הגימנסיה העברית רחביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מורי הגימנסיה ערב מלחמת העולם הראשונה. בקצה הימני יושב יצחק יעקבי, מזכיר הגימנסיה.
הכניסה לגימנסיה מרחוב קק"ל
מבט מכיוון בית האזרחי

הגימנסיה העברית בירושלים ע"ש יצחק בן צבי, היא בית ספר תיכון הראשון שהוקם בירושלים ושוכן בשכונת רחביה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגימנסיה נוסדה בימי העלייה השנייה בשנת 1909, בשם "הגימנסיה העברית בירושלים".
בין מייסדיה נמנו ד"ר נפתלי וחנה וייץ, יהושע ברזילי (אייזנשטט), ואנשי העלייה השנייה, חברי קבוצת "ירושלים החדשה" יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית, ואירה יאן. שלושת האחרונים גם שימשו בה מורים בשנותיה הראשונות.
מטרת מייסדי הגימנסיה, הייתה החיאת התרבות העברית. תוכנית הלימודים שילבה ידע כללי עם תרבות עברית, היסטוריה יהודית וידיעת הארץ.
הגימנסיה בירושלים נפתחה ביום ראשון י' טבת תרס"ט (2 בינואר 1909), והמניעים להקמתה פורטו כעבור כחודש בעיתון "העולם":

  • יש כמה מאות של משפחות בירושלים, המעוניינת לתת חינוך הגון בבית ספר בינוני לילדיהן, ואין בירושלים כזה, לבד מן הסמינר ובית הספר למסחר לבנים של חברת "עזרה".
  • ההורים אינם רוצים להיפרד מילדיהם ולשלוח אותם ליפו, גם מימון נסיעותיהם ושהייתם ביפו מכביד מאוד על הדבר.
  • הדבר נחוץ לשם הגדלתו וביצורו של היישוב היהודי בירושלים.

שנים מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליעזר בן יהודה נמנה עם מייסדי הגימנסיה ותמך בה במאמרים נלהבים בעיתונו "הצבי". הוא אף שלח את בנו אהוד בן יהודה, להיות בין שבעת התלמידים הראשונים. לעומתו, קמו לה מתנגדים חריפים מכיוונים רבים.
מיום הקמתה, ובמשך שנים ארוכות, נאלצה הגימנסיה העברית להיאבק על עצם קיומה:
החסידים מקרב היישוב הישן, שהתקיימו על כספי החלוקה, חששו מהשתלטות ה"פרודוקטיבציה" על ילדי העיר, וראו בדאגה את העובדה כי זהו המוסד העברי הראשון בו לומדים יחד בנים ובנות בכיתה אחת. הם פרסמו פאשקעווילים וזרקו אבנים על תלמידי הגימנסיה.
המתחרים בבתי הספר של "עזרה" ו"אליאנס" חששו מהתחרות החינוכית, וניסו לשכנע הורים לא לשלוח את ילדיהם ללמוד במוסד החינוכי של "הרוסים הסוציאליסטיים" שהגיעו זה מכבר אל העיר.
גם הממסד הציוני לא מיהר לתמוך.
בשנה הראשונה למדו במוסד 20 תלמידים בלבד, אך מספרם עלה בהרבה בשנת תר"ע (1910), והגיע ל-110 בשנת תרע"א (1911). עקב הגידול המהיר הלכו ורבו הוצאותיו של המוסד לתשלום של שכר המורים, לציוד ולדמי שכירות הדירה, מה עוד שקלט גם תלמידים לא מעטים שידם לא השיגו לשלם את שכר הלימוד כנדרש. בראשית 1911 נענה הוועד הפועל המצומצם לפניית "אגודת הגימנסיה העברית בירושלים" וקצב לה 1000 פרנק מכספי "קרן תרבות" שעמדה תחת הנהלתו.
החלטה זו עוררה בקורת והתנגדות עזה מצד נציגי המזרחי: נאמנים לשיטתם סירובו להיות שותפים בעל כורחם "במימון ובמתן הכשר למוסד חינוכי, המלמד את המקרא ברוח ביקורת המדעית ואינו מקפיד על קיום מצוות הדת על ידי תלמידיו".
באותה שנה, נקרא יהודה לייב מטמן-כהן, שניהל את גימנסיה הרצליה בתל אביב, לסייע לגימנסיה הירושלמית לעמוד על רגליה, ובמשך שנה ניהל את שני המוסדות. לפני שעזב, בחר מטמן כהן מקרב המורים את שלמה שילר, שנטל לידיו את ניהול הגימנסיה. שילר ומורי הגימנסיה נמנו על ראשי הלוחמים ב"מלחמת השפות" שהחלה בירושלים.

במשך 3 שנים נדדה הגימנסיה, על מוריה ותלמידיה, בין שלושה מבנים, והאחרון שבהם: ביתו של אחד ממיסדיה הד"ר אהרן מאיר מזי"א.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הלך וקטן מספר תלמידיה, שעמד על כמה עשרות בודדות. השלטון העות'מאני בארץ ישראל החליט לסגור אותה, בהיותה תחת חסות צרפתית. אגודת המורים, בראשות דוד ילין, עמדה מנגד, ולא חשה לסייע. דובריה אף החליטו כי אין לה זכות קיום, ודינה להיסגר.
שילר לא ויתר, ויחד עם צוות מורים עברו ללמוד באחד המבנים שהיו שייכים לבית הספר בצלאל שניהל בוריס שץ. בסוף שנת הלימודים 1916 נאלצו התלמידים ומורים להתפנות גם מבצלאל, וקבוצה של 10 תלמידים עברה ללמוד כ"קבוצה ירושלמית" בגימנסיה הרצליה עד סיום המלחמה.

גימנסיה רחביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1919, עם תום מלחמת העולם הראשונה, פתחה הגימנסיה שוב את שעריה, ב"בית דוידוף" שבשכונת הבוכרים בירושלים.
מספר תלמידיה הלך וגדל, עד שהיה המקום צר מלהכיל את כולם, וב-1929, עברה למבנה חדש בשכונת רחביה, שכונה חדשה שהוקמה באותם ימים. זהו המבנה בו שוכנת הגימנסיה עד היום, ברחוב קרן קיימת בירושלים, סמוך לבנין המוסדות הלאומיים.
היותה בשכונת רחביה, שתושביה נמנו על האליטה של ירושלים במחצית הראשונה של המאה ה-20, היקנה לגימנסיה מעמד יוקרתי. תלמידיה נחשבו בנים למשפחות מיוחסות, והחינוך בה נחשב לטוב ביותר בין התיכונים שהוקמו אחריה. בין מוריה ותלמידיה נמנו אז, אנשי רוח ואנשי מעשה מפורסמים, כמפורט למטה, ושמה נקרא בפי כל: גימנסיה רחביה.
במאורעות תרפ"ט, שימש בנין הגימנסיה החדש, מקלט לתושבי השכונה, ובמלחמת השחרור פעלו במשרדיה כוחות ההגנה, ותלמידי הכיתות הגבוהות גויסו לשירות פעיל.

בשנת 1962 עברה הגימנסיה לבעלות עיריית ירושלים (לאחר שהתנהלה עד אז תחת חסותה של עמותה ציבורית), והיא נקראה תיכון עירוני א'. במיתחם הגימנסיה פעל גם בית ספר יסודי, שהכיל שמונה כיתות, היה חלק ממערכת החינוך המקומית, ורוב תלמידיו התקבלו ללמוד בכיתות התיכוניות.
בשנות החמישים והשישים עשו מנהלי הגימנסיה מאמצים לקלוט תלמידים משכבות אוכלוסייה חלשות, וגם ילדים פליטי שואה שעלו לארץ כיחידים וכבנים למשפחות עולים.

האינטגרציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי שנות ה-60 החליטה ממשלת ישראל על הרפורמה בחינוך, שעיקרה היה הקמת חטיבת ביניים – בין בית הספר היסודי לבין התיכון. הרפורמה הזו גם חרתה על דיגלה את האינטגרציה בין שכבות אוכלוסייה שונות של תלמידים.
הגימנסיה הייתה בין הראשונים שהחלו בתהליך, ומנהלה, שמואל מיכאלי, יזם בתחילת שנות ה-70, תוכניות חדשניות שהיוו שלב מקדים לאינטגרציה ולרפורמה, והיוו מודל לתהליכים דומים בבתי ספר אחרים.
המהלך לא עבר בקלות, והורים שהתנגדו לו ניהלו מאבקים מתוקשרים שגרמו אף להתערבות משטרתית, עד שהתייצב המהלך כעבור עשר שנים. ב- 1983, הועברו הכיתות היסודיות לבית הספר ע״ש פולה בן-גוריון בעמק המצלבה, נותרו בו שתי החטיבות העליונות. מתכונת זו קיימת עד היום.

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2009 ציינו בבית הספר את 100 שנות הקיום של בית הספר, באירוע חגיגי אליו הוזמנו בוגריו‏[1] נכון ל-2010, הגימנסיה מונה כ-1000 תלמידים המגיעים אליה מכל רחבי ירושלים. היא נקראת: הגימנסיה העברית בירושלים - ע"ש יצחק בן צבי - בית ספר על יסודי שש שנתי עירוני א'. פועלות בה חטיבת ביניים (כיתות ז-ט) וחטיבה עליונה (כיתות י-י"ב).

הצופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשור השני לקיומה כבר נוצר קשר הדוק בין הגימנסיה ובין תנועת הצופים, ומנהליה עודדו את התלמידים לפעול התנועה.

ב-1937 מוסדה הפעילות הצופית בגימנסיה כאשר הוקם בה שבט מצדה, שבט הצופים הראשון הראשון שפעל בירושלים. הפעילות הצופית התנהלה תחת פיקוחה של הנהלת הגימנסיה שהעמידה בראש השבט את המורה דוד שטראי, ומורים אחרים שימשו כרש"גדים ומדריכים. "הייתה הכרה ברורה כי שום חינוך בני נוער לא יצלח אם יסתיים אחר הצהריים. מוסד חינוך המעוניין בהצלחתו, חייב להקיף במידת האפשר את כל חייו של התלמיד" - כך הסביר הד"ר אברהם ברתנא, אז מורה, ולימים מנהל הגימנסיה[2].

הקשר הגיע לשיאו בשנות ה-40, עם הקמת צריף של השבט בחצר בית הספר ברחביה. הצריף שימש נקודת מפגש ומרכז לפעילות צופית לתלמידי הגימנסיה במשך עשרות שנים, עד שעברה ממנו הפעילות בשנת 1967 ל"בית נועה" שבעמק המצלבה, לשם מגיעים תלמידי הגימנסיה עד היום.

פרשת גבריאל תירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-60 פרסם הסופר יצחק שלו את הרומן המפורסם פרשת גבריאל תירוש. עלילת הספר נסובה סביב המורה להיסטוריה גבריאל תירוש וחמישה מתלמידיו, ההופכים לכיתה צבאית מאומנת המבצעת פעולות גרילה בפורעים ערביים, בתקופת מאורעות תרצ"ו בירושלים.
שלו, שהיה תלמיד הגימנסיה העברית בפרוץ מאורעות תרצ"ו, ואחר כך מורה בה, שאב את הדמויות בעלילה מהיכרות אישית עם דמויות מקבילות שהכיר. כך למשל ד"ר רוזנבלום המנהל, הוא בן דמותו של ד"ר מוהליבר מנהל הגימנסיה בתקופת לימודיו.

בוגרים נודעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגימנסיה שכלה במערכות ישראל 138 תלמידים, בוגרים ומורים, במאה שנות קיומה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאה שנות - סיפורה של הגימנסיה העברית בירושלים מאת שלומי רוזנפלד, בהוצאת הגימנסיה העברית.

מנהלי הגימנסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1], אתר הארץ, ניר חסון, 05.07.2009
  2. ^ "מאה שנות - סיפורה של הגימנסיה העברית בירושלים", מאת שלומי רוזנפלד בהוצאת הגימנסיה העברית.