יוסף לוריא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוסף לוריא

ד"ר יוסף לוּריא (גם: לוריה; ברוסית: Лурье; ה'תרל"א, 1871, פּוּמפִּיַאן, פלך קובנה, רוסיה (ליטא) – כ"ט בכסלו ה'תרצ"ח, ‏3 בדצמבר ‏1937, ירושלים) היה מחנך עברי ופובליציסט, עורך עברי ויידי, עסקן תרבות ופעיל ציוני, מראשוני התנועה הציונית. יליד ליטא, מ-1907 בארץ ישראל, מראשי החינוך העברי בארץ. חבר אגודת בני משה, ציר לקונגרס הציוני הראשון ולקונגרסים אחריו, ומאנשי הפרקציה הדמוקרטית בהסתדרות הציונית; עורך השבועונים היידיים "דער יוד" ('היהודי') ו"דאָס יִידישע פאָלק" ('העם היהודי') והמדור הספרותי של "דער פריינד" ('הידיד'); מנהל חדר מתוקן בוורשה ומורה בגימנסיה הרצליה בתל אביב, ראש מרכז המורים ומ-1919 מנהל מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית ואחר כך של הוועד הלאומי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף לוריא נולד בשנת 1871 בעיירה פּוּמפִּיַאן (פומפיאני; בליטאית: Pumpėnai)‏[1] שבפלך קובנה של האימפריה הרוסית (באזור ליטא), במשפחה מיוחסת, אחד מילדיהם של רייזא ואברהם אבא. באופן יוצא דופן לנער יהודי בזמנו, לוריא לא למד בבית מדרש או בישיבה, אלא בגימנסיה ריאלית (לא יהודית) בעיר רוֹמְנִי שבפלך פולטבה (כיום באוקראינה). לאחר סיום לימודיו נסע ללמוד פדגוגיה באוניברסיטת ברלין. שם הצטרף לאגודת הסתרים הציונית "בני משה". בשנת 1888, בהיותו סטודנט היה, לצד שמריהו לוין וליאו מוצקין, ממייסדי האגודה המדעית הרוסית־יהודית בברלין ולשכת "חובבי ציון" בעיר.

בשנת 1896 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה, שב לרוסיה והוזמן לנהל חדר מתוקן (בית ספר שבו חינוך יהודי לצד לימודים כלליים) ציוני בשם "החינוך" ברח' דזֶ'לנה (Dzielna) בוורשה, ושימש בתפקיד זה עד סוף שנת 1900, אז נכנס לתפקיד המנהל אהרן ליבושיצקי, שהיה קודם לכן מורה ל"עברית בעברית" בבית הספר (עם כניסת ליבושיצקי לתפקידו שונה שם המוסד ל"העברי").

בשנת 1897 היה לוריא בין צירי ורשה לקונגרס הציוני הראשון בבזל. בהמשך השתתף בקונגרסים נוספים, ובראשית המאה היה מפעילי הפרקציה הדמוקרטית בהסתדרות הציונית בוורשה.

בעת ישיבתו בוורשה החל לוריא גם את דרכו בעולם הספרותי. הוא נבחר על ידי חברת "אחיאסף" להחליף את י"ח רבניצקי שפרש מעריכת העיתון היידי "דער יוד" (דֶר יוּד, 'היהודי'), וערך אותו מדצמבר 1899 ועד ינואר 1902 (לוריא ישב בוורשה, אך העיתון יצא בפועל בקרקוב שבגליציה, באימפריה האוסטרו-הונגרית, מטעמים של היעדר רישיון‏[2]). העיתון תחת שרביטו של לוריא היה לאחת מבמות המובילות בעולם בשפת יידיש; השתתפו בו מיטב הסופרים היהודים, והוא מילא תפקיד חשוב בתחייתה של ספרות יידיש.‏[3]

עם היווסדו של היומון היידי הראשון ברוסיה, "דער פריינד" (דֶר פְרַיינְד, 'הידיד'), בשנת 1903 בסנקט פטרבורג, הוזמן לוריא להיות עורך המדור הספרותי, בתנאי שיפסיק את הוצאת "דער יוד". לוריא הסכים, ועבר מוורשה לפטרבורג.‏[2] בעקבות מהפכת 1905 והפוגרומים שליוו אותה, ה"פריינד", שבתחילה היה בעל נטיות לאומיות, הפך כיוון ואימץ עמדה שמאל-רדיקלית, ועל כן פרש לוריא בשנת 1906 מן העריכה. בשבתו בפטרבורג הוציא בשנים 19041905 ירחון פדגוגי ברוסית בשם "בית הספר העברי" (Еврейская школа), בתחילה בעריכתו, ומאוקטובר 1905 בעריכת מאיר קריינין (Крейнин). לקראת סוף שנת 1906 נקרא לוריא לעיר וילנה, לערוך את השבועון הציוני היידי "דאָס יִידישע פאָלק" (דוֹס יידישֶה פוֹלק, 'העם היהודי').

בסוף שנת 1907 הגיע לארץ ישראל כתייר. במהלך ביקורו החליט להשתקע בארץ, והצטרף לסגל הגימנסיה העברית "הרצליה" ביפו (ובהמשך בתל אביב) כמורה להיסטוריה כללית. בתקופת הוראתו בגימנסיה חיבר ספר גדול בנושא היסטוריה עתיקה, שלא ראה אור.

בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה עמד לוריא בראש מרכז המורים (לימים הסתדרות המורים). ערב המלחמה היה ממנהיגי המאבק לשימוש בעברית במסגרת מלחמת השפות.‏[4]

במהלך מלחמת העולם הראשונה, עקב היותו נתין מדינת אויב, היה בין המגורשים מהארץ על ידי השלטון העות'מאני. עם הכיבוש הבריטי חזר לארץ, ובשנת תרע"ט התמנה כראש מחלקת החינוך שייסדה ההנהלה הציונית, ומילא תפקיד זה עד שבט 1925. לקראת סוף שנת 1926 שב לתפקידו, והמשיך למלא תפקיד זה גם לאחר שעברה המחלקה לרשות הוועד הלאומי. לוריא עמד בראש מחלקת החינוך של כנסת ישראל עד מותו. פעל להוצאת ספרי לימוד בעברית. לוריא היה מהוגי רעיון תעודת הבגרות בארץ ישראל, וחבר בצוות שקבע את מבנה בחינות הבגרות בחינוך היהודי בארץ ישראל.

גם בארץ ישראל הוסיף לוריא להיות פעיל בעשייה עיתונאית ותרבותית. החל בשנת 1908 כתב לעיתונות הציונית בחו"ל. מכתביו לשבועון "העולם בעריכת אלתר דרויאנוב, ראו אור כעבור כמה שנים כקובץ בשם "ארץ-ישראל". לאחר שייסד יצחק ליב גולדברג את היומון "הארץ", היה לוריא מעורכיו בשנים 19191922. בהמשך היה חבר באגודת "ברית שלום", וכתב לירחון האגודה בראשית שנות ה-30, "שאיפותינו".

יוסף לוריא נפטר בחורף ‏1937, במגוריו בביתו של ידידו הטוב מרדכי בן הלל הכהן (שאותו הכיר מימי עבודתם ב"דער פריינד" בראשית המאה), שנפטר שנה קודם לכן, בשכונת רחביה בירושלים. בן 66 במותו.

מספר חודשים לאחר מותו נפתח גן ציבורי על שמו בשכונת אַרְנוֹנָה בירושלים.‏[5] כמו כן, נקראו על שמו רחובות בתל אביב ובירושלים, וכן בית הספר הממלכתי "לוריא" בירושלים.

ארכיונו האישי של יוסף לוריא, הכולל מסמכים, צילומים ותעודות שמור בארכיון הציוני המרכזי בירושלים.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבי סבתו מצד אמו, הרב משה מישל לוריא, היה רבה של קרקינובה (Krekenava) בסביבות 1800–1850 (ומהמסכימים של ש"ס סלאוויטא). בניו (אחיהם של סבתו של יוסף לוריא), היו ר' נתן נטע פלאום, שהחליף את אביו כרב העיירה עד פטירתו ב-1885 (היה גיסו של הרב מרדכי גימפל יפה; אחת מבנות המשפחה היא הנוסעת העברייה שלומית פלאום), ור' שאול לוריא, שהיה רב העיירה שאוולאן (Šiaulėnai), מחבר "עטרת שאול" (וילנה תר"ב).
סבתו מצד אמו, רבקה ליפא (ליפלא), אשתו של הרב מאיר בן אשר אָניקשטער (אוֹניקסטֶר), עלתה לירושלים עם משפחתה ב-1862 והייתה פעילה חברתית בעיר. מחברת הקונטרס "זכר עולם" (ירושלים תרמ"ב), מעין מכתב בעברית וביידיש שכתבה למשפחתה שבליטא.‏[6]
לאמו רייזא היו שתי אחיות. אחותה חיה גיטל הייתה אשתו של הרב יצחק צבי הכהן ב"ר יעקב קופל אַראָנאָווסקי (ארונובסקי), דיין ומורה צדק בקובנה משנת תרכ"ח ואב"ד בקובנה משנת תרנ"ח ועד פטירתו בתרפ"א, בעל "יד יצחק" (תרכ"ז–תר"ל). אחותה רחל הייתה אשת שבתי פיין; בנה (בן בעלה דוד, שנפטר בצעירותו), ר' אשר ליב בריסק, היה ראשון חוקרי בית הקברות בהר הזיתים.‏[7]

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דער פיערטער ציוניסטן-קאנגרעס אין לאנדאן, ורשה: דפוס האלטער, תרס"א. (ביידיש)
  • ארץ-ישראל: קובץ מאמרים, ציורי-מסע, רשימות, ורשה: "קדם", תרע"ד.
  • החנוך בארץ ישראל: דין וחשבון,‫ מחלקת החנוך בארץ ישראל (חוברת ב), תרפ"א.
  • יומנו האישי של ד"ר יוסף לוריא, 1913–1927, 7 מחברות (כתב יד), בארכיון הספרייה הלאומית, מס' 38°1171.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דב קמחי (עורך), נפש לד"ר יוסף לוריא ז"ל ביום השלשים (כ"ט טבת תרצ"ח), ירושלים: הועד הלאמי ליהודי ארץ ישראל – מחלקת החנוך, תרצ"ח.‏[8] (קובץ מאמרים)
  • "לוריא, יוסף", בתוך: ג. קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, כרך ב,‫ מרחביה: ספרית פועלים, תשכ"ז 1967, עמ' 239.
  • "לוריא, יוסף", בתוך: לעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור, כרך 5, ניו יורק: אלוועלטלעכער יידישער קולטור-קאנגרעס, 1963. (ביידיש)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על הקהילה היהודית במקום ראו Pumpenai: Kovno, באתר International Jewish Cemetery Project (באנגלית).
  2. ^ 2.0 2.1 יוסף קלוזנר, דרכי לקראת התחיה והגאולה: אבטוביוגראפיה (1874–1944), תל אביב: מסדה, תש"ו, עמ' 112).
  3. ^ ראו לדוגמה Emanuel S. Goldsmith, Architects of Yiddishism at the Beginning of the Twentieth Century: A Study in Jewish Cultural History, Rutherford, N.J.: Fairleigh Dickinson University Press,‎ 1976, p. 62.
  4. ^ ראו דיון נרחב אצל מרגלית שילה, ‏מלחמת השפות כ'תנועה עממית', קתדרה 74 (טבת תשנ"ה, דצמבר 1994), עמ' 87–119, ובפרט הפרק ראשית התעוררות דעת הקהלספרייה הווירטואלית של מטח).
  5. ^ נפתח הגן ע"ש ד"ר י. לוריא בירושלים, דבר, 8 באפריל 1938.
  6. ^ רבקה ליפא (ב"ר משה מישל לוריא) אניקשטער, ‏קונטרס זכר עולם, ירושלים תרמ"ב, באתר HebrewBooks. עוד על רבקה ליפא ראו: מרגלית שילה, הקול הנשי הירושלמי: כתבי למדניות מן המאה התשע-עשרה, ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים – המרכז לחקר תולדות ישראל ע"ש בן-ציון דינור, תשס"ד 2003.
  7. ^ ברל כהן, ‏קראַקינאָווע, בספרו: יִידישע שטעט, שטעטלעך און דאָרפֿישע יִישובים אין ליטע ביז 1918: היסטאָריש-ביאָגראַפֿישע סקיצעס, ניו יורק 1991, עמ' 508, באתר HebrewBooks.
  8. ^ לזכר ד"ר יוסף לוריא, דבר, 3 בינואר 1938.