איין ראנד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איין ראנד

ראנד על בול שהופק על ידי שירות הדואר של ארצות הברית
תאריך לידה 2 בפברואר 1905
תאריך פטירה 6 במרץ 1982
זרם אובייקטיביזם
תחומי עניין מטאפיזיקה,תורת ההכרה, אתיקה, מדע המדינה, אסתטיקה
הושפעה על ידי אריסטו, תומאס אקווינס, פרידריך ניטשה
השפיעה על לאונרד פייקוף, משה קרוי

איין ראנד (2 בפברואר [1]1905 - 6 במרץ 1982), סופרת ופילוסופית אמריקאית שזכתה לפרסום בזכות ספריה "מרד הנפילים" ו"כמעיין המתגבר", ובזכות פילוסופיית האובייקטיביזם שלה.

תוכן עניינים

[עריכה] חייה של ראנד

[עריכה] ילדות ונעורים ברוסיה

איין ראנד נולדה כאליסה רוזנבאום, בת למשפחה יהודית בסנקט פטרבורג שברוסיה. אביה, זינובי זכרוביץ' (פרונץ) רוזנבאום היה רוקח מצליח, וראנד הצעירה חשה אליו קרבה אינטלקטואלית והערצה. אמה שעבדה לפרנסתה במשרד שידוכים ראתה את עצמה כאינטלקטואלית, ושיננה באוזני ראנד הצעירה כי גידול ילדים הוא "חובה שנואה".

מילדות העדיפה ראנד, בניגוד לאחיותיה נטשה ונורה, מגזינים לנערים שהיו רוויים בסיפורי גבורה והרפתקאות. קירה, שמה של גיבורת הרומן "אנו החיים" שכתבה מאוחר יותר, היא גרסה נשית של "סיירוס", אחד מגיבורי אותם סיפורי מגזינים. התלהבות גדולה אף יותר עוררו בה סרטי הראינוע, ובמיוחד סרטים הוליוודיים. הם עוררו בה את הרצון להפוך לתסריטאית בעיקר בגלל דמויות הגיבורים, ובמיוחד אלה הבלונדינים הגבוהים והעצורים רגשית, שנתפשו אצל ראנד הצעירה כמייצגי "המיטב באמריקני הטיפוסי", והונגדו בחריפות ל"מיסטיציזם הרוסי" אותו תיעבה[דרוש מקור].

בעקבות המהפכה הקומוניסטית בשנת 1917 הופקעו נכסיו של אביה, ומצבה הכלכלי של משפחת רוזנבאום הידרדר במהירות. שינוי זה בגורל משפחתה, כמו גם מצבה של רוסיה אחרי המהפכה, עמדו בשורש עוינותה ארוכת השנים לקומוניזם. משפחת רוזנבאום נמלטה לחצי האי קרים, שבו החזיקו כוחות הלבנים ברוסיה, ונותרה שם עד שנת 1921. בזמן שהותה שם, קראה ראנד לראשונה את ספריו של ויקטור הוגו ואת "סיראנו דה ברז'ראק" של אדמונד רוסטאן. הוגו, במיוחד, הותיר בה רושם בל יימחה, וספריו נחשבו אצלה כל חייה לדגם אידאלי של כתיבה ספרותית.

כאשר הסתיימה מלחמת האזרחים ברוסיה בניצחונם הסופי של הבולשביקים, שבה משפחת רוזנבאום לסנקט פטרבורג (עתה, פטרוגרד) וראנד החלה ללמוד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת פטרוגרד. במהלך לימודי הפילוסופיה שלה למדה ראנד לראשונה על הפילוסופיה של אפלטון ואריסטו — הראשון הפך למושא תיעוב מתמשך, כאבי תורת הקולקטיביזם, והאחרון היה לפילוסוף היחידי שלו רחשה ראנד הערצה וכבוד. רושם עמוק עוד יותר, אף כי קצר ימים, הותירה אצלה הפילוסופיה של פרידריך ניטשה ובמיוחד "כה אמר זרתוסטרא" שלו.

שני אירועים הותירו בראנד רושם מיוחד במהלך שנות לימודיה: הראשון היה ההיתר שניתן לאביה לפתוח מחדש בית מרקחת, במסגרת תוכנית הנא"פ; כעבור שנה, הולאם שוב בית המרקחת, כמו בתי מרקחת אחרים. ראנד סברה כי העילה היחידה למתן ההיתר מלכתחילה הייתה לאפשר לאנשים כאביה ליצור את ההכנסות שאותן ניתן יהיה לבזוז מאוחר יותר. אירוע שני היה הטיהורים באוניברסיטה. בשנה הראשונה ללימודיה פעלו בקמפוס סטודנטים קומוניסטים ואנטי-קומוניסטים. רוב הסטודנטים נתנו את קולותיהם לאנטי-קומוניסטים. בשנה השנייה החלו טיהורים, וכל הסטודנטים האנטי-קומוניסטים המוצהרים נרצחו או נכלאו.

[עריכה] חיים בארצות הברית

עם תום לימודיה בשנת 1924 החלה ראנד לעבוד כמדריכת מטיילים בארמונות הצאר. זמן קצר אחרי כן, ב-1925, זכתה באשרה לביקור אצל קרובי משפחתה, משפחת פורטנוי, בארצות הברית. במסיבת הפרידה שלה לחש לה אחד מקרובי משפחתה: "אם ישאלו אותך באמריקה, ספרי להם שרוסיה היא בית קברות אחד גדול, וכולנו גוועים כאן לאיטנו." ראנד הגיעה לארצות הברית בפברואר 1926 וכפי שתכננה מראש החליטה לא לשוב לברית המועצות לעולם. בתקופה זו אימצה לעצמה שם חדש, איין ראנד, ומכאן ואילך התכחשה לחלוטין לשמה ולעברה.[2]

זמן קצר אחרי המעבר לארצות הברית נסעה ראנד להוליווד וניסתה להשתלב בתעשיית הסרטים שם. עבודה ראשונה קיבלה בזכות היכרות אקראית עם הבמאי ססיל ב. דה-מיל שביים אז את הסרט "מלך המלכים". ראנד שימשה כסטטיסטית בסרט, ואחר–כך קיבלה בהשתדלותו של דה-מיל משרה של תסריטאית זוטרה באולפניו. על הסט בסרט פגשה ראנד גם שחקן צעיר בשם פרנק אוקונור והתאהבה בו. השניים נישאו ב-15 באפריל 1929, זמן קצר לפני שפג תוקף אשרת השהייה שלה.

[עריכה] "אנו החיים" ו"כמעיין המתגבר"

לאחר שדה-מיל נאלץ לסגור את אולפנו בשנת 1929, נשכרה ראנד כפקידת תיוק במחלקת הלבוש של RKO והפכה לראש המחלקה שנה אחרי כן. באותה תקופה החלה ראנד לכתוב את הרומן הראשון שלה, "אנו החיים" (במקור, "חתום"), ולאחר שהצליחה למכור אחד מסיפוריה לאולפני יוניברסל נטשה את עבודתה ב-RKO והתמסרה לכתיבה.

הצלחתה המשמעותית הראשונה ככותבת הייתה במחזה "ליל ה-16 בינואר", שהתבסס באופן רופף על סיפור חייו של איל הגפרורים השבדי קרוגר. המחזה גם הוסרט מאוחר יותר (1941). ראנד פרסמה את "אנו החיים", שלא זכה להד של ממש. הספר תיאר, בנימה אוטוביוגרפית בולטת, את קורותיהם של קירה, ליאו ואנדריי הנאבקים בעריצות הסובייטית בשנים הראשונות אחרי המהפכה הקומוניסטית. בלי רשותה וללא ידיעתה של ראנד, עובד הספר לסרט באיטליה של מלחמת העולם השנייה תחת השם "אנו החיים" (Noi Vivi) או "להתראות קירה!" (Addio Kira!). גרסה מעודכנת באישורה יצאה בשנת 1986.

הרומן הקצר "המנון" שכתבה בשנת 1937 פורסם רק באנגליה בשנת 1938, ואף הוא לא זכה להצלחה משמעותית. הספר היה דיסטופיה של חברה טוטליטרית שבה מושלת אידאולוגיה קולקטיביסטית קיצונית, והמילה "אני" אינה קיימת בה.

במקביל המשיכה ראנד לעבוד כתסריטאית. היא כתבה את התסריט ל"ואז את באת" שהפך לסרט בבימויו של ג'ון פארו (אביה של מיה פארו) ובכיכובו של רוברט קמינגס, ו"מכתבי אהבה" בכיכובם של ג'וזף קוטון וג'ניפר ג'ונס - וריאציה חופשית על "סירנו דה ברז'רק" של רוסטאן.

בשנת 1938 החלה ראנד לכתוב את "כמעיין המתגבר" (שם מקורי, "חיים יד שנייה"). הספר פורש את סיפורו של האדריכל הווארד רוארק, הדבק בנחישות בעקרונותיו ומסרב להתפשר על עבודתו ועל ערכיו. דמותו של רוארק שאבה השראה מסוימת מן האדריכל פרנק לויד רייט. הספר נדחה על ידי הוצאות ספרים רבות, אך הפך בסופו של דבר להצלחה גדולה, בעיקר בזכות המלצות "מפה לאוזן". בשנת 1949 הפך התסריט שכתבה ראנד ל"כמעיין המתגבר" לסרט בכיכובם של גרי קופר ופטרישיה ניל. הצלחתו העצומה של הספר העניקה לראנד פרסום והכנסות, ואפשרה לה להתמסר באופן בלעדי לכתיבה.

[עריכה] "מרד הנפילים" והתנועה האובייקטיביסטית

ב-3 בספטמבר 1946 החלה ראנד לעבוד על רומן חדש בשם "השביתה", שבו ראתה את יצירתה האפית הגדולה. ראנד עמלה במשך 11 שנים על כתיבת הרומן, החובק כ-1,100 עמודים. במהלך כתיבתו, באוקטובר 1951, עברו ראנד ואוקונור להתגורר במנהטן, הממלאת מקום מרכזי ברומן. הרומן כלל תכנים מיניים, והוצאות הספרים באותה תקופה חששו להוציאו לאור.

זמן קצר לפני כן, בסוף שנת 1950, קיבלה ראנד מכתב ממעריץ, סטודנט לפסיכולוגיה וקומוניסט לשעבר בן 19 - נתניאל ברנדן. בין השניים נוצר קשר אמיץ, והם חברו לקבוצה שעמה נמנו גם אשתו ברברה ברנדן, אלן גרינספן, לאונרד פייקוף, הארי ואיליין קלברמן, ג'ואן ואלן בלומנטל ואחרים — כולם קרובי משפחה או מקורבים דרך נישואין לזוג ברנדן. כך החלה הקבוצה להתגבש סביבה וסביב הפילוסופיה שלה.

ראנד סייעה לברנדן להקים את "מכון נתניאל ברנדן" לקידום הפילוסופיה האובייקטיביסטית שלה, ויחסיה עם הצעיר הפכו לקשר רומנטי ב-1953. הרומן התקיים בידיעתם של בני זוגם ונמשך עד שנת 1958. בני הזוג ברנדן התגרשו, והקשר בין ראנד לצעיר נשמר עוד כעשור.

"מרד הנפילים" (באנגלית, "אטלס התנער ממשאו") פורסם בשנת 1957 והפך מיד לרב מכר. הספר בנוי כסיפור תעלומה בלשי המשולב בדיסטופיה, ומציג את מצב העולם אילו פרשו ממנו אילי ההון, התעשייה וההגות. חלק לא מבוטל מזמנה - למעלה משנתיים - הקדישה ראנד לכתיבת נאומו של ג'ון גאלט בסוף הספר, שבו ראתה את מיצוי תפישותיה הפילוסופיות. הספר ממשיך להימכר עד היום במאות אלפי עותקים מדי שנה.

פרסום הספר סימן גם שינוי דרמטי במעמדה של ראנד. היא הפכה בתוך זמן קצר ממושא הערצה של קומץ מקורבים לדמות המרכזית בלבה של תנועה פילוסופית חדשה. ה"אובייקטיביזם". מכון נתניאל ברנדן, הרצאות ברחבי ארצות הברית וכתב העת "האובייקטיביסט" - כל אלה סייעו בידה להנחיל את הפילוסופיה שלה בכל רחבי ארצות הברית. בשנת 1961 פרסמה את ספרה "לאינטלקטואל החדש", ובשנת 1964 פרסמה את "מעלת האנוכיות" השנוי במחלוקת.

מורי רותבארד, שהיה מקורב לזמן מה לראנד ולברנדן, הצביע על מספר מאפיינים מובהקים של כת דתית בתנועה האובייקטיביסטית. כפי שציינו רותבארד ואחרים, בלטו בתנועה האובייקטיביסטית מספר מאפיינים מובהקים של כת, ובראשם ההערצה וההתבטלות המוחלטת בפני ראנד, בפני דעותיה ובפני רצונותיה; ההתייחסות לראנד כאדם הדגול ביותר שחי מאז ומעולם; תפישת הנכון והאמיתי כקשורים במעמד של בעל הדעה בהירארכיה, כשראנד ניצבת בראש, צודקת תמיד, תחתיה ברנדן וקבוצת המקורבים (שכונו באירוניה "הקולקטיב"), נציגים אזוריים של התנועה וחברים מן השורה; הונהגו מנגנוני מבחן מיוחדים שנועדו לברר את מידת הדבקות העיוורת של החבר בעקרונות, ועוד.

קברם של איין ראנד ופרנק אוקונור
קברם של איין ראנד ופרנק אוקונור

בשנת 1968 למדה ראנד כי ברנדן מנהל רומן עם אישה ושמה פטרישיה סקוט וניתקה באחת את כל קשריה עמו. היא פרסמה ב"האובייקטיביסט" כתב הוקעה נגד נתניאל, ובו נדרשו כל חברי התנועה לנתק עמו כל קשר. בעקבות הקרע בין השניים ובשל אי יכולתה של ראנד לנהל גוף כה גדול החלה התנועה האובייקטיביסטית לדעוך.

בשנות השבעים עדיין המשיכה ראנד לקדם את הפילוסופיה שלה, אך בתקופה זו התגלה בראותיה גידול סרטני, וראנד נאלצה לחדול מן העישון האהוב עליה. בשנת 1978 החל בעלה פרנק לסבול מהסתיידות עורקים וראנד הקדישה חלק ניכר מזמנה לטיפול בו. פרנק מת בסוף שנת 1979 וראנד התקשתה לשוב לכתיבה ולפעילות.

בשנת 1981 חידשה את מרצה והחלה לעמול על כתיבת תסריט למיני-סדרה טלוויזיונית בעקבות "מרד הנפילים". זמן קצר לאחר מכן הידרדר מצבה הבריאותי. על ערש דווי דאגה ראנד לקבוע את הסדרי ההלוויה והקבורה שלה. היא נפטרה ב-6 במרס 1982.

[עריכה] הפילוסופיה של ראנד

[עריכה] רעיונותיה

הפילוסופיה של איין ראנד והאובייקטיביזם מבוססים על מספר עקרונות. בתחום המטאפיזיקה והאפיסטמולוגיה דוגלת ראנד בתפישה כי המציאות, העולם החיצוני, קיים בלי תלות בתודעתו או תפישותיו של הצופה וכי האדם מסוגל לדעת את עובדות המציאות באמצעות חושיו והגיונו.

לפי תפישתה של ראנד, החשיבה הפילוסופית התפלגה לאורך הדורות לשני מחנות עיקריים: האחד שהלך בעקבות חוק הזהות (א' היא א') וחוק הסתירה (""אין זה אפשרי לאותה תכונה להשתייך ולא להשתייך לאותו דבר בו זמנית ובאותו יחס") של אריסטו והאחר שגרס כי קיים ידע אפריורי לא טריוויאלי, שדבּריו הבולטים ביותר היו אפלטון בתקופה העתיקה ועמנואל קאנט והאידאליזם בפילוסופיה המודרנית יותר.

בתחום האתיקה ראתה ראנד באדם יצור רציונלי ובחשיבה רציונלית את הדרך היחידה שבה אדם יכול ללמוד על העולם. חשיבה רציונלית, גרסה ראנד, היא המדריך היחיד לפעולה והדרך היחידה לשפוט ערכים. כל אדם קיים כמטרת עצמו, והחשיבה הרציונלית היא המעלה הבסיסית שלו. ערכיו הבסיסיים הם רציונליות, מטרה והערכה-עצמית. אדם אינו צריך להיות אמצעי למטרותיהם של אחרים: הוא צריך לחיות למען עצמו, בלי להקריב אחרים לצרכיו או להקריב את עצמו למען אחרים. עליו לחתור לטובת האינטרס העצמי הרציונלי שלו, כשאושרו הוא המטרה המוסרית הנעלה ביותר.

לאור תפישות אלו הסתייגה ראנד בתוקף ממה שראתה כגישות מיסטיות ואי-רציונליות הממשיכות את התפישות האפלטוניסטיות בתחום האתי, ובמיוחד מן החשיבה ההגליאנית, ההיסטוריציסטית, והדטרמיניסטית שנבעה מתפישות אלו. רעיונותיה של ראנד כאן הותקפו כ"בלתי מוסריים" על–ידי הוגים מרקסיסטים וקולקטיביסטיים, שראו ברווחת הכלל מטרה נעלה מרווחת הפרט. אחרים, כמו הפילוסוף רוברט נוזיק שדעותיו בתחום הפוליטי היו קרובות לאלה של ראנד, טענו כי הטיעון הבסיסי של ראנד כאן אינו מבוסס. האפשרות להשתמש בחשיבה רציונלית כמדריך ערכי אינה מביאה בהכרח למסקנה כי שימוש כזה הוא גם רצוי. לעומת זאת, אם הולכים בעקבות לודוויג פון מיזס וגורסים כי חשיבה רציונלית היא הכרח שאין בלתו (כלומר, שחשיבה א-רציונלית אינה אפשרית), נופלת ההבחנה בין אדם העושה שימוש בחשיבה רציונלית לבין כזה שאינו, ונותרת הבחנה בסיסית בין חשיבה רציונלית "נכונה" ו"לא נכונה" (או "מוסרית" ו"לא מוסרית") שההכרעה בה כרוכה בכשל שאלה מתבקשת.

בתחום הפוליטי-חברתי דגלה ראנד בתפישה של לסה פר וראתה בקפיטליזם את השיטה הנכונה מבחינה מעשית ומוסרית בתחום החברתי והכלכלי. בני אדם הם "סוחרים" המחליפים ערך אחד בערך אחר על–בסיס הסכמה הדדית ולצורך תועלת הדדית. תפקידה היחיד של המדינה לפיכך הוא להגן על בני אדם מאנשים המנסים לעשות שימוש בכוח פיזי כדי להפקיע את זכויותיהם של בני אדם אחרים.

תפישותיה אלו הובילו את ראנד לגלות התנגדות עזה לכל צורה של קולקטיביזם, פשיסטי או סוציאליסטי, ולדחיית הרעיון המכונה "כלכלה מעורבת" וגם את הרעיון כי על הממשלה לבצע רגולציה בכלכלה ולחלק מחדש את העושר. בתחום הפוליטי, סברה ראנד, באות לידי ביטוי המסקנות הסופיות של אי-הרציונליזם בהחלפת עקרונות הבסיס האריסטוטליים באלה של האפלטוניזם ושל האידאליזם. ההתכחשות לקיום המציאות ולתפישתנו אותה מובילה לדעתה בהכרח לתפישה הגורסת כי יש מהויות - ישויות-על ומטרות-על - החורגות מתחומו של הפרט. התפישה האי-רציונלית רואה בפרט מסקנה של הכלל ודוגלת בקולקטיביזם המקריב את הפרט למען הישות הכללית.

בתחום האסתטיקה דגלה ראנד במה שכינתה "ריאליזם רומנטי": "אני רומנטית במובן זה שאני מציגה בני אדם כפי שהם צריכים להיות. אני ריאליסטית במובן זה שאני ממקמת אותם כאן ועכשיו ועל פני האדמה."

[עריכה] השפעתה

היחס להגותה של ראנד בעולם האקדמי, לבד מיוצאי דופן בודדים, הוא לעתים קרובות התעלמות ואף זלזול. הסיבות ליחס זה הן מורכבות וקשורות להגותה רק בחלקן.

יסוד מובהק אחד להסתייגות מראנד הוא מתקפת-המצח שלה נגד הפילוסופיה המיסטית-אפלטוניסטית, המרקסיזם וההיסטוריציזם. תפישות אלה (ואלה הנובעות מהן) עדיין מרכזיות בתחומי חקר רבים. ובכיוון ההפוך, גישותיה הושפעו במידת מה מתפישות אפיקוריאניות וליברליזם קלסי או, בתחום הכלכלי, מהוגים כמו הנרי הזליט ולודוויג פון מיזס מן האסכולה האוסטרית - כל אלה עמדו בניגוד לגישות הרווחות והדומיננטיות בתחום החקר האקדמי.

גם זרמים פילוסופיים אחרים שלא דגלו בגישות מיסטיות או מרקסיסטיות - כמו הפילוסופיה האנליטית שהובילה זרם פילוסופי מרכזי בארצות האנגלו-סקסיות - התייחסו לעצמם כ"פוסט-אריסטוטליים" ודחו את העיסוק בראנד ובהגותה כגישה "מכניסטית" ו"מיושנת".

האקדמיה נרתעה מראנד גם בשל החיבור שבין התפישות המטפיזיות והאפיסטמולוגיות שלה לרעיון החיים הרציונליים ולתפישת האדם כיצור הרואי. רבים ראו בהתכה בין הרעיונות האלה עניין מלאכותי שהתקיים רק בתורתה. התנועה האובייקטיביסטית בראשות "יורשה הרוחני" ליאונרד פייקוף מנסה ליצור באמצעות "מוסד איין ראנד" מתודה שיטתית יותר של תורתה של ראנד, אך יראת הכבוד והדבקות העיקשת ברעיונותיה, גם הבעייתיים ביותר, מעכבת היווצרות אסכולת חשיבה עצמאית ותקפה.

[עריכה] יצירתה של ראנד

יצירותיה של איין ראנד, ובמיוחד שני הרומנים החשובים שלה: "כמעיין המתגבר" ו"מרד הנפילים", זכו להצלחה רבה ולשבחים רבים בזכות עלילתם המרתקת, אך ספגו גם ביקורת חריפה בשל בעיות במבנה ובתוכן.

הרומן הראשון של ראנד, "אנו החיים", כולל התייחסויות רבות לבעיות מורכבות שבפניהן ניצבים גיבורי הסיפור. לאו, קירה ואנדריי הם דמויות ספרותיות עגולות ואמינות. ברומנים המאוחרים יותר של ראנד, נעלמת מורכבות זו בהדרגה. ב"כמעיין המתגבר" יש עדיין דמויות מורכבות יותר כמו אלה של דומיניק פרנקון וגייל ויינאנד, ודומה שראנד מתייחסת גם לפיטר קיטינג, היפוכו האידאולוגי של הווארד רוארק, כדמות הראויה לחמלה. עם זאת, הגיבור המרכזי הווארד רוארק הוא דמות פלקטית לחלוטין: יש זהות גמורה בין רעיונותיו הפילוסופיים לבין מעשיו. רוארק אינו מתפתח ואינו משתנה אלא ניצב כמין פלס מוסרי, וכל הדמויות האחרות נאמדות על פיו.

הנאום הארכני שנושא רוארק בסוף "כמעיין המתגבר" הוא לחלוטין "מחוץ לדמות" וישירות מפיה של ראנד. לכך יש המשך ישיר ב"מרד הנפילים", שבו כל הדמויות הן פלקטיות ושטוחות. הרעים מתרפסים ורופסים, חסרי עמוד שדרה ודלוחים, נטולי כשרון, עלובי נפש, טפילים וחסרי מוסריות. הם שבים ומדקלמים פעם אחר פעם את אותם משפטי מפתח ואת אותם רעיונות. גם לשמותיהם קונוטציות שליליות (הקאה - באלף יובנק; שנור - ווסלי מוטש; צלצול חלול -טינקי הולוויי; הטפה - סימון פריצ'ט; מורסה - אורן בויל; מוות - מורט לידי; זוהמה -ברטרם סקדר; עצלות - קלוד סלגנהופ, וכו').

הגיבורים הטובים של הסיפור הם חד-ממדיים באותה מידה. כמעט כולם גברים גבוהים, דקי גזרה ואתלטיים - הייצוג של האמריקני האידאלי, ובעלי שמות הולמים: ג'ון, הנק, אדי, דן, דיק. החריגים היחידים הם בני אצולה כמו פרנציסקו ד'אנקוניה ורגנר דאנשילד. גיבורים אלו חותרים ליצור בתחומם אך ורק לשם חדוות היצירה וההנאה ממנה. ביצירה מפוזרים כמה נאומים המבהירים לקורא בדיוק את מה שהוא אמור להבין.

למרות העיצוב השטחי של הדמויות (לדוגמה, כל הדמויות, משכילות כבורות, גברים כנשים, מדברות באותו סגנון דיבור 'ראנדי') חשוב לציין כי לראנד יכולת מרשימה בבניית עלילה, ובמיוחד בעיצוב סצינות דרמטיות, באופן פשוט אך אפקטיבי.

[עריכה] מקור שמה

מקור השם "איין ראנד" היה שנוי במחלוקת עד לאחרונה. לפי הביוגרפיה של ברברה ברנדן, מקור השם "איין" הוא בשמו של סופר פיני, שראנד אהבה את שמו. ההגייה המקורית של השם היא אִינָה, אך ראנד העדיפה הגייה המתחרזת עם המילה mine.

לפי ספרה של ברנדן, מקור שם המשפחה "ראנד" בשמה של יצרנית מכונות הכתיבה "רמינגטון ראנד". [1] בשלהי המאה העשרים התגלה כי סיפור זה חסר בסיס כנראה. משפחתה של ראנד ברוסיה מיענה אליה מכתבים תחת שם זה כבר בבואה לארצות הברית, דבר המעיד על כך שהשם אומץ עוד ברוסיה (ומפריך את הטיעון שהשם החדש נועד כדי למנוע פגיעה במשפחתה אם תתפרסם). כמו כן, רמינגטון וראנד התאחדו רק בשנת 1927, שנה אחרי המועד שבו בחרה ראנד בשם החדש. בראיון משנת 1936 סיפרה ראנד כי שם המשפחה הוא קיצור של שם המשפחה המקורי שלה.

[עריכה] עדות בפני הוועדה לפעילות לא-אמריקנית

בשנת 1947 העידה ראנד כעדה ידידותית בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית. עדותה כללה בעיקר ניתוח של הסרט "שירה של רוסיה" משנת 1943. אף שרבים האמינו כי ראנד חשפה שמות של חברי המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית, ובכך הביאה לנידוים, עדותה לא כללה למעשה דבר מלבד הערות ביחס לפער שבין המציאות בברית המועצות לבין התיאור שלה בסרט.

[עריכה] ספריה של ראנד

[עריכה] בדיון

[עריכה] עיון

[עריכה] הערות

  1. ^ תאריך הלידה המובא הוא על־פי הלוח הגרגוריאני, המקובל בימינו. על־פי הלוח היוליאני, שהיה נהוג ברוסיה בתקופת הולדתה של ראנד, תאריך לידתה הוא 20 בינואר 1905.
  2. ^ דוגמה טיפוסית: במידע אודות המחבר בשולי "מרד הנפילים", מציינת ראנד כי נולדה ב"אירופה" ולמדה ב"מכללה אירופאית".

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: איין ראנד
ערך מומלץ

מקור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9F_%D7%A8%D7%90%D7%A0%D7%93
כלים אישיים