דוקי דרור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דוקי דרור 2009

דוקי (צדוק) דרור (נולד ב-1963 בתל אביב) הוא במאי קולנוע, תסריטאי ויוצר נסיוני בז'אנר הדוקומנטרי. דרור עוסק בסרטיו בנושאים של הגירה, עקירה, זהות וזרות. חבר וועד האקדמיה הישראלית לקולנוע.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו של דרור עלתה מעיראק בשנות החמישים של המאה ה-20 בשמה המקורי "דרוויש", אך שם זה עוברת ל"דרור" על מנת להקל על השתלבותם בישראל.

דרור למד באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס והוא בוגר החוג לקולנוע בקולומביה קולג' שיקגו. סרט הגמר שלו, (1993) Sentenced to Learn, על אסירי עולם המלמדים אסירים אנלפבתים בכלא, הוקרן במרכז פומפידו בפריז במסגרת רטרוספקטיבה של הקולנוע התיעודי האמריקאי.

בתום לימודיו, חזר דרור לישראל והחל לעסוק בזהויות של החברה הישראלית. בסרטיו הראשונים, דרור ניסה לחקור ולהגדיר את חווית הזהות של דור שני מזרחי. ביומנו האישי "פנטסיה שלי" (2000) המתרחש במפעל החנוכיות המשפחתי בין שתי מלחמות המפרץ, הוא מתעמת עם אביו שנכלא 5 שנים בעיראק והחליט למחוק את עברו. ב"טקאסים" ([[1999[[) שצולם בקהיר וב"קפה נח" ([[1996[[) שצולם בשכונת התקווה, דרור חושף את מורשת המוזיקה הערבית הקלאסית שהביאו העולים מעיראק ומצרים. יחד עם העיסוק הקולנועי בתרבות וההיסטוריה היהודית-ערבית, דרור יצר סרטים שבמרכזן גיבורים מקצוותיה של החברה הישראלית. את חייה הביזאריים של אלופת חידוני רדיו תיעד בסרט "חולת רדיו" ששודר לראשונה בשידורי קשת. את סיפורם של שני מפוטרי מפעל טקסטיל בדימונה הביא בסרטו "שתי וערב" (1997). "אדום, שחור, כחולבן" (1998) הביא את סיפורה של להקת הפאנק-רוק-טראש Ausweis ואת סצנת האמנות המבעבעת של עולים רוסים צעירים בשכונת פלורנטין.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני החל להיכנס לעבודותיו של דוקי דרור ב-1998, אז יצר במשותף עם הבמאי הפלסטיני ראשיד משהראווי את Stress – סרט דוקו-ניסיוני בשני חלקים המנסה להעביר את תחושת המתח מעתיד מבשר אלימות בשני הצדדים לסכסוך. בחלקו השני, "יום רגיל" דרור הציב מצלמה נסתרת שתיעדה את שיחותיו של נהג מונית ירושלמי עם נוסעים אקראיים שנאספו ביום אחד ונערכו במקביל לסיטואציות משיגרת יומו של כתב רדיו לענייני פלילים (חיים ריבלין). הפרויקט היה קו-פרודוקציה ישראלית-פלסטינית ראשונה, פרי יוזמה של ממשלת נורבגיה ומרכז פרס לשלום.

בשנת 2002 יצא סרטו "השכן של ישו" Raging Dove - המביא את סיפורו של אלוף העולם באגרוף ג'והר אבו לאשין. הסרט זכה בפרסים רבים, בניהם הפרס הראשון בפסטיבל דוקאביב והפך לאחד הסרטים התיעודיים הישראלים הראשונים שזכו להפצה בינלאומית נרחבת. ב-2003 יזם, כתב והפיק את הסרט "פארדיס גן עדן אבוד" סרטה הראשון של הבמאית אבתיסאם מראענה שזכה בפרס השני בדוקאביב. סרטו המשותף עם שלומי שיר "ימים עליזים, מר קורטיזון" (2004), הביא תיעוד אישי מטלטל של חולה סרטן הנאבק על חייו עד יומו האחרון. הסרט זכה, בין היתר, בפרס הקהל בפסטיבל הקולנוע התיעודי של סיאול EBS International Documentary Festival ובפרס גנדי בדוקומנטה של מדריד.

חווית ההגירה, העקירה והזרות שניכרים ברוב סרטיו של דרור, קיבלו כיוון נוסף, כשמצלמתו תיעדה משוררת ישראלית צעירה ממוצא ווייטנאמי בשם ואן נוין. "המסע של ואן" (2005) אשר פתח את פסטיבל הקולנוע התיעודי בסיאול, הביא את סיפורה של ואן ומשפחתה, שהגיעו לישראל בשנות השבעים כפליטים. הסרט השתתף בעשרות פסטיבלים, ביניהם פסטיבל ירושלים ו IDFA. דמות ה"אחר" ניבטת גם בסרט "הלוך חזור" (2007) Side Walk, מעין קולאז' תיעודי המנסה להעביר את חווית הילדות העוברת בדרך בין הבית לבית הספר. הסרט הוקרן לראשונה בדוקאביב שם זכה בפרס הצילום. בסרט "מעבר לנהר" (2009) המשיך דרור לעסוק בדמות הגיבור-בעל-כורחו, משה רחמים, מראשוני העולים מאתיופיה, במאבקו נגד התפשטות מחלת האיידס בקהילה.

עם יציאת "מנדלסון, חזיונות בלתי פוסקים" ([[2011[[) דרור החל להביא לסרטיו גם דמויות היסטוריות. הוא גילה את סיפורו המרתק של אחד מחשובי הארכיטקטורה המודרנית, האדריכל הגרמני-יהודי אריך מנדלסון, אותו עיבד לסרט בז'אנר מעורב. הסרט זכה לפרסים יוקרתיים בעולם, ביניהם, פרס סרט האמנות הטוב ביותר לשנת 2012 בפסטיבל FILAF בצרפת. על הסרט עבד דרור 7 שנים והוא צולם בפולין, גרמניה, בריטניה, ישראל וארצות הברית.

ב-2013 שיתף דרור פעולה עם הבמאי חן שלח עם יצירת הסרט "פוטונובלה", על ילדותו של שלח בקיבוץ מזרע. דרור ערך את הסרט והשתתף בכתיבת התסריט. בסוף אותה שנה, יצא סרטו "צל בבגדד" (2013) העוקב אחר הקשר בין העיתונאית הישראלית לינדה מנוחין עבדל עזיז ועיתונאי עיראקי המנסה לסייע לה בחיפושה אחר אביה שנעלם בבגדד. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל הסרטים חיפה והיה בין הגורמים שהובילו לעניין ציבורי בארץ ובעולם, בסיפור היעלמותם של קהילות יהודי ערב. הסרט הוקרן בספרית הקונגרס האמריקאי בוושינגטון עם פתיחת תערוכת הארכיון היהודי-עיראקי ב National Archive

האנסאמבל היצירתי של דרור מונה מספר יוצרים איתם הוא משתף פעולה דרך קבע: הצלם פיליפ בלאיש, התסריטאית גליה אנגלמאיר-דרור, המפיקה יעל שביט, העורך חן שלח והמוזיקאי חיים פרנק אילפמן. דרור מתגורר בבינימינה.

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1993 אוניברסיטה סגורה Sentenced to Learn
  • 1996 חולת רדיו Radio Daze
  • 1996 קפה נח Café Noah
  • 1997 שתי וערב Warp & Weft
  • 1997 מרפסת לשנקין A Matter of Faith
  • 1998 סטרס (יום רגיל) Stress (במאי שותף: ר. משראווי)
  • 1999 אדום שחור כחולבן Red Vibes
  • 1999 טקאסים Taqasim
  • 2000 עיד אל אדם Watchman
  • 2000 פנטסיה שלי My Fantasia
  • 2002 השכן של ישו Raging Dove
  • 2003 מראה מקום
  • 2004 ימים עליזים, מר קוטיזון Mr. Cortisone, Happy Days
  • 2005 המסע של ואן The Journey of Vaan Nguyen
  • 2007 הלוך חזור SideWalk
  • 2009 מעבר לנהר Across the River
  • 2011 מנדלסון - חזיונות בלתי פוסקים Mendelsohn's Incessant Visions
  • 2013 צל בבגדד Shadow in Baghdad
  • 2014 My Enemy, My Partner

תסריט והפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2003 פארדיס גן עדן אבוד Paradise Lost
  • 2004 משת"פים Collaborators
  • 2005 סיפורו של אלוף A General’s Story
  • 2008 אדמה Adama (תסריטאי)
  • 2013 פוטונובלה Photonovela
  • 2014 THE DARKNET

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]