פרייקור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כרזה הקוראת להתגייס לפרייקור

פרייקור (גרמנית Freikorps - "הגדודים החופשיים") היה שם כולל למספר מיליציות, לרוב בעלות צביון ימני קיצוני, אשר פעלו בגרמניה, בפולין ובמדינות הבלטיות לאחר מלחמת העולם הראשונה. הפרייקור היו מורכבים ברובם מיוצאי צבא גרמניה, הממורמרים על תבוסת גרמניה במערכה, ומתנגדים לסוציאליזם ולקומוניזם. הארגון היה פעיל בקרבות בין אנשי הימין ואנשי השמאל שהשתוללו ברחבי גרמניה, וכן במלחמה נגד הצבא האדום במדינות הבלטיות. בשיאו מנה הפרייקור כמיליון "חיילים".

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם הראשונה צומצם גודלו של צבא גרמניה על פי הסכם ורסאי למאה אלף איש, לעומת אחד-עשר מיליון חיילים שהיו בו עם תום המלחמה. גרמניה נשטפה ביוצאי צבא מובטלים, ממורמרים, חסרי מנוח ומתוסכלים אשר מחד היו שטופים בזכרונות על לוחמת החפירות במסגרת המלחמה, ועל רוח אחוות הלוחמים אותה חשו, ומאידך קיבלו את "אגדת הסכין בגב" לפיה האשמים בתבוסתה של גרמניה הינם הקומוניסטים והיהודים.

עם סיומה של המלחמה החל גל רחב היקף של מהפכה אשר שטף את האומה הגרמנית. עוד בטרם הוכרז על רפובליקה, הכריז העיתונאי היהודי קורט אייזנר על "רפובליקה סוציאליסטית" בבוואריה, ולאחר רציחתו בידי איש ימין קיצוני, נתפס השלטון בידי פועלים אשר הכריזו על הרפובליקה הסובייטית הבווארית בנוסח המוכר אותו ראו בברית המועצות אך שנה לפני כן. החיילים המשוחררים הצטרפו לשני צדי המתרס. חלקם תמכו בארגונים צבאיים שמאליים, וחלקם בארגוני הימין.

מצב האנרכיה שרר גם בצפון ובמזרח גרמניה. על גבולותיה המזרחיים של גרמניה איימו כוחות פולניים, בעוד שבמדינות הבלטיות התקדם הצבא האדום, והיה חשש כי משם ימשיך ויהווה איום על אזורים בהם יש לגרמניה אינטרס. במערב, שלט הצבא הצרפתי כצבא כיבוש בחבל הרוהר.

עד לחתימת חוזה ורסאי הפורמלי ב-28 ביוני 1919, אשר צימצם את גודלו, עבר הצבא הגרמני מהפכים שונים, ושינויים שונים. ה"רייכסווהר", כפי שנקרא הצבא בתקופת רפובליקת ויימאר לא היה המשכו הישיר של הצבא הקיסרי הישן, אלא נוצר כתוצאה מהכרזה על "צבא זמני" שלאחריה באה הכרזה על "צבא המעבר" (בספטמבר 1919). היו אלו מסגרות ארגוניות חדשות וגמישות, והתחלופה של כח אדם ויחידות הייתה גבוהה.

הקמת הפרייקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרייקור הינם פרי רוחו של קורט פון שלייכר, לימים קאנצלר גרמניה. פון שלייכר התרשם לרעה מביצועיה של יחידת צבא סדיר שנשלחה לדכא מרידה שמאלנית בברלין בסוף שנת 1918[דרוש מקור]. היחידה השליכה את נשקה ונמלטה משנתקלה באנשי השמאל, בהם נשים וילדים. אלו שנותרו עם נשקם בידם, הצטרפו אל המורדים. אירוע זה הוביל את שלייכר אל המחשבה כי צריכה להיות דרך אחרת להתמודד עם מרידות השמאל. שלייכר, שהיה אז קצין בדרגת רב-סרן בצבא הסדיר, שכנע את מפקדיו להקים יחידות מתנדבים שייקראו "פרייקור", על שם הליצו פרייקור. יחידות אלו יוקמו ממשוחררי צבא, ויהיו תחת פיקוד קצינים מהימנים. כך תימנע ממשלת גרמניה, שהייתה באותה עת מורכבת מסוציאליסטים בהנהגת פרידריך אברט, מהסטיגמה כי היא זו שהורתה על ירי כנגד מפגינים ומורדים, ופעולות אלו ישחררו את הצבא הסדיר לעסוק במטרתו האמיתית - המשך האימונים למלחמות הכיבוש העתידיות.

בה בעת הקים הגנרל גיאורג פון מרקר, באמצע דצמבר 1918, יחידת מתנדבים מן הסוג שאותו חזה שלייכר. בדצמבר 1918 הציג שלייכר את יחידתו של מרקר לנשיא אברט, והציג בפניו תוכנית ליצור, לאמן ולחמש יחידות נוספות מסוג זה, וזאת למטרת דיכוי מרידות שמאל, והגנה על הגבולות במזרח שהיו תחת איום של יחידות פולניות בלתי סדירות. עד מהרה נשלחה יחידתו של מרקר לרחבי גרמניה על מנת לדכא מרידות שמאל בערים השונות, ויחידות נוספות קמו לצדה. בקיץ 1919 היו בין מאתיים אלף לארבע מאות אלף איש מאוגדים במסגרת הפרייקור, וכשלוש מאות וחמישים אלף מאוגדים במסגרת הצבא הרשמי[דרוש מקור].

פעולות הפרייקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי הפרייקור מפלוגת רוסבאך במהלך הפוטש של קאפ

הפרייקור היו כלי במלחמתה של רפובליקת ויימאר להגן על עצמה מפני מרידות השמאל. ביניהם דיכויה האלים של רפובליקת הפועלים במינכן, שבו נהרגו מאות מאנשי השמאל, ודיכוי מרידת הספרטקיסטים - ארגון מהפכני קומוניסטי בברלין, שבמהלכו נרצחו על ידי אנשי הפרייקור המנהיגים הקומוניסטים רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט ב-15 בינואר 1919.

לנוכח התקדמות הצבא האדום במדינות הבלטיות, נשלחו אנשי הפרייקור לעצור את הצבא האדום בפברואר 1919. במאי 1919 כבשו אנשי הפרייקור את ריגה. בשלב זה הפכה המעורבות הגרמנית במדינות הבלטיות לרגישה מבחינה מדינית[דרוש מקור], ונראה כי מבחינת המנצחות במלחמה - אנגליה וצרפת - היו אנשי הפרייקור במדינות אלו איום גדול מאשר הצבא האדום. הופעל לחץ על הנשיא אברט להחזיר אותם, והפרייקור עזבו את המדינות הבלטיות בחודש נובמבר 1919. בריגדת ארהארדט, אשר הייתה חלק מן הלוחמים במדינות הבלטיות, ידועה בכך שהייתה הראשונה שהשתמשה בסמל צלב הקרס, כאשר סימנה אותו על קסדותיה וכלי הרכב שלה[1]. פעולות נוספות של הפרייקור כללו הגנה על פרוסיה המזרחית מפני הפולנים, ופעולות טרור וגרילה כנגד הצרפתים בחבל הרוהר.

פירוק הפרייקור והפוטש של קאפ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסכמה לצמצם את גודלו של הצבא למאה אלף איש, כללה בתוכה במשתמע גם את פירוק הפרייקור. בתחילת 1920 הוצאו פקודות לפירוקן של יחידות הפרייקור. יחידתו של ארהארדט קיבלה פקודת פירוק בחודש מרץ 1920. אנשי היחידה לא קיבלו את הגזירה, ועלו על ברלין, על מנת להשליט בגרמניה משטר ימני קיצוני בראשות איש הימין וולפגנג קאפ, באירוע הידוע בכינוי "הפוטש של קאפ". הם לא נתקלו בהתנגדות. ממשלתו של אברט נמלטה בזמן, והמורדים צעדו לתוך העיר ללא התנגדות. שביתה כללית שהכריזו פועלי גרמניה, והתנגדות כללית לצעד זה, לרבות מצד יחידות פרייקור אחרות שנקראו לסייע במאבק, הביאו לסופו של הפוטש.

רבים מאנשי בריגדת ארהארדט נמלטו מברלין למינכן, שהייתה באותו הזמן תחת שלטון דיקטטורה של הימין הקיצוני, ומשם מצאו את דרכם אל המפלגה הנאצית ואל ארגון האס אה. יש הסבורים כי בדרך זו אומץ צלב הקרס כסמלה של המפלגה הנאצית, על אף שאדולף היטלר בעל הנטיות ה"אומנותיות" הצהיר כי הוא שאימץ את הסמל כסמלה של התנועה[דרוש מקור].

קצם של הפרייקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנת 1920 פוזרו הפרייקור, אך לא היה זה סופם של הארגונים המעין-צבאיים בגרמניה של רפובליקת ויימאר. יוצאי הצבא המשיכו ליצור ארגונים לוחמים משמאל ומימין. בין הבולטים בארגונים היו "הרייכסווהר השחור" שלחם בחזית המזרח והגן מפני הפולנים עד שנת 1923 תוך שהוא משליט משטר אימים באזור פרוסיה המזרחית, ו"קסדת הפלדה" ("שטאהלהלם"), בראשותם של תיאודור דיסטרברג ופרנץ זלטה, שהיה מעין ארגון מתון יותר (דיסטרברג היה בשלב מסוים מועמדו של הימין השמרני לנשיאות גרמניה), שכלל אף לשכת עבודה לחבריו. בשנת 1934 מוזג הארגון עם האס-אה ובשנת 1935 פוזר סופית.

רבים מאנשי הפרייקור מצאו את מקומם במפלגה הנאצית ובארגון האס-אה, ורבים מהם עלו לגדולה במסגרת המפלגה הנאצית והגיעו למשרות רמות, ובהם ריינהרד היידריך, מרטין בורמן, היינריך הימלר, רודולף פרנץ הס וארנסט רהם, לימים מהגרועים בפושעי המלחמה בגרמניה הנאצית. עם זאת, מרבית חברי הפרייקור נותרו מחוץ למנגנון המפלגה הנאצית, והעלו את השאלה "היכן היה אדולף היטלר בימים בהם נלחמנו מול הקומוניסטים בשנת 1919?"[דרוש מקור].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]