היפותזת ספיר-וורף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בבלשנות, היפותזת ספיר-וורף (אנגלית: Sapir-Whorf hypothesis, בקצרה SWH) קובעת, כי קײם יחס ישיר בין הקטגוריות הלשוניות של השפה בה אדם מדבר לאופן שבו אותו אדם מבין את העולם ומתנהג בו. היפותזה שנויה במחלוקת זו, קרויה על שם הבלשן והאנתרופולוג אדוארד ספיר, ועמיתו-תלמידו, בנג'מין וורף.

ישנן מחלוקות על שפות תכנות, הדומות מבחינות מסוימות למחלוקת על ההיפותזה, אך מבחינה טכנית השאלה שם שונה למדי.

היסטורײת המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

את העקרון כי לשפה יש שליטה מסוימת על המחשבה ניתן למצוא לראשונה במאמר של וילהלם פון הומבולדט (Über das vergleichende Sprachstudium), ומשם עברה לתרבות הכללית. קרל קריני החל את תרגומו האנגלי לספר "דיוניסוס" במלים הבאות:

"הקשר ההדדי בין מחשבה לדיבור מבהיר כי שפות אינן רק אופן לביטוי מחשבה שכבר קײמת, אלא אופן לגילוי מחשבה שלא הייתה ידועה עד כה. הגיװן של השפות אינו גיװן קולות וסימונים, אלא צורות להסתכל על העולם".

את מקור ההיפותזה כבחינה מדוקדקת יותר של הרעיון התרבותי המוכר הזה, ניתן למצוא בחיבורי פרנץ בועז, מײסד האנתרופולוגיה בארצות הברית. בועז השלים את לימודיו בגרמניה בסוף המאה ה-19, בתקופה בה מדענים כארנסט מאך ולודוויג בולצמן עשו נסיונות להבנת פיזיולוגײת התחושה.

גישה פילוסופית חשובה באותו זמן הייתה חידוש ההתענײנות ביצירתו של קאנט. בקצרה, טען קאנט כי הידע הנו תוצאת עבודה קוגניטיבית קונקרטית, הנעשית על ידי האדם הפרטי; המציאות ("אינטואיציה תחושתית") היא למעשה בהשתנות מתמדת, וההבנה הנה תוצאת פירוש האינטואיציה הזו בעזרת ה"קטגוריות של ההבנה" שלו. לפיכך, יחידים שונים עשוײם לקלוט את אותה המציאות באופן שונה, כתוצאה מהמושגים השונים בהם משתמשים.

באמריקה, חקר בועז שפות אמריקאיות ילידיות ממשפחות לשוניות רבות; כולן היו שונות למדי מהשפות השמיות והודו-אירופיות אותן חקרו רוב החוקרים האירופים. בועז קלט במשך הזמן, כי דרך החײם והקטגוריות הלשוניות יכולות להשתנות מאוד ממקום למקום. כתוצאה מתובנה זו, הגיע למסקנה כי התרבות ודרך החײם של עמים משתקפים בשפתם המדוברת.

ספיר היה אחד מתלמידיו המועדפים של בועז. הוא פיתח את טענתו של מורו, בכך שהראה כי שפות הן מערכות שיטתיות, מושלמות מבחינה פורמלית-לוגית. לפיכך, אין מילה יחידה המבטאת סגנון מסוים של חשיבה/התנהגות, אלא הטבע המושלם והשיטתי של השפה הוא המתקשר ברמה גבוהה יותר למחשבה והתנהגות. אם כי דעותיו השתנו במשך הזמן, נראה כי לקראת סוף ימיו הגיע למסקנה כי השפה לא רק משקפת את התרבות והפעולה המורגלת, אלא כי בין השפה והמחשבה ישנו יחס השפעה או אף קביעה הדדית.

װרף העניק לרעיון זה דיוק רב יותר כשבחן את המנגנון התחבירי המסוים על פיו המחשבה משפיעה על השפה. הוא טען כי "אנו מנתחים את הטבע לפי קוים ששפות האם שלנו טבעו בנו. אנו לא מוצאים את הקטגוריות והסוגים שאנו מבודדים מעולם התופעות עקב היותם ברורים מאליהם; להפך, העולם מוצג לנו כשטף קלײדוסקופי של רשמים, שמוחותינו צריכים לסדר, ופירוש הדבר הוא בעיקר המערכות הלשוניות במוחותינו. אנו חותכים את הטבע לחלקים, מסדרים אותו למושגים, ומײחסים חשיבויות באופן שבו אנו עושים זאת, בעיקר כיון שאנו צדדים להסכמה לארגנו בצורה זו; הסכמה הפועלת בכל קהילת הדיבור שלנו, והחתומה בתבניות השפה שלנו... כל הצופים אינם מובלים על ידי אותן הראיות הפיזיות לאותה תמונת היקום, אלא אם כן רקעם הלשוני זהה, או שניתן לכײל אותם בצורה כלשהי"‏[1].

ניסוחו זה של װרף של "עקרון היחסות הלשונית" בדרך כלל מאופין כראיה של השפה כ'בית כלא' בו המחשבה והתנהגות האדם מונהגות לחלוטין על ידי שפתו. גם אם יש מי שחושב כך, װרף עצמו ביקש רק לומר שמחשבה ומעשה מתװכים באופן לשוני וחברתי. באמירה זו, װרף בעצם מתנגד לעמדת "לוגיקה טבעית", המאמינה כי "דיבור, או שימוש במחשבה, רק 'מבטאים' את אשר עקרונית כבר נוצר באופן לא-מילולי"‏[2]. לפי דעה זו, המחשבה אינה תלויה בשפה אלא בחוקי לוגיקה הזהים עבור כל מי שצופה ביקום‏[3].

ניתוחו המדוקדק של װרף להבדלים בין אנגלית ושפות אחרות, ובדוגמה המפורסמת ביותר – לשפת ההופי (אחת משפות האינדיאנים בדרום־מערב ארצות־הברית), העלה את הרף לניתוח היחסים שבין שפה, מחשבה ומציאות על ידי ניתוח מדוקדק של מבנה תחבירי, לעומת תובנות כלליות שניתן להסיק מההבדלים באוצר מלים, לדוגמה. דוגמה טובה של היפותזה בפעולה ניתן לקחת מכתבי װרף עצמו. װרף היה כימאי במקצועו, ועבד בחברת ביטוח כמהנדס מניעת שרפות. על בסיס ההיפותזה החליט לשנות את התויות על חומרים דליקים, כיון שקודם לכן השתמשה תוית האזהרה במילה שאינה ברורה לכל אדם.

מכיוון שװרף לא עבד בתוך האקדמיה, מחקריו על יחסיות לשונית שנעשו בעיקר בשנות ה-30, לא נעשו פופולרײם עד לפרסום כתביו לאחר מותו בשנות ה-50. בשנת 1955, ד"ר ג'יימס קוק בראון יצר את השפה המובנה לוגלאן (וממנה התפצלה השפה לוז'באן), על-מנת לבחון את ההיפותזה. תאוריות בלשניות בשנות ה-60, כגון זו שהוצעה על ידי נועם חומסקי, התמקדו בשורשיות ובאוניברסליות השפה. כתוצאה מכך, מחקריו של װרף יצאו מהאופנה. בשנות ה-80 המאוחרות ובתחילת שנות ה-90, התקדמות בפסיכולוגיה קוגניטיבית ובבלשנות אנתרופולוגית חידשה את ההתענײנות בהיפותזה. דוגמה לחסידו של חומסקי העוסק בנושא, היא ספרו של סטיבן פינקר, "The Language Instinct". גישה "יותר װרפֿית" מיוצגת על ידי כותבים כג'ורג' לקוף (George Lakoff), שטענו כי ויכוחים פוליטײם, לדוגמה, מעוצבים על ידי רשת מושגים מטאפוריים המונחת ביסוד השימוש בשפה. כיום, חוקרים חלוקים בשאלה זו, של עד כמה משפיעה השפה על המחשבה. בכל מקרה, המחלוקת הזו יצרה התענײנות גוברת בנושא והביאה להרבה מחקר חדשני וחשוב.

גרסאות חזקות וחלשות של ההיפותזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענה אפשרית כנגד גרסה חזקה של רעיון זה, הגורסת כי כל מחשבה מעוצבת על ידי השפה, ניתן למצוא בנסיון האישי: לאנשים קשה פעמים רבות להביע עצמם בשל מגבלות בשפה, ולפעמים מרגישים כי השפה אינה מתאימה או מספיקה למה שהם רוצים לומר. ייתכן גם כי יכתבו או יאמרו משהו, אך ירגישו כי "זה אינו בדיוק מה שרציתי לומר", או אינם יכולים למצוא דרך טובה להסביר דבר מה שהם מבינים לאדם אחר. אם כן, ברור כי מה שיחשבו אינו מנוסח במלים, וכי אפשר להבין את המחשבה אף ללא ניסוח.

גם הקוטב השני, ששפה אינה משפיעה על המחשבה כלל, נראה מופרך. לדוגמה, הוכח כי יכולת ההבחנה של אנשים בין צבעים דומים מושפעת על ידי שמות הצבעים בשפתם. מחקר אחר הראה כי ילדים חרשים להורים שומעים לפעמים נכשלים במשימות קוגניטיביות שאינן קשורות לשמיעה, בעוד שילדים חרשים להורים חרשים מצליחים בהן, מפני שההורים השומעים הם פחות רהוטים בשפת הסימנים מההורים החרשים.

דטרמיניזם לשוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מהדוגמאות המצוטטות ביותר של "דטרמיניזם לשוני" היא המחקר של װרף של שפת האינוקטיטוט (אסקימואים), שלהם מלים רבות לשלג. הוא טוען כי ריבוי זה מעצב את ראײת העולם של האינואיט, ויוצר אופן קיום אחר מזה של דובר אנגלית, למשל. הרעיון כי לאנשים השוכנים באזורים ארקטײם יש מלים רבות לשלג כונה "אגדה אורבנית" על ידי סטיבן פינקר, הטוען כי אין להם כלל מלים רבות לשלג - לכל היותר 15, וזהו מספר מלים הקײם גם באנגלית. לבד מכך, ההוכחה טריװיאלית. העובדה שלטועמי ײנות יש אוצר מלים עשיר על-מנת לדבר על הטעמים שהם מגלים בײנות, אינה ראיה לכך שמוחותיהם עובדים בצורה שונה; היא רק מראה שהם יודעים יותר על יין מהאדם הממוצע. ייתכן, כי גם לחובבי סקי דוברי אנגלית אוצר מלים עשיר בנושאי שלג, בדומה לאינואיט.

לרעיונות אלה יש התנגדות מסוימת בקהילה הבלשנית. מחקרים רבים בזיהוי צבעים בתרבויות שונות הגיעו לתוצאות שונות‏[4].

לאחרונה זוכה הדטרמיניזם הלשוני לתחיה מחודשת, בעיקר בשל מחקר שנערך על ידי פטר גורדון שבחן את לשון שבט הפירהה בברזיל. לפי גורדון, שפת שבט זה כוללת רק שלוש מלות ספירה: אחד, שנײם והרבה. גורדון מראה על ידי סדרת ניסוײם כי לאנשי השבט ישנם קשײם בזכירת מספרים הגבוהים משלושה‏[5], אך הקשר הסיבתי בין אירועים אלה אינו ברור. מבקרים טענו כי אם הנבדקים לא יכולים לספור יותר משלוש מסיבה אחרת (למשל, מכיוון שהם ציידים-לקטים נװדים, שאין להם מה לספור ולכן אין כל צורך בתרגול ספירה כזו) כי אז אין סיבה לצפות כי בשפתם תהײנה מלים למספרים כאלו. כלומר, חוסר הצורך הוא המסביר את חוסר כשרון הספירה ואת אוצר המלים החסר.

פוליטיקה ונימוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש שניסו להפוך את ההיפותזה למכשיר פוליטי. לשון פוליטיקלי קורקט נוצרה מהאמונה ששימוש (לדוגמה) בלשון סקסיסטית הופך את מחשבת האדם לסקסיסטית יותר. בצורתה החזקה ביותר, האמונה שהגבלת השפה יכולה ממש להביא לתוצאות פוליטיות היא סוג מחשבה מגית[דרוש מקור]. אך ייתכן כי שפה מוגבלת פוליטית יכולה ליצור חוקי נימוס חדשים, המסמנים שימושים לשונײם מסוימים כעבירה על כללים חברתײם. אך לא ברור האם נימוסים פוליטײם משנים את התפישה. סטיבן פינקר טבע את המונח "גלגל הכינוײם הנקײם" ("the euphemism treadmill") כדי לתאר את התהליך בו ביטוײ "לשון נקייה" רוכשים את כל המשמעויות של המלים שבאו להחליף. (לדוגמה: מקום בו גרים זקנים בצװתא נקרא בתחילה "מושב זקנים", אך מאחר שהמילה "זקן" נחשבה לבלתי-נימוסית, הפך השם ל"בית אבות", ולאחר מכן ל"בית לגיל הזהב" וכו').

ספרות בדיונית העוסקת בהיפותזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפוטנציאל הפוליטי של ההיפותזה מודגש ביותר בספר "1984", מאת ג'ורג' אורוול, שם ה-"Newspeak" ("שיחדש") החליפה במידת מה את השפה האנגלית, כחלק משינוי תודעה שהשליטים הטוטליטרײם רוצים לגרום. במקרה זה, ג'ורג' אורװל טוען כי אם בני אדם לא יוכלו ליצור את המלים הדרושות לשם מרד, הם לא יוכלו למרוד, כאשר "השפה החדשה" נוצרה במטרה למחוק את אותן המלים. לדוגמה, "רע" הפך ל"לא-טוב", והמילה "חופשי" יצאה משימוש לאחר זמן.

הרעיון של יחסיות לשונית מופיע גם ברומן המדע הבדיוני Dune (חולית) והמשכיו, מאת פרנק הרברט. אחת הדמויות (ג'סיקה אטריידס), בעלת הכשרה לשונית רחבה נבהלת מה"אלימות" השפה שמשתמש בה שבט בו נתקלת (הדררים), כיון שמאמינה שהמלים אותן בוחרים ומבנה שפתם משקפים תרבות אלימות עמוקה.

הרומן של סמיואל ר. דלאני, Babel-17, עוסק בשפה בדיונית, שאינה מאפשרת לדובריה מחשבה עצמאית, ומכריחה אותם לחשוב רק מחשבות לוגיות לחלוטין. בשפה זו הם משתמשים ככלי נשק, מכיוון שהיא אמורה להפוך את כל שלומדה לבוגד. ברומן, השפה בבל-17 מדומה לשפות מחשב, שאינן מאפשרות טעויות או קביעות לא מדויקות.

בספר "המנושל" מאת אורסולה לה-גװין, השימוש בביטוײ שײכות בכוכב האנרכיסטי אנארס, מדוכא. דוגמה לכך ניתנת כאשר ילדה קטנה אומרת לשבק (גיבור הספר): "תוכל לחלוק אתי את הממחטה בה אני משתמשת", במקום להגיד "תוכל לשאול ממני את הממחטה שלי". הרעיון הוא שהממחטה אינה שײכת לילדה, אלא רק נישאת על ידה וברגע בו תפסיק להשתמש בה היא לא תישא אותה יותר. השפה המדוברת באנארס, פראבית, היא שפה בנויה המשקפת הבטים רבים של היסודות הפילוסופיים של האנרכו-סינדיקליזם המוצגים בספר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שולײם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Language, Thought and Reality, עמוד 212
  2. ^ Language, Thought and Reality עמוד 207
  3. ^ שם, עמוד 208
  4. ^ Berlin & Kay, 1969; Heider, 1972; Heider & Oliver, 1973; Miller & Johnson-Laird, 197; Rosch, 1974
  5. ^ Gordon, 2004