מזרחים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עולים תימנים במטוס בדרכם לישראל במבצע מרבד הקסמים, 1949-50
אשה וילדה, עולות מצפון אפריקה במעברת כפר חסידים, 1952

מזרחים הוא כינוי בחברה הישראלית לעולים מארצות האסלאם וצאצאיהם. לקבוצת ההתייחסות "מזרחים" ישנם כינויים מקובלים נוספים, כגון "ספרדים", "יהודי אסיה-אפריקה", "יהודי עדות המזרח", "יהודי ארצות האסלאם" או "יהודי ארצות ערב".‏[1]

"מזרחים" הוא כינוי חדש יחסית, שנוצר במדינת ישראל לאחר גלי העלייה של שנות ה-50. עד אז, נחלקו יהודי העולם לשתי קבוצות עיקריות - "ספרדים", מאירופה ומארצות האסלאם, ו"אשכנזים". חלוקה זו התבססה על המסורות ההלכתיות העיקריות של יהודי העולם, מאז ימי הביניים, והיא מקובלת גם כיום - כחלוקה לאשכנזים, ולספרדים. במחקר הסוציולוגי רווחת ההתייחסות למזרחים כאל קבוצה אתנית,[דרוש מקור] עם זאת, כיום, החלוקה בין אשכנזים לבין ספרדים ומזרחים, אינה חלוקה דיכוטומית. זאת, במידה רבה, בשל הנישואים הבין-עדתיים, המטשטשים יותר ויותר את הגבולות בין העדות השונות.

הכוונה המקורית של הכינוי מזרחים היא האנשים שממזרח לציון (ירושלים) בהמשך הפכה המילה מזרחים לתיאור כל מי שבא ממדינות ערב, השוני בין ספרדים למזרחים שספרדים כוללים גם את יוצאי מדינות האסלאם וגם אזורים אחרים כמו הקוקז ספרד, מדינות גירוש ספרד ועוד..., לעומת המזרחים שכוללים רק את מדינות האסלאם.

המושג מזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג מזרחים נוצר לכל הפחות בתקופת הישוב הישן, והשימוש בו היה נפוץ בכתביהם של הוגים מזרחים כבר בתקופה זו.‏[2] המושג אינו משקף בהכרח גבולות גאוגרפיים, אלא גבולות חברתיים. לדוגמה, שמה הרשמי של מרוקו בערבית הוא "ממלכת המערב" (مملكة المغرب), ואזור צפון אפריקה מכונה בערבית "מגרב" (المغرب) שפירושו "המערב". והוא נבדל מה"משרק" (المشرق), "המזרח", שהוא אזור מסופוטמיה וחצי האי ערב. לכן יהודי ארצות צפון אפריקה נקראו "מוגרבים" או "מערביים", וכך נקראו במשך שנים רבות היהודים שעלו מאזורים אלה לארץ. לפי הבחנה זו, רק יהדות סוריה, עיראק, איראן ותימן יכולה להיכלל תחת ההגדרה הגאוגרפית של "יהודים מזרחים". בנוסף לכך, גם בקרב יהדות אשכנז התקיימה חלוקה גאוגרפית של מזרח ומערב: יהודי מזרח אירופה כונו בעבר בכינוי הגנאי "אוסט יודן" (Ostjuden), דהיינו "יהודים מזרחים", על ידי יהודי מרכז אירופה.

ישנה ביקורת, בעיקר מצד סוציולוגים מהזרם הרדיקאלי‏[3] לגבי המושג מזרחים ומה שהוא מייצג. עזיזה כזום, בהתייחסותה לסוגיית האוריינטליזם, טוענת כי תהליך האוריינטליזציה בחברה הישראלית התחיל דווקא מהסימון של יהודי מזרח אירופה על ידי יהודי מרכז אירופה כיהודי המזרח (אוסטיודן). לדבריה, יהודי מזרח אירופה בתורם, סימנו את יהודי ארצות האסלאם כ"מזרחים" והדירו אותם מעמדות השפעה בחברה בישראל מכיוון שעקב תיוג העבר הם לא היו בטוחים במעמדם. סוציולוגים מסוימים טוענים, כי המושגים "עדות מזרח" ו"מזרחים" משקפים שיח חברתי, בו הקבוצות ההגמוניות קובעות את ההמשגה של השיח וגבולותיו. כך, שמצד אחד, הממסד האשכנזי ששלט בארץ, אשר ניכס לעצמו את ה"מרכז" הישראלי, תייג את הפריפריה החברתית (והגאוגרפית) כ"עדות"; ומצד שני, הקבוצות המוחלשות הפנימו את התיוג והשתמשו בו. כך ניתן למצוא שימוש בתקופת היישוב בכינויים "ספרדים" ו"עדות מזרח", זה לצד זה. למשל, הרב הספרדי הראשי, הראשון לציון, בן ציון מאיר חי עוזיאל, פנה במכתב, מיום כ"ח בחשון תש"ד (26.11.43), אל "חוג הפעילים" של "ארגון העובדים הספרדים ובני עדות המזרח" וברכם על יזמתם החשובה, להקים סמינריון לחינוך צעירים לעסקנות ציבורית [1]; ובבחירות הראשונות לאסיפה המכוננת, הלא היא הכנסת הראשונה, זכתה רשימת הספרדים ועדות המזרח, בראשות בכור שלום שטרית ואליהו אלישר (שניהם ילידי הארץ, שהשתייכו לעילית החברתית ביישוב, אף בעת שעולי מזרח אירופה האשכנזים נחשבו קבוצה נחותה), בארבעה מנדטים. תיוג זה, לפי הסוציולוגים מהזרם הרדיקאלי, היה מלווה ברה-סוציאליזציה ובדה-סוציאליזציה, אשר ביקשה לקלף את ערביותם ובו בזמן סימנה את "אחרותם" הלבנטינית. אחרים דוחים את התפישה הזו וטוענים ש"עדות המזרח" זה שם נורמטיבי כדי לתאר קבוצה של עדות יהודיות שחיו במזרח התיכון וצפון אפריקה, ובצורה דומה היה שימוש במושג "עדות אשכנז" לגבי אשכנזים. עם השנים הכינוי "מזרחיים" החל להחליף את הכינוי "עדות המזרח", כאשר משנות ה-90 החל הכינוי "מזרחים" לתפוס דומיננטיות הולכת וגוברת.

הוגים ופעילים חברתיים שונים, (לדוגמה חלק מאנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית) מציעים לקרוא למזרחים בשם "יהודים-ערבים". על פי טענה זאת, כשם שישנם יהודים-אירופאים שהגיעו מארצות אירופה, כך ישנם יהודים-ערבים שמוצאם מארצות ערב. מנגד נטען שהמונח "יהודים-ערבים" אינו מקביל לכינוי "יהודים-אירופאים", אלא לכינויים לא נפוצים ולא-מקובלים כגון "יהודים-סלאבים" או "יהודים-גרמאנים" שכן הוא מנסה לקשר את היהודים לקבוצה אתנית זרה מסוימת. מי שהיה הראשון לייסד את הקטגוריה החברתית "יהודים-ערבים" היה אלבר ממי שציין גם שהמונח בעייתי ואינו מדויק, השני היה שמעון בלס, סופר ישראלי יליד בגדאד שכינה עצמו "יהודי ערבי". טיעון שיטתי זה המשיכה לנסח גם אלה שוחט (1987), תוך שהיא יונקת מפעולות ודיונים של "החזית המזרחית" שפעלה מאז ראשית שנות ה-80. פעיל מרכזי נוסף בדיון על "יהודים ערבים" הוא הסוציולוג יהודה שנהב שכתב את הספר "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות", בו התכתב בין השאר עם אלו אשר הניחו את היסודות לקטגוריה זו. כינוי חדש זה של "יהודים ערבים" אינו נפוץ בשיח הציבורי הישראלי, וזוכה לביקורת רבה בקרב מזרחים ואשכנזים כאחד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדורות עברו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות ארצות האסלאם

יהדות ארצות האסלאם הייתה בעלת תרבות עשירה והיסטוריה מפוארת. ממנה יצאו אישים רבים ובהם הרמב"ם ורבי יוסף קארו מחבר השולחן ערוך. העלייה מארצות האסלאם התקיימה לאורך הדורות, ובכללן בתקופת מבשרי הציונות והעליות שלפני קום המדינה. מניעים דתיים וציוניים היו הסיבות העיקריות לעליית היהודים מארצות האסלאם לארץ ישראל דווקא.

ביישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדת הספרדים הייתה עדה מיוחסת עוד מלפני העליות הראשונה והשנייה, בזמנן ואף שנים רבות לאחר מכן. אנשי עדה זו, שכינו עצמם, לעתים, ס"ט (ספרדים טהורים), נחשבו לאנשי העילית החברתית וממנה באו רבים מעשירי היישוב. היהודים הספרדים עלו לארץ לאחר גרוש ספרד בעיקר במאה ה-16 ומאז נספחו אליהם היהודים הוותיקים יותר (מוסתערבים) וכן עולים מארצות המזרח. עד לשנת 1822 נחשבו כיהודים, על ידי השלטון העות'מאני, רק בני העדה הספרדית (בראשות הראשון לציון - החכם באשי, שמינויו אושר על ידי הסולטאן העות'מאני).‏[4] עד שנת 1854 לא היו "המערביים" (יוצאי מרוקו) חלק משמעותי של העדה הספרדית (מספרם בירושלים לא עלה על תריסר משפחות). לאחר עליית הרב דוד בן שמעון הגיעו ממרוקו בעקבותיו יהודים "מערביים" רבים ומספרם הגיע בשנת 1872 לכ-1000 נפש. "המערביים" שרבו ביניהם העניים, לא זכו לתמיכה והכרה מצד הספרדים הוותיקים והצליחו להיפרד מן הספרדים בעזרת הקונסול הבריטי פין. במשך הזמן, קיבלו "המערביים" הכרה והשתייכו לעדת היהודים הספרדים, יחד עם הוותיקים. משפחות ספרדיות, כמו משפחת שלוש הוותיקה, שעלתה מאלג'יריה תפסו מקום מרכזי ביישוב והיו בין מקימי תל אביב. משה שלוש אף נבחר (בתמיכת מפלגות הפועלים) בשנת 1936 להיות ראש עיריית תל אביב, אם כי מיד הודח על ידי הבריטים שמינו את ישראל רוקח במקומו. בהדרגה, נדחק המיעוט הספרדי ממעמדו המרכזי ביישוב והחל בשנות ה-30 החלו העולים החדשים ממזרח אירופה (שעלו במספרם על הוותיקים) לתפוס את מקומם המרכזי ביישוב. עם זאת, למרות מיעוט מספרם, תפסו בני עדת הספרדים מקום מרכזי בכלכלת היישוב והשתייכו לעילית האזרחית ביישוב גם בסוף תקופת המנדט. הספרדים שקיימו גם מסגרות פוליטיות משלהם צרפו אליהן עולים חדשים מארצות האסלאם והופיעו כ"ספרדים ועדות המזרח", דבר שתרם לכוחם האלקטורלי ביישוב (אם כי כוח זה לא היה רב). התימנים לא נכללו, בדרך כלל, במסגרות אלה של "ספרדים ועדות מזרח" והקימו לעצמם, עוד בשנת 1920, את התאחדות התימנים.

במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם קום מדינת ישראל, במאי 1948, מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל כ-650,000 נפש. אוכלוסייה זו הייתה הומוגנית יחסית מבחינה תרבותית - כ-80% היו אשכנזים, ורק כ-20% מזרחים. מיד עם קום המדינה עלו ארצה יהודי תימן (במסגרת מבצע מרבד הקסמים), יהודי לוב, ויהודי עיראק (תחילה בהברחות דרך פרס ואחר כך במסגרת מבצע עזרא ונחמיה), ובשנות ה-50 וה-60 עלו רבים מיהודי צפון אפריקה ומיהודי איראן. קבוצות עולים נוספות הגיעו מארצות אסלאם אחרות כגון: מבוכרה, מאזרבייג'ן ועוד. בגל העלייה הגדול ("העלייה ההמונית") שבמסגרתו עלו ארצה כ-900,000 בעשור הראשון לקום המדינה. רק 44.5% מן העולים היו יוצאי אירופה ואמריקה, ואילו 53.4% מהם היו יוצאי אסיה ואפריקה. כתוצאה מכך השתנה מאוד הרכבה העדתי של האוכלוסייה היהודית בישראל, ובתום העשור הראשון למדינה היו בה 58% יוצאי אירופה ואמריקה ו־42% יוצאי אסיה ואפריקה. שיעור המזרחים בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל גדל בהתמדה והחל בשנות ה-70 ועד לעלייה הגדולה ממדינות חבר העמים היוו המזרחים רוב באוכלוסייה.

מאפייני אוכלוסיית העולים מארצות המזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסיית העולים מארצות האסלאם נבדלה מהאוכלוסייה האשכנזית (הוותיקה וזה מקרוב באה) בשתי תכונות דמוגרפיות עיקריות. ראשית, המשפחות היו גדולות יחסית - פריון הנשים העולות מאסיה ואפריקה היה גדול כמעט פי שלושה מזה של הנשים האשכנזיות הוותיקות. שנית, רמת ההשכלה הממוצעת הייתה נמוכה יותר מאשר בקרב האוכלוסייה האשכנזית. רמת ההשכלה לא הייתה אחידה בין ארצות האסלאם, ובתוך כל מדינה ומדינה. כך, למשל, בעוד אשר בקרב יהודי תימן, למשל, רמת ההשכלה המערבית הייתה נמוכה, הרי שבקרב יהודי מרוקו ויהודי מצרים רמת ההשכלה המערבית דמתה לזו של חלק מארצות מזרח אירופה. גם בארצות המגרב ובטורקיה רכשו יהודים רבים השכלה מערבית (בין השאר, דרך כל ישראל חברים).

מאפיין ייחודי נוסף שהביאו איתם עולי ארצות האסלאם הוא דפוס דתי, הסובלני יותר לגוונים, הן באמונה והן בפרקטיקות ההלכתיות.

יחס הממסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלי העלייה הצפופים הללו אתגרו את יכולות הקליטה של המדינה הצעירה. אחד מפתרונות השיכון המיידים היה יצירתן של מעברות. על אף שהעלייה ההמונית בקום המדינה (במיוחד בשלוש השנים וחצי הראשונות) הייתה מורכבת מיוצאי אסיה וצפון אפריקה ומיוצאי אירופה ואמריקה בצורה כמעט שווה, ובשנה הראשונה להגעתם ההרכב העדתי במעברות היה באותו יחס, כבר בשנת 1952 מעל 80% מתושבי המעברות היו מיוצאי אסיה וצפון אפריקה.‏[5] יחס זה נשמר לאורך השנים. היו לכך שתי סיבות עיקריות: הראשונה, גופי המדינה המיישבים (בעיקר הסוכנות היהודית) ביצעו מדיניות מפלה, כאשר דאגו יותר ליוצאי אירופה ואמריקה לדיור קבע (בעיקר במרכז הארץ), לעתים על חשבון יוצאי אסיה וצפון אפריקה. הסיבה השנייה נעוצה בטיב הקשרים בין ותיקי הארץ ובין יוצאי אירופה ואמריקה. אלה האחרונים נעזרו באוכלוסיית הוותיקים (בעיקר קרובי משפחה) כדי לצאת מהמעברות. גופי המדינה המיישבים ביצעו מדיניות מפלה גם בכל הנוגע לפיזור העולים ברחבי המדינה. מרבית עולי ארצות אירופה יושבו באזור המרכז, בעוד שמרבית עולי צפון אפריקה יושבו באזורי הפריפריה. מדיניות אי שוויונית זו הציבה תנאי פתיחה שונים לקבוצות העולים השונות, הנובעים מהמיקום הגאוגרפי של כל אחת מקבוצות העולים.

יחס הממסד הפוליטי והכוחות הדומיננטיים כלפי עולי ארצות האסלאם היה אמביוולנטי. מחד, המדינה הצעירה נזקקה לעולים והעלתה על נס את אתוס העלייה ואתוס כור ההיתוך. מאידך, חוקרים רבים מצביעים על היחס האי שוויוני והמזלזל לו זכו עולים אלו. כך, למשל, אתוס כור ההיתוך שהתיימר להטמיע את העולים מארצות האסלאם, תואר אמנם כ"ישראלי", אך למעשה היה על טהרת הצבר-האשכנזי (למשל, עוז אלמוג). טענות אחרות התמקדו, בין השאר, בנוגע לשליטה מרחבית במסגרת יחסי מרכז פריפריה (למשל, ברוך קימרלינג, אורן יפתחאל), באשר לשליטה כלכלית (למשל, שלמה סבירסקי) ולשליטה ומחיקה תרבותית (למשל, יהודה שנהב).

קיימות דוגמאות רבות ליחסה של המנהיגות הפוליטית למזרחים. דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בדבריו של אבא אבן משנת 1952, כשהיה שגריר ישראל בארצות הברית ובאו"ם, המצביעים על האופן שבו הממסד ראה את המזרחים כמי שהיה עליהם לעבור תהליכי מודרניזציה, כדי שישתלבו במרחב הישראלי:

"אל לנו להגות רעיון של השתלבות (במדינות ערב). להיפך, עלינו להימנע מהשתלבות. אחת הדאגות הגדולות המתעוררות בלבנו שעה שאנו סוקרים את מצבנו התרבותי היא, פן יגרום ריבוי העולים אלינו מארצות המזרח להשואת רמתה התרבותית של ישראל אל רמת הארצות השכנות. אל נא נראה את עולינו מארצות המזרח כגשר בדרך להשתלבותנו בעולם דוברי ערבית; עלינו להכניס בהם רוח מערבית, ולא לתת שיגררונו לתוך מזרחיות לא טבעית".

– אבא אבן, 60 : 1959.

במהלך שנים אלה הייתה גזענות חברתית מצד אשכנזים מסוימים כנגד מזרחים. דוגמה להתבטאות חריפה ובוטה כלפי העולים מן המגרב ובעיקר המרוקאים ניתן למצוא במאמרו של אריה גלבלום, עיתונאי הארץ שהתפרסם בעקבות עוינותו למזרחים, שפרסם עיתון הארץ ב- 22 באפריל 1949:

"גזע שלא ידענו כמותו בישראל. מדובר באנשים פרימיטיביים ביותר. רמת השכלתם גובלת בבערות גמורה, וגרוע מזה, הם חסרים לגמרי את היכולת לקלוט משהו רוחני. כללית, הם טובים רק במעט מהערבים (...) שביניהם חיו. על כל פנים, הם נחותים מערביי ארץ ישראל שהתרגלנו אליהם (...) אך יותר מכל דבר אחר קיימת עובדה בסיסית אחת - אי יכולתם להסתגל לחיים בישראל, ומעל לכל אלה - עצלנותם הכרונית וסלידתם מעבודה".

– אריה גלבלום, הארץ, 22.4.49.

דוגמה נוספת לדעות קיצוניות כלפי העולים המזרחים היא הספר המהפכה האשכנזית שספג ביקורת רבה בעת פרסומו.

בשנים הראשונות לקום המדינה התנהל מאבק בין המצדדים בעליה סלקטיבית לבין התומכים בעלייה לכל. בעוד שהממשלה בראשות בן-גוריון דגלה בעליה לכל, עיתון הארץ תמך באלו שצידדו בעליה הסלקטיבית ומאמריהם של גלבלום, עמוס אילון וכתבים נוספים של עיתון הארץ אשר תיארו את המועמדים לעלייה מארצות צפון-אפריקה באופן בוטה ומזלזל, השתלבו במגמה זו.[2] המדיניות הממשלתית התעצבה בפועל על פי יכולת קליטת העולים ומידת הסכנה שיהודי ארצות המזרח נמצאו בה. "ב-15 בנובמבר 1951 התקבלה במשרד לתיאום של הסוכנות היהודית ושל ממשלת ישראל ההחלטה להנהיג מדיניות סלקציה כלפי יהודי תוניסיה ומרוקו ולאפשר רק את עלייתן של משפחות שהיו יכולות להתקיים בארץ בכוחות עצמן." מאוחר יותר, "הסכנה שריחפה על יהודי מרוקו סמוך להכרזה על עצמאותה דחפה את יוצאי צפון-אפריקה בקרב מנהיגי התנועה הציונית לקרוא לארגון עליית הצלה ולביטול גזירות הסלקציה, ולנוכח הסכנה אישרה ההנהלה הציונית בשנת 1955 להעלות לארץ 3,000 עולים ממרוקו בחודש, והקריטריונים לסלקציה התגמשו". [3][6]

בשנים הראשונות לקום המדינה, העולים החדשים מארצות המזרח יושבו בעיקר בפריפריה עקב מדיניות פיזור האוכלוסין וחיזוק אזורי הגבול. בעוד שעולים חדשים רבים הצליחו להשתלב בכלכלה הישראלית, בעיקר דרך חקלאות, והצליחו לייסד יישובים מוצלחים יחסית לתקופה‏[7] התקיימה גם תופעה של עזיבת ישובי הספר לטובת הערים. אדריאנה קמפ (2002), שניתחה את התופעה, טענה שהמעבר של מזרחים מן הכפר שבספר הישראלי אל העיר היה מעין התמרדות נגד המדיניות הממשלתית ליישבם בפריפריה, מצד שני, מחקרים כלכליים מצאו שמזרחים שחיו בערים הגיעו להישגים כלכליים ורמת חיים גבוהים יותר‏[8] וייתכן שזה ההסבר לתופעה.

יהודי ארצות המזרח השתלבו בפוליטיקה הישראלית עוד מימי היישוב במסגרת "הסתדרות חלוצי המזרח". בעת קום המדינה נוסדה מפלגת ספרדים ועדות המזרח שהתבססה על הסתדרות חלוצי המזרח וקיבלה ארבעה מנדטים בבחירות לכנסת הראשונה. מלבדה היו חברי כנסת מזרחים גם במפא"י ומפלגות ישראליות אחרות. מטרותיהם של "חלוצי המזרח" והמפלגה שהוקמה בעקבותיהם, כפי שהן הופיעו במצע שלהם, כללו את "הרחבת השתתפותם (של ספרדים ועדות המזרח) בבנין ביתנו הלאומי" ו"הגנת זכויותיהם בכל המוסדות הלאומיים הציבוריים והרשמיים".‏[9] חבר כנסת מטעם הסיעה, בכור-שלום שטרית, כיהן כשר המשטרה הראשון של ישראל.

בעשורים הראשונים לקום המדינה חלו גם מאבקים שונים כנגד אפליה של מזרחים. בשנת 1959 חלו אירועי ואדי סאליב, שהיו סדרה של הפגנות רחוב ומעשי ונדליזם בשכונת ואדי סאליב בחיפה. אירועים אלו היו מרי חברתי נגד אי שוויון ואפליה עדתית, ונגד הממסד של מפא"י ששלט בשנים אלו במדינה. אירועי ואדי סאליב העלו לראשונה באופן בוטה את הבעיה העדתית על סדר היום של מדינת ישראל, כאשר התברר בעליל כי רבים מעולי ארצות האסלאם חשים אפליה על רקע עדתי. בתחילת שנות ה-70 הוקמה תנועת הפנתרים השחורים, תנועת מחאה ישראלית של צעירים ממוצא מזרחי. מקימי התנועה ביקשו להביע מחאתם על מה שכינו "התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות", ולהילחם למען שינוי עתידם. שיא המחאה התרחש ב-18 במאי 1971 כאשר אלפי מפגינים התאספו בכיכר ציון בירושלים והשמיעו קריאות נגד הקיפוח העדתי. הפגנה זו התקיימה ללא רישיון המשטרה, אך כאשר כוחות הביטחון הגיעו לפזרה, הם נתקלו בהמון זועם, שהשליך אבנים ובקבוקי תבערה. לימים הפכה התנועה לתנועה פוליטית, אולם עקב סכסוכים ומאבקים פנימיים שגרמו לפיצול בה, לא צלחה דרכה במישור הפרלמנטרי. חלק ממנהיגיה השתלבו במפלגות אחרות ודרכן קידמו את הנושאים החברתיים. המודעות הציבורית לנושאים חברתיים בישראל גברה מאוד בעקבות פעולות הפנתרים השחורים והנושאים אותם העלו התנועה ופעיליה נכנסו לסדר היום של מדינת ישראל.

במהפך של 1977 בא לידי ביטוי בצורה גלויה לעין כוחם הדמוגרפי של המזרחים. במסגרת חילופי שלטון זה חשו רבים מבני הדור הראשון והשני של יוצאי ארצות האסלאם ("ישראל השנייה") כי עתה ניתן להם פתחון פה, וחלק בהנהגת המדינה, שנמנע מהם במשך כל שנות שלטונה של מפא"י.

חלוקה מעמדית ופער עדתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השתלבותם הכלכלית, החברתית והתרבותית של עולי אירופה ואמריקה לאחר קום המדינה "הייתה מושלמת" (כהן, 1998). בתוך זמן לא רב (עשר עד חמש עשרה שנים מיום הגיעם לארץ) השכלתם, שכרם ומעמדם המקצועי דמה לזה של ילידי הארץ ועולי אירופה ואמריקה לפני 1948. בניגוד לכך לא הצליחו עולי ארצות האסלאם להדביק את הפער הסוציו-אקונומי. יתירה מזאת, מחקרים מסוימים טוענים שהפער הסוציו-אקונומי בין מזרחים לאשכנזים בקרב בני הדור השני (ילידי הארץ) דומה לזה שבין בני הדור הראשון. עם זאת, מחקרים אחרים מצביעים על צמצום של הפערים בדור השני והשלישי ומגמה לסגירתם.

חוקרי החברה מונים מספר הסברים לפערים אלו בקרב בני הדור הראשון ובני הדור השני. בין הגורמים העיקריים ניתן למנות את התבססות העולים האשכנזים שהגיעו קודם להם, ואחזו במערך מוסדות השלטון, הכלכלה והתרבות, והעדיפו את הדומים להם. יצירת תקנים שונים להסמכה ולחינוך שהובילו מזרחים לעבודות כפיים פחות מכניסות. ובנוסף, ריכוזם של העולים בפריפריה הרחוקה ובמעברות, מהלך שהגביל את נגישותם למרכזי הכוח השלטוניים, הזדמנויות תעסוקה, ובמיוחד חינוך נאות בבתי ספר טובים שיוביל אותם להשכלה גבוהה שהפכה לכלי הדומיננטי בצמצום פערים בין עדתיים.

סיבה נוספת המוזכרת באשר לפער בין מזרחים לאשכנזים, היא הרחבת הפער על ידי הסכם השילומים, הסכם שנחתם בין ישראל לגרמניה המערבית ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל, בין השנים 1953 ל-1965, סכום של כ-3 מיליארד מארק כפיצוי על הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. כמו כן התחייבה ממשלת גרמניה המערבית להעניק פיצוים לניצולי השואה. משמע, תשלום חודשי קבוע לשם מימון ההוצאות הרפואיות להן זקוקים ניצולי השואה ולשם פיצוי על החיים הקשים במחנות הריכוז. התוצאה הייתה, שפליטים יהודים מאירופה, שהגיעו לארץ חסרי כל, נהנו מקצבה קבועה ששולמה להם במטבע זר, ואפשרה להם לשקם את חייהם מבחינה כלכלית תוך זמן קצר. המשמעות המהותית של הסכם השילומים היא, שמזרחים שעלו לארץ ונאלצו להפקיר רכושם בארצות מוצאם, יכלו לסמוך אך ורק על שירותי מדינת ישראל כדי להשתקם כלכלית. בעוד שלפליטים אלו מאירופה, היה מנגנון חלופי של פיצוי אישי מגרמניה.

מחקרים רבים הצביעו על הקשר שבין הריבוד התעסוקתי, הכלכלי וההשכלתי הנמוך של המזרחים לעומת האשכנזים (למשל, משה סמיונוב ונח לוין אפשטיין). הריבוד בין אשכנזים למזרחים ניכר גם בימינו, בין השאר עקב הומוגניות הקבוצות, שנישואים ביניהם לא היו נפוצים, וגם עקב שעתוק של דפוסים חברתיים, גאוגרפיים וכלכליים שהובילו את המזרחים להידחק לאזורי פריפריה ולמקצועות שוליים בחברה. החינוך וההשכלה הגבוהה הפכו לאחד מהגורמים המהותיים ביותר בקשר להישגי שתי הקבוצות, המשפיעות על הישגיהם והכנסותיהם.

חינוך והסללה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת ספרות סוציולוגית ענפה, באשר להסללה של מזרחים לבתי ספר מקצועיים. מחקרים אלו הראו כיצד נותבו מזרחים לבתי ספר מקצועיים על סמך מוצאם ללא קשר ליכולתם, ולא לבתי ספר עיוניים בהם יש פוטנציאל גבוה יותר להגיע לאוניברסיטה ולחזק את הסטטוס החברתי שלהם.

המחקר הסוציולוגי, מצביע על מספר סיבות לכך שמזרחים לא הצליחו לצמצם את הפערים. לפי יוגב ושפירא (1992) מחקרים סוציולוגים רבים על הישגי סטטוס מצביעים על כך שההשכלה היא הגורם העיקרי לפער בין שתי הקבוצות. לפי חוקרים אלו, העלייה המזרחית של שנות החמישים הגיעה בעיצומו של תהליך תיעוש בארץ, תהליך בו הקבוצה ההגמונית, האשכנזים, "ביססה את ההסמכה ואת ההשכלה כקריטריון עיקרי להישגי תעסוקה". אך תעודות ההשכלה התיכונית וההשכלה הגבוהה של המזרחים, לא זכו להכרה עם הגעתם לישראל כך שאחרים שהיגרו לארצות אחרות הצליחו טוב מהם במישור התעסוקתי (כהן, 1972 ו-שווארקי, 1975 בתוך יוגב ושפירא 1992, עמוד 33). טענה שנייה אותם מעלים החוקרים היא, כי ההתייחסות לחינוך המזרחים הייתה שונה, משמע, היו להם קריטריוני כניסה מיוחדים לבית הספר התיכון בנוסף לתוכניות מיוחדות ל"טעוני טיפוח" והם נידונו להסללה נוקשה. לפי יוגב ושפירא, המאמצים המרכזיים הראשונים להתמודדות עם עולי המזרח היו באמצע שנות ה-60 עם התפתחות מערכת החינוך המקצועי בתיכונים והאינטגרציה בחטיבות הביניים.

תימוכין לכך ניתן למצוא בשנתונים הסטטיסטים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס להלן), המראים כי החל מאמצע שנות השישים והלאה, למזרחים יש דומיננטיות ברורה בחינוך המקצועי. ניתן לראות למשל, שבשנת 1961-1962 למדו בבתי ספר מקצועיים 21.6% ילידי אסיה ואפריקה, לעומת 30.6% ילידי אירופה ואמריקה. בשנים אלו, ילידי אסיה וצפון אפריקה הם הקבוצה הגדולה ביותר מבין אלו הלומדים בבתי ספר מיוחדים, עם 32.1% למול 5.4% מילידי אירופה ואמריקה ובבתי ספר לנערים עובדים (74.1% מול 13.3% בהתאמה).‏[10] אך כאמור, מאמצע שנות השישים, תמונה זו משתנה ונרשמת עליה תלולה של מזרחים בחינוך המקצועי ואחוזים נמוכים של השתתפות בבתי ספר תיכונים עיוניים. בשנת 1967, לומדים 47% ילידי אסיה וצפון אפריקה בבתי ספר מקצועיים לעומת 46.4% מילידי אירופה-אמריקה, ובבתי ספר חקלאיים 52.4% מכלל הלומדים הם ילידי אסיה אפריקה למול 38.8% מילידי אירופה אמריקה ו-8.8% מילידי הארץ. לעומת זאת, בבתי הספר התיכוניים (תיכוני, פירושו עיוני) ההתפלגות שונה, מכלל הלומדים בתיכון, 66.5% הם ילידי אירופה אמריקה לעומת 25.4% מילידי אסיה וצפון אפריקה. בנוסף, נרשמה דומיננטיות רבה של ילידי אסיה אפריקה בבתי ספר על יסודיים ללימוד ערב חלקי ובבתי ספר תיכוניים של ערב.‏[11]

החל משנות השבעים משתנים האחוזים ונרשמת מובהקות סטטיסטית המראה כי מזרחים הם קבוצת הרוב בחינוך המקצועי. סוציולוגים רבים טוענים כי מדובר היה בהסללה, ויש הטוענים כי מדובר בהסללה נוקשה ואף מכוונת של מזרחים למקצועות נמוכי דרג, מתוך שאיפה ליצור מעמד פועלים.[דרוש מקור]

שנתון הלמ"ס לשנת 1972 מראה כי מבין הלומדים בבתי ספר מקצועיים 9.5% הם ילידי הארץ, 32.4% ילידי אירופה –אמריקה, או שאביהם נולד באחת מיבשות אלו. הקבוצה הרוב בחינוך המקצועי הייתה קבוצת המזרחים, ילידי אסיה-אפריקה, או שאביהם נולד שם, עם 58.1% מכלל הלומדים בחינוך המקצועי. בדומה, ילידי אסיה אפריקה היו הקבוצה הגדולה בחינוך החקלאי עם 61.5% מכלל הלומדים בבתי ספר אלו, לעומת 27.1% מילידי אירופה אמריקה או שאביהם נולד שם. בבתי ספר תיכוניים (עיוני), ההתפלגות מראה כי שם נמצא רוב של ילדים ממוצא אירופאי-אמריקאי עם 56% למול 32% אשר מוצאם באסיה-אפריקה).‏[12]

ממצאים דומים ניתן למצוא גם בשנים שלאחר מכן. שנת 1976 למשל, מראה כי מבין כלל הלומדים בבתי הספר המקצועיים ילידי או שמוצא האב מאסיה אפריקה הם הקבוצה הדומיננטית, עם 63.3% מכלל הלומדים, ו-64% בבתי ספר חקלאיים. בבתי הספר התיכוניים, ההתפלגות היא של 36.2% שמוצאם הוא מאסיה אפריקה לעומת 45.9% שמוצאם הוא מאירופה-אמריקה.‏[13] בדומה, בשנת 1979, 64.3% מלומדי החינוך המקצועי הם ילידי אסיה אפריקה, למול 18.5 מילידי אירופה-אמריקה וממצאים דומים מתגלים גם בחינוך החקלאי. לעומת זאת, חל שיפור בלימודי התיכון העיוני, שם נמצא כי יש כמעט שוויון בין הקבוצות עם 38.7% שמוצאם מאסיה אפריקה לעומת 39.3 שמוצאם מאירופה אמריקה ו-22% ילידי ישראל.‏[14]

בעוד שנדמה כי אי השוויון העדתי בתיכון העיוני טופל, יש מחקרים שטוענים שהפער אמנם הצטמצם אך עדיין קיים. במחקרה של חנה איילון (2000) שנערך בשנות התשעים של המאה ה-20 שנסמך על נתוני הלמ"ס ומשרד החינוך, נמצא כי קיים העדר של מזרחים במקצועות מוגברים. לפי המחקר ככל שיש יותר מזרחים בבית הספר, מגוון המקצועות המוגברים, משמע, אלו שנותנים פקטור לציוני הבגרות, יורדים. מקצועות אלו לפי איילון, הם מקצועות בעלי יוקרה בחברה המאפשרים כניסה למגמות יוקרתיות באוניברסיטה (למשל, מדעי הטבע והחיים). זה מוביל לא רק לצמצום הנגישות להשכלה גבוהה, אלא גם לצמצום החשיפה לידע בתיכון.

תעסוקה והכנסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד המחקרים החשובים בנוגע לפערי השכלה ושכר בין מזרחים ואשכנזים, נעשה על ידי ינון כהן (1998). כהן אסף נתונים מסקרי הכנסות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנים 1975, 1982, 1992 ו-1995 במטרה לבדוק האם פערי ההשכלה והשכר בין מזרחים ואשכנזים קטנו במהלך השנים, והאם ההשכלה היא עדיין ההסבר לפערי השכר בין הקבוצות. הנתונים של כהן, מלמדים כי על אף שנראה לכאורה כי הפער נסגר כיוון שיותר מזרחים בני הדור השני הולכים ללמוד ומשיגים תארים, המצב אינו מעודד. לפי הנתונים שאסף כהן, אם נשמור על קצב סגירת הפערים בתואר ראשון שחל בין השנים 1982-1992 הפער ייסגר תוך 94 שנים. ואילו אם נשמור על קצב סגירת הפערים בין השנים 1992-1995 יושג שוויון בתואר הראשון בטווח של 111 שנים (1998:119). ממצאיו של כהן מראים, כי הפער בהכנסות בקרב בעלי השכלה אקדמית הולך ומתרחב. אם ב-1975 לא נמצאו הבדלים מהותיים בין הכנסתם של אשכנזים ומזרחים בעלי תואר ראשון, אזי שב-1995, אקדמאים מזרחים זכו בממוצע ב-78% מהכנסתם של אקדמאים אשכנזים. עם זאת, כהן גם מצא שהפער במספר שנות הלימוד בין מזרחים לאשכנזים הצטמצם באופן משמעותי בדור הצעיר. על פי הנתונים, בשנת 1975 מספר שנות הלימוד הממוצע של מזרחים מהדור הצעיר היה 77% מזה של אשכנזים, בעוד שבשנת 1995 היחס עלה ל-88% (1998:119).

נתוניו של כהן נתמכים גם בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-1995, המראים כי החלוקה האתנית בשוק העבודה עדיין אינה מצטמצמת. הממצאים מלמדים על כך שכמחצית מהגברים האשכנזים בדור השני (שנולדו בארץ ואביהם אינו יליד ישראל) עובדים במקצועות צווארון לבן, מול חמישית מהגברים המזרחים. לעומת זאת, 54.1% מהגברים המזרחים ילידי דור שני עובדים במקצועות של צווארון כחול למול 28.2% מהאשכנזים. לפי ד"ר חיה שטייר מהחוג לסוציולוגיה ולימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב "הנתונים מצביעים על חלוקה מעמדית-עדתית ברורה בשוק העבודה". הנתונים גם מלמדים, כי יש לכך השפעה ברורה על ההכנסות, כיוון שמקצועות צווארון לבן הם בעלי תגמולים גבוהים יותר מצווארון כחול. כאשר משווים ממצאים אלו לנתוני הדור הראשון (אלו שלא נולדו בארץ) רואים כי הפערים העדתיים אינם מצטמצמים בדור השני. בדור ראשון שיעור המועסקים במקצועות צווארון לבן היה פי 2.1 לטובת האשכנזים, ופי 2.5 בדור שני (בתוך : קשתי, 1997). לפי נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ככל שהאבטלה גוברת, יש יותר מובטלים מזרחים. בשנת 1995 למשל, שיעור האבטלה בקרב מזרחים ילידי הארץ היה פי 2.5% יותר מאשר אשכנזים בני דור שני. ממצאים לאורך זמן מראים, כי ככל שהאבטלה במשק גוברת, שיעור המזרחים מול האשכנזים גבוה יותר. הסיבה לכך, לפי ד"ר נילי מארק מהחוג לכלכלה וביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב, היא פערי ההשכלה בין שתי הקבוצות הללו (בתוך: קשתי, 1997).

לדעת החוקרים הגורם המרכזי שמסביר את פערי השכר הם פערי ההשכלה. נוסף על פרמטר ההשכלה, כהן (1998) מציין את גיל הכניסה לשוק העבודה. הנתונים של כהן מלמדים, שמזרחים נוטים יותר מאשכנזים לרכוש השכלה אקדמית בגילאים מאוחרים יותר - כשני שליש מהמזרחים רכשו את השכלתם האקדמית לאחר גיל שלושים לעומת שליש מהאשכנזים שעשו זאת. לגיל הכניסה לשוק העבודה השפעה ישירה על השכר, כיוון שהתשואה מההשכלה גדלה ככל שהיא מתרחשת בשלב מוקדם יותר. מאז שנות ה-70 הפערים בהשכלה ובשאר התכונות הקובעות שכר בין הגברים האשכנזים לבין מזרחים הצטמצמו, ולמרות זאת פערי השכר לא קטנו. כהן (2006) מציין כי "ההסבר המרכזי לכך הוא שבעשורים האחרונים התמורה לתכונות קובעות שכר (כמו השכלה), גדלה בקצב מהיר מהקצב שבו צומצמו הפערים בתכונות אלו בין הקבוצות". בנוסף, ככל שהפערים בין העשירונים העליונים לעשירונים התחתונים גדלים, כך הפערים בין מזרחים ואשכנזים גדלים, מאחר שלמזרחים יצוג יתר בעשירונים התחתונים ויצוג חסר בעשירונים העליונים.

הסוציולוגים תמימי דעים באשר לקיומם של מנגנונים ממוסדים של אפליה המשפיעה על אופן הכניסה לשוק העבודה ("אפליה בלתי-ישירה"), כאשר המנגנון המרכזי לדעת החוקרים היא מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה. בנוגע לסוגיית האפליה בשוק העבודה עצמו ("אפליה ישירה") הממצאים מעורבים. כהן (1998) מצא כי בשקלול כל הנתונים (השכלה, גיל הכניסה לשוק העבודה וכיוצא בזה) עדיין נשאר פער בלתי מוסבר שלא ניתן לייחסו לאף אחת מהסיבות שהוצגו (ובראשן ההשכלה). לטענתו, אי אפשר לשלול את האפשרות שלפחות חלק מאותו פער בלתי מוסבר, מקורו באפליה ישירה כלפי המזרחים בשוק העבודה. גוטליבובסקי ומארק (2003), שבדקו נתונים החל מאמצע שנות ה-70, טוענים כי ההשכלה היא הגורם המרכזי לפערים בשוק העבודה ולא אפליה ישירה על רקע עדתי. במאמר מסכם מ-2006 מציין כהן כי "על אף שמחקרים קודמים לא הצליחו לשלול את האפשרות שגברים מזרחים סובלים מאפליה ישירה בשוק העבודה, הרי שאצלם, שלא כמו במקרה של נשים (לא חשוב מאיזו עדה) וערבים, אפליה ישירה היא גורם משני, אם בכלל, לשכרם הנמוך".

ממצאים שמעידים על סגירת הפער[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד המחקרים שמתוארים לעיל ישנם מחקרים אחרים, אשר לעתים מתבססים על נתונים מעודכנים יותר, המעידים על סגירת הפער בין מזרחים לאשכנזים בתחומים שונים. מחקר של פרופ' מומי דהן שפורסם בשנת 2013 מצא כי פערי ההכנסה בין מזרחים לאשכנזים קיימים, אך מצטמצמים בקצב מהיר. ב-15 שנים הצטמצמו הפערים מ-40 אחוז ל-25 אחוז, בקצב ממוצע של אחוז לשנה, והמגמה נמשכת.‏[15] בנוסף מצא המחקר שבקצוות אין כלל פערים - ייצוג המזרחים בחמישון העליון (5 אחוז משקי הבית בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר) תואם את חלקם באוכלוסייה, בעוד שחלקם בחמישון התחתון (5 אחוז משקי הבית בעלי ההכנסה הנמוכה ביותר) דווקא קטן מחלקם באוכלוסייה.‏[16] פרופ' דהן הוסיף שהזהויות העדתיות אינן זהויות מרכזיות בחברה הישראלית כיום, וההבדלים בין מזרחים לאשכנזים ברוב תחומי החיים היטשטשו.

אחד המחקרים הנרחבים ביותר שנערכו לגבי סוגית הפערים העדתיים, פורסם בשנת 2002 על ידי צוות מחקר מהמחלקה ללימודי אוכלוסייה באוניברסיטה העברית בראשות פרופ' דב פרידלנדר וצבי אייזנבך. המחקר ארך כ-5 שנים ולטובתו יצרה הלמ"ס קובץ נתונים מיוחד שאפשר את בדיקת הפערים העדתיים לאורך זמן. תוצאות המחקר הצביעו על כך שבניגוד לדעה הרווחת, הפער העדתי מצטמצם במהירות ובעקביות והוא יתחסל כליל בתוך שנות דור.‏[17] בין הממצאים של המחקר ניתן לציין שבקרב בני הדור השלישי בארץ ילידי 1979-1977 הפער בשיעור הנכנסים לתיכון כמעט זניח: 92% מהמזרחים נכנסו לתיכון, לעומת 95% מהאשכנזים. בקרב הנשים אף נוצר פער הפוך: 96% מהמזרחיות נכנסו לתיכון, לעומת 91% בלבד מהאשכנזיות. החוקרים מציינים גם שבקרב ילידי 1969-1965, המשיכו ללימודים גבוהים 46% מזרחים בני הדור השלישי לעלייה, לעומת 55% אשכנזים בני אותו דור. לדברי פרופ' פרידלנדר:

"הצמצום בפערי ההשכלה בין העדות בישראל הוא עובדה נחרצת, שאינה יכולה להיות שנויה במחלוקת ... (ביטולו הסופי של הפער) הוא תהליך ארוך טווח, שאם אינו מסתיים בדור השלישי (לעלייה), הוא מסתיים בדור הרביעי פחות או יותר".‏[18]

מחקר נוסף, שנערך על ידי החוקרים אורי כהן וניסים לאון, העלה את הטענה שבישראל נוצר מעמד ביניים של מזרחים, שביחד עם מעמד הביניים של אשכנזים ויהודים בני מוצא עדתי מעורב מהווים את הגרעין של החברה הישראלית.‏[19] כך למשל, בשנת 1984 היו כ-300 סטודנטים ממוצא מזרחי שסיימו תואר שני בישראל, בעוד שבשנת 2003 היו 2,527 סטודנטים מזרחים שסיימו תואר שני - נתון שתואם לחלקם של המזרחים מהאוכלוסייה הכללית.‏[20] עם זאת, מספר הנשים המזרחיות בדרגות בכירות באקדמיה נמוך.‏[21]

ראיה נוספת לכך היא שמאז שנות ה-80 הוקמו בישראל מספר רב של שכונות וערים חדשות ומטופחות יחסית שרוב תושביהם הם מזרחים. בין יישובים אלה ניתן למנות את מודיעין, גן יבנה, מעלה אדומים, ושכונות חדשות בערים וותיקות יותר כגון חולון, ראשון לציון, חיפה ונתניה. לפי החוקרים, מזרחים רבים ניצלו את הזדמנויות למוביליות חברתית ואינם גרים עוד בישובי פריפריה מרוחקים ומוזנחים, כפי שנהוג לחשוב במחקר הסוציולוגי, אלא במרכזים האורבניים החדשים של מעמד הביניים הישראלי.‏[22] הכלכלן ג'ימי ויינבלט מתאר בספרו "שוק עבודה בחברה פלורליסטית", שאין פערי שכר משמעותיים בין מזרחים עירוניים ואשכנזים עירוניים.‏[23] נקודה נוספת, שלדעת רבים תהפוך את הפער בין מזרחים לאשכנזים ללא רלוונטי בעתיד, היא נישואים בין-עדתיים. הנתונים בנושא מעורפלים ומיושנים יחסית, אך לפי מחקרה של ברברה אוקן משנת 2001, כ-28 אחוז מהילדים היהודים בתחילת שנות ה-90 נולדו למשפחות מעורבות. המחקר מצא מגמה של עליה בחצי אחוז בחלקם של הילדים למשפחות בין-עדתיות מדי שנה, כלומר, במידה והמגמה נמשכה, כיום (2013) עומד אחוז הילדים שנולדים למשפחות מעורבות על קרוב ל-40 אחוז.‏[24]

ייצוג פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתון נוסף שיכול להעיד על שינוי בפער שבין מזרחים לאשכנזים הוא השתלבותם של יהודי ארצות המזרח בפוליטיקה הישראלית. בממשלת אולמרט שכיהנה מ-2006 עד שנת 2009, רוב השרים (14\25) היו ממוצא מזרחי, ובבחירות 2009 לכנסת אחוז חברי הכנסת המזרחים תאם את אחוז המזרחים מהאוכלוסייה.‏[25] מספר השרים המזרחים ירד בממשלות שכיהנו אחר כך: בממשלת ישראל השלושים ושתיים בראשות בנימין נתניהו שכיהנה בין 2009 לשנת 2013 היו (עם השבעתה) 9 שרים מזרחים מתוך 30 ובממשלת ישראל השלושים ושלוש שהושבעה במרץ 2013 היו שלושה שרים מזרחים (סילבן שלום, עמיר פרץ ומאיר כהן) ושר ממוצא בין-עדתי מעורב (שי פירון) מתוך 22.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסקאלה הדתית, כלומר המרחק בין הקצוות מבחינה דתית, צרה יותר בקרב המזרחים מאשר בקרב האשכנזים, משום שתהליך ההקצנה, לחרדיות ולחילוניות, שעבר על יהודי אירופה, לא התקיים בצורה דומה בארצות האסלאם, ורבים מיוצאי האסלאם וצאצאיהם הם בעלי זיקה למסורת ושמירת מצוות. הריחוק בין מזרחים בשני קצות הסקאלה קטן יחסית, וכאשר מוצאים אותו, הוא נובע במידה רבה כתוצאה מהמפגש שלהם עם האשכנזים (למשל התחרדות של מזרחים שלמדו בישיבות ליטאיות). רבים, יחסית, בקרב המזרחים הם בקטגוריית הביניים "מסורתי" - אדם הממלא אחדות ממצוות הדת, ואינו שולל אותה. תופעה זו מסבירה את כוחה הגדול של מפלגת ש"ס, שהיא מפלגה מזרחית חרדית, אך קהל מצביעיה מגיע משכבות הרבה יותר רחבות בציבור המזרחי.

ישנם הבדלי מנהגים בפסיקה ההלכתית בקרב המזרחים, אם כי ניכרת מגמה של האחדת המנהגים, שהוביל אותה הרב עובדיה יוסף. הבדלי מנהגים קיימים גם בנוסחי התפילה, ובולטת במיוחד שונותם של יוצאי תימן הנוהגים על פי התכלאל, בעוד מרבית המזרחים נוהגים על פי נוסח הספרדים (עם גרסאות שונות). כמו כן, ישנם מנהגים דתיים שונים המיוחדים לאזורים גאוגרפים שונים, כמו למשל, המימונה של יוצאי מרוקו. גם טעמי המקרא נהגים בצורה שונה בקרב הקהילות.

יהודה שנהב טוען בספרו "'היהודים-הערבים: לאומיות, אתניות ודת" שהציונות עשתה הדתה למזרחים אותם הוא מכנה "יהודים ערבים". הדת לפי שנהב, היא המסמן הלאומי אצל המזרחים ומשמשת כאמצעי גיוס של המזרחים ללאומיות היהודית. לפי שנהב, הדת והלאומיות אינן קטגוריות בינאריות, אלא הן קשורות זו בזו בקשר שלא ניתן לנתקו. הלאומיות הציונית הפקיעה את היהדות והכילה בתוכה סממנים דתיים, אך הם הולאמו ויוצרו מחדש על ידי הלאומיות (18 : 2003). אין זה אומר שהציונות עשתה את המזרחים דתיים, מסביר שנהב, אלא שהציונות עשתה אוריינטליזציה למזרחים באמצעות הדת. כדי להכליל את הערבים-יהודים (מי שהפכו לאחר מכן ל"מזרחים") בתוך הקולקטיב הלאומי היה עליהם לעבור דה-ערביזציה, טיהור מערביותם. כך שהמזרחים יכולים להתקיים בשיח הציוני לאומי רק אם הם מסווגים כיהודים דתיים. כך גם נוצרה אותה קטגוריית ביניים של מסורתים בישראל.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דפוסי ההצבעה של המזרחים בישראל נוטים לימין הפוליטי ולכיוון דתי-מסורתי, בעיקר מאז המהפך של 1977, המזרחים מצביעים באחוזים גבוהים לתנועת הליכוד. כמו כן, בבחירות של שנת 1999, 62% מהמזרחים הצביעו לבנימין נתניהו בעוד 38% לאהוד ברק. בבחירות לאורך השנים כיהנו בכנסת שלוש מפלגות שפנו בעיקר לקהל המזרחי: ספרדים ועדות מזרח, תמ"י ומפלגת ש"ס.

לתופעת נטיית המזרחים להצביע למפלגות הימין ניתנו מספר הסברים:

  • ערכיו הלאומיים של הימין הפוליטי קרובים יותר לערכי הדת והמסורת, ערכים החשובים ליוצאי ארצות האסלאם וצאצאיהם.
  • יחסה החשדני עד עוין של הממסד המפא"יניקי לעולים מארצות האסלאם. כשלונות הקליטה, כמו גם היחס המזלזל והמתנשא, הרחיק את העולים וצאצאיהם מהצבעה למפלגות השמאל. לעומת זאת הליכוד, ובעיקר מנהיגו, מנחם בגין, הביעו יחס אוהד יותר למזרחים, הן רטורית‏[26] והן מעשית - למשל, פרויקט שיקום שכונות.
  • אף על פי שהדעות חלוקות בנוגע ליכולת שהייתה למזרחים להשתלב בליכוד בעמדות מפתח, לטובת הליכוד עמדה תדמית טובה יותר באשר לשילוב של מזרחים בתוך התנועה. אחת הסיבות לתדמית זו היא הטענה כי במפלגות כמפא"י והעבודה שבאה אחריה, מזרחים שולבו בתפקידים מוגדרים כמו שרי משטרה ותפקידים אחרים (למשל, בכור-שלום שטרית, שלמה הלל ושלמה בן עמי). בעוד שבליכוד סימן דוד לוי את האופן שבו מזרחי יכול להגיע אף לכהונת סגן ראש ממשלה, ובהמשך אחזו מזרחים נוספים במשרות בכירות בממשלה כגון שרי חוץ, ביטחון ואוצר.

תרבות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מוזיקה מזרחית

אחת התרומות של המזרחים לתרבות הישראלית היא המוזיקה המזרחית, שיש הנוהגים לכנותה מוזיקה ים תיכונית. זהו ז'אנר מוזיקלי בזמר העברי שנוצר בישראל, המורכב ממגוון סגנונות מוזיקליים והמשלב השפעות של מוזיקה עיראקית, מוזיקה טריפוליטאית, מוזיקה תימנית, מוזיקה יוונית, מוזיקה טורקית, מוזיקה ערבית, מוזיקה צפון אפריקאית, מוזיקה צרפתית, מוזיקה איטלקית, מוזיקה קווקזית, פופ, רוק ועוד. בכך, ז'אנר מוזיקלי זה שונה מאוד מהמוזיקה של המזרח התיכון או הערבית הקלאסית והמודרנית, ודומה יותר לסוגה הארצישראלית ההגמונית משנות ה-30 ועד שנות ה-50, שביקשה לשלב מוזיקה מערבית וערבית. למוזיקה המזרחית מגוון סגנונות, החל מהסגנון ה"קל" של זמרים כמו אייל גולן, ועד לסגנון ה"כבד" של זמרים כמו אבי ביטר ומשה כהן. במהלך השנים סבלה המוזיקה המזרחית מאפליה ממסדית ומהתנשאות תרבותית.‏[27] החל משנות ה-90, הפכה מוזיקה זו למקובלת יותר ולחלק מהמרכז המוזיקלי בישראל.

נישואין בין עדתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נישואים בין-עדתיים בישראל

על אף קיומם של נישואין בין שתי העדות הגדולות בחברה היהודית, מזרחים ואשכנזים, שיעורם היה נמוך והביא להומוגניות יחסית של שתי הקבוצות הללו. דבר זה הוביל לכך שהמחקרים על העדות היהודיות בישראל נוטים להתרכז בשתי הקבוצות הגדולות, למרות השכיחות העולה עם השנים של נישואין בין עדתיים. הבעייתיות במחקר היא כפולה, הן עקב מיעוט המחקרים והן עקב מיעוט הנתונים. לכך מצטרפת מדיניות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שהציבה אתגר בחקר נישואין בין עדתיים ובדפוסים סוציולוגים של צאצאיהם. מאחר שבלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נבדק אך ורק מוצא האב ולא הסב, נוצרת בעיתיות לחוקרים בבואם לחקור את סיווג השנתונים שנולדו בעשורים האחרונים, שבהם רבים נולדו להורים שנולדו בארץ. בעייתיות זו, מנסים החוקרים לעקוף בעזרת נתונים ממפקד האוכלוסין.

צאצאי נישואים בין עדתיים לפי קבוצות גיל ב-1995 : 5.3% בקבוצת הגיל 40 – 43, 16.5% בגילאי 20 – 21, ו-25.1% בגילאי 10 – 11. הנתונים מתוך : Barbara S. Okun, Orna Khait-Marelly 2006.

באופן משמעותי, רוב הנישואין שאחרי העלייה ההמונית בשנות החמישים בחברה היהודית בישראל, היו בתוך שתי הקבוצות האתניות האשכנזים והמזרחים. אך שיעור הנישואין בין הקבוצות עלה לאורך השנים כפי שהראה מפקד האוכלוסין. בשנים 1957 – 1961, שיעור הנישואין הבין-עדתיים עמד על כ-14% ואילו בתחילת שנות התשעים שיעור זה עלה לכ-28%, לפי מחקרן של ברברה אוקן ואורנה חייט-מראלי ב-2006 מהאוניברסיטה העברית.

מחקר קודם של אוקן יחד עם גשור (Gshur and Okun) מ-2003 הצביע על כך ששיעור הנישואין הבין עדתיים עולה ככל שחולף הזמן. לפיכך, ילידי ישראל נטו יותר להתחתן מחוץ לעדתם, מאשר אלו שנולדו מחוץ לישראל. בנוסף, הצביעה אוקן ממחקרה ב-2001 וב-2004 על תהליך של "המרה", דפוס סלקטיבי של נישואין בשנות החמישים, השישים והשבעים. בתהליך זה בן או בת זוג ממוצא מזרחי נטו להתחתן עם אשכנזים, שזוהו כקבוצה הדומיננטית בישראל, אם לבן או בת הזוג המזרחים היה סטטוס סוציו-אקונומי גבוה יותר מאשר של בן או בת הזוג האשכנזים איתם הם התחתנו. אך ככל שנישואין בין עדתיים הפכו נפוצים יותר, תהליך ה"המרה" הפך פחות דומיננטי ודפוסי הנישואים הראו נטייה של משכילים להינשא אלו לאלו וכי נישואין בין עדתיים נפוצים יותר בקרב המשכילים יותר.

עם זאת, תהליך ה"המרה" שחל בשנות החמישים עד השבעים, לא הוביל לצמצום הפערים בין אשכנזים מזרחים לפי אוקן וחייט-מראלי:

הניתוח מצביע על כך שדפוס הנישואים המעורבים הסלקטיוויים של שנות ה-60 וה-70 הספיק להשפיע על הפערים בחברה ולתרום להרחבתם. עקב דפוס הנישואים בתקופה זו, קבוצת המזרחים המשכילים נגרעה מתוך כלל קבוצת המזרחים והצטרפה לקבוצה החדשה של המעורבים. וכיוון שלהשכלת ההורים יש השפעה חזקה על השכלת הילדים, ילדיהם של הזוגות המזרחים הם בעצמם פחות משכילים באופן יחסי. כלומר, אם כלל המזרחים המשכילים היו בעבר מתחתנים בתוך העדה, רמת ההשכלה של העדה כיום הייתה גבוהה יותר. לפי החוקרות, אצל אשכנזים, לעומת זאת, חל תהליך הפוך: ילדיהם של הפחות משכילים, שהתחתנו עם מזרחים, הצטרפו לקבוצת המעורבים. כתוצאה מכך, ממוצע ההשכלה של קבוצת האשכנזים הינו גבוה יותר יחסית למציאות בה לא היו מתקיימים נישואים מעורבים.[4]

– עפרי אילני, "מחקר: נישואים מעורבים לא צימצמו הפער העדתי", עיתון הארץ.

בנוסף הצביעה אוקן במחקרה מ-2004‏[28] כי קבוצה זו של צאצאי הנישואין הבין עדתיים אינם מייצרים זהות אתנית לאומית חדשה, אינם מייסדים קבוצה מלוכדת ואף אינם חולקים זהות משותפת. פרשנות חלקית היא מוצאת בכך שצאצאי נישואים בין עדתיים הם קבוצה ללא גבולות אתניים ברורים בחברה היהודית בישראל. עם זאת, מאחר שהמחקר בנושא אינו מפותח דיו עקב העדר נתונים ומחקרים, נדרשים מחקרים איכותניים לצד מחקריים כמותניים נוספים, כדי לעמוד על זהות קבוצה זו ומאפייניה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בן ציון גת, היישוב היהודי בארץ-ישראל בשנות הת"ר - התרמ"א (1840 - 1881), הוצאת אגודת שוחרי הגימנסיה העברית בירושלים, כסלו תשכ"ג
  • התבדלות עדות המזרח מהעדה הספרדית 1860 - 1914, רחל שרעבי.
  • שלמה סבירסקי, לא נחשלים אלא מנוחשלים: מזרחים ואשכנזים בישראל, ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות, מחברות למחקר ולבקורת, 1981.
  • חנן חבר, יהודה שנהב ופנינה מוצפי-האלר (עורכים) מזרחים בישראל: עיון ביקורתי מחודש, מכון ון ליר, 2002.
  • יהודה שנהב, היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2003.
  • אסתר מאיר-גליצנשטיין, בין בגדאד לרמת גן יוצאי עיראק בישראל, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2009.
  • א' יוגב, ר' שפירא, היבטים עדתיים בהתפתחותה של ישראל כחברה מסמיכה, בתוך: הנ"ל (עורך), התפשטות ההשכלה בישראל, הוצאת מסדה: תל אביב, 1992.
  • יורם פרי, ג'וני גולדברג, האם המזרחיים ניציים יותר?: להבנת הזיקה בין השתייכות עדתית ועמדות פוליטיות, המרכז הבינלאומי לשלום במזרח התיכון, 1985.
  • אלה שוחט, הקולנוע הישראלי: היסטוריה ואידאולוגיה, הוצאת ברירות 1992. מחקר ביקורתי על יחסי מזרח-מערב בקולנוע הישראלי, הוצאה מחודשת, האוניברסיטה הפתוחה, 2005.
  • אלה שוחט (עורכת), זכרונות אסורים - לקראת מחשבה רב-תרבותית, קובץ מאמרים (ובהם המאמר מזרחים בישראל: הציונות מנקודת מבטם של קורבנותיה היהודים), הוצאת בימת קדם לספרות, 2001.
  • סמי שלום שטרית, המהפכה האשכנזית מתה - הרהורים על ישראל מזווית כהה, קובץ מאמרים קצרים מהעיתונות, (עורך: אלי חמו), הוצאת בימת קדם לספרות, 1992-1999.
  • גיטה עמיפז-זילבר, גם בהם פגע הצורר: יהודים מזרחיים בצרפת הכבושה 1944-1940, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1994.
  • חנה הרצוג, עדתיות פוליטית - דימוי מול מציאות, תל אביב: הוצאת יד טבנקין, המכון לחקר התנועה הציונית והחלוצית בארצות המזרח, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986.
  • סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל, 1948-2003, תל אביב: הוצאת עם-עובד / ספריית אופקים, 2004. - חיבור מקיף על ההיסטוריה הפוליטית של המזרחים בישראל.
  • נח לוין-אפשטיין, משפחה וריבוד : דפוסי שעתוק של אי-שוויון בישראל, בתוך: צדק חלוקתי בישראל, (עורך: מנחם מאוטנר), תל אביב: הוצאת רמות - אוניברסיטת תל אביב, 2000.
  • תום שגב, הישראלים הראשונים, תל אביב: דומינו, 1984, עמ' 123-187.
  • דבורה הכהן, עולים בסערה: העלייה הגדולה וקליטתה בישראל 1953-1948, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, 1994.
  • צור, ירון, קהילה קרועה: יהודי מרוקו והלאומיות, 1943–1954, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב ועם עובד, 2001.
  • Barbara S. Okun, Orna Khait-Marelly. 2006. Socioeconomic Status and Demographic Behavior of Adult Multiethnics: Jews in Israel. (forthcoming).
  • Barbara S. Okun. 2004. Insight into Ethnic Flux: Marriage Patterns among Jews of Mixed Ancestry in Israel, Demography, Vol. 41, No. 1.
  • Barbara S. Okun. 2001. The Effects of Ethnicity and Educational Attainment on Jewish Marriage Patterns: Changes in Israel, 1957-1995, Population Studies, Vol. 55, No. 1.
  • Gshur, Benny and Barbara S. Okun. 2003. Generational Effects on Marriage Patterns among Israeli Jews. Journal of Marriage and Family.

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חנה איילון, זכות הבחירה ואי השוויון בחינוך: היבטים חברתיים של הרפורמה במבנה הלימודים בחטיבה העליונה, בתוך: חנה הרצוג (עורכת), חברה במראה, תל אביב: הוצאת רמות – אוניברסיטת תל אביב, 2000, עמ' 125-146.
  • ינון כהן, פערים סוציו-אקונומיים בין מזרחים ואשכנזים 1975 - 1995, בתוך: סוציולוגיה ישראלית, 1998.
  • עזיזה כזום, תרבות מערבית, תיוג אתני וסגירות חברתית: הרקע לאי השויון האתני בישראל, בתוך: סוציולוגיה ישראלית, א 2:, 1999, עמ' 385-428.
  • שהם מלמד, ‏כעבור עשרות שנים מעטות נהיה כולנו בני עדות המזרח...: אמהות, פריון והבנייתו של 'האיום הדמוגרפי' בחוק גיל הנישואין, תיאוריה וביקורת 25, סתיו 2004
  • בני נוריאלי, ‏זרים במרחב לאומי: היהודים הערבים בגטו בלוד, 1950 - 1959, תיאוריה וביקורת 26, אביב 2005
  • סמי סמוחה, שלוש גישות בסוציולוגיה של יחסי עדות בישראל, מגמות, כרך 2-3 (1984), עמ' 169-206.
  • אמית קרין, תקפות החלוקה האתנית למזרחים ולאשכנזים בקרב מהגרים וצאצאיהם בשוק העבודה הישראלי, מגמות: רבעון למדעי ההתנהגות, 44 (1), 2005 עמ' 3-28.
  • אדריאנה קמפ, שליטה מדינתית והתנגדות בספר הישראלי, בתוך: (חבר, ח., שנהב, י., ומוצפי-הלר, פ. עורכים), מזרחים בישראל, ירושלים: ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2002, עמ' 36-67.
  • כהן, ינון, פערי שכר לאומיים, מגדריים ואתניים, בתוך: אורי רם וניצה ברקוביץ (עורכים), אי/שוויון, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2006.
  • אורי כהן ונסים ליאון, לשאלת המעמד הבינוני-המזרחי בישראל, אלפיים, 32, 2008, עמ' 83-101.

פובליציסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אור קשתי, חלוקה מעמדית ברורה, הארץ, 13 במאי 1997.
  • אור קשתי, ראשונים ללכת הביתה, הארץ, 1997.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הכינויים אינם חופפים; כך, למשל, ישנם "מזרחים" שלא תמיד נחשבים ל"ספרדים" (כגון, יהודי תימן); "ספרדים" שאינם נחשבים ל"מזרחים"; ו"מזרחים" שלא היגרו מארצות ערב, ארצות האסלאם או מאסיה ומאפריקה.
  2. ^ ההוגים המזרחים שאף אחד לא זוכר, צפי סער, "הארץ", 25.06.2013. http://www.haaretz.co.il/gallery/mejunderet/.premium-1.2054114
  3. ^ פירוט לגבי הזרמים השונים בסוציולוגיה הישראלית ניתן למצוא להלן: http://soc.haifa.ac.il/~s.smooha/uploads/editor_uploads/files/IsraeliSocioAcademicProfessional.pdf
  4. ^ בן ציון גת: היישוב היהודי בארץ ישראל (1840-1881) ע' 23
  5. ^ ראו - סבירסקי, 1981 : 21.
  6. ^ ראו גם צור, 2001
  7. ^ Moshe Shoked, The Dual Heritage: Immigrants from the Atlas Mountains in an Israeli Village, Transaction Publishers, 1985.
  8. ^ Eric D. Gould & Others. "Sixty Years after the Magic Carpet Ride: The Long-Run Effect of the Early Childhood Environment on Social and Economic Outcomes", Review of Economic Studies,2009. http://restud.oxfordjournals.org/content/early/2011/04/16/restud.rdq038.abstract
  9. ^ ידיעות הסתדרות הספרדים בתל- אביב. 15.11.1935. ע'4.
  10. ^ לוח 14, תלמידים לפי סוג בית ספר ואזור הלידה, שנתון הלמ"ס 1962 עמוד 490.
  11. ^ לוח כ/15. – התלמידים בבתי הספר של החינוך העברי, לפי דרגת הכיתה, סוג בית הספר ויבשת הלידה. שנתון הלמ"ס 1967, עמוד 534.
  12. ^ לוח כ"ב/16.- תלמידים בבתי ספר של החינוך העברי, לפי דרגת הכיתה, סוג בית הספר והמוצא, שנתון הלמ"ס 1972, עמוד 589.
  13. ^ לוח כ"ב/19. – תלמידים בבתי ספר של החינוך העברי, לפי דרגת הכיתה, סוג בית הספר ומוצא, שנתון הלמ"ס 1976, עמוד 606.
  14. ^ לוח כ"ב/18. – תלמידים בגנים ובבתי ספר, לפי דרגת הכיתה, סוג בית הספר ומוצא, שנתון הלמ"ס 1979, עמוד 634.
  15. ^ שחר סמוחה, ב-15 שנים הפערים הצטמצמו מ-40 אחוז ל-25 אחוז, בקצב של אחוז לשנה, והמגמה נמשכת., גלובס, 12/10/2013.
  16. ^ בן דרור ימיני, הדלת שפתח אמנון רובינשטיין למזרחים, מעריב, 15/10/2013.
  17. ^ פערי ההשכלה מצטמצמים במהירות מאת דליה שחורי, "הארץ", 20.06.2002.
  18. ^ שם.
  19. ^ Cohen, Uri & Leon, Nissim. "The new Mizrahi middle class : ethnic mobility and class integration in Israel". Journal of Israeli History, 27:1,pp. 51:64.
  20. ^ Cohen & Leon, Mizrahi middle class, pp. 56-57.
  21. ^ תמרה טראובמןמחקר: מתוך כ-400 פרופסוריות בישראל - רק 23 מזרחיות ו-0 ערביות, באתר הארץ, 8 ביוני 2006
  22. ^ Cohen & Leon, Mizrahi middle class, pp. 54-55.
  23. ^ What's happening with the ethnic gap by Avraham Tal, Haaretz, Jul. 17, 2001.
  24. ^ ימיני, בן דרור. "קיבוץ גלויות והשפעתה השלילית של ש"ס". 2011. http://www.amit4u.net/newsarticle/10683,1305,26022.aspx
  25. ^ בקר, אסף. "יצוג החברה הישראלית בכנסת: ראי אמין או מראה מעוותת?". מכון המחקר לביצועי הממשלה, 2009, עמ' 3
  26. ^ זכור במיוחד נאום התגובה של בגין לנאום הצ'חצ'חים של דודו טופז לפני מערכת הבחירות ב-1981: "היעמוד כל שחקן שכיר של המערך ויתעלל ויחלל את השם? בני עדות המזרח הם מטובי הלוחמים של צה"ל, הם יחד עם אריק שרון חצו את תעלת סואץ ועברו לצד השני. הוא פקד עליהם, מטובי הלוחמים בישראל! ועתה נגיד בפני עם ועדה ובפני הקהל הפרוע של המערך המשמיע תרועות, איך אמר שם? טשחטשחים, טשחטשחים, כך הוא קורא להם, "הצ'חצ'חים הם רק ראויים להיות שין גימלים", מה זה שין גימל? שוטר גדודי, נכון? זה כמו ג'ובניקים? ג'ובניקים לא נלחמים בכלל. כן! חילול השם! וכל הקהל הריע, והיכן הייתה הגברת שושנה ארבלי? העומדת במקום השני ברשימת המערך, והיכן היו האחרים? למה לא עזבו מתוך מחאה את האספה הזאת?"
  27. ^ sammy Samooha, Jewish ethnicity in Israel: symbolic or real? in Jews in Israel: Contemporary Social and Cultural Patterns edited by Uzi Rebhun, page 57
  28. ^ Okun, 2004, עמוד 185.