הגימנסיה העברית רחביה
הגימנסיה העברית בירושלים ע"ש יצחק בן צבי, היא בית ספר תיכון הראשון שהוקם בירושלים ושוכן בשכונת רחביה.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
הגימנסיה נוסדה בימי העלייה השנייה בשנת 1909, בשם "הגימנסיה העברית בירושלים".
בין מייסדיה נמנו ד"ר נפתלי וחנה וייץ, יהושע ברזילי (אייזנשטט), ואנשי העלייה השנייה, חברי קבוצת "ירושלים החדשה" יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית, ואירה יאן. שלושת האחרונים גם שימשו כמורים בשנותיה הראשונות.
מטרת מייסדי הגימנסיה, הייתה החיאת התרבות העברית. תוכנית הלימודים שילבה ידע כללי עם תרבות עברית, היסטוריה יהודית וידיעת הארץ.
הגימנסיה בירושלים נפתחה ביום ראשון י' טבת תרס"ט (2 בינואר 1909), והמניעים להקמתה פורטו כעבור כחודש בעיתון "העולם":
- יש כמה מאות של משפחות בירושלים, המעוניינת לתת חינוך הגון בבית ספר בינוני לילדיהן, ואין בירושלים כזה, לבד מן הסמינר ובית הספר למסחר לבנים של חברת "עזרה".
- ההורים אינם רוצים להיפרד מילדיהם ולשלוח אותם ליפו, גם מימון נסיעותיהם ושהייתם ביפו מכביד מאוד על הדבר.
- הדבר נחוץ לשם הגדלתו וביצורו של היישוב היהודי בירושלים.
[עריכה] המכשולים בדרך להתבססות
אליעזר בן יהודה נמנה עם מייסדי הגימנסיה ותמך בה במאמרים נלהבים בעיתונו "הצבי". הוא אף שלח את בנו אהוד בן יהודה, להיות בין שבעת התלמידים הראשונים. לעומתו, קמו לה מתנגדים חריפים מכיוונים רבים.
מיום הקמתה, ובמשך שנים ארוכות, נאלצה הגימנסיה העברית להיאבק על עצם קיומה:
החסידים מקרב היישוב הישן, שהתקיימו על כספי החלוקה, חששו מהשתלטות ה"פרודוקטיבציה" על ילדי העיר, וראו בדאגה את העובדה כי זהו המוסד העברי הראשון בו לומדים יחד בנים ובנות בכיתה אחת. הם פרסמו פאשקעווילים וזרקו אבנים על תלמידי הגימנסיה.
המתחרים בבתי הספר של "עזרה" ו"אליאנס" חששו מהתחרות החינוכית, וניסו לשכנע הורים לא לשלוח את ילדיהם ללמוד במוסד החינוכי של "הרוסים הסוציאליסטיים" שהגיעו זה מכבר אל העיר.
גם הממסד הציוני לא מיהר לתמוך.
בשנה הראשונה למדו במוסד 20 תלמידים בלבד, אך מספרם עלה בהרבה בשנת תר"ע (1910), והגיע ל-110 בשנת תרע"א (1911). עקב הגידול המהיר הלכו ורבו הוצאותיו של המוסד לתשלום של שכר המורים, לציוד ולדמי שכירות הדירה, מה עוד שקלט גם תלמידים לא מעטים שידם לא השיגו לשלם את שכר הלימוד כנדרש. בראשית 1911 נענה הוועד הפועל המצומצם לפניית "אגודת הגימנסיה העברית בירושלים" וקצב לה 1000 פרנק מכספי "קרן תרבות" שעמדה תחת הנהלתו.
החלטה זו עוררה בקורת והתנגדות עזה מצד נציגי המזרחי: נאמנים לשיטתם סירובו להיות שותפים בעל כורחם "במימון ובמתן הכשר למוסד חינוכי, המלמד את המקרא ברוח ביקורת המדעית ואינו מקפיד על קיום מצוות הדת על ידי תלמידיו".
באותה שנה, נקרא יהודה לייב מטמן-כהן, שניהל את גימנסיה הרצליה בתל אביב, לסייע לגימנסיה הירושלמית לעמוד על רגליה, ובמשך שנה ניהל את שני המוסדות. לפני שעזב, בחר מטמן כהן מקרב המורים את שלמה שילר, שנטל לידיו את ניהול הגימנסיה. שילר ומורי הגימנסיה נמנו על ראשי הלוחמים ב"מלחמת השפות" שהחלה בירושלים.
במשך 3 שנים נדדה הגימנסיה, על מוריה ותלמידיה, בין שלושה מבנים, והאחרון שבהם: ביתו של אחד ממיסדיה הד"ר אהרן מאיר מזי"א.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הלך וקטן מספר תלמידיה, שעמד על כמה עשרות בודדות. השלטון העות'מאני בארץ ישראל החליט לסגור אותה, בהיותה תחת חסות צרפתית. אגודת המורים, בראשות דוד ילין, עמדה מנגד, ולא חשה לסייע. דובריה אף החליטו כי אין לה זכות קיום, ודינה להיסגר.
שילר לא ויתר, ויחד עם צוות מורים עברו ללמוד באחד המבנים שהיו שייכים לבית הספר בצלאל שניהל בוריס שץ. בסוף שנת הלימודים 1916 נאלצו התלמידים ומורים להתפנות גם מבצלאל, וקבוצה של 10 תלמידים עברה ללמוד כ"קבוצה ירושלמית" בגימנסיה הרצליה עד סיום המלחמה.
[עריכה] גימנסיה רחביה
ב-1919, עם תום מלחמת העולם הראשונה, פתחה הגימנסיה שוב את שעריה, ב"בית דוידוף" שבשכונת הבוכרים בירושלים.
מספר תלמידיה הלך וגדל, עד שהיה המקום צר מלהכיל את כולם, וב-1929, עברה למבנה חדש בשכונת רחביה, שכונה חדשה שהוקמה באותם ימים. זהו המבנה בו שוכנת הגימנסיה עד היום, ברחוב קרן קיימת בירושלים, סמוך לבנין המוסדות הלאומיים.
היותה בשכונת רחביה, שתושביה נמנו על האליטה של ירושלים במחצית הראשונה של המאה ה-20, היקנה לגימנסיה מעמד יוקרתי. תלמידיה נחשבו בנים למשפחות מיוחסות, והחינוך בה נחשב לטוב ביותר בין התיכונים שהוקמו אחריה. בין מוריה ותלמידיה נמנו אז, אנשי רוח ואנשי מעשה מפורסמים, כמפורט למטה, ושמה נקרא בפי כל: גימנסיה רחביה.
במאורעות תרפ"ט, שימש בנין הגימנסיה החדש, מקלט לתושבי השכונה, ובמלחמת השחרור פעלו במשרדיה כוחות ההגנה, ותלמידי הכיתות הגבוהות גויסו לשירות פעיל.
לאחר קום המדינה הועברה הגימנסיה לבעלות עיריית ירושלים (לאחר שהתנהלה עד אז תחת חסותה של עמותה ציבורית), והיא נקראה תיכון עירוני א'. במיתחם הגימנסיה פעל גם בית ספר יסודי, שהכיל שמונה כיתות, היה חלק ממערכת החינוך המקומית, ורוב תלמידיו התקבלו ללמוד בכיתות התיכוניות.
בשנות החמישים והשישים עשו מנהלי הגימנסיה מאמצים לקלוט תלמידים משכבות אוכלוסייה חלשות, וגם ילדים פליטי שואה שעלו לארץ כיחידים וכבנים למשפחות עולים.
[עריכה] האינטגרציה
בשלהי שנות ה-60 החליטה ממשלת ישראל על הרפורמה בחינוך, שעיקרה היה הקמת חטיבת ביניים – בין בית הספר היסודי לבין התיכון. הרפורמה הזו גם חרתה על דיגלה את האינטגרציה בין שכבות אוכלוסייה שונות של תלמידים.
הגימנסיה הייתה בין הראשונות שהחלו בתהליך, ומנהלה, שמואל מיכאלי, יזם בתחילת שנות ה-70, תכניות חדשניות שהיוו שלב מקדים לאינטגרציה ולרפורמה, והיוו מודל לתהליכים דומים בבתי ספר אחרים.
המהלך לא עבר בקלות, והורים שהתנגדו לו ניהלו מאבקים מתוקשרים שגרמו אף להתערבות משטרתית, עד שהתייצב המהלך כעבור עשר שנים. ב- 1983, הועברו הכיתות היסודיות ונותרו בו שתי חטיבות. מתכונת זו קיימת עד היום.
[עריכה] כיום
נכון ל-2010, הגימנסיה מונה כ-1000 תלמידים המגיעים אליה מכל רחבי ירושלים. היא נקראת: הגימנסיה העברית בירושלים - ע"ש יצחק בן צבי - בית ספר על יסודי שש שנתי עירוני א'. פועלות בה חטיבת ביניים (כיתות ז-ט) וחטיבה עליונה (כיתות י-י"ב).
[עריכה] הצופים
כמעט מראשית ימיה, נוצר קשר הדוק בין הגימנסיה ובין שבט מצדה של תנועת הצופים.
לשיאו הגיע הקשר בשנות ה-40 של המאה הקודמת, עם הקמת צריף של השבט בחצר בית הספר ברחביה. הצריף שימש נקודת מפגש ופעילות לתלמידי הגימנסיה במשך עשרות שנים, עד שעברה ממנו הפעילות ל"בית נועה" שבעמק המצלבה, גם לשם מגיעים תלמידי הגימנסיה עד היום.
[עריכה] פרשת גבריאל תירוש
בשנות ה-60 פרסם הסופר יצחק שלו את הרומן המפורסם פרשת גבריאל תירוש. עלילת הספר נסובה סביב המורה להיסטוריה גבריאל תירוש וחמישה מתלמידיו, ההופכים לכיתה צבאית מאומנת המבצעת פעולות גרילה בפורעים ערביים, בתקופת מאורעות תרצ"ו בירושלים.
שלו, שהיה תלמיד הגימנסיה העברית בפרוץ מאורעות תרצ"ו, ואחר כך מורה בה, שאב את הדמויות בעלילה מהיכרות אישית עם דמויות מקבילות שהכיר. כך למשל ד"ר רוזנבלום המנהל, הוא בן דמותו של ד"ר מוהליבר מנהל הגימנסיה בתקופת לימודיו.
[עריכה] מאה שנות גימנסיה
שנת הלימודים תשס"ט הוקדשה לחגיגות יובל המאה של הגימנסיה, ובמהלכה התקיימו אירועים שהעלו על נס את הישיגיה בחינוך - במשך שנים רבות סימלה הגימנסיה את החינוך האיכותי בירושלים, וקורותיה שזורים בהיסטוריה של העיר והמדינה.
דגש מיוחד ניתן לכ-10,000 בוגריה ומוריה. רבים מהם מצאו את דרכם לצמתים החשובים ביותר בהיסטוריה של המדינה. בהם:
- שני נשיאים של מדינת ישראל: יצחק בן צבי - מייסד ומורה. אפרים קציר - בוגר ומורה.
- 10 חתני וכלות פרס ישראל, שלימדו או למדו בגימנסיה, ובהם: יגאל ידין, אפרים קציר, שולמית כצנלסון (יחד עם אולפן עקיבא), זהרה שץ, נגה הראובני, יהודה ג'אד נאמן ואחרים.
- רמטכ"ל: יגאל ידין, אלופי צה"ל, ובהם: עוזי נרקיס, רחבעם זאבי, עמוס חורב, מתן וילנאי, ראש המוסד נחום אדמוני, ראש השב"כ כרמי גילון ואחרים.
- פוליטיקאים חברי כנסת ושרי ממשלה, ובהם: רובי ריבלין, דן מרידור, שמואל תמיר, דוד קורן, נחמן שי, צלי רשף, יאיר שפרינצק, ואחרים.
- שופטים ומשפטנים - אליעזר גולדברג, משה טלגם, מרים נאור, מוסיה ארד, יגאל ארנון, מיכאל שקד, יזהר הס, ועוד.
- סופרים, ובהם: א.ב. יהושע, דב קמחי, יצחק שלו, יונתן רטוש, יעקב אורלנד.
- עיתונאים ואנשי תקשורת, ובהם: מיכאל קרפין, דנה וייס, אברי גלעד, דודו גבע, רפי רשף, צ'יקו מנשה, אהוד אשרי, גיל חובב, אבירמה גולן, איילה חסון ויצחק שמעוני.
- מוזיקאים ואמנים, ובהם: דני דותן, ברכה עדן, יוסי ידין, אשר פיש, אסתר שמיר ואחרים.
- ספורטאים, ובהם: דני נוימן.
- רופאים, ובהם: אהרון ולירו.
הגימנסיה שכלה במערכות ישראל 138 תלמידים, בוגרים ומורים, במאה שנות קיומה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- מאה שנות - סיפורה של הגימנסיה העברית בירושלים מאת שלומי רוזנפלד, בהוצאת הגימנסיה העברית.
[עריכה] מנהלי הגימנסיה
- שלמה שילר - 1911 - 1922
- ד"ר משה קלוורי - 1923
- ד"ר יוסף מוהליבר - 1924 - 1942
- ד"ר אברהם ברתנא - 1942 - 1956
- זבולון תוחמן - 1956 - 1971
- שמואל מיכאלי - 1972 - 1987
- אריה רוגל - 1988 - 1991
- אהוד פראוור - 1992 - 2001
- דויד גל - 2002 עד היום.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
