גן העדן האבוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "Paradise Lost" מפנה לכאן. לערך העוסק בלהקת רוק, ראו Paradise Lost (להקה).
המהדורה הראשונה, 1667
איור לספר של הצייר גוסטב דורה

גן העדן האבוד הוא אפוס שנכתב בידי המשורר האנגלי בן המאה ה-17, ג'ון מילטון. הוא פורסם לראשונה בשנת 1667 בעשרה ספרים; מהדורה שנייה פורסמה ב-1674 בשינויים קטנים, מחולקת מחדש לשנים-עשר ספרים (כחיקוי לאיניאדה של ורגיליוס). האפוס עוסק בסיפור היהודי-נוצרי של נפילת האדם: השטן המפתה את אדם וחוה, והגירוש מגן העדן. מטרתו של מילטון, על פי דבריו בספר הראשון, היא "להצדיק את דרכיו של האל לבני אדם" (א, 26) ולהתייחס לסתירה בין הידיעה המוחלטת של האל לבין הבחירה החופשית של האדם.

הגיבור הראשי של האפוס הוא המלאך שנפל, שטן. מהסתכלות מודרנית, יש שיאמרו כי מילטון מציג את השטן באופן חיובי, כישות שאפתנית וגאה שמתנגדת ליוצרה המשתלט, אלהים הכל-יכול, ונלחמת בשמיים, עד שהיא מנוצחת. ויליאם בלייק, מעריץ של מילטון והמאייר של האפוס, אמר על מילטון ש"הוא היה משורר אמיתי, ובצידו של השטן ללא שידע זאת". יש שרואים בדמות של לוציפר מקדים של הגיבור הביירוני.

הסיפור חדשני בכך שהוא מנסה לפייס בין המסורות הנוצריות והפגניות: כמו שייקספיר, התאולוגיה הנוצרית לא הספיקה למילטון, והוא חש צורך להשתמש במקורות נוספים. הוא מנסה לכלול פגניזם, מסורות יווניות קלאסיות ונצרות בתוך הסיפור.

האפוס עוסק בבעיות תאולוגיות נוצריות רבות, כמו הגורל, פרדסטינציה והשילוש הקדוש.

העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מחולק לשנים עשר ספרים, כנגד עשרים וארבעה הספרים של האיליאדה והאודיסיאה של הומרוס. לכל ספר ישנה הקדמה הקרויה "הטענה". הפואמה היא במסורת האפית, שבה מתחילים ב-in media resלטינית: אמצע הדברים). סיפור הרקע מסופר בספרים ה-ו.

הסיפור של מילטון בנוי סביב שני קווים: זה של שטן וזה של אדם וחוה. הסיפור של לוציפר (השטן) הוא הומאז' לאפוסים המלחמתיים הישנים. מבחינה כרונולוגית, הוא מתחיל באמצע העלילה, לאחר שלוציפר והמלאכים המורדים האחרים נוצחו והושלכו בידי האל אל הגיהנום. בפנדמוניום, לוציפר צריך להשתמש ביכולת הרטורית שלו כדי לארגן את חסידיו; הוא נעזר על ידי ממון ובעל זבוב. בסוף הדיון, מתנדב שטן להרעיל את האדמה שזה עתה נוצרה. הוא מתמודד עם סכנות של התהום בעצמו, באופן הדומה לאודיסאוס או איניאס.

הסיפור השני שונה במידה רבה, והוא סוג חדש של אפוס: אפוס ביתי. אדם וחוה מוצגים בפעם הראשונה בספרות הנוצרית כאשר היחסים ביניהם אינם חטא. יש להם תשוקות, אישיות, והם גם מקיימים יחסי מין. שטן מצליח לפתות את חוה, ואדם, שרואה שחוה חטאה, חוטא באופן דומה על ידי אכילה מהפרי. באופן זה מילטון מציג את אדם כדמות הירואית אך גם כחוטא גדול יותר מאשר חוה. הם מקיימים יחסי מין שנית, אך הפעם תוך תשוקה שלא הייתה קיימת קודם. לאחר שהם נעשים מודעים לטעות שעשו באכילה מ"פרי" עץ הדעת, הם רבים. אולם, בעקבות תחינותיה של חוה, הם משלימים במידת-מה. אדם ממשיך במסע חזוני עם מלאך, שבו הוא רואה את חטאי האדם ואת המבול, והוא נעצב על החטא שהם שחררו בעקבות האכילה מהפרי. עם זאת, מראים לו גם את התקווה - האפשרות לגאולה - דרך חזון של ישו הנוצרי. אז הם מושלכים מגן העדן ומלאך מוסיף שניתן למצוא "גן עדן בתוכך, מאושר בהרבה". כעת הם ביחסים מרוחקים עם האל, שנמצא בכל מקום אך אינו נראה (בניגוד לאב הממשי בגן העדן).

תגובות וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל, כי האפוס הוא אחת מהיצירות החשובות ביותר בשפה האנגלית. מכיוון שהיא מבוססת על כתבי הקודש, יש שטוענים כי יש לה פחות חשיבות בתוך הקאנון המערבי בעקבות החילון. אולם, דעה זו אינה מקובלת על כולם, וגם מבקרים שנחשבים ל"חילונים" מכירים בחשיבותה הרבה של היצירה. ב"נישואי גן העדן והגיהנום" לויליאם בלייק, "קול השטן" טוען:

"הסיבה שמילטון מוגבל כל כך כשהוא כותב על המלאכים והאל, ומשוחרר כשהוא כותב על השטן ועל הגיהנום, היא שהוא היה משורר אמיתי ולצידו של השטן, בלי שידע זאת".

קביעה זו נעשתה לפרשנות השכיחה ביותר של היצירה במאה העשרים, אך בקרב מבקרים כמו ק. ס. לואיס וסטנלי פיש המאוחר, פרשנות זו אינה מקובלת. מבקרים אלה רואים בתאולוגיה של גן העדן האבוד כמתאימה לכתבי הקודש שעליהן היא מבוססת.

בחציה השני של המאה העשרים, עברה ההבנה הביקורתית של האפוס למוקד פילוסופי ופוליטי יותר. במקום התפיסה הרומנטית של השטן כגיבור היצירה, מקובל שהשטן מוצג בתחילה כגיבור קלאסי אך לאחר מכן דמותו מופחתת עד שהוא רק נחש לוחך עפר, שאינו מסוגל לשלוט אפילו בגופו-הוא. את הזווית הפוליטית אפשר לראות בחיכוך הבסיסי בין האופן השמרני וההיררכי שבו השטן תופס את היקום, וה"דרך החדשה" של האל ובנו כפי שהיא מוצגת בספר ג'. במלים אחרות, המגמה העיקרית של היצירה היא לא הרשעות או הגבורה של השטן, אלא המתח בין ההיררכיה של "הברית הישנה" (המשתקפת בשטן ואף במלאכים גבריאל ורפאל) והמהפכנים של "הברית החדשה" (בן האל, אדם וחוה) שמייצגים מערכת חדשה של ארגון אוניברסלי שאינו מבוסס על מסורת, תקדים ונוהג אלא על הסכמה מודעת ושלמה לאמונה מצד אחד, ועל תפקיד שמתקבל בשל יכולת ואחריות מצד שני. מגמה זו עושה שימוש רב ביצירות האחרות של מילטון ובביוגרפיה שלו, כמהפכן אנגלי ומבקר חברתי.

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הספר תורגם לעברית לראשונה בשנת 1871 על ידי יצחק סלקינסון, תחת השם "ויגרש את האדם".
  • גן העדן האבוד, תרגם: ראובן אבינועם, עריכה, מבוא ונספחים: אסתר י. בית הלחמי, איורים: ויליאם בלייק. (תל אביב) מסדה ועם הספר, 1982.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]