הסכמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תחילת ההסכמות לספרו של הרב י"ד זינגר, "זיו המנהגים"

בספרות התורנית, "הסכמה" היא מכתב לוואי המופיע בראשית ספר, שבו מעידה אישיות תורנית חשובה על טיבו של הספר. לעתים נהוג לכתוב הסכמה לספר גם מבלי לעיין בתוכנו.‏[1] החל מסוף המאה ה-20 ניתן למצוא הסכמות גם על קלטות ותקליטורי שמע. לעתים מופיעה הסכמה גם בפתחו של ספר עיון חילוני.

ההסכמה משמשת בדרך כלל למספר מטרות:

  • המלצה המעידה על טיבו של הספר, שהדברים בו ראויים לעיון, ושמחברו תלמיד חכם וירא שמים
  • פיקוח על תוכן הספר, אישור שלא מופיעים בו מושגים או רעיונות שאינם מתאימים לקוראי הספר, ושהוא ראוי להיכנס לארון הספרים היהודי.
  • לעתים גם ביקורת פרטנית על הספר, הערות והוספות.

בעבר, ובמידה מסוימת גם כיום, היו להסכמה מטרות נוספות:

  • אזהרה מפני העתקה של תוכן הספר והפרת זכויות יוצרים (במינוח ההלכתי, חלק מאיסור הסגת גבול).
  • במקום שמשאבי הדפוס היו מוגבלים, לעתים הועילה ההסכמה למתן עדיפות להדפסת הספר המוסכם על פני ספרים אחרים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסכמות החלו להופיע בשערי ספרים במאות האחרונות, לאחר מהפכת הדפוס. ההסכמה הראשונה ניתנה בשנת 1490 בערך לספר "האגור", ספר הלכתי של ר' יעקב ברוך לנדא, שיצא לאור בהוצאת בית הדפוס של משפחת שונצינו בנאפולי.‏[2] ההסכמה הראשונה שעניינה איסור הסגת גבול ניתנה ב-1518 לשלושה מספריו של ר' אליהו בחור.

החובה לבקש הסכמה נקבעה לראשונה בשנת 1554 על ידי רבני שבע קהילות מאיטליה (רומא, בולוניה, ונציה, פרארה, רג'יו, מנטובה ומודנה) שהתכנסו בפיררה ותיקנו שאין להדפיס ספר עברי ללא הסכמת שלושה רבנים ופרנס של הקהילה. התקנה באה מספר חודשים לאחר פקודת האפיפיור שאסרה החזקת ספרים המכילים דברים נגד הנצרות. לדעת חוקרים רבים, מטרת התקנה הייתה ליצור מערכת ביקורת פנימית, אך לדעת מאיר בניהו, סמיכות התאריכים הזו מקרית.‏[3]

ב-1603 נאספו בפרנקפורט נציגי קהילות באשכנז ואסרו להדפיס ספר בבזל או בשאר אשכנז ללא נטילת רשות. תקנה זו נבעה מהחשדות שהיו כלפי ספרים שהודפסו בעיר בזל באותה עת. ב-1684, עם עליית השבתאות, אסר ועד ארבע ארצות הדפסת ספרים חדשים בלא רישיון מיוחד.

בראשית ההשכלה עברה ההסכמה התאמה שחיברה את ספרי המדע לספרי העולם היהודי המסורתי, תוך התאמה לתפיסת העולם ה"משכילית". בשנת 1788 פרסם ברוך לינדא את ספר המדע הפופולרי העברי "ראשית לימודים", במקום הסכמה רבנית צירף לינדא לספרו הקדמה מאת "האדון הרופא החכם החוקר הטבעי המפואר" מרכוס אליעזר בלוך והקדמה מאת "האדון הרופא החוקר הפילוסוף הטבעי המפואר" מרכוס הרץ.‏[4]

על ההסכמה לספר התניא של הרב שניאור זלמן מלאדי סיפר ש"י עגנון:

הרב לקח הסכמה על ספרו מחבירו ר' זוסיא מאניפולי. כשישב ר' זוסיא לכתוב את ההסכמה ציוה להביא עוד נייר ועוד נייר, שכל הניירות שהיו לפניו לא הספיקו לו כדי לכתוב עליהם אף מקצת ממקצת שבחו של הספר. לסוף אמר, אל תביאו עוד, שכל הניירות שבעולם לא יספיקו לפרט שבחו של הספר. אם כן אקצר. וישב וכתב הסכמתו בקיצור.‏[5]

ההסכמות כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בציבור החרדי נחשבת ההסכמה לרכיב חובה בספר. מקובל לומר שהאירוע שתרם מאוד להרחבת השימוש בהסכמות היה השבתאות, בעקבות האכזבה הרבה משבתי צבי שרבים מהיהודים בתקפתו נהרו אחריו, הוחלט על מתן הסכמות על מנת לבדוק כל ספר שנכתב, שכותבו ותוכנו ראויים. לפי החתם סופר דרושה הסכמה משלושה רבנים ולפי הרב יוסף חיים זוננפלד מספיקה הסכמה של רב אחד. כיום אין אוכפים את הדרישה לקבלת הסכמה לספר, אלא בעיקר מתייחסים לתוכן הספר.

עם התפתחות טכנולוגיית הדפוס, מובאות היום ההסכמות כצילום של המכתב המקורי על נייר המכתבים של המסכים ולעתים אף בכתב ידו ממש. בדרך כלל מנצלים המסכימים את ההסכמה לשם העתרת שבחים מופלגים על מחבר הספר, בלשון עשירה ועתירת מליצות ולעתים קרובות גם בחרוזים. בדרך כלל ההסכמות כתובות בנוסח המאפשר להסיק אם הממליץ קרא את הספר בעיון, או רק סקר בסקירה חטופה. יש מחברים המגדילים לעשות ומסתפקים בהבאת הסכמה שנתן רב לספר קודם שלהם. לעומת זאת יש מקרים שבהם הרב המסכים מצרף להסכמה רשימה ארוכה של תיקונים והערות לספר (דבר המתפרש בדרך כלל כמחמאה לכותב הספר, שרב גדול מצא לנכון לעיין בקפדנות בספרו).

גם בין הרבנים יש מדרגות שונות; יש רבנים המעניקים ברוחב יד הסכמה לכל כתב יד המובא להם לעיון, ויש כאלה הנמנעים בכלל ממתן הסכמות או נותנים הסכמה רק במקרים נדירים ולאחר בדיקה מדוקדקת של הספר והמחבר. הציבור בדרך כלל יודע לאיזו הסכמה יש לייחס ערך רב ולאיזו - ערך פחות.

יש גם רבנים שמודים בפה מלא כי אין לייחס לכך הסכמה לתוכן הספר. דוגמה לכך אפשר למצוא בהתבטאותו של הרב חיים קנייבסקי שהשיב לשאלה האם הסכמות הניתנות לספרים הן ראיה לכך שניתן לסמוך באופן מלא על ההלכות המופיעות בספר. תשובתו: "בזמננו אין ראיה כלל, כי ההסכמה שנותנים למחבר הספר הוא מצד גמילות חסדים, וכותבי ההסכמות אינם בודקין כלל את הספר, ולפעמים סומכים על חזקת המחבר כידוע".‏[6]

בספרי עיון חילוניים אין חובה לתת רכיב זה, אך מחברים חסרי מוניטין נוטים להסתייע בו לעתים, וגם מחברים בעלי מוניטין אינם בוחלים בו. גודל ההסכמה מחצי עמוד ועד שני עמודים, ובו דברי שבח למחבר ולספרו, מאת בר-סמכא בתחומו של הספר או מאת דמות ציבורית ידועה. דוגמה: "לפני ולפנים", ספרו הראשון של אבשלום אליצור, מתחיל בפתח-דבר מאת פרופ' שלמה שוהם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מסכים או לא מסכים?, בבלוג ספריית הרמב"ם
  2. ^ א.מ. הברמן, המדפיסים בני שונצינו, וינה ה'תרצ"ג, עמ' 35-36
  3. ^ מאיר בניהו, הסכמה ורשות בדפוסי ויניציאה : הספר העברי מעת הבאתו לדפוס ועד צאתו לאור, מכון בן צבי ומוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"א, עמ' 81-83
  4. ^ שלום יעקב אברמוביץ'עת לדבר, המליץ, 31 בינואר 1871
  5. ^ ש"י עגנון, ספריהם של צדיקים, הוצאת שוקן, 1961, עמ' כו.
  6. ^ http://www.bhol-forums.co.il/forum.asp?forum_id=771