הקרב על מוסקבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקרב על מוסקבה
RIAN archive 429 Fresh forces going to the front.jpg
חיילים סובייטים בלבוש חורפי בדרך לחזית
עימות: מלחמת העולם השנייה
תאריך התחלה: 2 באוקטובר 1941 - 7 בינואר 1942
מקום: המבואות הצפוניים והמערביים של מוסקבה בברית המועצות
תוצאה: ניצחון סובייטי מכריע
הצדדים הלוחמים
Flag of the Soviet Union (1923-1955).svg
ברית המועצות
 
Flag of German Reich (1935–1945).svg
גרמניה הנאצית
 
מפקדים
Flag of the Soviet Union.svg גאורגי ז'וקוב
Flag of the Soviet Union.svg אלכסנדר ואסילבסקי 
Flag of German Reich (1935–1945).svg פדור פון בוק
Flag of German Reich (1935–1945).svg היינץ גודריאן
Flag of German Reich (1935–1945).svg אלברט קסלרינג 
כוחות

נכון ל-1 באוקטובר 1941

  • חיילים: 1,250,000
  • טנקים: 3,232
  • תותחים: 7,600
  • מטוסים: 936 (מהם 545 שמישים) 

נכון ל-1 באוקטובר 1941

  • חיילים: 1,000,000
  • טנקים: 1,000
  • תותחים: 14,000
  • מטוסים: 549 שמישים 
אבידות
650,000 – 1,280,000  174,000 – 400,000 
מבצע ברברוסה - יוני עד דצמבר 1941

קרב מוסקבה הוא השם שניתן למערכה להגנה על מוסקבה, בירת ברית המועצות, ומתקפות הנגד שבאו אחריה כנגד הצבא הגרמני, בין אוקטובר 1941 לינואר 1942, במהלך מלחמת העולם השנייה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 ביוני 1941 פלשו גרמניה ובנות בריתה - מעצמות הציר - לברית המועצות, כשהן מפתיעות את הסובייטים במבצע שכונה מבצע ברברוסה. לאחר שהשמידו כמעט את כל חיל האוויר הסובייטי על הקרקע, התקדמו הכוחות הגרמניים עמוק לתוך השטח הסובייטי תוך שימוש בטקטיקות בליצקריג. כוחות משוריינים שעטו קדימה בתנועת מלקחיים, לכדו והשמידו ארמיות סובייטיות שלמות. בעוד קבוצת הארמיות הגרמניות הצפונית נעה לכיוון לנינגרד, וקבוצת הארמיות הדרומית פנתה לכבוש את אוקראינה, קבוצת הארמיות המרכזית התקדמה לעבר מוסקבה - עיר הבירה וליבה של ברית המועצות.

דחיית המבצע - ההחלטה בלאטצן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף אוגוסט 1941, לאור מצב הכוחות בשטח, היה על הגרמנים להחליט החלטה אסטרטגית באשר להמשך המערכה. המתקפה איבדה את תנופתה ההתחלתית, כאשר הסתבר כי היקף הכוחות הסוביטיים הפועלים גדול בהרבה ביחס להשערות המודיעיניות עם תחילת המלחמה. הכוחות הפועלים בשלושת ראשי החץ, הלכו ונשחקו. בעוד קבוצת הארמיות המרכזית, בפיקודו של הגנרל פדור פון בוק, השיגה את יעדיה הראשוניים וכבשה את העיר סמולנסק, נקלעה קבוצת הארמיות הצפונית, בפיקודו של גנרל אובסרסט ריטר פון לאב לקרבות קשים בפרברי לנינגרד, ואילו בדרום הסתמנה הזדמנות ללכוד כוחות רוסים עצומים בהיקפם בפיקודו של המרשל סמיון בודיוני, אשר נערכו בצורה פגיעה בסמוך לקייב בירתה של אוקראינה.

בפני היטלר עמדה בשלב זה האפשרות לארגן את כוחותיו במבקע ישיר אל מוסקבה, ולנסות לתפוס את העיר עוד לפני החורף. אפשרויות אחרות היו לשפר את המצב האסטרטגי בצפון, לנצל את ההערכות בדרום, ולהתבסס בקו הגנתי לקראת החורף, במטרה להכות במוסקבה באביב. הגנרלים הגרמנים, בראשותו של הגנרל היינץ גודריאן, מפקד פאנצר גרופה מספר 2 במסגרת "קבוצת ארמיות מרכז", תמכו במבקע ישיר למוסקבה, מתוך הנחה שהמדובר במרכז תקשורת ופיקוד כה חשוב, אשר ברגע שייפול, יגרום הדבר לכניעת יתר הכוחות. כן הניחו הגנרלים הגרמנים כי מערכת מוסקבה תשאב לתוכה את כל הכוחות הסוביטיים הפנויים, וזאת במצב של יתרון טקטי לכוח המתקיף. היטלר סבר אחרת. הוא ראה בלנינגרד יעד אסטרטגי שווה ערך למוסקבה, וכן ראה באוקראינה יעד חשוב מבחינת המשך מסע המלחמה - מקור למזון ואספקה לכוחות הלוחמים, ובסיס חשוב להמשך הדרך לעבר הקווקז ובארות הנפט שבו.

ב-23 באוגוסט התקבלה ההחלטה בישיבה במפקדתו של "הפיהרר" בלאטצן. גודריאן נפגש עם היטלר, לאחר עימותים קשים בין היטלר ובין חבר הגנרלים בשאלה זו ממש, ועשה כל שביכולתו על מנת לשכנע את היטלר בצורך במבקע מיידי אל מוסקבה. היטלר דחה אותו על הסף, כאשר הוא פוסק כי "הגנרלים שלי אינם יודעים דבר על הצדדים הכלכליים של המלחמה". לקבוצת ארמיות המרכז ניתנה ההוראה להפנות את פאנצר גרופה מספר 3 בפיקודו של הגנרל הרמן הות, לתמיכה במתקפה על לנינגרד בצפון, ואת כוחותיו של גודריאן, למבצע הכיתור הענקי באוקראינה בדרום. הכח שנותר במרכז לא היה בו כדי להמשיך את ההסתערות על מוסקבה בכוחות עצמו, וזו נדחתה בכמה שבועות לפחות.

מבחינה טקטית היו השבועות הבאים בין המוצלחים שידע הצבא הגרמני. בצפון הצליחו הכוחות הגרמנים להגיע עד לפאתי העיר לנינגרד ולהשלים את כיתורה של העיר, ואילו בדרום התחוללה מערכת כיתור ענקית אשר הסתיימה בהשלמת הכיבוש של אוקראינה כולה ובהשמדת ארבע ארמיות סובייטיות באזור קייב. הגרמנים טענו, שמספר השבויים שנפלו לידיהם במערכה זו עלה על 650,000, ואילו לפי המקורות הסוביטיים זה היה המספר הכולל של החיילים שהשתתפו במערכה, ורבים מהם נהרגו ונפצעו במהלכה. מבחינה אסטרטגית, היה המדובר בעיכוב רב משמעות בהסתערות הסופית על מוסקבה. בדיעבד, אין ספק שעיכוב זה היה אחת הסיבות העיקריות של הכישלון הגרמני לכבוש את מוסקבה לפני כניסת החורף. בתחילת ספטמבר 1941 היטלר יכול היה להורות לכוחותיו להיערך למגננה במהלך החורף, ולחדש את המתקפה על מוסקבה באביב 1942. אולם הפיקוד הגרמני העריך שעדיין ניתן יהיה לכבוש את העיר לפני סוף אוקטובר. ב-2 באוקטובר 1941 החלה קבוצת הארמיות המרכזית, תחת פיקודו של פדור פון בוק בהתקפה על מוסקבה, תחת שם הקוד מבצע "טייפון".

המתקפה על מוסקבה - השלב הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרמנים ריכזו בחזית המרכזית (מול מוסקבה) כמיליון חיילים, ואת מרבית הכוחות הניידים שלחמו בחזית הסובייטית. הם נהנו מעדיפות ניכרת בנשק כבד (טנקים ומטוסים) על הכוח הסובייטי המאולתר שעמד מולם, אולם הזמן פעל לרעתם. גשמי הסתיו החלו לרדת כבר בספטמבר, וב-6 באוקטובר ירד כבר השלג הראשון. הפיקוד הגרמני, שהעריך שניתן יהיה להכניע את ברית המועצות במלחמת בזק קצרה, לא הכין את הצבא ללחימה בתנאי החורף הרוסי, ולכן עמדו לרשותו פחות מחודשיים כדי להשלים את השגת היעדים של "מבצע ברברוסה" ולכבוש את מוסקבה לפני שהחורף יתחיל במלוא עוזו.

הכוחות הסובייטים בחזית המרכזית - "חזית המילואים", "חזית בריאנסק" ו"חזית קלינין" - שהגנו על מרחב מוסקבה, ספגו אבדות כבדות מאוד בשלב הראשון של המתקפה הגרמנית, אך המשיכו להלחם בעוז. הגרמנים כיתרו כוחות סוביטיים גדולים ממערב למוסקבה מדרום לבריאנסק ובאזור ויאזמה. ב־3 באוקטובר נפלה העיר אוריול, דבר שהשלים את כיתור הכוחות מדרום מערב למוסקבה בכיס בריאנסק. למעלה מחצי מיליון חיילים סובייטים כותרו בשני כיסים אלו, בעוד עיקר הכוח המשוריין הגרמני מתקדם מזרחה, אל מוסקבה. ב־10 באוקטובר קיבל גאורגי ז'וקוב את הפיקוד על החזית המערבית ועל הגנת מוסקבה. באמצע אוקטובר סגרו הגרמנים על מוסקבה משלושה כיוונים, תוך לחימה קשה באזורי וולקולמסק ומוז'ייסק, ותפיסת העיר קלינין.

ההגנה על מוסקבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב זה הפכה מוסקבה למטרה לתקיפות גרמניות מהאוויר. השלטונות הורו לאוכלוסייה לבנות מתרסים ברחובות העיר, אפילו ליד הקרמלין. ב-16 באוקטובר הביאו שמועות על מבקע גרמני שהביא את טור השריון עד למוסקבה עצמה, לכדי בהלה המונית בעיר. רבים ניסו להימלט, ומוסדות השלטון הסובייטים פונו מזרחה לעיר קויבישב (כיום סמרה), אך סטלין נשאר במוסקבה. הרדיו הרוסי הודיע כי על אף חומרת המצב החליט סטלין להשאר בעיר. כאשר חלפה הבהלה, היו תושבי העיר הנותרים מאוחדים בהחלטה לעצור את הגרמנים בגופם. עשרות אלפי מתנדבים חפרו בקור המקפיא תעלות נגד שריון במבואות מוסקבה. גדודי מתנדבים חומשו בנשק והושלכו אל החזית. ב-19 באוקטובר הכריז רדיו מוסקבה כי העיר נצורה.

סטלין, בצעד שנועד לתת דוגמה ולהפגין נחישות בפני החיילים והאזרחים, הורה לערוך את המצעד הצבאי המסורתי של יום השנה למהפכה ב-7 בנובמבר בכיכר האדומה, למרות הסכנה של הפצצה גרמנית. ואכן, החיילים צעדו בכיכר האדומה והמשיכו בדרכם היישר אל החזית. מצעד זה, ונאומו של סטלין ליום המהפכה, שנישא בתחנת הרכבת התחתית "מאיאקובסקי" במוסקבה, כהגנה מפני הפצצות אוויריות, נועדו להוכיח לעולם כולו ולאזרחי ברית המועצות, שההנהגה הסובייטית נחושה בכוונתה להגן על מוסקבה עד הסוף. מצב הרוח של תושבי מוסקבה השתנה מבהלה להתרסה.

לקראת סוף אוקטובר הואטה ההתקדמות הגרמנית ונבלמה כמעט לחלוטין כתוצאה מהתחזקות ההתנגדות הסובייטית על מבואות מוסקבה ותנאי מזג האוויר. גשמי הסתיו הפכו את הדרכים לנהרות של בוץ עמוק, עובדה שהגבילה את יכולת התנועה של כוחות השריון הגרמנים. כשהגיע הכפור בראשית נובמבר, יכלו הגרמנים לשוב ולהשתמש בדרכים, אולם עתה צצה בעיה חדשה - הם לא היו ערוכים ללחימה בחורף. לגייסות הגרמניים חסרו ביגוד חם וחליפות הסוואה לבנות. המנועים של הטנקים וכלי הרכב הממונעים קפאו כאשר הטמפרטורות צנחו אל מתחת לאפס מעלות. חורף 1942-1941 היה קר במיוחד אפילו במונחים רוסיים.

במערכה על מבואות מוסקבה הפגינו הכוחות הסוביטיים במקרים רבים נחישות וגבורה נואשת. אחד ממעשי הגבורה, שזכה בדיעבד לפרסום רב על ידי התעמולה הסובייטית, היה קרב בלימה שניהלה יחידה קטנה מדיוויזית הרובאים ה-316, בפיקוד גנרל איוואן פאנפילוב באזור וולוקולמסק, נגד כוחות שריון גרמניים עדיפים. אמנם בדיעבד התברר שרוב פרטי סיפור הקרב, כפי שפורסמו בעתונות הסובייטית, לא היו מדויקים (בלשון המעטה), אך הוא משקף את האווירה ששררה בקרב לוחמי הצבא האדום, שהשתתפו בקרבות המיגננה הקשים במבואות מוסקבה, והבינו שאסור להם להמשיך לסגת ויש להגן על מוסקבה עד האיש האחרון

ב-27 בנובמבר הגיעו הכוחות החלוץ הגרמניים בנקודה מסוימת למרחק של 27 ק"מ בלבד מפרברי מוסקבה. כמה גנרלים גרמניים טענו בזכרונותיהם, שניתן היה לראות את צריחי הקרמלין מעמדותיהם הקדמיות, אך נראה שהם התבלבלו, והכוונה הייתה לעיר איסטרה, כ- 25 ק"מ ממוסקבה.

אל מול תנאי מזג אוויר איומים והתנגדות סובייטית נחושה, ללא ציוד מתאים, בביגוד שאינו הולם (המחסור בביגוד מתאים לחורף היה קשה עד כדי כך, שבגרמניה נערך מבצע לאיסוף בגדים מהאזרחים לכוחות הגרמניים בברית המועצות), בקרקע קפואה ומושלגת, קשה כסלע, נעצרה המתקפה הגרמנית. ב-3 בדצמבר 1941 עוד תקפו הגרמנים באזור העיר טולה, מדרום למוסקבה, אך הייתה זו התקפתם האחרונה.

מתקפת הנגד הסובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקפת הנגד הסובייטית

ב-5 בדצמבר פתח ז'וקוב במתקפת-נגד סובייטית נגד הצבא הגרמני. מתקפת-הנגד התפרסה לכל רחבי אזור מוסקבה ב-6 בדצמבר. במהלך הסתיו שינע ז'וקוב 40 דיווזיות סובייטיות רעננות ומצוידות היטב מסיביר והמזרח הרחוק למוסקבה, אבל שמר אותם כעתודה עד לתאריך מתקפת-הנגד. העברת הכוחות התאפשרה, לאחר שהמרגל ריכרד זורגה העביר מידע מודיעיני לפיו היפנים, שהובסו על ידי ז'וקוב בקרב חלקין גול באוגוסט 1939, לא ינסו שוב לתקוף את ברית המועצות.

עתה, כאשר האויב היה קרוב למוסקבה במידה שאי-אפשר היה להתעלם ממנה, הטיל ז'וקוב את כוחות התגבורת למערכה, יחד עם טנקי T-34 ומשגרי רקטות קטיושה. כוחות התגבורת הסובייטים היו ערוכים ללוחמת חורף, וכללו מספר גדודי סקי. הגייסות הגרמנים, המותשים והקפואים, הובסו ונסוגו לאחור.

באמצע דצמבר היה הפיקוד העליון הגרמני בפאניקה מוחלטת. הגנרלים דרשו נסיגה מיידית, על מנת להציל את הכוחות הגרמנים, שנראה כי הם חסרי אונים אל מול המתקפה הסובייטית. היה זה היטלר אשר אסר על כל נסיגה, ולקח לידו באופן אישי את הפיקוד על הצבא, תוך שהוא מורה לכוחות הגרמנים שלא לוותר על אף שעל אדמה. פקודה זו תרמה להרגעת הרוחות ועד מהרה ההתקפה הרוסית הסתיימה בעשרות אלפי חיילים רוסים הרוגים ובכללם הגנרל היהודי לב דובאטור. למרות שהוראתו של היטלר לא הצילה את הוורמאכט, סיום ההתקפה הרוסית נתן לו את התירוץ לטעון, כאילו הוא לבדו הציל את הוורמאכט מכליה. התוכנית הרוסית השאפתנית הייתה לכתר את הכוחות הגרמנים בין מוסקבה לסמולנסק, לפרוץ את המצור על לנינגרד, ולכבוש מחדש את אוקראינה. בפועל הצליחו הרוסים להבקיע מבקעים ניכרים בצפון ובדרום (ובצפון נסוגו הכוחות הגרמנים מרחק של 350 ק"מ) אך ממערב למוסקבה הוסיפו הגרמנים להחזיק בעמדות מפתח, ברז'ב, ויאזמה ובאוריול.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדליה למשתתפי הקרב על מוסקבה

הסובייטים ייצבו את עמדותיהם באפריל 1942, והצדדים נערכו להמשך המערכה, שעתה פנתה דרומה אל כיוון העיר סטאלינגרד.

על פי יומנו של הגנרל הגרמני פרנץ הלדר היו אבידות הגרמנים (פצועים, הרוגים, נעדרים ושבויים) בקרבות, מיום הפלישה ועד חודש אפריל, כמיליון אנשים, מהם כמאתיים אלף הרוגים. כרבע ממספר האבידות אבד עד תחילת מערכת מוסקבה. הרוסים נוקבים במספרים גדולים בהרבה. לדוגמה, נוקבת ה"היסטוריה" הרשמית הרוסית של המלחמה במספר 55,000 הרוגים במהלך השלב השני של המתקפה הגרמנית (בין 16 בנובמבר ו-5 בדצמבר) בלבד. במהלך הקרב עצמו טען סטלין כי הגרמנים אבדו 4.5 מיליון אנשים. הייתה זו התפארות חסרת בסיס.

את אבדות ברית המועצות קשה יותר להעריך. הגרמנים טוענים, למשל, כי שבו 660,000 איש בשני "הכיסים" בויאזמה ובבריאנסק, במהלך ההתקדמות הראשונית לעבר מוסקבה. נראה כי טענות אלו אינן מבוססות על ספירה של מספר השבויים כי אם על ספירה של מצבת כח אדם תאורטית במפקדות. מכל מקום המדובר במאות אלפים - הרוגים, פצועים ושבויים. ההערכה היא ש-500,000 חיילים סובייטים נהרגו בשלב המגננה של הקרבות, ועוד 140,000 במהלך מתקפת-הנגד. עבור הגבורה שהפגינו מגני העיר, הוענק למוסקבה התואר "עיר גיבורה" בשנת 1965, לציון 20 שנה לניצחון הסובייטי על גרמניה הנאצית בשנת 1945.

הניצחון בקרב מוסקבה נתן חיזוק משמעותי למורל הסובייטי, שכן הצבא הגרמני איבד את הילת הצבא הבלתי-מנוצח. לאחר שנכשלו במשימתם להביס את ברית המועצות במתקפה מהירה, נאלצו הגרמנים להתכונן למאבק עקוב-דם, ויומרתם להביס את ברית המועצות במסע מלחמת בזק בן שבועות ספורים, אבדה. הייתה זו הפעם הראשונה, מאז החל הוורמאכט במסעו לאורכה ולרוחבה של אירופה, שמטרה מבצעית עיקרית לא הושגה, ושהצבא נאלץ לוותר על שטח שבו כבר אחז. התקדמותו של הוורמאכט עד עתה הייתה ללא מעצורים - כיבוש אוסטריה, צ'כוסלובקיה, פולין, נורבגיה, דנמרק, הולנד, צרפת, יוון ויוגוסלביה, נעשה במהירות, תוך שבועות ספורים, וללא כל נסיגה. הצבאות של מדינות אלו כותרו בתנועת מלקחיים מהירה, נכנעו, והובסו. גם החודשים הראשונים של המלחמה ברוסיה נראו כהמשך למגמה זו. עצירת הצבא הגרמני אל מול שערי מוסקבה הייתה חשובה על מנת לנפץ את התדמית הבלתי מנוצחת אחת ולתמיד.

קרב מוסקבה, ובמיוחד מתקפת הנגד הרוסית, הביאו את הפיקוד הגרמני למשבר. הערכתו הנכונה של היטלר, כי לו היה נשמע לעצת הגנרלים שלו ונסוג עם תחילת מתקפת הנגד, היה הדבר מביא לאסון, הביאה לכך שלאף אחד ממפקדיו לא היה יותר את העוז לקום כנגדו (פרט לקבוצת המתנגדים לשלטון מקרב הוורמאכט אשר המשיכה במחתרת ביתר שאת בניסיונות להתנקש בחייו ולהפיל את משטרו). בנסיבות דומות, כעבור שנה, בקרב סטאלינגרד הביאה פקודה דומה של היטלר שלא לסגת אף שעל לאסון אסטרטגי, ולתחילת קיצו של הרייך השלישי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]