומר הנדרש ליצירתו כתבה:‏[43]

Cquote2.svg

דרך עבודתו של תומאס מאן הייתה מופלאה. בכתבו ספר היה נכנס לעובי קורתו של הנושא וצולל לתוך מעמקי מעמקיו, ובעודו שוקד על הכתיבה, היה מוסיף לחקור ולדרוש בלי הרף. הוא היה קונה את כל הראוי לימוד, היה משיג חומר רב, אבל בהיות הספר מוהדר לדפוס היה ממהר לשכוח את הכל, ולא הוסיף עוד להתעניין בנושא.

Cquote3.svg

על צורת הכתיבה של מאן כתבה:‏[44]

Cquote2.svg

תומאס מאן היה כותב באטיות רבה, אולם משכתב דבר אף היו לו ידיים ורגליים. הוא לא היה משנה כמעט ולא-כלום. הוא היה מתכונן הרבה מראש. היינריך היה כותב גם בערב, ואילו בעלי לא נהג כן מעולם. [...] היה עובד רק לפני הצהריים. לא מסוגל היה לעבוד אלא בהיות ראשו פנוי לחלוטין. [...] היה [...] עוסק בהכנות אותה הקריאה הנדרשה לו ליצירתו, וכן היה מסדר את המכונה בפיו "דרישות היום". רק שלוש השעות הראשונות שלפני הצהריים היו מיועדות למלאכת יצירתו. כתב את הכל בכתב ידו, וביום שמילא בו שני עמודים הרי שהוציא מלאכה רבה מתחת ידו.

Cquote3.svg

על המקורות לדמויותיו של מאן בספריו כתבה:‏[45]

Cquote2.svg

במקום לבדות דברים מלבו העדיף תומאס מאן להסתייע במציאות. המציאות הייתה חביבה עליו מן ההמצאה, בין שהיו אלה מקומות ואירועים, ובין שהיו קווי אופי יסודיים של אנשים וכיוצא באלה. הוא קנה לעצמו את הנתונים, חדר לתוכם לפי דרכו, האציל עליהם מרוחו, כפי שהיה קורא לדבר, מכוח אמונתו. כפי שקרה לרבים מגדולי תולדות הספרות עורר גם הוא מורת-רוח בלב דגמיו, שכן הזדהו עם עיצובו הפיוטי בדרך תמימה מדי.

Cquote3.svg

הדוגמה המפורסמת ביותר לשאיבה של דמויות מן החיים אל הרומן בצורה מדויקת התקיימה ב"בית בודנברוק" שנכתב כרומן מפתח לפי הדגם של משפחתו הקרובה של מאן. הספר עורר בזמנו שערורייה בעיר הולדתו של מאן, ליבק. בספרה העידה קטיה כי על אף הדמיון הקרוב בין הדמויות במציאות לדמויות בכתביו לא כך ראה מאן את הדברים.‏[46]

אף על פי כן, ידוע כי בספרו "דוקטור פאוסטוס" העתיק מאן ליצירה, על גב דמויותיו, קורות חיים מדויקים של אנשים מהעבר כגון ניטשה שהשפיע על מכלול יצירתו, ומבני זמנו כגון ארנולד שנברג שאף ייעץ לו מספר פעמים בנושאי מוזיקה בעת כתיבת הרומן. קורות חיים אלו נכתבו באופן מכוון כדי לקשר בינם לבין דמויותיהם המקוריות במציאות לפי טכניקת רומן המונטאז'.

השפעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייו ויצירתו של תומאס מאן היו שנויים במחלוקת עוד בימי חייו, ונותרו כאלה לאחר מותו.

רבים ביקרו אותו בטענה כי יצירתו לוקה בחוסר מקוריות ודמיון, ותלו זאת בדרך עבודתו, שכן יצירותיו של מאן לא נבעו מפרץ פתאומי של יצירתיות, אלא היו פרי עבודה דקדקנית וממושמעת שנמשכה שנים, מדי יום ביומו. התיאורים ביצירתו, של נופים, דמויות ומצבים, מתייחסים פעמים רבות לדברים שבמציאות, ורק במקרים נדירים פרטי העלילה הם פרי בדיון מלא. גרעין עבודתו של מאן הוא שזירתם של פרטי עלילה אלה לכלל עלילה אחידה, שילובן של אסוציאציות מגוונות בתוכה והלבשתה במעטה לשוני, והם שמקנים ליצירתו חוויית קריאה שאותה יש שתיארו כמאפיינת את מעמד הבורגנות המשכילה.

הצלחותיו הספרותיות, סגנון חייו הבורגני הטיפוסי וכן גם נטייתו לפולמוס הקימו לו אויבים. מאותן סיבות היו קשריו עם עמיתיו הסופרים מתוחים לעתים קרובות. רוברט מוסיל (שאותו העריך מאן מאוד ובמיוחד את יצירתו "האיש בלא תכונות") וקורט טוכולסקי כינו אותו "סופר באותיות גדולות", ברטולד ברכט כינה אותו "סופר-בתשלום של הבורגנות ושופר השלטון", אלפרד דבלין תיאר אותו כמי ש"הפך את קפלי הגיהוץ לעקרון אמנותי". קשרי ידידות היו למאן בעיקר עם הרמן הסה ויעקב וסרמן. גם העובדה שעיצב את רוב דמויותיו לפי דוגמאות מן המציאות, בחלקן מחוגו המשפחתי ובחלקן ממעגל מכריו המפורסמים, לא היטיבה תמיד עם קשריו החברתיים.

יחסם של הנאצים אל תומאס מאן, אשר התבטא כבר בשנות העשרים המוקדמות נגד הנטיות הפוליטיות הימניות-קיצוניות בגרמניה, היה יחס חצוי מאז תפסו את השלטון בשנת 1933. במינכן החרימו את ביתו ואת רכושו ואף ניתן נגדו "צו מעצר מגן". עם זאת, יש סימנים המלמדים על כך שהשלטון היה חפץ מאוד בכך שהסופר המוכר והמפורסם מחוץ לגרמניה, זוכה פרס נובל לספרות, ישוב אל הרייך. כך למשל אפשרו את הופעת החלק השני של הטטרלוגיה "יוסף ואחיו" ("יוסף בימי עלומיו") בהוצאת פישר בברלין במרץ 1934. עם זאת, מאן היסס זמן ממושך לפני שהתבטא בציבור נגד המשטר. רק פרסומו בפברואר 1936, לאחר לחץ מצדה של בתו אריקה, של מכתב פומבי אל אדוארד קורודי בנויה צירכר צייטונג אשר הביא לשבר בלתי-הפיך עם השלטון בברלין, גרר בהמשך את שלילת אזרחותו ואת מכירתה הפומבית של תכולת ביתו במינכן שנשארה מאחור.

מאן לא הקים תלמידים מובהקים או ממשיכי דרך ספרותיים. לפי חוקר הספרות פטר פיץ‏‏,‏[47] משום שלא ניתן היה להתקיים לצדו של מאן, היה צורך להתממש כנגדו. חוקר הספרות מרסל רייך-רניצקי סיכם זאת‏‏:‏[48] "עשרות סופרים הצהירו שאין איש שהם אדישים כלפיו כמו יוצרו של הר הקסמים. אך הם אמרו זאת בקול רועד מזעם ואפילו מקנאה".

יומניו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומאס מאן ניהל יומן במהלך כל חייו. את כל היומנים מהתקופה שלפני מרץ 1933 שרף מאן עם תום מלחמת העולם השנייה‏‏.‏[49] יומניו של מאן ששרדו, משנת 1933 ועד מותו, נפתחו רק עשרים שנה לאחר מותו, החל משנת 1975, לפי ההוראות שנתן בצוואתו.

ביומנים שפורסמו ביטא מאן את מחשבותיו ההומו-ארוטיות ואת אופן התמודדותו איתן. ביומניו ייחס מאן חשיבות מרכזית בחייו לאהבתו לגברים צעירים, דבר שרוח התקופה, בה לא נהוג היה לדבר על נושא ההומוסקסואליות, לא אפשרה דיון בו.

מאן תיאר ביומנים את משיכתו לכנר והצייר הצעיר פאול אהרנברג, איתו היה בקשרי ידידות קרובים בין השנים 1899-1904, בתור "החוויה העיקרית של לבו", חוויה שהייתה מהמשפיעות על כתיבתה ותוכנה של הנובלה "מוות בוונציה". גם ברבים מכתביו האחרים עסק מאן בהומוסקסואליות ובארוטיקה גברית באופן סמוי, אך התשוקה נותרה רק בכתביו ולא מומשה. מאן, שנמשך בעיקר לנערים מתבגרים, לא תיאר את עצמו כהומוסקסואל פעיל. הוא ראה בהומוסקסואליות תופעה מעוררת השראה, אך מערערת הן את יסודות החברה והן את קיומו של היחיד. בקובץ המכתבים "על הנישואים" (Die Ehe im Übergang. Brief an den Grafen Hermann Keyserling), שהתפרסם ב-1925, הבחין בין חיי זוגיות במסגרת נישואים, שמעמידים צאצאים ומכוננים את המוסדות החברתיים והמדיניים, לבין היצר ההומו-ארוטי, שפירותיו הם יצירות אמנות, אך כשם שהוא הכרחי כך הוא הרסני. לדעתו, ההומוסקסואל - כמו האמן - מאיים על סדרי החברה ודוחף אותה ואת עצמו לשאול תחתיות. בתשוקה חד-מינית, טען, "אין כל ברכה לבד מברכת היופי, שאינה אלא ברכת המוות". ביומנים התוודה מאן על כיסופיו לאורח חיים אחר לחלוטין, החורג מיחסי הנישואים ההטרוסקסואליים, אבל הסביר כי החליט לשמור על החזות הבורגנית המהוגנת והמאופקת, הנחוצה לאדם במעמדו‏‏.‏[9]

תגובותיהם של בני המשפחה הקרובה שהיו בחיים בזמן פרסום היומנים הייתה מסויגת למדי. נראה כי בנו הצעיר של מאן, מיכאל, אשר עמל על עריכת היומנים, נפגע מיחסו של אביו אליו כפי שזה מתחדד ביומנים. מותו של מיכאל ב-1977, ככל הנראה מהתאבדות, מיוחס על פי רוב להשפעתם של היומנים, שתיארו אותו כתינוק בלתי מתוכנן שהיה מיועד להפלה.

יומניו של תומאס מאן הם מסמך חשוב גם בסגנונם. המעבר המתמיד בין הערות קצרות למשפטים מורכבים ומלאים מעורר עניין. בדומה ליצירתו הספרותית והפובליציסטית, יש ביומנים ניסוחים קולעים וכוח דמיון לשוני. היומנים מספקים הצצה לא רק לדמותו הפרטית של מאן אלא מתעדים גם את השתלשלות יצירותיו ומבהירים את המוטיבציה האמנותית שלו.

אנטישמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקר שנערך החל משנת 2001 על ידי חוקר הספרות והתרבות הגרמני יאיה אלזאגה (Yahya Elsaghe), במימון הקרן הלאומית השווייצית, נבחן נושא היהדות בכתבי תומאס מאן, וכמו כן נחקרו הסטריאוטיפים שהוא העניק לדמויות היהודיות, שמופיעות ברוב יצירותיו. לדברי הקרן, הרצון לחקור מגמה אנטישמית בכתביו של מאן נוצר משום ש"עד כה בקושי נבחנה השאלה על מגמות לאומניות, ואף אנטישמיות, הבאות לידי ביטוי מוכח ביצירתו הספרותית [של מאן] ואינן עולות בקנה אחד עם מעמדו כבא כוחה של גרמניה 'האחרת' [...]."‏‏‏[50]

מן המחקר עולה כי מאן, במיוחד ביצירותיו המוקדמות "בית בודנברוק", "טריסטן" ו"הוד מלכות", העניק לדמויותיו היהודיות דימויים דו-ערכיים שיכולים להתפרש כסטראוטיפים אנטישמיים. מסקנותיו של אלזאגה מכך היא כי מאן "בוודאי לא היה אנטישמי קנאי, אלא אנטישמי מצוי. ואין כל ספק שבחברה שבה חי לא היה אפשר לראות בו אנטישמי. ובכל זאת אי-אפשר להבין באמת ולתאר כהלכה כמה מסיפוריו [...] בלי הרקע האנטישמי."‏‏‏[50]

כך למשל, ב"בית בודנברוק" מובלט סטריאוטיפ "האף היהודי", אשר מופיע ביצירות אחרות של מאן, כאשר היהודי הרמן האגנשטרום מהמשפחה היריבה, מוצג כבעל "חוטם פחוס מעט מעל שפתו העליונה". לאחר מכן, בסצנה בה הרמן האגנשטרום מנסה לנשק את טוני בודנברוק‏‏,‏[51] היא נרתעת ומסרבת. מאן איננו מציין את הסיבה לכך, אלא רק כי "לא מפני הביישנות נמנעה טוני להתנשק עם האגנשטרום הצעיר". לכן, ניתן לפרש כי דווקא המיניות והחזות של האגנשטרום היא שהרתיעה את טוני מלנשקו‏‏.‏[52]

מלבד חזותם, גם מקצועם האישי של היהודים, מוצג על ידי מאן באמצעות דימויים אנטישמיים וטענות כי היהודי משתמש במקצועו על מנת להזיק לחברה ולהרוויח על חשבונה.‏[53]

לדעת אלזאגה, מכיוון שמשפחת האגנשטרום מזרזת את השקיעה ב"בית בודנברוק", הרי שהיהודים הם המזרזים אותה. לדעתו, אמנם מאן נמנע מדימויים אנטישמיים ברורים ומזיהוי מפורש של הדמויות כיהודיות, אך הוא עיצב אותן באמצעות סימני היכר חיצוניים ופנימיים המשקפים ומאשרים דעות קדומות אנטישמיות שהיו לו, לפחות בתחילת דרכו. בנוסף ל"בית בודנברוק" מביא אלזאגה טיעונים נוספים מיצירות מוקדמות נוספות של מאן.

לפי אלזאגה, כמה פרטים זניחים למראה, בנובלה "טריסטאן" (1903), אחת מיצירותיו האהודות ביותר של מאן, מאבדים את תמימותם. "כפות הרגליים בעלות ההיקף הנדיר" שמאן מעניק לדטלב שפינל - טיפוס מוזר השוהה בסנטוריום, סופר של רומן אחד שלא נחל הצלחה - הן הד ל"רגל השטוחה היהודית", עוד סטיגמה פיזיוגנומית (של המבנה הפיזי) אנטי-יהודית, ששימשה באותם ימים תירוץ לאפלייתם לרעה של יהודים שביקשו לשרת בצבא. במרכז פניו של ד"ר ליאנדר היהודי, הרופא הראשי של הסנטוריום, נשקף זקן "שהוא קשה ומקורזל כאותו שער-סוסים שמפטמים בו את הרהיטים" - לא רק דוגמה ל"בהמיות", תכונה שכיחה בתיאור האנטישמי את דמותו של היהודי, אלא בה בעת גם, פסק אלזאגה, "הקדמה מחרידה לשימוש החומרי שנעשה ביהודים כמה עשורים לאחר מכן."‏‏‏[50]

ב"הר הקסמים" מופיעה דמות יהודית נוספת ביצירתו של מאן, לֵאו נאפטא - ישועי שמרן, נמוך קומה וכעור מראה ממוצא יהודי. הגיבור הראשי של "הר הקסמים", הנס קסטורפ, סובל כזכור מ"אהדה למוות", נטייה שהוא מקווה להירפא ממנה ב"הר הקסמים". בדרכו נקרה נאפטא, המרשים בלמדנותו ובחדות שכלו, אבל הנס קסטורפ אינו מודע לכך שנאפטא נתון לחסותו של "כוח המכוון כנגד הציוויליזציה האנושית, כנגד הקידמה, העבודה והחיים."‏[54]‏‏‏[55]

ב"דוקטור פאוסטוס", אשר התפרסם כשנתיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כמעט בסוף דרכו של הסופר, מופיעות שתי דמויות שליליות של יהודים: ד"ר חיים ברייזאכר וסאול פיטלברג. לכאורה "דוקטור פאוסטוס" אינו אלא ביוגרפיה בדיונית, "חיי המלחין הגרמני אדריאן לוורקין מפי ידידו", כלשון כותרת המשנה. אבל המחבר עצמו הודה ב"התהוותו של 'דוקטור פאוסטוס'" (Die Entstehung des Doktor Faustus) כי כוונתו הייתה לכתוב "רומאן תקופתי, לא פחות מזה", ואת יהדות התקופה מייצגים שני היהודים האלה. מאן מציג את דמותו של ד"ר חיים ברייזאכר בעת הרצאתו על חזון "הברבריזציה-מחדש במתכוון" בו הוא אומר כי "אין ספק שגם את הפקרתם של חולים לגורלם, בקנה מידה נרחב, את ההמתה של נטולי כושר חיות ושל מפגרים בשכלם, אם יוחלט על כך יום אחד, יתרצו בטעמים של היגיינת העם והגזע"‏‏.‏[56] ד"ר ברייזאכר אינו מסתייג מהחזון הזה, ומאמין כי הקיץ הקץ על העידן הבורגני ועל הרכרוכיות ההומניטרית שלו. מאן עצמו הגדיר את ברייזאכר בספרו "התהוותו של 'דוקטור פאוסטוס'" כ"סולל דרכה של הרעה" ההולכת וצומחת בתוך החברה הגרמנית.‏[54]‏‏ מנגד מוצגת דמותה מֶ‏טַ‏ה נָ‏אקֵדֵיי, אחת מידידותיו של הגיבור אדריאן כבעלת "עיניים שבצבען החום היה רשום יגון עתיק-יומין, על בת-ציון שהייתה למרמס ועמה שהיה לצאן באין רועה. [...] ככל היהודים, הייתה מוזיקלית מאוד [...] היא נהגה גם בשפה הגרמנית [...] יחס טהור ודקדקני לאין ערוך יותר מן הממוצע הלאומי, [...] אפילו ממרבית המשכילים..."‏‏.‏[57]

מחקרו של אלזאגה הוביל לשפע של תגובות בהולות וזועמות בגרמניה ובשווייץ. מאמר שקצף על הנכונות להכתים את שמו של מאן דווקא בשווייץ שהייתה לביתו שנים רבות, האשים את אלזאגה ב"הוצאת דיבה" והוסיף בעקיצה כי "שוב הוכח איזה כוח השפעה זדוני יכול להיות, בעידן התקינות הפוליטית, גם לחשד הבל באנטישמיות."‏‏‏[50]

נשיא "אגודת תומאס מאן" יצא להגנת הסופר והצהיר שאין די בדמויות אחדות ביצירתו המוקדמת לבסס פסק דין "חייב" גורף. עד מהרה השמיעו כמה מחוקרי מאן ופרשניו את קולם והמסקנות, המתודה והסגנון של אלזאגה הועמדו במבחן. רבים הציבו פרשנויות טקסטואליות חלופיות, בהצביעם על ביטויים שונים במכלול עבודתו של מאן ובחייו המסגירים הערצה ליהודים ואף הזדהות עמם, כמו ב"יוסף ואחיו", מחווה ליהדות המציגה את התפתחותו של עם ישראל כמודל מופתי להתהוותה של אנושות הומנית. צוינה השפעתם של הלכי הרוח האנטישמיים שרווחו בעולם הבורגני שבו גדל מאן, והוזכרו מוצאה היהודי של אשתו קטיה וקשריו עם חברים יהודים. אחד המתפלמסים גם ציטט את הנימוק שהופיע בבקשת הרשויות הנאציות מ-1934 לשלילת אזרחותו הגרמנית: "מאן הוא ללא שמץ של ספק ידיד גדול של היהודים". אחרים הדגישו את קריאותיו מהגלות לסייע ליהודים הנרדפים באירופה ואת סירובו לשוב לגרמניה בתום מלחמת העולם השנייה. אחד מן החוקרים ביטל לחלוטין את המחקר בטענה כי אלזאגה בסך הכל חוטא בהשלכה אנכרוניסטית של רגישות לשונית שהתהוותה רק לאחר השואה.‏[50]

גישה שלישית התנגדה גם היא לדעתו של אלזאגה וטענה כי הפתרון לשאלת האנטישמיות בכתביו של מאן כלל אינו טמון במישורים האידאולוגיים והפוליטיים הטעונים, אלא במישור הספרותי. לפי גישה זו, האמביוולנטיות ביחסו של מאן ליהודים, כפי שהיא עולה מהפרוזה שלו, אינה אלא תוצאת האסתטיקה האירונית שלו, שבה הוא נמנע מפירוש חד משמעי, ודימויים סטריאוטיפיים שימשו לו חומר גלם חשוב לצורך עיצובן של דמויות רוויות סתירות.‏‏‏[50][58]

לדעתם של תומכי מחקרו של אלזאגה, השאלה בדבר האנטישמיות בכתביו המוקדמים של מאן, ובפרט בספרו בעל החשיבות "בית בודנברוק" שזיכה אותו בפרס נובל, טרם הוכרעה. כראייה הם טוענים כי אף בספריו המאוחרים יותר "הר הקסמים" (1924) ו"דוקטור פאוסטוס" (1947) מופיעות הדמויות היהודיות בדימויים אנטישמיים, וכי ביומניו האישיים נמצאו התבטאויות בעלות גוון אנטישמי שכתב בשנת 1933, כגון תגובתו בדבר החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי כי "ניקוי מערכת המשפט מהשפעה יהודית, בסופו של דבר אינה אסון."‏‏‏[54]

עיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבות מיצירותיו של מאן עובדו במרוצת השנים. הרומנים "בית בודנברוק", "הוד מלכות", "וידויו של ההרפתקן פליכס קרול", "לוטה בויימאר", "הר הקסמים", "דוקטור פאוסטוס" (וכן הספר שנכתב בעקבותיו "התהוותו של דוקטור פאוסטוס") והנובלות והסיפורים "מוות בוונציה", "טוניו קרגר", "גזע ולזונג", "טירוף מערכות וצער מוקדם", "מריו והקוסם", "אדון פרידמן הקטן", "הליצן", "טריסטאן", "הראשים המוחלפים" ועוד עובדו לסרטים. חלק מהיצירות אף הופקו במספר גרסאות שונות לטלוויזיה.‏‏‏‏‏[59] לנובלות "מוות בוונציה" ו"הראשים המוחלפים" נכתבו אופרות אשר הועלו בהצלחה רבה בגרמניה. ל"ראשים המוחלפים" אף נעשתה גרסת תיאטרון מוזיקלי‏‏.‏[60] במרחב הספרות החדשה קיימים אזכורים רבים ליצירותיו של מאן ובעיקר לנובלה "מוות בוונציה"‏‏.‏[61]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול גרמני משנת 1978 הנושא את דיוקנו של מאן. הבול יצא במקור ביחד עם דיוקנם של הרמן הסה וגרהארט האופטמן כחלק מסדרת זוכים גרמניים בפרס נובל לספרות (ראו בגלריה)

תומאס מאן, שהיה סופר זוכה פרס נובל, מרצה בעל שם, והומניסט ידוע, הונצח ברחבי העולם, ובגרמניה בפרט. בין המאמצים שנעשו כדי להנציח את שמו, ניתן למנות את הבאים:

  • בית תרבות לזכרו של מאן הוקם בשנת 1995 בעיירה נידה שבליטא, בבית שבו התגורר מאן בין השנים 1930-1932. במקום נערכות הרצאות, סדנאות ופעילויות שונות לזכרו של מאן, ומדי שנה נערך במקום פסטיבל בינלאומי על שמו. במקום גם מוזיאון העוסק בו ובמשפחתו.‏[62]
  • בציריך, שווייץ, נבנה לאחר מותו של מאן "ארכיון תומאס מאן" (Thomas-Mann-Archiv) ובו הספרייה של מאן, ספרי המחקר אשר שימשו אותו לצורך כתיבתו הספרים, כתבי יד מקוריים וחומרים שונים שעדיין לא פורסמו‏‏.‏[63]
  • הסופר הגרמני זוכה פרס נובל לספרות גינטר גראס חשף מצבת זיכרון לזכרו של מאן ביום הולדתו ה-128 של מאן בשנת 2003, בעיירה סבטלוגרוסק, מחוז קלינינגרד שברוסיה‏.‏[64]
  • בליבק, עיר הולדתו של מאן, נקרא בית ספר על שמו (Thomas Mann Schule)‏‏.‏[65] בבודפשט, הונגריה הוקמה גימנסיה על שמו של מאן (Thomas Mann Gymnasium) כחלק מרשת בתי הספר הבינלאומיים של האיחוד האירופי‏‏.‏[66]
  • רחובות רבים בגרמניה קרוים על שמו של מאן (Thomas-Mann-Straße)‏‏.‏[67]
  • "פרס תומאס מאן" לספרות מוענק כל שלוש שנים משנת 1975 על ידי עיריית ליבק, לסופרים ש"הצטיינו ביצירתם הספרותית ברוח ההומאניות שאפיינה את יצירתו של תומאס מאן", וסכום הזכייה הוא עשרת אלפים אירו.‏[68] בשנת 2008 עמדה "האקדמיה הבווארית לאמנויות יפות" לכנות גם היא את פרס הספרות הגדול שלה בשם "פרס תומאס מאן", דבר אשר עורר תרעומת בליבק שכן אותה אקדמיה גירשה את מאן משורותיה שבעים וחמש שנה לפני כן. במסגרת פשרה שהושגה יוענק הפרס על ידי עיריית ליבק והאקדמיה הבווארית יחדיו ויקרא "פרס תומאס מאן של עיר ההנזה ליבק ושל האקדמיה הבווארית לאמנויות יפות", על סך עשרים וחמישה אלף אירו. בוועדת הפרס שישה שופטים: שלושה מליבק ושלושה ממינכן בירת בוואריה.
  • בבית הראשון בו התגוררה משפחת מאן בליבק, ובו התרחשו המאורעות בבית בודנברוק, יש כיום מוזיאון על שמם של תומאס מאן והיינריך מאן. המוזיאון סוקר את מפעל חייהם ואת יצירתם‏‏.‏[69]
  • בפריז, צרפת, נקראה מכללה על שמו‏‏. חלק ממבני המכללה שוכנים ברחוב הנקרא על שמו של תומאס מאן גם כן.‏[70]
  • בגרמניה הוקמה אגודה על שמו של תומאס מאן, ובשווייץ הוקמה אגודה מקבילה. האגודה השווייצרית חוקרת את כתביו של מאן ומוציאה מדי כמה חודשים פרסומים של מחקריה‏‏.‏[71]‏‏
  • בולים לזכרו של מאן הונפקו במדינות רבות ברחבי העולם. בנוסף לגרמניה ושווייץ הונפקו בולים גם בגמביה, מאוריטניה, סיירה לאון ובמקומות נוספים‏‏.‏[72]
  • ביוגרפיות רבות נכתבו על מאן ועבודות מחקר רבות נכתבו עליו באקדמיה‏‏.‏[73]
  • מלבד הרומנים והסיפורים של מאן, שמודפסים כיצירות בודדות, אוגדו והוצאו לאור, במועדים שונים, כל כתביו של מאן במספר רב של כרכים‏‏, בידי הוצאת פישר הגרמנית.‏[74]
  • הקרן הקיימת לישראל נטעה יער לזכרו של מאן באשתאול‏‏.‏[75]
  • פסלים בדמותו של מאן עוצבו ברחבי גרמניה, בין היתר פסל בדמותו של מאן וכלבו (על פי הנובלה של מאן "אדם וכלבו")‏‏.‏[76]
  • ציורי אמנות רבים צוירו בעקבות ספריו של תומאס מאן.
  • סרטים רבים נעשו בעקבות חייה של משפחת מאן, בעיקר בגרמניה, בהם "Unsere Besten", "Unterwegs zur Familie Mann" , "Die Manns - Ein Jahrhundertroman" ,"Thomas Mann in Amerika".‏[59]

כתביו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחצו על כפתור "הצגה" הנמצא בשמאלה של התבנית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זאב לוי, הדמות של הדמות, על דמויותיהם של שני יהודים ביצירתו של תומאס מאן - גיאורג לוקאץ' וארנולד שנברג, נדפס במאזנים, ס'א, תשמ"ח 1988.
  • אלכסנדר רביב, האם היה תומאס מאן אנטישמי? דמות היהודי ברומן "דוקטור פאוסטוס" (1947), נדפס במאזנים, ע'א, 9, 1997.
  • אורי דרומי, תומאס מאן : איש הרוח והנאציזם, נדפס בפרוזה, 75, 1985.
  • גל אורן, גדול ההומניסטים הגרמנים? (על יחסו ליהודים), מקור ראשון, מוסף "שבת", 2010.
  • גל אורן, ייסוריו וגדולתו של תומאס מאן (מחקר בשאלת האנטישמיות); חלק א': "ייסוריו", עיתון 77, גיליון 346-347, מאי 2010; חלק ב': "גדולתו", גיליון 348, יולי 2010.
  • גל אורן, בן עם הספר (על יחסו של מרסל רייך-רניצקי למאן), מקור ראשון, מוסף "שבת", 4.6.2010
  • אברהם בדאור, תומאס מאן - ואנחנו, נדפס בטורים לחינוך והוראה, ד', 1976.
  • ברוך קורצווייל, אמנות הסיפור כבעיה, נדפס בדבר, 11 ביוני 1960.
  • ברוך קורצווייל, מסכת הרומן והסיפור האירופי, עמ' 213-275. הוצאת שוקן, תל אביב, 1973 (מהדורה חדשה)
  • רבקה גורפיין, הדיו לאיש הרוח שיהיה הומניסטן? (תומאס מאן - מבית בודנברוק עד ד"ר פאוסטוס), אורלוגין 1 (1950), עמ' 223-213.
  • מאיר שלו, בעיקר על אהבה (עיון ביצירות "יוסף ואחיו" ו"מוות בוונציה"), עם עובד, 1995.
  • יעקב הסינג, עולמות מכונסים בעצמם, על המשמר, 24.1.1986, עמ' 15.
  • מ'משב, מאן - רומן המפתח, מעריב, 6.12.1985, עמ' 28.
  • רפאל כוכבי, אדם וביתו - עיון משווה ביצירות קפקא, גנסין, מאן ועגנון.
  • יונתן כהן, כפעם בפעם - מחקר ביצירות תומאס מאן, תג הוצאה לאור, 1997.
  • יוסף ליכטנבום, מספרי העולם, הוצאת אחיאסף, ירושלים, 1958.
  • בלהה רובנשטין, חדוות החיים מול חמדת המוות : סיפור המשפחה כראי ל’אני’ האישי, ‫ ירושלים, הוצאת כרמל, תש"ס 1999. ‬ ‬
  • מרק גלבר ונחום שופמן, ‬ תומאס מאן וריכארד ואגנר : מקראות, ‫ באר שבע, חמו"ל, תשמ"ד.
  • שולמית הקנברוך,‫ התשתית התנכ"ית ב"יוסף ואחיו" לתומאס מאן, רמת גן, חמו"ל, 1983.
  • מאיה שוהם, בין דת לספרות : האמן ומרגריטה למיכאיל בולגקוב ודוקטור פאוסטוס לתומאס מאן - עיון משווה, רמת גן, חמו"ל, תשס"ז 2006. ‬
  • מאיה שוהם, אמנות ומוזיקה אצל תומאס מאן : עיון בטריסטן ולואיזכן למאן והשוואתם לסונטת קרויצר לטולסטוי, רמת גן, חמו"ל, תשס"ד 2003.
  • סמדר פלק-פרץ, בחינת הדינמיקה הדואלית שבין כתיבה ומגפה : עיון משווה בהדבר לאלבר קאמי ומוות בוונציה לתומאס מאן לאור משנתו הפילוסופית של פרידריך ניטשה, רמת גן, חמו"ל, תשס"ג 2002. ‬
  • מיכאל הרינגטון, המהפכה שבאקראי, פרק שני: דימויים של אנדרלמוסיה, תל אביב, עם עובד, תשל"א, 1971.
  • רבקה שכטר, המוזיקה כפולחן (ד"ר פאוסטוס והברית עם השטן) , מאזנים: ירחון לספרות ,36 (6): 429-435, 1973.
  • ישראל משה, על תומאס מאן: "לוטה - בוויימר", אורלוגין , 12: 184-193, 1956.
  • ש. דליה, גלגולי ההומאניזם של תומאס מאן (למקרא ב"אלה קורות יעקב"), אורלוגין , 3: 290-292, 1951.
  • דוד זוננפלד, "המות בוונציה" לתומס מן, עלי שיח , 1: 15-20, 1974.
  • Heinz Ludwig Arnold (Hrsg.): Thomas Mann. text + kritik Sonderband. 2., erweiterte Aufl. edition text + kritik, München 1982, ISBN 3-88377-124-4
  • Joachim Fest: Die unwissenden Magier - Über Thomas und Heinrich Mann, Siedler, Berlin 1998 ISBN 3-442-75535-2
  • Manfred Görtemaker: Thomas Mann und die Politik. S. Fischer, Frankfurt 2005, 3-10-028710-X
  • Volkmar Hansen (Hrsg.): Thomas Mann, Romane und Erzählungen. Interpretationen. Reclam, Stuttgart 1993, ISBN 3-15-008810-0
  • Helmut Jendreiek: Thomas Mann: Der demokratische Roman. Hagel, Düsseldorf 1977, ISBN 3-513-02120-8
  • Ulrich Karthaus: Thomas Mann. Literaturwissen für Schule und Studium. Reclam, Stuttgart 1994, ISBN 3-15-015203-8
  • Thomas Klugkist: 49 Fragen und Antworten zu Thomas Mann. S. Fischer, Frankfurt 2003, ISBN 3-10-042219-8
  • Hermann Kurzke: Thomas Mann. Epoche – Werk – Wirkung. Beck, München 1985, ISBN 3-406-30870-8; 3., erneut überarbeitete Auflage ebd., ISBN 3-406-43136-4
  • Hans Mayer: Thomas Mann, Suhrkamp, Frankfurt a.M. 1980 ISBN 3-518-03633-5
  • Volker Mertens: Groß ist das Geheimnis. Thomas Mann und die Musik. Militzke, Leipzig 2006, ISBN 3-86189-747-4
  • Marcel Reich-Ranicki Thomas Mann und die Seinen, DVA Stuttgart 1987 ISBN 3-421-06364-8
  • Joachim Rickes: Die Romankunst des jungen Thomas Mann. „Buddenbrooks“ und „Königliche Hoheit“. Königshausen & Neumann, Würzburg 2006, ISBN 3-8260-3219-5
  • Günter Rohrmoser: Dekadenz und Apokalypse. Thomas Mann als Diagnostiker des deutschen Bürgertums. Gesellschaft für Kulturwissenschaft, Bietigheim/Baden 2005, ISBN 3-930218-35-6
  • Sibylle Schulze-Berge: Heiterkeit im Exil. Ein ästhetisches Prinzip bei Thomas Mann. Zur Poetik des Heiteren im mittleren und späten Werk Thomas Manns. Königshausen & Neumann, Würzburg 2006. ISBN 3-8260-3232-2
  • Hans-Peter Haack: Erstausgaben Thomas Manns. Ein bibliographischer Atlas. Antiquariat Dr. Haack Leipzig 2011, 223 S., zahlreiche Abbildungen. ISBN 978-3-00-031653-1

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Karl Werner Böhm: Zwischen Selbstzucht und Verlangen. Thomas Mann und das Stigma Homosexualität. Untersuchungen zu Frühwerk und Jugend. Königshausen & Neumann, Würzburg 1991, ISBN 3-88479-558-9
  • Klaus Harpprecht: Thomas Mann. Eine Biographie. Rowohlt-Verlag, Reinbek 1995, ISBN 3-498-02873-1
  • Peter de Mendelssohn: Der Zauberer. Das Leben des deutschen Schriftstellers Thomas Mann. S. Fischer, Frankfurt
  • Donald A. Prater: Thomas Mann – Deutscher und Weltbürger. Eine Biographie. Hanser, München/Wien 1995, ISBN 3-446-15363-2
  • Edo Reents: Thomas Mann. Claassen, München 2001, ISBN 3-546-00291-1
  • Klaus Schröter: Thomas Mann in Selbstzeugnissen und Bilddokumenten. Rowohlt, Reinbek 1964; überarbeitete Neuausgabe ebd. 2005, ISBN 3-499-50677-7
  • Michael Stübbe: Die Manns. Genealogie einer deutschen Schriftstellerfamilie. Degener, Insingen 2004, ISBN 3-7686-5189-4
  • Hans Wißkirchen: Die Familie Mann. rororo Monographie, Reinbek 1999. ISBN 3-499-50630-0
  • Hans Wysling und Ivonne Schmidlin: Thomas Mann. Ein Leben in Bildern. Artemis, Zürich 1994, ISBN 3-7608-1100-0 (mit zahlreichen Abbildungen Thomas Manns, seiner Angehörigen, von Zeitgenossen, Titelblättern und einigen Faksimiles; Quart-Format)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏Donald Ray Richards: The German Bestseller in the 20th Century. A Complete Bibliography and Analysis 1915-1940 Bern: Herbert Lang, 1968. 276 Seiten‏
  2. ^ אריאנה מלמדשיבוט גנטי, באתר ynet‏, 18 ביוני 2008‏
  3. ^ יוסי קלייןפסגת ההר הלבן תמיד, באתר הארץ, 16.04.2008‏
  4. ^ ‏ספרים וספרות - מאמרים - ביוגרפיות‏ באתר tapuz
  5. ^ lecture by Lawrence Rainey in Modernism/Modernity, 14.1 (January 2007), pp. 99-145.
  6. ^ 6.0 6.1 מוות בוונציה וסיפורים אחרים באתר הספריה החדשה
  7. ^ ‏‏‏‏ראו, תומאס מאן באתר פרס נובל
  8. ^ ‏"זכרונות שלא נכתבו" מאת קטיה מאן. עמודים 50-51‏
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 ‏אבנר שפירא, "ברכת היופי, שאינה אלא ברכת המוות", באתר הארץ
  10. ^ נאום הזכייה בפרס נובל של תומאס מאן באתר פרס נובל
  11. ^ ‏"זיכרונות שלא נכתבו" מאת קטיה מאן, עמוד 86‏
  12. ^ תומאס מן חלה, דבר, 26 במרץ 1930‏
  13. ^ ענת פינברג, האשה האנרגטית שעמדה מולי ריתקה אותי, לא הספל שממנו שתה תומאס מאן, באתר הארץ
  14. ^ 14.0 14.1 שיחה עם תומאס מאן, דבר, 28 ביולי 1947‏
  15. ^ חברה ישראלית תסריט את "יוסף ואחיו": שיחה עם תומאס מאן, דבר, 8 ביוני 1949‏
  16. ^ הציטוטים בערך תומאס מאן בויקיפדיה הגרמנית
  17. ^ ‏"זיכרנות שלא נכתבו" מאת קטיה מאן. עמוד 78‏
  18. ^ ‏"זיכרונות שלא נכתבו" מאת קטיה מאן. עמודים 95-96‏
  19. ^ מדברי תומאס מאן אל העם הגרמני, דבר, 18 במרץ 1942‏
  20. ^ ‏"השוקעים והניצולים" מאת פרימו לוי, עמוד 151.‏
  21. ^ התוכחה של תומאס מאן, דבר, 25 ביוני 1940‏
  22. ^ ‏זכורה במיוחד אמרתו של מאן משנת 1929:"דבלין הולך ותופס את המקום הראשון במעלה בחיי הרוח של גרמניה"‏
  23. ^ ‏המאמרים פורסמו בכתב העת הגרמני "שער הזהב" (Das Goldene Tor) שמומן על ידי ממשלת צרפת
  24. ^ "על כל אדם בעל תבונה להיות סוציאליסט מתון."
  25. ^ "במובנים מסוימים נציונל-סוציאליזם אינו אלא בולשוויזם. כמוהם כשני אחים אויבים."
  26. ^ תיק ה-FBI על מאן אשר אורכב בשנת 2004.
  27. ^ רק בשנת 1952 החליט הזוג מאן לעקור סופית מארצות הברית בחזרה לאירופה. ראו בפסקה תומאס מאן#שיבה לאירופה
  28. ^ ת. מאן בשנותיו האחרונות, דבר, 25 במרץ 1960‏
  29. ^ ‏"דוקטור פאוסטוס", עמוד 319.‏
  30. ^ ‏"התיתכן מלכות החירות? - מרקס נגד המרקסיזם" מאת יצחק לבנשטיין. הוצאת עם עובד, 1972. עמוד 7.‏
  31. ^ ‏גל אורן, "אפשר לראות ביהודים את מבשרי התפנית האנטי-ליברלית בגרמניה", באתר הארץ, 29.04.2011‏
  32. ^ (‏Goethe und Tolstoi (1923
    (Goethe als Repräsentant des bürgerlichen Zeitalters (1932
    (Goethe und Tolstoi. Zum Problem der Humanität (1932
    (Goethes Laufbahn als Schriftsteller (1933 ‏
  33. ^ אוטוביוגרפיה באתר פרס נובל
  34. ^ ת. מאן: גרמניה לא נשתנתה, דבר, 26 בספטמבר 1949‏
  35. ^ ‏"זיכרונות שלא נכתבו" מאת קטיה מאן. עמודים 121-122‏
  36. ^ תומאס מאן יבקר בישראל, דבר, 9 ביוני 1949‏
  37. ^ תומאס מאן איש המערב, דבר, 10 באפריל 1953‏
  38. ^ "זיכרונות שלא נכתבו" מאת קטיה מאן. עמוד 124
  39. ^ הדגשה במקור: "מסכת הרומן והסיפור האירופי" מאת ברוך קורצווייל. עמוד 269.
  40. ^ ‏עלית קרפ, ראיון עם נילי מירסקי, מאבק הרואי בשילוש הרומנטי הקסום, באתר הארץ
  41. ^ ‏על פי אחרית הדבר ל"בית בודנברוק"‏ מאת נילי מירסקי
  42. ^ ‏"מסכת הרומן והסיפור האירופי" מאת ברוך קורצווייל. "אמנות הסיפור כבעיה". עמודים 208-212 וכן בחלק "תומאס מאן".‏
  43. ^ ‏"זיכרנות שלא נכתבו" מאת קטיה מאן. עמוד 118‏
  44. ^ ‏"זיכרונות שלא נכתבו" מאת קטיה מאן. עמוד 69‏
  45. ^ ‏"זיכרנות שלא נכתבו" מאת קטיה מאן. עמוד 99
  46. ^ ‏"זיכרנות שלא נכתבו" מאת קטיה מאן. עמוד 53
  47. ^ ‏Thomas Mann: Meine Zeit. Vortrag in der Universität Chicago Mai 1950. Bermann-Fischer/Querido, Amsterdam 1950, S. 20‏
  48. ^ Nachprüfung. Aufsätze über deutsche Schriftsteller von gestern, Stuttgart 1980, S. 110‏
  49. ^ ‏פרט למחברות היומן מספטמבר 1918 עד דצמבר 1921 משום שנזקק להן לצורך העבודה על "דוקטור פאוסטוס"‏
  50. ^ 50.0 50.1 50.2 50.3 50.4 50.5 ‏חנן אלשטיין, הוא ריחרח אותו קלות, כמבקש להיוודע את כוח הקנייה שלו, באתר הארץ
  51. ^ ‏בית בודנברוק, חלק שני, פרק שני, עמודים 58-59.‏
  52. ^ ‏Processes of transposition German literature and film מאת Christiane Schõnfeld, עמודים 133-140‏
  53. ^ ‏"בית בודנברוק", חלק שמיני, פרק שני, עמוד 419‏
  54. ^ 54.0 54.1 54.2 ‏‏‏אלכסנדר רביב, עקומה אנטישמית עולה, באתר הארץ
  55. ^ ‏"הר הקסמים", ב, עמוד 72‏
  56. ^ ‏"דוקטור פאוסטוס", עמוד 346‏
  57. ^ ‏"דוקטור פאוסטוס", עמוד 297.‏
  58. ^ ‏"בית בודנברוק", חלק שמיני, פרק שני, עמודים 415-416‏
  59. ^ 59.0 59.1 Thomas Mann באתר imdb‏
  60. ^ ‏ראו בויקיפדיה הגרמנית בערך Thomas mann בפסקה Vertonungen‏
  61. ^ ‏ראו לדוגמה "הכתם האנושי" לפיליפ רות ו"Closing Time"‏ לג'וזף הלר. ראו עוד בערך Thomas Mann בויקיפדיה האנגלית
  62. ^ מידע על המוזיאון באתר muziejai.lt‏
  63. ^ ארכיון תומאס מאן באתר tma (ראשי תבות: Thomas-Mann-Archiv)‏
  64. ^ חשיפת המצבה באתר flickr‏
  65. ^ בית הספר ע"ש תומאס מאן, האתר הרשמי‏
  66. ^ Thomas Mann Gymnasium באתר deutscheschule‏
  67. ^ תוצאות חיפוש ב-Google Maps עבור Thomas-Mann-Straße
  68. ^ Thomas-Mann-Preis בויקיפדיה הגרמנית
  69. ^ האתר הרשמי של המוזיאון‏, "בית הבודנברוקים"
  70. ^ מפת האזור ומידע על המכללה באתר emporis‏
  71. ^ ‏‏חנן אלשטיין, הוא ריחרח אותו קלות, כמבקש להיוודע את כוח הקנייה שלו, באתר הארץ
  72. ^ תמ‏ונות בולים של זוכי פרס נובל, ביניהם בולים לזכרו של מאן באתר lituanicaonstamps
  73. ^ ‏לרשימת ספרים ראה פסקת "לקריאה נוספת"‏
  74. ^ כתבי תומאס מאן באתר הוצאת פישר הגרמנית (fischerverlage).
  75. ^ יער על שמו של תומאס מאן, דבר, 22 במאי 1955. מספר שלט: 19099‏
  76. ^ פסל ראש של מאן, חלק מסדרת פסלים
  77. ^ ‏נימוקי הבחירה במרדכי אבי שאול לזוכה בפרס היו: "על תרגומו ממבחר הרומאנים של תומאס מאן"‏.



ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg