אדם וחוה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אדם וחוה על פי רמברנדט
בריאת האדם - ציורו של מיכלאנג'לו המופיע בקפלה הסיסטינית.
"אדם וחוה", ציורו של ויליאם בלייק (1808)
אדם, חוה והנחש, בגן הפסיפס בקיבוץ אילון

על-פי ספר בראשית, אָדָם וְחַוָּה היו האיש והאישה הראשונים. אדם מכונה גם אדם הראשון.

בריאת אדם וחוה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – בריאת אדם וחוה

סיפור הבריאה מופיע בבראשית פעמיים: פעם בפרק א' ופעם נוספת בפרק ב'.

על-פי התיאור הראשון, אדם וחוה נבראו ביום השישי, בתום בריאת כל שאר העולם, הטבע ובעלי החיים.

על-פי התיאור השני, אלוהים ברא את האדם, הניחו בגן עדן וציווהו לא לאכול מעץ הדעת, ואז אמר אלוהים: ”לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ” (ספר בראשית, פרק ב', פסוק י"ח) תחילה אלוהים יצר את בעלי החיים והביאם אל האדם, אך הוא לא מצא בהם "עזר כנגדו". לכן בנה אלוהים את האישה מצלעו:

וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.

בתלמוד הבבלי נחלקו האמוראים רב ושמואל האם הצלע שנלקחה מהאדם הייתה פרצוף (שהיה עוד פרצוף לאדם מאחוריו), או זנב.[1]

חייהם של אדם וחוה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגירוש של אדם וחווה מגן עדן, ג'יימס טיסו

על פי המקרא, אדם וחוה הוצבו עם בריאתם בגן העדן, וצוו מפי אלוהים לטפח את הגן אולם נאסר עליהם לטעום מפרי עץ הדעת (הציווי ניתן לאדם לפני שהופרדה ממנו חוה). לאחר שחטאו אדם וחוה באכילה מעץ הדעת הם גורשו מגן עדן, וקוללו מפי אלוהים. שלושה מילדיהם של אדם וחוה נזכרים בשמותיהם במקרא: קין, הבל ושת וילדים נוספים נזכרים כ"בנים ובנות" (בראשית, ה', ד'). על פי המסורת היהודית הבנות הנוספות, היו נשותיהם של הבנים. לפי בראשית רבה נולדה עם קין תאומה אחת ועם הבל שתי תאומות.[2] רבי יצחק אברבנאל מביא בשם "ספרי האומות" ששמות נשותיהם היו קלמנה ובלבירה.[3] בספר היובלים הן נקראו און ועצורה. מקין ושת (למעט הבל שנרצח באבו על ידי קין), התפצלה האנושות כולה עד לדור המבול, אז נותרה רק משפחת נח שמצאצאי שת, ואשתו נעמה שמצאצאי קין.

על פי המקרא[4] חי אדם 930 שנים. במדרש מובא שלאחר חטא עץ הדעת קצב לו אלוהים את חייו לאלף שנים, אולם הוא העניק 70 שנה משנותיו לדוד המלך, שלא נגזרו עליו חיים עד אז. התזונה של אדם וחוה הייתה צמחונית שנאמר "מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל" (בראשית, ב, טז).

מותם וקבורתם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, אדם מת בן 930 שנה, כלומר בשנת תתק"ל לבריאת העולם.

על פי מדרש בראשית רבה,[5] והתלמוד[6] נקברו אדם וחוה במערת המכפלה שבחברון כזוג הראשון מבין ארבעה הזוגות: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה ויעקב ולאה - אבות ושלוש מתוך אמהות שנחשבים, לפי המסורת היהודית, ליהודים הראשונים. במערת המכפלה נמצאת גם טביעת כף רגל שעל פי האגדה היא של אדם הראשון.[7]

על פי ספר חנוך השני, המתוארך למאה הראשונה לפני הספירה, קבורים אדם וחוה תחת מקום המזבח בהר הבית, במקום בו הושתת העולם.[8]

על פי המסורת המוסלמית, האדם הראשון נקבר בהר ערפאת הנשקף מעל מכה או במכה עצמה[9] וזאת בשל חשיבותה וקדושתה של מכה. חוה נקברה בעיר ג'דה, שתיהן בערב הסעודית.[10]

המסורת הנוצרית ממקמת את קבר אדם וחוה בתוך גבעת הגולגולתא - אתר הצליבה שבכנסיית הקבר בירושלים. המסורת הנוצרית מציינת כי ברגע צליבת ישו נבקעה הגבעה וסדק נפער בה והגיע עד לגולגולתו של אדם (וזהו הסבר אחד לשמה של הגבעה). מתחת לקפלת הצליבה שבכנסייה ממוקמת קפלה המכונה "קפלת אדם" ובה ניתן לראות סדק בסלע הגבעה.

קבורתם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות האגדה היהודית מצויות דעות שונות בשאלה מי קבר את אדם: הקב"ה;[11] שת בנו;[12] או חנוך.[13] ובספר הישר מסופר:

וימת אדם... ויקברו אותו שת ובניו וחנוך ומתושלח בנו בכבוד גדול כקבור את המלכים במערה אשר דבר להם ה'. ויעשו כל בני האדם במקום ההוא מספד ובכי גדול על אדם על כן הייתה לחוק בבני האדם עד היום הזה.

גם באשר לשאלה מי קבר את חוה קיימות כמה דעות במדרש: אדם[12] או חנוך.[14]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אדם וחוה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"א, עמוד א'
  2. ^ בראשית רבה, פרשה כ"ב, פסקה ב'
  3. ^ אברבנאל, ספר בראשית, פרק ד', פסוק א'
  4. ^ ספר בראשית, פרק ה', פסוק ה'
  5. ^ בראשית רבה, פרשה נ"ח, פסקה ח'
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף נ"ח, עמוד א'.
  7. ^ "מקאם אדם" ראו: תאופיק כנאען, קברי קדושים מוסלמים בארץ ישראל, אריאל : כתב עת לידיעת ארץ ישראל - דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל תשנ"ז - 1996, עמ' 23 והלאה
  8. ^ סרטונים פרופ' ישעיהו גפני, הרצאת "מדוע" תשע"ד - "קדם-היסטוריות" של ירושלים בספרות ההלניסטית, היהודית והנוצרית (הועברה ב-25 במאי 2014), בערוץ של האוניברסיטה העברית בירושלים באתר יוטיוב - ראו דקה 01:01:03
  9. ^ מסורות ומידע על מכה
  10. ^ וילנאי, מצבות קודש בארץ ישראל, כרך א', עמוד 85
  11. ^ ספר "ציוני", פרשת חיי שרה, בשם ר' רחומאי בס"ז [=בספר זוהר?].
  12. ^ 1 2 ספר "ציוני", פרשת חיי שרה, בשם ר' קיסמא בס"ז.
  13. ^ סדר עולם רבה, ריש פ"א.
  14. ^ סדר עולם רבה שם לפי גרסה אחת (ראה הערות ותקונים מר' בער ראטנער שם, אות ה).