המבול

"המבול", גוסטב דורה

על פי המסופר בתורה בספר בראשית, המבול הוא שיטפון אדיר שהביא האלוהים כעונש לבני האדם על פשעיהם, כדי למחות אותם מעל פני האדמה. האלוהים הורה לנח, הצדיק היחיד בארץ, לבנות תיבה - היא תיבת נח, במטרה למלט בה את משפחתו ומבחר מהחיות שעל פני הארץ. אפשר לראות במבול את סיפור הבריאה השני, מכיוון שלפי הכתוב בתנ"ך נכחדו כל האנשים ובעלי החיים היבשתיים שנותרו מחוץ לתיבה, והאנושות התחילה מחדש מבני נח. מקור השם מבול שניתן לשיטפון המים הזה, יכול להיות גזור מהמילים בליה, בלבול, או הובלה (של מים ממקום גבוה לנמוך).

הסיפור המקראי

הסיבות למבול

הר אררט בטורקיה, המזוהה עם הר אררט המוזכר במקרא, עליו על־פי המסופר נחה תיבת נח בסיום המבול

התורה מספרת, בסוף תיאורם של הדורות שלאחר אדם הראשון, פרשה מסתורית של לקיחת "בני האלוהים" את "בנות האדם":

	"וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. וַיֹּאמֶר ה', לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה".
– בראשית ו, א-ג

לא ברור מהו בדיוק אותו עוון, מיהם "בני האלוהים" ומיהן "בנות האדם"; על פי משמעות הכתוב מדובר בבני אלים החוטפים להם נשים מבנות האדם, סיפורים שדוגמתם נפוצים בעולם המיתולוגיה. בפרשנות הרבנית המסורתית היו שפירשו את המונח בני האלוהים כמלאכים, והיו שפירשו את המונח בני האלוהים כבני השליטים, המעמד הגבוה ('אלוהים' על פי פירוש זה, יכול להתפרש לעתים גם כשליט בשר ודם) אשר חוטפים בזרוע נשים מבנות פשוטי העם.

התגובה האלוהית היא קשה:

	"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה', אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'".
– שם, ה-ח

בניית התיבה

ערך מורחב – תיבת נח

ציור של אדוורד היקס (1780-1849) המראה את עליית החיות, זוגות זוגות, לתיבה

נח, אשר מתואר על ידי התורה כ"צדיק תמים בדורותיו", מצטווה על ידי אלוהים לבנות תיבה גדולה, אשר בעזרתה יינצל הוא ומשפחתו מפני המבול שנגזר כעונש על בני דורו החוטאים, ויציל גם את מיני בעלי החיים, על ידי לקיחת מבחר מעולם החי.

אורכה של התיבה היה כ-150 מטרים, רוחבה כ-25 מטר, וגובהה היה עשירית מאורכה, כ-15 מטרים (גובה בניין בעל 5 קומות). להמחשה, ניתן לומר שגודלה של התיבה, שהיוותה לפי המסופר גן חיות צף ומעבדה ביולוגית ענקית, היה כשל נושאת מטוסים קטנה. לתיבה היו 3 קומות - "תחתיים שניים ושלישים". על פי חז"ל, הקומה העליונה הייתה למגורי נח ומשפחתו ואכסון האוכל, האמצעית למגורי בעלי החיים והתחתונה לאחסון הפסולת.

התיבה הייתה משוחה בזפת מבפנים ומבחוץ כדי למנוע חדירת מים אליה וגגה היה משופע. עם זאת, היו שהבינו שהתיבה כולה הייתה משופעת, בצורה של מעין מקבילית משולשת, כדי להשיג יציבות במי המבול. על פי חז"ל, בניית התיבה ארכה 120 שנה, הזמן נועד להמחיש לחוטאים את רצינותה של הגזירה, כדי שיחזרו בתשובה ולא יבוא עליהם העונש.

אל התיבה נצטווה להביא זוג יחיד של חיות טמאות ושבעה זוגות של מינים טהורים ועופות, כדי שמהם יתחדש העולם שלאחר המבול. כן נצטווה נוח לקחת "מכל מאכל אשר יֵאכל" כדי להאכיל את החיות.

על פי חז"ל, בתום מאה ועשרים השנים, המתין ה' עוד שבעה ימים נוספים, כדי שיכלו ימי אבלו של מתושלח הצדיק, שהקדים להיפטר מן העולם כדי שלא יראה את המבול. בשנת שש מאות לחיי נוח, החל המבול לרדת על הארץ.

המבול

המים יורדים לאחר המבול, ציור מאת תומאס קול

על פי הכרונולוגיה המסורתית המבול התרחש בשנת אלף תרנ"ו לבריאת העולם, ונמשך שנה ו-11 יום. התורה מציינת שהמבול החל בשבעה עשר לחודש השני, כאשר קיימת מחלוקת תנאים האם זהו החודש השני למניין ישראל (אייר) או למניין המלכים (מרחשוון) , והדעה הרווחת היא זו האחרונה. על פי דעה זו החל המבול ביום י"ז במרחשון, ואז החל לרדת גשם זלעפות שנמשך 40 יום. לאחר מכן המשיכו המים להתרבות דרך מעיינות תהום במשך 150 יום. נחשולי המים כיסו את כל הארץ, ואף את פסגות ההרים הגבוהים.‏ כעבור 150 יום נעצרה התרבות המים, והם החלו לפחות אט אט. בי"ז בסיוון נחה התיבה על הר אררט כשעדיין לפי רש"י הייתה שקועה 11 אמה במים (כ-5.5 מטר), כך שעדיין לא נראה דבר בעולם מלבד המים. בא' באב נראו ראשי ההרים.

בי' באלול שילח נח את העורב, לבדוק האם כבר יבשה הארץ. העורב סירב להרחיק ולא סר מחלון התיבה. כעבור שבעה ימים שילח נח את היונה, וזו שבה כלעומת שיצאה. נח הסיק שעדיין מים על הארץ והמשיך להמתין. כעבור שבעה ימים נוספים שילח את היונה בשנית, וזו שבה עם עלה מעץ הזית. נח הבין מכך שהעצים כבר נראים לעין, אבל הארץ עדיין לא נראתה. כעבור שבעה ימים נוספים שלח נח את היונה בשלישית, וזו לא שבה אליו יותר, דבר שמביא את נח להבנה כי פני האדמה כבר נגלו. יונה עם עלה של זית הפכה להיות סמל אוניברסלי לשלום, על פי סיפור היונה של נח, מכיוון שהיא מבשרת ששלום בא לעולם, ואפשר לצאת מהתיבה.

"המבול", מיכלאנג'לו, הקפלה הסיסטינית

לאחר המבול

משפחת נח לאחר המבול, ציור מאת ג'וזף אנטון קוך.

ב-27 לחודש השני ציווה אלוהים על נח לצאת מן התיבה ולהוציא עמו את משפחתו ואת החיות, וכך אכן עשה נח.

כאשר יצא מהתיבה, בנה נח מזבח לה' והקריב לו מן הבהמות והעופות הטהורים אשר היו בתיבה. ה' אומר בלבו שלא יוסיף עוד "לקלל את האדמה", "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (ח, כא), ושעונות השנה יתנהלו כסדרן ללא הפרעה נוספת:

	"עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ".
– שם, כב

לאחר מכן בירך ה' את נוח ואת בניו והטיל עליהם את מצוות "פרו ורבו ומלאו את הארץ". כן כרת אתם ברית, ש"לא יהיה עוד מבול לשחת את הארץ". הסימן לברית היא הקשת הנראית בענן:

	"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן, וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר, וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ".
– שם ט, יב-טז

כיום, בניגוד לתקופת המקרא, ידוע ההסבר הטבעי לקשת בענן, תופעה טבעית הנובעת משבירת אור השמש על ידי המים. מבין פרשני ימי הביניים היו שפירשו שתופעה זו לא הופיעה עד לאחר המבול, והסבירו את השינוי שגרם להופעתה בכך שאור השמש התחזק באותו זמן וכך נוצרה הקשת לראשונה. אחרים מסבירים שהעננים הם אלו שהפכו לדלילים יותר מאז המבול.

הוגים שונים ניסו לתת הסבר מדוע הסימן הוא דווקא בקשת. באופן פשוט הקשת נראית בשעה שיש גשם, והדבר נועד לאותת לאדם שלא יפחד מהגשם, כי אלוהים זוכר להפסיקו בזמן ולא להביא מבול^{[דרוש מקור]}. יש שטענו שדווקא הקשת היא האות בשל צורתה שהיא מופנת כלפי השמים ולא כלפי הארץ, בהבטחה ששוב לא ירו ממנה חיצי מוות^{[דרוש מקור]}. היו שטענו הסמל הוא בצבעים, שכולם מרכיבים את הצבע הלבן וכך לכל האנשים יש מקום וביחד הם מרכיבים את צלם האדם^{[דרוש מקור]}. והיו שטענו שריבוי הצבעים רומז דווקא לעולם החי ולצבעוניות שקיימת בו בניגוד לבני האדם שם השוני בגוונים הוא מזערי, לומר שלא יבוא שוב מבול בשל הזכות של בעלי החיים ולא האדם^{[דרוש מקור]}.

מקבילות לסיפור המבול בתרבויות אחרות

לסיפור המבול ותיבת נח ישנן מקבילות בעמים ובתרבויות שונות ורבות, ביבשות אסיה, אירופה ואף אמריקה. בין התרבויות שיש להן מיתוסים דומים, ניתן למנות את תרבויות יוון, אירלנד, הודו, סין, אינדונזיה, פולינזיה, מאיה, אינקה, הופי, אצטקים, ועוד רבות. הפיזיקאי פרופ' משה קווה ציין כי "סיפור המבול מוכר במאתיים ושבע עשרה תרבויות בעולם".

מסופוטמיה

לוח המבול, האפוס של גילגמש באכדית.

כמה גרסאות של סיפור המבול קיימות במיתולוגיה המסופוטמית, הנרחבת שביניהן היא סיפור אתרחסיס, שנכתב במאה ה-17 לפנה"ס על ידי סופר בבלי בשם אלת-איה. על־פי סיפור זה, בתחילה לא היו בני־ האדם בני־תמותה אלא המשיכו לחיות ללא הגבלה, והתרבו יתר על המידה, עד שמספרם הרב והרעש אשר עוררו החלו להטריד את מנוחת האלים. האל אנליל מחליט להשמיד את בני־האדם הרבים מדי על ידי מבול, אבל אנקי, אל המים, נגלה בחלום לאתרחסיס בניגוד לרצונו של אנליל ומזהיר אותו מפני האסון הקרב ומדריך אותו לבנות ספינה. אתרחסיס בונה ספינה מבלי לספר לבני עירו על המבול המתקרב. לאחר תחילת המבול, האלים מצרים על־כך שהשמידו את המין האנושי מכיוון שעכשיו אין מי שיקריב להם קורבנות, אבל לאחר סיום המבול יוצא אתחרסיס מהתיבה ומקריב קורבנות לאלים. האלים מתרצים ומחליטים שלא לנסות להשמיד שוב את המין האנושי ובמקום זאת להגביל את התרבותו על ידי הפיכת האנשים לבני־תמותה, וכן אמצעים כגון עקרות, תמותת תינוקות, וכינון מעמד של כהנות המצוות להתנזר ממין.

גרסה אחרת של סיפור המבול מופיעה בעלילות גילגמש, בה ניכר דמיון לסיפור המקראי. לדוגמה, הספינה, המיקום הגאוגרפי (בקרבת הר אררט), הצלת הגיבור ובעלי החיים בחסדי האל (אלים), שליחת הציפורים לראות אם כלו המים, קרבן התודה המוקרב בסוף הסיפור ועוד. עם זאת, בולט השוני בין התפיסה האלילית בעלילות גילמש, לתפיסה המונותאיסטית בסיפור המקראי. בנוסף, הסיבה למבול בסיפור הבבלי היא הפרעת מנוחת האלים, בעוד במקרא- חטאי בני האדם. בבבל נקרא הכלי "ספינה גדולה" או "היכל" ולא "תיבה"; שמו של האיש בבבל הוא אותנפישתים (באבטיפוס השומרי - Ziusudra, כלומר "החכם מאוד") ולא "נח"; בבבל ניצלו גם עבדים, שפחות וספן. גם המידות והחלוקה הפנימית שונים; גודל הספינה גדול לפחות פי ארבעה מגודל תיבת נח, את הכלי בבבל טחו גם בשמן; התיבה לא נחה על הרי אררט אלא דרומה מהם - על הר נציר. "נח" הבבלי משלח יונה, סנונית ואז עורב, והעורב הוא שלא שב; כשהלה זובח, נאספים האלים "כמו זבובים". אותנפישתים ואשתו מועברים אל "אפיקי תהומותיים", משכנם של האלים. הקשת אינה מוזכרת, במקומה אלוהי מי התהום, החוכמה, והמאגי ה"אֶ‏א" (Ea) לובש תליון שיזכיר לו לא להשתמש יותר במבול, אך מציע להבא להשתמש בחיות טורפות ומחלות כדי לדלל את האוכלסיה. הבדל גדול הוא במשך זמנו של המבול - בעוד שלפי התורה נמשך המבול שנה תמימה, בסיפור הבבלי הוא נמשך שבעה ימים בלבד.

יוון

דאוקליון ופירה משליכים אבנים לאחוריהם על־מנת לחדש את המין האנושי, באיור של ורגיליוס סוליס

על־פי גרסת סיפור המבול שהייתה מקובלת במיתולוגיה היוונית (ומאוחר יותר גם במיתולוגיה הרומית), זאוס החליט להשמיד בשיטפון את המין האנושי בשל חטאיו, והניצולים היחידים היו דאוקליון, בנו של הטיטאן פרומתאוס, ואשתו פירה, שניצלו הודות לתיבה שבנו בעצתו של פרומתאוס. עם סיום המבול הם ירדו מהתיבה בהר אותריס שבתסאליה. הם הקריבו קורבנות לזאוס וביקשו שיעזור להם לחדש את המין האנושי, ובתגובה יעץ להם האל "לזרוק לאחור את עצמות הורתם". הם פרשו את כוונת העיצה לזריקת אבנים מאחורי גבם (שכן האבנים הם עצמות האדמה, אם כל חי). מהאבנים שהשליך לאחוריו דאוקליון נוצרו גברים, ומהאבנים שהשליכה לאחוריה פירה נוצרו נשים.

אפלטון, בדיאלוג טימיאוס, מציג את העמדה שהיו כמה וכמה מקרי מבול שונים במרוצת הדורות, והמבול של דאוקליון ופירה הוא האחרון והידוע ביותר בין כולם. בנוסף, הוא מעלה את ההשערה שדאוקליון ופירה לא היו הניצולים היחידים במבול, אלא ששרדו בנוסף אליהם כמה אנשים נוספים שהצליחו להמלט לאזורים הרריים, אליהם המים לא הגיעו.

כנען

לא ידוע על סיפור מבול במיתולוגיה של כנען העתיקה. י"מ גרינץ רואה במסורת המדרשית (בראשית רבה לג, יא) כי בארץ ישראל לא ירד המבול, הסבר מדוע סיפור זה לא הגיע לכנען.

הודו

על פי המיתולוגיה ההודית, העולם נברא ונחרב במחזוריות אינסופית, וכל החרבה חלה עקב הדרדרות בלתי נמנעת של החברה. כאשר מגיע שלב ההחרבה, הכול אובד במבול, אשר לאחר מכן צפה עליו ביצה מוזהבת ובה ישן האל הבורא בְּרָהְמָה. כאשר ברהמה מקיץ, הוא נזכר בבריאה שעשה ושאשר נחרבה עם המבול ולכן יוצא מן הביצה ומתחיל שוב בתהליך הבריאה.

איראן

גם במיתולוגיה הפרסית סיפור דומה לסיפור המבול, אלא שבגרסה זו חורבן העולם בא לא כתוצאה משטפון אלא מגל כפור. המלך ג'משיד (הנקרא במקורות הקדומים יותר יימה) מוזהר על ידי האל, אהורה מאזדה, מפני האסון הקרב ובא, ובונה לעצמו מחסה במערה תת-קרקעית, בו הוא מוגן עד חלוף הקור, יחד עם זוגות מכל בעלי־החיים, פרטים מכל מיני הצומח, ומספר מצומצם של גברים ונשים נבחרים שנועדו לעזור לו לשקם את המין האנושי מבראשית.

תאוריות של המבול בראייה מודרנית

משום העדויות הרבות, מתרבויות שונות, להתרחשות האסון, מניחים ארכאולוגים והיסטוריונים מסוימים כי סיפור המבול הוא הד למאורע כביר שכזה שאכן התרחש בעבר.

היו שחשבו למצוא עדות למבול בשכבת טיט שהתגלתה בחפירות ארכאולוגיות באור כשדים שבבבל; זו הייתה סברתו של הארכאולוג האנגלי ליאונרד וולי, שעמד בראשה של החפירה שם בשנות ה-30 של המאה העשרים. עם זאת, תאוריה זו אינה מקובלת כיום.

תאוריה אחרת שהועלתה על ידי ד"ר ויליאם רייאן וד"ר וולטר פיטמן מאוניברסיטת קולומביה שבארצות הברית, ואוששה בשנת 2000 על ידי משלחת בראשותו של ד"ר רוברט בלארד, היא שהמסופר הוא הד למבול מקומי שהתרחש בים השחור. על פי תאוריה זו, הים השחור היה בעבר ימה של מים מתוקים ובשל התחממות כדור הארץ לאחר עידן הקרח האחרון והמסת קרחונים, עלו פני הים ונבקע פתח או נוצר מפגש שבו זרמו מים מן הים התיכון לים השחור, אזור המהווה היום את מיצרי הבוספורוס. צוללות שנשלחו למשימות תיעוד, מצאו בשנים האחרונות שרידים ליישובים, חלקם גם בעומק הים השחור. ממצאים מצביעים כי בעבר התיישב שם האדם, וכן כי הים השחור היה קטן בממדיו מאשר כיום וששטחי חופיו הקדומים הוצפו כליל.‏

ישנן תאוריות נוספות, מקובלות פחות, על כך שכוכב שביט חדר את האטמוספירה של כדור הארץ ופגע באחד האוקיינוסים- מה שגרם לאידוי עצום של מי ים שירדו כגשמים שיחד עם גל צונמי אדיר ועוצמתי, הכו באזורים מיושבים.

תאוריה נוספת מייחסת את המבול להפשרת קרחונים.‏

ניסיון לתאר את הסיפור היהודי של המבול באמצעות הסברים היונקים מתאוריות מדעיות מודרניות נעשה בספרה של הדסה מלמד, סוד המבול, משולש ברמודה המסתורי ונדידת היבשות.

ראו גם

• תיבת נח
• עלילות גילגמש
• אסון אקולוגי
• הכחדה
• הכחדה המונית

בספרות ובאמנות

• ריה"ל, הבא מבול, השיר וניתוחו
• אריאל זילבר, להתראות במבול הבא, שירונט
• אורפנד לנד, Mabool, אלבומה המצליח ביותר של הלהקה הישראלית הוא אלבום קונספט העוסק במבול.
• מתי כספי, נח, mp3music.
• חוה אלברשטיין, אחרי המבול, mp3music
• חוה אלברשטיין, פרידה מתיבת נח, mp3music.

בשפה העברית

בשפה העברית "מבול" ניתן כיום לשטף גשם חזק. ביטוי נוסף הוא "אחרַי המבול" (בצרפתית Après moi le déluge) המיוחס למאדאם דה פומפדור המביע חוסר אכפתיות מוחלט לעתיד.

לקריאה נוספת

• אברהם קורמן, הבריאה והמבול, בהוצאת משפחת המחבר

קישורים חיצוניים

• אבי ורשבסקי, ‏המבול במזרח הקדום, המבול וה-abūbū, באתר "מקראנט"
• הגיע הזמן להחזיר עטרת סיפור המבול בתורה - ליושנה, יצחק רפפורט, אתר דעת; מעלה השגות כרונולוגיות, בלשניות ותכניות, כנגד ייחוס בסיס סיפור המבול ל"עלילות גילגמש".
• המבול - בכתבי נינווה ובמסורות העמים, באתר "הדוס"
• אלי אשד, על המבול בים השחור
• יעקב שביט, אלה תולדות נח והמבול: פרשת הבריאה בשנייה, אתר מקראנט
• פרופ' משה קוה, המבול והמדע, אתר אוניברסיטת בר-אילן
• שמואל אפרים ליונשטם, המבול, אתר מקראנט
• המבול, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• יהודה בלו, בחינת סיפור המבול לפי שיטת המקורות, באתר "רשימות מן התיבה הלבנה", 8 במרץ 2007
• יהודה בלו, רקעו הספרותי הקדום של המבול המקראי, באתר "רשימות מן התיבה הלבנה", 9 במרץ 2007
• אליהו גליל, חטאו של הקנגורו ושני היקומים המקבילים: עיון בסיפור המבול, בלוגין שאובין