האסו פון מנטויפל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האסו פון מנטויפל
Bundesarchiv Bild 146-1976-143-21, Hasso von Manteuffel.jpg
האסו פון מנטויפל, מאי 1944
נולד 14 בינואר 1897, הקיסרות הגרמנית Flag of the German Empire.svg
נפטר 24 בספטמבר 1978, גרמניה Flag of Germany.svg
כינוי הפרש הזקן
השתייכות Flag of the German Empire.svg הקיסרות הגרמנית

Flag of Germany.svg רפובליקת ויימאר
Flag of German Reich (1935–1945).svg גרמניה הנאצית

תקופת שירות 1916 - 1945
דרגה גנרל (ורמאכט) גנרל של חיל השריון
תפקידים צבאיים

מפקד דיוויזיית גרוסדויטשלנד
מפקד ארמיית הפאנצר החמישית
מפקד ארמיית הפאנצר השלישית

מלחמות וקרבות
עיטורים
תפקידים אזרחיים

ציר בבונדסטג

האסו פון מנטויפלגרמנית - Hasso-Eccard von Manteuffel) ‏ (14 בינואר 1897 - 24 בספטמבר 1978), היה מהבולטים במפקדי השריון בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה.

הוא נולד בפוטסדם למשפחת אצולה פרוסית. בשנת 1908 נתקבל לבית ספר צבאי והצטרף לצבא הגרמני ב-1916. ב-12 באוקטובר 1916 הוא נפצע בחזית צרפת ולאחר החלמה חזר ב-1917 כקצין במטה הכללי.

עם הקמת רפובליקת ויימר הוא הצטרף לצבא החדש, הרייכסוור והתקדם בתפקידים שונים. בשנת 1935 הצטרף ליחידת השריון של היינץ גודריאן ומאז מילא תפקידי שונים ביחידות הפנצר המשוריינות. בתחילת מלחמת העולם השנייה שימש כמדריך ראשי בבית הספר לשריון בקרמפניץ ליד ברלין ולא השתתף לכן במערכות המלחמה בפולין ובצרפת.

ב-1 במאי 1941 מונה למפקד באטליון בדביזית השריון השלישית תחת פיקודו של גנרל הרמן הות. והשתתף בקרבות הקשים של מבצע ברברוסה בחזית מוסקבה בחורף 1941-1942.

בתחילת 1943 נשלח פון מנטויפל לאפריקה שם פקד על יחידת שריון תחת פיקודו של ארוין רומל. הוא השתתף בקרבות הגנה בטוניס וניהל התקפות נגד מוצלחות שריתקו את כוחות בעלות הברית. הוא פונה לגרמניה בגלל אפיסת כוחות ובגלל הצלחותיו הועלה לדרגת גנרל מיור.

לאחר החלמה נשלח לחזית המזרחית וניהל קרבות בלימה באזור חרקוב בלגורוד ונהר הדנייפר. בנובמבר 1943 הצליח לכבוש בשנית את העיר ז'יטומיר. הוא נחשב כגנרל שריון מוערך והתמנה למפקד אחת מיחידות העלית של הוורמאכט - דיוויזיית גרוסדויטשלנד. הוא ניהל קרבות קשים בחזית בלארוס (מבצע בגרטיון) ובליטא שם הצליח לייצב את החזית אבל נכשל בנסיון לחלץ את הצבא הגרמני הנצור בחצי האי קורלנד.

ב-1 בספטמבר 1944 הוא הועלה לדרגת גנרל של חיל השריון ונתמנה למפקד ארמיית הפאנצר החמישית. לאחר קרבות קשים עם הארמייה השלישית של גנרל פאטון באזור לורן הוא נסוג לשם התארגנות לקראת האופנסיבה האחרונה של הגרמנים בקרב הארדנים. בקרב זה השיג פון מנטויפל את החדירה העמוקה ביותר, הגיע כמעט עד לנהר מז וכוחותיו שמו מצור על חטיבת הצנחנים האמריקאים בעיר הבלגית באסטון.

במוזיאון ההיסטורי בבאסטון מוצגים מדיו של פון מנטויפל.

פון מנטויפל היה אחד מ-27 מפקדים שקבלו את העיטור הצבאי הגבוה - צלב האבירים עם עלי אלון, חרבות ויהלומים.

ב-10 במרץ 1945 קבל פון מטויפל את תפקידו האחרון והקשה ביותר במלחמה. הוא מונה למפקד ארמית השריון השלישית שהייתה חלק מקבוצת ארמיות ויסלה בפיקודו של גנרל גוטהרד היינריצי. עליהם היה להגן על חזית האודר ולחסום את התקדמות הצבא האדום לעבר ברלין. הם קבלו הוראה שאסור להם לסגת משום נקודה בלי אישורו של הפיקוד העליון.

עם פתיחת האופנסיבה הרוסית, ב- 16 באפריל 1945 היה ברור לשני המפקדים כי המערכה אבודה. הם נקטו בעמדה של נסיגה תוך השהייה של ההתקפות כדי לאפשר לאזרחים להימלט מערבה וכדי למנוע כיתור של חיילי הוורמאכט. מול כוחותיו של פון מנטויפל פתחה החזית הבלארוסית השנייה בפיקודו של קונסטנטין רוקוסובסקי במתקפה אדירה. תוך זמן קצר נוצרו פרצות גדולות ונשקפה סכנת כיתור לכוחות הגרמנים בשטטין.

ב-25 באפריל 1945 פנה פון מנטויפל להיינריצי בבקשה לקבל אישור לסגת משטטין ולייצב את הקו. היינריצי אישר לו את הנסיגה ללא קבלת רשות מהפיקוד העליון ביודעו שהוא מסתכן בזאת. במהרה נודע הדבר לפיקוד העליון וב- 28 באפריל 1945 הורה וילהלם קייטל המפקד העליון של הוורמאכט, ה-OKW, לשני המפקדים לפגוש אותו ביער בסמוך לחזית.

פון מנטויפל הגיע למקום בלווית כמה מלווים שהסתתרו ביער והתכוננו לפעול במידה ויעצרו אותו.

קייטל יצא מרכבו בזעם והתקרב לשני הקצינים תוך שהוא מניף את שרביט הפלדמרשל שלו בעצבנות. הוא צעק על היינריצי מדוע הרשה לפון מנטויפל לסגת וכן פקד על שניהם להורות מיד לחיילים לחזור לקו החזית הקודם. כאשר היינריצי סירב באומרו כי לא יגרום לאבידות נוספות ללא תועלת, הדיח אותו קייטל מתפקידו והציע זאת לפון מנטויפל. פון מנטויפל סירב לקבל את המינוי ועוד הוסיף בהתרסה לקייטל כי "אנשי הארמייה השלישית מקבלים הוראות רק מהאסו פון מנטויפל".

פון מנטויפל נסוג עם כוחותיו מערבה לעבר כוחות בעלות הברית להם נכנע עם חייליו ב-3 במאי 1945. הוא הוחזק כשבוי מלחמה עד ספטמבר 1947. לאחר שחרורו הוא נכנס לפעילות פוליטית כנציג המפלגה הדמוקרטית החפשית של גרמניה בבונדסטג בשנים 1953 - 1957.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קורנליוס ראין: הקרב האחרון, הוצאת א. לוין -אפשטיין