היפותזת ספיר-וורף
בבלשנות, היפותזת ספיר-וורף (באנגלית: Sapir-Whorf hypothesis, בקיצור SWH) קובעת, כי קיים יחס ישיר בין הקטגוריות הלשוניות של השפה בה אדם מדבר לבין האופן שבו אותו אדם מבין את העולם ומתנהג בו. היפותזה שנויה במחלוקת זו, קרויה על שם הבלשן והאנתרופולוג אדוארד ספיר, ועמיתו ותלמידו, בנג'מין וורף.
ישנן מחלוקות על שפות תכנות, הדומות מבחינות מסוימות למחלוקת על ההיפותזה, אך מבחינה טכנית השאלה שם שונה למדי.
תוכן עניינים |
היסטוריה של המושג [עריכה]
את העקרון כי לשפה יש שליטה מסוימת על המחשבה ניתן למצוא לראשונה במאמר של וילהלם פון הומבולדט (Über das vergleichende Sprachstudium), ומשם עברה לתרבות הכללית. קרל קריני החל את תרגומו האנגלי של הספר "דיוניסוס" במלים הבאות:
- "הקשר ההדדי בין מחשבה לדיבור מבהיר כי שפות אינן רק אופן לביטוי מחשבה שכבר קיימת, אלא אופן לגילוי מחשבה שלא הייתה ידועה עד כה. הגיוון של השפות אינו גיוון של קולות וסימונים, אלא של צורות להסתכל על העולם".
את המקור של ההיפותזה כבחינה מדוקדקת יותר של הרעיון התרבותי המוכר הזה, ניתן למצוא בחיבוריו של פרנץ בועז, מייסדה של האנתרופולוגיה בארצות הברית. בועז השלים את לימודיו בגרמניה בסוף המאה התשע עשרה, בתקופה שבה מדענים כגון ארנסט מאך ולודוויג בולצמן עשו נסיונות להבנת הפיזיולוגיה של התחושה.
גישה פילוסופית חשובה באותו זמן הייתה חידוש ההתעניינות ביצירתו של קאנט. בקצרה, קאנט טען כי הידע הוא תוצאה של עבודה קוגניטיבית קונקרטית, שנעשית על ידי האדם הפרטי; המציאות ("אינטואיציה תחושתית") היא למעשה בהשתנות מתמדת, וההבנה היא תוצאה של פירוש האינטואיציה הזו בעזרת ה"קטגוריות של ההבנה" שלו. לפיכך, יחידים שונים עשויים לקלוט את אותה מציאות באופן שונה, כתוצאה מהמושגים השונים בהם הם משתמשים.
באמריקה, בועז חקר שפות אמריקאיות ילידיות ממשפחות לשוניות רבות; כולן היו שונות למדי מהשפות השמיות ואינדו-אירופאיות אותן רוב החוקרים האירופאים חקרו. בועז קלט במשך הזמן, כי דרך החיים והקטגוריות הלשוניות יכולות להיות שונות מאוד ממקום למקום. כתוצאה מתובנה זו, הוא הגיע למסקנה כי התרבות ודרך החיים של עמים משתקפים בשפה שהם מדברים.
ספיר היה אחד מתלמידיו המועדפים של בועז. הוא פיתח את טענתו של בועז, בכך שהראה כי שפות הן מערכות שיטתיות, מושלמות מבחינה פורמלית-לוגית. לפיכך, אין מילה יחידה שמבטאת סגנון מסוים של חשיבה או התנהגות, אלא הטבע המושלם והשיטתי של השפה הוא שמתקשר ברמה גבוהה יותר למחשבה והתנהגות. אם כי דעותיו השתנו במשך הזמן, נראה כי לקראת סוף חייו ספיר הגיע למסקנה כי השפה לא רק משקפת את התרבות והפעולה המורגלת, אלא כי בין השפה והמחשבה יש יחס של השפעה או אפילו קביעה הדדית.
וורף העניק לרעיון זה דיוק רב יותר כשבחן את המנגנון התחבירי המסוים שעל פיו המחשבה משפיעה על השפה. הוא טען כי "אנו מנתחים את הטבע לפי קווים ששפות האם שלנו טבעו בנו. אנחנו לא מוצאים את הקטגוריות והסוגים שאנו מבודדים מעולם התופעות בגלל שהם ברורים מאליהם; להפך, העולם מוצג לנו כשטף קליידוסקופי של רשמים, שהמוחות שלנו צריכים לסדר, ופירוש הדבר הוא בעיקר המערכות הלשוניות במוחותינו. אנו חותכים את הטבע לחלקים, מסדרים אותו למושגים, ומייחסים חשיבויות באופן שבו אנו עושים זאת, בעיקר בגלל שאנו צדדים להסכמה לארגן אותו בצורה זו; הסכמה שפועלת בכל קהילת הדיבור שלנו, ושחתומה בתבניות של השפה שלנו... כל הצופים אינם מובלים על ידי אותן הראיות הפיזיות לאותה תמונה של היקום, אלא אם כן הרקע הלשוני שלהם זהה, או שניתן לכייל אותם בצורה כלשהי" [1].
ניסוח זה של וורף של "עקרון היחסות הלשונית" בדרך כלל מאופיין כראייה של השפה כ'בית כלא' שבו המחשבה וההתנהגות של האדם מונהגות לחלוטין על ידי השפה שלו. גם אם יש מי שחושב כך, וורף עצמו ביקש רק לומר שמחשבה ומעשה מתווכים באופן לשוני וחברתי. באמירה זו, וורף בעצם מתנגד לעמדה של "לוגיקה טבעית", שמאמינה כי "דיבור, או שימוש במחשבה, רק 'מבטאים' את מה שעקרונית כבר נוצר באופן לא מילולי" [2]. לפי דעה זו, המחשבה אינה תלויה בשפה אלא בחוקים של לוגיקה שזהים עבור כל מי שצופה ביקום[3].
הניתוח המדוקדק של וורף להבדלים בין אנגלית לשפות אחרות, ובדוגמה המפורסמת ביותר – לשפת ההופי (אחת משפות האינדיאנים בדרום-מערב ארצות הברית), העלה את הרף לניתוח היחסים שבין שפה, מחשבה ומציאות על ידי ניתוח מדוקדק של מבנה תחבירי, לעומת תובנות כלליות שניתן להסיק מההבדלים באוצר מלים, לדוגמה. דוגמה טובה של היפותזה בפעולה ניתן לקחת מכתביו של וורף עצמו. וורף היה כימאי במקצועו, ועבד בחברת ביטוח כמהנדס מניעת שריפות. על בסיס ההיפותזה הוא החליט לשנות את התוויות על חומרים דליקים, מכיוון שלפני כן תווית האזהרה השתמשה במילה שאינה ברורה לכל האנשים.
מכיוון שוורף לא עבד בתוך האקדמיה, מחקריו על יחסיות לשונית, שנעשו בעיקר בשנות ה-30, לא נעשו פופולריים עד לפרסום כתביו לאחר מותו בשנות ה-50. בשנת 1955, ד"ר ג'יימס קוק בראון יצר את השפה המובנה לוגלאן (וממנה התפצלה השפה לוז'באן), על מנת לבחון את ההיפותזה. תאוריות בלשניות בשנות ה-60, כגון זו שהוצעה על ידי נועם חומסקי, התמקדו בשורשיות ובאוניברסליות של השפה. כתוצאה מכך, מחקריו של וורף יצאו מהאופנה. בשנות ה-80 המאוחרות ובתחילת שנות ה-90, התקדמות בפסיכולוגיה קוגניטיבית ובבלשנות אנתרופולוגית חידשה את ההתעניינות בהיפותזה. דוגמה לחסיד של חומסקי העוסק בנושא, הוא ספרו של סטיבן פינקר, "The Language Instinct". גישה יותר "וורפיאנית" מיוצגת על ידי כותבים כגון ג'ורג' לקוף (George Lakoff), שטענו כי ויכוחים פוליטיים, לדוגמה, מעוצבים על ידי רשת של מושגים מטאפוריים שמונחת ביסוד השימוש בשפה. כיום, חוקרים חלוקים בשאלה זו, של עד כמה השפה משפיעה על המחשבה. בכל מקרה, המחלוקת הזו יצרה התעניינות גוברת בנושא והביאה להרבה מחקר חדשני וחשוב.
גרסאות חזקות וחלשות של ההיפותזה [עריכה]
טענה אפשרית כנגד גרסה חזקה של רעיון זה, הגורסת כי כל מחשבה מעוצבת על ידי השפה, ניתן למצוא בניסיון האישי: לאנשים קשה פעמים רבות להביע את עצמם בשל מגבלות בשפה, ולפעמים מרגישים כי השפה אינה מתאימה או מספיקה למה שהם רוצים לומר. ייתכן גם כי יכתבו או יאמרו משהו, אך ירגישו כי "זה לא בדיוק מה שרציתי לומר", או אינם יכולים למצוא דרך טובה להסביר דבר מה שהם מבינים לאדם אחר. אם כן, ברור כי מה שהם חושבים אינו מנוסח במלים, וכי אפשר להבין את המחשבה גם ללא ניסוח.
גם הקוטב השני, ששפה אינה משפיעה על מחשבה כלל, נראה מופרך. לדוגמה, הוכח כי יכולת ההבחנה של אנשים בין צבעים דומים מושפעת על ידי שמות הצבעים בשפה שלהם. מחקר אחר הראה כי ילדים חירשים להורים שומעים לפעמים נכשלים במשימות קוגניטיביות שאינן קשורות לשמיעה, בעוד שילדים חירשים להורים חירשים מצליחים בהן, מפני שההורים השומעים הם פחות רהוטים בשפת הסימנים מההורים החירשים.
דטרמיניזם לשוני [עריכה]
אחת מהדוגמאות המצוטטות ביותר של "דטרמיניזם לשוני" היא המחקר של וורף של שפת האינואיט (עם אסקימואי), שלהם יש מלים רבות לשלג. הוא טוען כי ריבוי זה מעצב את ראיית העולם של האינואיט, ויוצר אופן קיום אחר מזה של דובר אנגלית, למשל. הרעיון כי לאנשים השוכנים באזורים ארקטיים יש מלים רבות לשלג כונה "אגדה אורבנית" על ידי סטיבן פינקר, הטוען כי כלל אין להם מלים רבות לשלג - לכל היותר, 15, וזהו מספר מלים שקיים גם באנגלית. לבד מכך, ההוכחה טריוויאלית. העובדה שלטועמי יינות יש אוצר מלים עשיר על מנת לדבר על הטעמים שהם מגלים ביינות, היא לא ראייה לכך שמוחותיהם עובדים בצורה שונה; היא רק מראה שהם יודעים יותר על יין מהאדם הממוצע. ייתכן, כי לחובבי סקי דוברי אנגלית גם יש אוצר מלים עשיר בנושאי שלג, בדומה לזה של האינואיט.
לרעיונות אלה יש התנגדות מסוימת בקהילה הבלשנית. מחקרים רבים בזיהוי צבעים בתרבויות שונות הגיעו לתוצאות שונות[4].
לאחרונה זוכה הדטרמיניזם הלשוני לתחייה מחודשת, בעיקר בשל מחקר שנערך על ידי פטר גורדון שבחן את לשונם של שבט הפירהה בברזיל. לפי גורדון, השפה של שבט זה כוללת רק שלוש מילות ספירה: אחד, שניים והרבה. גורדון מראה על ידי סידרה של ניסויים כי לאנשי שבט הפירהה יש קשיים בזכירה של מספרים הגבוהים משלושה[5], אך הקשר הסיבתי בין אירועים אלה אינו ברור. מבקרים טענו כי אם הנבדקים לא יכולים לספור יותר משלוש מסיבה אחרת (למשל, מכיוון שהם ציידים-לקטים נוודים, ואין להם מה לספור ולכן אין להם צורך בתרגול של ספירה כזו) אז אין סיבה לצפות כי בשפה שלהם תהיינה מילים למספרים כאלה. כלומר, חוסר הצורך הוא שמסביר גם את חוסר כשרון הספירה וגם את אוצר המלים החסר.
פוליטיקה ונימוסים [עריכה]
יש שניסו להפוך את ההיפותזה למכשיר פוליטי. לשון פוליטיקלי קורקט נוצרה מהאמונה ששימוש (לדוגמה) בלשון סקסיסטית הופך את המחשבה של אדם לסקסיסטית יותר. בצורתה החזקה ביותר, האמונה שהגבלת השפה יכולה ממש להביא לתוצאות פוליטיות היא סוג של מחשבה מגית[דרוש מקור]. אך ייתכן כי שפה מוגבלת פוליטית יכולה ליצור חוקי נימוס חדשים, המסמנים שימושים לשוניים מסוימים כעבירה על כללים חברתיים. אך לא ברור האם נימוסים פוליטיים משנים את התפיסה. סטיבן פינקר טבע את המונח "גלגל הכינויים הנקיים" ("the euphemism treadmill") כדי לתאר את התהליך שבו ביטויים ב"לשון נקייה" רוכשים את כל המשמעויות של המלים שהם באו להחליף. (לדוגמה: בתחילה מקום בו גרים זקנים בצוותא נקרא "מושב זקנים", אך לאחר שהמילה "זקן" נחשבה ללא נימוסית, זה השתנה ל"בית אבות", לאחר מכן ל"בית לגיל הזהב" וכו').
ספרי ספרות בדיונית העוסקים בהיפותזה [עריכה]
הפוטנציאל הפוליטי של ההיפותזה מודגש ביותר בספר "1984", מאת ג'ורג' אורוול, שם ה-"Newspeak" ("שיחדש") החליפה במידת מה את השפה האנגלית, כחלק משינוי תודעה שהשליטים הטוטליטריים רוצים לגרום. במקרה זה, ג'ורג' אורוול טוען כי אם בני אדם לא יוכלו ליצור את המלים הדרושות לשם מרד, הם לא יוכלו למרוד, כאשר "השפה החדשה" נוצרה במטרה למחוק את אותן המלים. לדוגמה, "רע" נהפך ל"לא-טוב", והמילה "חופשי" יצאה משימוש לאחר זמן.
הרעיון של יחסיות לשונית מופיע גם ברומן המדע הבדיוני Dune (חולית) והמשכיו, מאת פרנק הרברט. אחת מהדמויות (ג'סיקה אטריידס), בעלת הכשרה לשונית רחבה נבהלת מה"אלימות" של השפה שמשתמש בה שבט שהיא נתקלת בו (הדררים), מכיוון שהיא מאמינה שהמילים שהם בוחרים ומבנה השפה שלהם משקפים תרבות של אלימות עמוקה.
הרומן של סמיואל ר. דלאני, Babel-17, עוסק בשפה בדיונית, שאינה מאפשרת לדובריה מחשבה עצמאית, ומכריחה אותם לחשוב רק מחשבות לוגיות לחלוטין. בשפה זו הם משתמשים ככלי נשק, מכיוון שהיא אמורה להפוך את כל מי שלומד אותה לבוגד. ברומן, השפה בבל-17 מדומה לשפות מחשב, שאינן מאפשרות טעויות או קביעות לא מדויקות.
בספר "המנושל" של אורסולה לה גווין, השימוש בביטויי שייכות בכוכב האנרכיסטי, אנארס, מדוכא. דוגמה לכך ניתנת כאשר ילדה קטנה אומרת לשבק (גיבור הספר): "אתה יכול לחלוק איתי את הממחטה בה אני משתמשת", במקום להגיד "אתה יכול לשאול ממני את הממחטה שלי". הרעיון הוא שהממחטה אינה שייכת לילדה, אלא רק נישאת על ידה וברגע שהיא תפסיק להשתמש בה היא לא תישא אותה יותר. השפה המדוברת באנארס, פראבית, היא שפה בנויה אשר משקפת היבטים רבים של היסודות הפילוסופיים של האנרכו-סינדיקליזם המוצגים בספר.
לקריאה נוספת [עריכה]
- בנג'מין לי וורף, שפה, מחשבה, מציאות, תרגמו מאנגלית: איתמר אוסטרייכר, דניאלה אייזנברג, מורן טבת ועמרי פולק. הוצאת אוב - ז.ע.פ, תל אביב 2004.
- גיא דויטשר, בראי השפה, כיצד המילים צובעות את עולמנו, הוצאת חרגול 2011
קישורים חיצוניים [עריכה]
- מה בא קודם, מחשבה או שפה?
- השפה יכולה לעצב את המחשבה
- גבי דנון, "רעיונות ירוקים, רעיונות כחולים" בבלוג בלשנות אונליין.
- איתי להט, ביידיש זה נשמע יותר טוב, באתר כלכליסט, 26/08/2010
- לרה בורודיצקי, כיצד השפה מעצבת את המחשבה, באתר ynet, 04.08.11
