שבתי צבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שבתי צבי בציור משנת 1665

שַׁבְּתַי צְבִי (ט' באב ה'שפ"ו, 1 באוגוסט 1626 - י' בתשרי ה'תל"ז, 17 בספטמבר 1676) היה יהודי יליד איזמיר, שנחשב לאחד ממשיחי השקר המפורסמים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל. סביב דמותו התרקמה תנועת השבתאות שהקיפה את רוב העולם היהודי במשך מספר שנים, ונמשכה אצל קבוצות מאמינים במאות ה-17 וה-18. ספיחיה שרדו עד ימינו.

שבתי צבי, יליד איזמיר, עסק בצעירותו במיסטיקה ובקבלה ונתן העזתי שכנע אותו בדבר היותו משיח. שבתי צבי סבב בעולם ואסף תומכים ומאמינים רבים. באותה תקופה הוא תיקן תקנות, ביטל מנהגים דתיים ומינה את אחיו ואת מכריו ל"מלכים".

שבתי צבי נאסר על ידי העות'מאנים ב-1666 בעקבות האשמות של מקובל בשם נחמיה כהן. לצבי ניתנה אפשרות לבחור בין התאסלמות למיתה. הוא בחר להתאסלם, ולאחר מכן קיבל את השם עזיז מוחמד אפנדי, ואחריו התאסלמו חלק מתלמידיו. הדבר היכה בתדהמה את העולם היהודי. בעקבות המקרה, הוטלו הגבלות במזרח אירופה על לימוד הקבלה, והשם שבתי צבי הפך לשם גנאי. שבתי נפטר בגלות באלבניה בגיל חמישים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבתי צבי נולד באיזמיר ביום שבת, ט' באב ה'שפ"ו (1 באוגוסט 1626).‏[1] הוא היה בנו השני‏[2] של מרדכי צבי, סוחר עופות וביצים, כנראה ממוצא רומניוטי, שהתעשר והיה לסוכן של סוחרים אירופיים. שמו, שבתי, ניתן לו על פי המנהג לקרוא לילד שנולד ביום השבת בשם שבתי.

בילדותו או בנערותו‏[3] חווה שבתי צבי חוויה מינית קשה ולא ברורה, שהותירה מום פיזי באיבר מינו. אירוע זה השפיע עליו באופן טראומטי, והוא סבל כל ימיו מפחדים ודמיונות בכל הכרוך במין. יש התולים בכך את נישואיו הכושלים.

בצעירותו למד שבתי אצל רבני איזמיר, רבי יוסף איסקפה, ורבי יצחק די אלבה. הוא נסמך לתואר "חכם" בידי רבי יוסף איסקפה, והיה מקובל בין חכמי איזמיר. לקראת היותו בן עשרים, החל שבתי צבי להתבודד רבות ולעסוק במיסטיקה ובקבלה, וכן נהג לסגף את עצמו בצורות שונות. בתחילת שנות העשרים לחייו נישא פעמיים, אך נאלץ להתגרש, מאחר שלא התקרב כלל לנשיו. בני איזמיר תלו את התנהלותו זו בגודל קדושתו ופרישותו. גרשום שלום העלה טענה‏[4] כי שבתי סבל בתקופה זו מהפרעה דו-קוטבית.

נראה שבעיסוקיו בקבלה הוא לא עסק בכתבי הרמ"ק שהיו נפוצים אז בין המקובלים, ואף לא בכתבי האר"י שהחלו להיות נפוצים אז וזכו לעניין רב בקרב המקובלים, אלא נטה לעיסוק מעמיק בכתבי המקובלים הקדמונים, כספרות הזוהר וספרי הקנה והפליאה. שבתי צבי עצמו התנגד לקבלת האר"י ולעיסוק הרחב שלה ב"כוונות". בשנים אלו החל מגבש שבתי צבי את משנתו הקבלית הקיצונית, שטענה לקיומן של שתי ישויות אלוהיות נפרדות, חייבה "עבירה לשמה" כצורך חיוני לתיקון העולם, ואפשרה התרת איסורים הלכתיים עם תיקון העולם. שבתי צבי ידע היטב שמשנתו זו לא תתקבל בברכה בידי רבני זמנו, ובמשך שנים לימד אותה אך ורק את תלמידיו הקרובים ביותר.

בכ"א בסיוון ה'ת"ח (1648) חווה שבתי צבי התפרצות גדולה של ההתקפים מהם סבל, ובחזונו נאמר לו כי הוא משיח ישראל. הוא לא נמנע מלפרסם את חזונו ברבים, והחל לנהוג מנהגים זרים בפומבי, ובפרט בלט בנטייתו לבטא בפרהסיה את השם המפורש ככתבו, למרות האיסור ההלכתי שבדבר. נטייה זו מוסברת בכך שבתלמוד‏[5] נאמר כי בימות המשיח יבוטא השם המפורש ככתבו ולא כמו שהוא מבוטא כיום (באותיות השם אדנ"י). שבתי צבי האמין כי הוא המשיח, ומאחר שהגיע זמן התגלותו הגיעה גם העת שבה יש לבטא את השם המפורש ככתבו. התאריך כ"א בסיוון, שבו "התגלה" שבתי צבי, נחגג בידי מאמיניו במשך שנים רבות.

התפרצותו זו לא זכתה להתייחסות מיוחדת מצד רבני איזמיר, שלא הזדהו איתו וזלזלו בכוח השפעתו. במהלך השנתיים שלאחר ההתפרצות וההתגלות הוא ישב באיזמיר ועסק עם תלמידיו וחסידיו בלימוד עיוני של קבלה ובריבוי בסיגופים ובטבילות. במהלך שנים אלו הוא חווה טראומה נוספת, כאשר במהלך טבילה בחוף הים באיזמיר נקלע למערבולת ובקושי ניצל. יום הצלתו, ט"ז בכסלו, נקבע על ידו כיום חג למאמיניו.

באחד הימים עלה עם תלמידיו אל אחת הגבעות בסמוך לאיזמיר וניסה לעצור את מהלך השמש בדומה למעשהו של יהושע בן נון. עם החרפה זו פקעה סבלנותם של רבני איזמיר, ובראשם רבו, רבי יוסף איסקפה, ורבי אהרן לפפה, והם החלו ברדיפות נגדו על מנת שיעזוב את איזמיר. במועד מסוים בין השנים 1654-1651 גורש שבתי צבי מן העיר.

נדודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבתי צבי נסע ראשית לסלוניקי[6], בה נוספו לו תלמידים ומעריצים רבים. אך גם בסלוניקי לא נגמל ממנהגיו הזרים. יום אחד סידר לעצמו טקס נישואין, כאשר הכלה איננה אלא ספר תורה, כאקט של משיחיות, כביכול המשיח הוא בעלה של התורה. בסלוניקי פרצה סערה עזה בעקבות המעשה, ושבתי צבי התנצל בפני רבני העיר וטען כי כל אדם מישראל נחשב לבעלה של התורה. התנצלויותיו לא סייעו לו והוא גורש מן העיר.

לאחר כמה שנות נדודים בערי יוון, הגיע שבתי צבי בשנת 1658 לקושטא עם קהל מעריציו. בקושטא הנהיג מפגני ראווה פומביים, כאשר יום אחד שוטט בחוצות קושטא עם דג ענקי בעריסת תינוק, ונימק זאת בטעמים קבליים. לאחר מכן חגג את שלוש הרגלים ביום אחד, כחלק מנטייתו לבלבול תאריכים, כאשר ישב בסוכה, חגג בה את ליל הסדר וקרא בתיקון ליל שבועות[7]. בתקופה זו הופיעה נטייתו לברך בעת הפרות הלכתיות את הברכה החביבה עליו "ברוך מתיר איסורים" - כפרפראזה לברכה הנאמרת בעת ברכות השחר - על בסיס מדרש קדום ממנו הסיק כי בימות המשיח יותרו איסורים הלכתיים. גם את קושטא נאלץ לעזוב תוך זמן קצר, והוא חזר לעיר מולדתו איזמיר.

בימי שהותו באיזמיר שקע שבתי צבי ככל הנראה בדיכאון, ואחיו שהתביישו באחיהם ציידו אותו בכסף למחייתו ושלחו אותו לארץ ישראל. בדרכו לארץ ישראל, בשנת 1662, עבר ברודוס ובמצרים, בה הצליח לשבות בקסמו את שר האוצר היהודי, הצ'יליבי (תוארו של ראש יהודי מצרים לאחר ביטול משרת ה"נגיד") רפאל יוסף. רפאל יוסף התרשם מאוד מדמותו הססגונית של שבתי צבי ופרש עליו את חסותו.

בהיותו במצרים‏[8] הגיעה לאוזניו של שבתי צבי שמועה בדבר אשה תימהונית בשם שרה המתגוררת בליוורנו, וטוענת כי התגלה לה שהיא תהיה אשתו של המשיח. שבתי גילה עניין רב בשמועה, ולפי בקשתו הגיעה שרה למצרים. לאחר פגישה קצרה נישאו שבתי ושרה, שנקראה בידי חסידיו "המלכה". על שרה זו יצאו רינונים בדבר פריצותה, שלא הוכחשו מעולם בידי תומכיו של שבתי צבי, והם תלו את נישואיו לפרוצה בנבואת הושע: "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה'" (ספר הושע, פרק א', פסוק ב')

ממצרים המשיך שבתי צבי לירושלים, בה עסק בסיגופים ובלימוד קבלה. מעמדו היה נכבד, והוא נבחר לשד"ר שיצא בשליחות ירושלים למצרים. ככל הנראה נבחר הוא לשליחות מאחר שקרבתו אל הצ'יליבי רפאל יוסף העשיר ביהודי מצרים הייתה ידועה. הוא יצא למצרים בסוף 1664, וככל הנראה הצליח ביותר בשליחותו ואסף סכום כסף נכבד.

בעת שהותו של שבתי צבי במצרים חל בארץ ישראל אירוע ששינה את מהלך חייו.

פגישתו עם נתן העזתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם נתן בן אלישע חיים הלוי אשכנזי (1643 - 1680), היה חכם צעיר יליד ירושלים, שלמד בישיבות ירושלים מפי רבי יעקב חגיז. למרות שהותו בירושלים בתקופה בה שהה שבתי צבי בעיר, לא ידוע לנו על קשר כלשהו ביניהם בתקופה זו, אך לא מן הנמנע ששמו של שבתי צבי הגיע לאוזניו. עם נישואיו (בערך 1664) העתיק את מקום מגוריו לעזה והתכנה "נתן העזתי". שם החל לעסוק באינטנסיביות במיסטיקה ובקבלה, ובעיקר בכתבי האר"י ובתורת "העלאת הניצוצות" שלו. לדבריו, החלו פוקדים אותו חזיונות וחלומות, ויום אחד התגלתה לו במראה הנבואה דמותו של שבתי צבי, ונאמר לו כי איש זה הוא המשיח. כמו כן, נאסר עליו לספר לאיש על חזיונו, עד אשר יופיע בפניו האיש אותו ראה בחלומו.

נתן העזתי עצמו תיאר באגרותיו את סדר נבואתו, אותה הוא מתמצת במשפט הבא:

כה אמר ה' הנה מושיעכם בא שבתי צבי שמו, יריע אף יצריח על אויביו יתגבר‏[9]

נתן העזתי החל מתפרסם כנביא, ואנשים נהרו אליו על מנת שייתן תיקון לנפשם ויורה להם את דרך התשובה. השמועה על הנביא בעזה הגיעה למצרים בשנת 1665, ושבתי צבי שחיפש מנוח לנפשו, מיהר לעזה לפגוש בנתן. פגישה זו, שהתרחשה בשנת 1665, הייתה האפיזודה הראשונה בסדרה של התרחשויות, שעתידות היו לחולל טלטלה עצומה בקהילות ישראל בשנים שלאחר מכן.

עד לפגישתו עם נתן העזתי לא חרגו דבריו של שבתי צבי בדבר משיחיותו לשלבים מעשיים, ופגישתו עם נתן העזתי שינתה את מהלך העניינים. נתן העזתי שכנע את שבתי צבי כי הוא אכן המשיח המובטח, וגילה באוזניו את נבואותיו, ושבתי צבי מצידו ציווה עליו לשנות את שמו מאברהם נתן לנתן בנימין.‏[10] שבתי צבי יצא לירושלים להביא את בשורתו, ואילו העזתי הפיץ את הידיעה לכל קהילות ישראל במכתבים, והציג את עצמו כנביא המנבא את משיחיותו של שבתי:

אחינו בית ישראל: ידוע להוי לכם שנולד משיחנו בק"ק סמירנה (=איזמיר) נקרא בשמו שבתי צבי, אשר במהרה תגלה מלכותו, ויקח כתר מלכות מראש מלך ישמעאל וישים על ראשו, והמלך ילך אחריו כעבד כנעני כי לו המלוכה. ואחר זה יהיה משיחנו נעלם מעיני כל ישראל לא ידעו אנה לכתו אם חי הוא אם מת. ומשיחנו ילך מעבר הנהר סמבטיון, וגם משה רבנו עליו השלום נולד לו בת בשמה רבקה‏[11] אשר ייקח אותה משיחנו לאשה, ומשה רבינו מצפה ביאת משיחנו, וכשיבוא משיחנו אצלו ויעברו עד בני רכב או בני משה ועשרת השבטים את הנהר סמבטיון אשר ידוע שמעולם לא עבר אדם שם, כי בכל ימות השבוע הוא רץ ונמהר זורק אבנים גדולות רק בשבת בו ינוח, וכשאדם רוצה לעבור שם בשבת כשבא אצל היהודים עשרת השבטים סוקלין אותו יען אשר חילל את השבת, כדין תורתנו הקדושה. אבל כשיעבור משיחנו עם משה רבנו ועשרת השבטים אז ינוח ויעמוד מלזרוק עד אשר יעברו כל היהודים ואז יתחיל כמנהגו הראשון לזרוק. ואז ירד מן השמים אריה דבי עילאה ופרומביא שבפי האריה יהיה נחש עם שבעה ראשים, ואש תצא מפי האריה. וירכב משיחנו ויוליך משיחנו את משה רבנו ואת כל היהודים לירושלים, ובדרך יפגע בם גוג ומגוג ועמו עם כחול אשר על שפת הים הולך ללחום עמו. ומשיחנו שבתי צבי לא בחנית ובחרב ילחם, רק ברוח שפתיו ימית רשע ויפיל אותם ארצה בדברי אלהים חיים. ובבוא משיחנו ומשה רבנו עם כל היהודים לירושלים, אז ירים ה' אלהינו את בית המקדש מן השמים, בנוי בזהב ואבנים טובות המאירים כל קרתא דירושלים. ומיד יקריב משיחנו קרבנות לה', ואחר זה תהיה תחיית המתים בכל העולם, ומי יכול להאריך באלו הדברים כי רזין הם ולא ניתנו ליגלות לכל אדם, רק עין בעין יראו בשוב ה' את שיבת ציון. וכתבתי לכם תכף הדבר למען תדעו כי במהרה תזכו לגאולה. כה דברי נתן בנימין אשכנזי

– תורת הקנאות לרבי יעקב עמדין

נתן העזתי הוסיף להתנבא ולחזות חזיונות משיחיים. הוא הציג בפני שבתי צבי מגילת קלף מזויפת שכתב בעצמו, וסיפר כי מצא אותה בגניזה עתיקה, וכי היא נכתבה בידי מקובל מחוגו של רבי יהודה החסיד במאה ה-13. מגילה זו מנבאת בדיוק נמרץ על הופעתו של משיח בשם שבתי צבי שיולד בשנת ה'שפ"ו, ומתארת את מעשיו וגלגוליו כולל החוויה המינית הקשה שעבר בצעירותו. שבתי התרשם מאוד מהמגילה, והעזתי טרח להפיצה בציבור.‏[12] כמו כן הורה העזתי, כי מאחר שהגיעו "ימות המשיח" הרי שהתבטלו כוונות התפילה של האר"י, שנועדו לתיקון עולמות בזמן הגלות, ואין לכוון יותר בתפילה כוונות קבליות אלא את כוונת המילים הפשוטה. בכך יישב העזתי את הסתירה שבין תפיסתו הקבלית הלוריאנית העוסקת בתיקון העולמות, ובין התנגדותו של שבתי צבי לגישה זו ועיסוקו בהתבוננויות מיסטיות פנימיות.

האירועים בימי צמיחת השבתאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של שבתי צבי יושב על כסאו כמלך, בשער "תיקון" שהודפס באמסטרדם בשנת 1666
ציור דמיוני של עינויים וסיגופים שקיבלו על עצמם מאמיני שבתי צבי לכפר על עוונותיהם

שבתי צבי שב לירושלים, אך לא זכה בה לקבלת פנים אוהדת. ליצני העיר התלוצצו על חשבונו ואמרו: "הלך שליח ובא משיח". בשל נטישתו החפוזה את שליחותו והליכתו לעזה, טענו בירושלים כי הכסף שאסף במצרים לא הגיע בשלמותו, והוא נתבע לדין על ידי ראשי ה"כוללות" בפני הקאדי.‏[13] למזלו נטה הקאדי לקבל את גרסתו ושחרר אותו מכל אשמה, ולפי מסורת השבתאים אף התיר לו לרכב על סוס בחוצות העיר, מעשה שהיה אסור בתכלית על יהודים. לאחר תקופה קצרה התחוללה בעיר שערורייה סביב מנהגיו החריגים, ורבני ירושלים, ובראשם רבי יעקב חגיז ורבי יעקב צמח,‏[14] נקטו בקו תקיף ופרסמו נגדו חרם חמור, ולמרות האהדה הציבורית הוא נאלץ לעזוב את העיר. הוא החל במסעו לאיזמיר, ועבר בדרכו בצפת, דמשק, ובחאלב בה שהה מספר חודשים ובה גייס תמיכה עצומה מרבני העיר.

בה בעת הופצו איגרותיו של נתן העזתי בכל רחבי העולם היהודי והתקבלו בשמחה עצומה. בכל רחבי העולם היהודי, בפרס, המזרח התיכון, צפון אפריקה, ובכל רחבי אירופה התעוררו התקוות המשיחיות, ומספר המתנגדים לתנועה המשיחית היה אפסי. דעות החוקרים חלוקות באשר לנסיבות ההתפשטות המהירה של האמונה המשיחית בשבתי צבי. צבי גרץ גרס כי משיחיותו של שבתי צבי התקבלה בעיקר בהשפעת פרעות ת"ח ת"ט שהתרחשו במזרח אירופה ב-1648 וב-1649, והותירו את היהודים במצב כלכלי, דתי וחברתי קשה. היהודים באירופה פירשו את מצבם כחבלי משיח והאמינו שהגאולה קרובה. לעומתו גרשם שלום גורס כי ההתפשטות של השבתאות ברחבי העולם כולו נוגעת במישרין למתח המשיחי הרב שעוררה קבלת האר"י שהתפשטה ברחבי העולם בשנים שקדמו להופעתו של שבתי צבי.

בכל רחבי העולם ואף בעיתונות הלועזית של הימים ההם נפוצו שמועות שונות על שבתי צבי ועל הגאולה. השמועות סיפרו על מלחמות וניצחונות, על שובם של עשרת השבטים, ואפילו על כיבוש ירושלים בידי שבתי צבי. חסידיו כינו אותו 'אמיר"ה' (ראשי תיבות של "אדוננו מלכנו ירום הודו") כפרפראזה לכינויים של הח'ליפים המוסלמיים המוקדמים "אמיר המאמינים". מחשבי הגימטרייה מצאו כי המילה "זאת" המוזכרת בפסוק "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו" (ויקרא כ"ה, י"ג) שווה לשנת תח שבה היו מצויים.

בארץ ישראל נהרו יהודים לעזה, בה פעל נתן העזתי ונתן לכל אחד "תיקון" לנשמתו. תנועת תשובה המונית שלא הייתה כמותה התעוררה בארץ ישראל וגרפה בעקבותיה את יהדות התפוצות. הודפסו "תיקונים" רבים שכללו סדרי תפילות ותחינות על פי הוראותיו של נתן העזתי. שנים לאחר התפוגגות התנועה המשיחית עדיין הזכירו רבנים רבים בערגה את תנועת התשובה שהתעוררה בימי שבתי צבי. יהודים רבים בכל רחבי העולם מכרו את כל נכסיהם‏[15] ועסקו בתפילות ובסיגופים בציפייה להופעתו של שבתי צבי שיעלה את היהודים לארץ ישראל.

בעקבות פעילות זו התעוררה ברחבי טורקיה והבלקן תנועת "נבואה" המונית, כאשר אנשים נשים וילדים רבים התנבאו על משיחותו של שבתי צבי ועל הגאולה הקרובה. מסופר כי באיזמיר לבדה היו למעלה מ-150 מתנבאים. בין המתנבאים היו רבנים ידועי שם, והידוע שבהם היה רבי משה סרוואל מקושטא, אשר נבואותיו הופצו ברחבי טורקיה. המתנבאים לא הסתפקו בנבואות גאולה, אלא דרשו מהעם לשוב בתשובה, ונתנו "תיקוני תשובה" לציבור.

בעוד העולם היהודי מתענג על חודשים של אופוריה משיחית, שב שבתי צבי על גלי האהדה הציבורית לאיזמיר בספטמבר 1665. במשך חודשיים ישב במנוחה בביתו, ובחנוכה ה'תכ"ו באה מצידו התפרצות משיחית גדולה. הוא שב לחזונותיו, והתהלך בחוצות איזמיר כמלך בראש תהלוכות גדולות. כאשר נודע לו כי רבני העיר מתייעצים כיצד לפעול בעניינו, הכריז על יום תפילה למאמיניו ביום שישי 11 בדצמבר 1665. במהלך יום זה התרחשו התנגשויות אלימות באיזמיר בין מאמיני שבתי צבי ובין מתנגדיו, בעקבות ידיעות שדלפו כי חלק מהרבנים מבקשים להרוג את שבתי צבי. למחרת, ביום שבת, התגברו האירועים האלימים באופן משמעותי. לאחר תפילת שחרית יצא שבתי צבי בראש כמה מאות ממאמיניו לכיוון בית הכנסת של העדה הפורטוגזית, בו התפללו ראשי מתנגדיו. מתפללי בית הכנסת נעלו אותו מבפנים, אך שבתי צבי ניפץ את הדלת בגרזן ונכנס לבית הכנסת, הפסיק בכוח את התפילה והכריח את המתפללים לשמוע את דרשתו. לאחר הדרשה הוציא חומש מודפס והכריז כי קריאת התורה תעשה מתוכו, ולא מתוך ספר תורה כפי שההלכה דורשת. במהלך קריאת התורה קרא לעלות לתורה לשבעה ממקורביו ולאחר מכן לשבע נשים, כאשר הוא מאלץ את כולם להגות את השם המפורש בעת קריאתם בתורה. את כל העולים לתורה במעמד זה הכתיר שבתי צבי ל"מלכים" במקומות שונים בעולם, ואת אחיו אליהו צבי למלך טורקיה. לאחר קריאת התורה ביים תקיעת שופר כאשר הוא תוקע בידיו ולא באמצעות שופר, ולאחר מכן חירף וגידף במשך שעה ארוכה את רבני איזמיר שנכחו במקום ובראשם רבי חיים בנבנישתי, מחבר הספר "כנסת הגדולה", שלימים היה מראשי תומכיו. לסיום ריקד בבית הכנסת עם ספר תורה בידו כאשר הוא מזמר שיר אהבה בספרדית שהיה אהוב עליו ביותר ותלה בו סודות קבליים רבים.

לאחר השבת החריפה התפרצותו של שבתי צבי, ורוב בני העיר עברו למחנה תומכיו, כולל רבני העיר אותם תקף. באותם ימים הייתה יריבות קשה בין רבני העיר רבי חיים בנבנישתי ורבי אהרן לפפה, כאשר האחרון היה מראשי רודפיו של שבתי צבי. שבתי צבי הודיע על הדחתו של הרב לפפה שנאלץ להימלט מהעיר, ומינה את הרב בנבנישתי, שעבר למחנה תומכיו, לרבה של העיר. בימים אלו התיר שבתי צבי איסורים הלכתיים רבים, ואף התייחד עם שתי גרושותיו, מה שעורר עליו את חמת מתנגדיו ביתר שאת. הוא הכריז על ביטולו של צום עשרה בטבת, ביצע "מינויים" רבים נוספים של תומכיו למלכים על חלקים בעולם, ועל אחרים הכריז כי הם גלגולים של מלכים שונים ממלכי יהודה וישראל. התפרצותו הגיעה לשיאה כאשר יצא את איזמיר לכיוון קושטא ב-30 בדצמבר 1665, לדברי חסידיו על מנת להסיר את כתרו של הסולטאן מהמט הרביעי ולמלוך תחתיו.

מאסרו של שבתי צבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור דמיוני של שבתי צבי מקבל אורחים בעת מאסרו. לא ברור האם הכוונה למאסרו הראשון או השני.

השמועות בדבר יציאתו של שבתי צבי לקושטא הגיעו במהירות לידיעת השלטונות, והווזיר הגדול אחמד קיופרילי פאשה הורה לעוצרו. עם הגעתו לנמל קושטא לעיני אלפי יהודים שבאו לקבל את פניו נעצר שבתי צבי בידי שוטרים טורקיים, וקהל מקבלי פניו פוזר במכות אלות. הוא הוחזק במעצר במשך כמה ימים שבהם הובא למשפט אצל הווזיר בעוון בגידה. מהלך הדיון איננו ידוע, אך בסופו החליט הווזיר שלא להוציא אותו להורג והורה על הגלייתו והחזקתו במעצר במבצר גליפולי, אליו הגיע ב-19 באפריל 1666, ערב פסח ה'תכ"ו. מסופר כי עם הגעתו לגליפולי שחט שבתי צבי כבש בתור קורבן פסח ואכלו עם בני חבורתו מבלי להסיר מהכבש את החלב, איסור הלכתי שהעונש עליו הינו כרת, כאשר הוא מברך את הברכה החביבה עליו בעת הפרות הלכתיות: "ברוך מתיר איסורים". שלטונות הכלא נהגו בו בסובלנות נדירה והתירו לו לקבל מבקרים בתאו תמורת שוחד. מעצר זה לא פגם בהתלהבות הכללית, ואפילו האמינו בו יותר שהרי הכריז שיוריד את הכתר של הווזיר מראשו ולא הרגו אותו, ומשמעויות מיסטיות מרחיקות לכת ניתנו למעצר. האגדות שהופצו באירופה בידי חסידיו סיפרו כי הוא נוהג שם כמלך, וכי בקרוב ממש יסיר את כתרו של הסולטאן הטורקי וישב על כיסאו. במהלך חודשי מאסרו נהרו אלפי יהודים מכל רחבי העולם לבקר את "שבתי צבי המלך" בכלאו והביאו לו מתנות יקרות ערך. שבתי צבי אכן נהג עצמו כמלך וביצע מדי יום טקסים מלכותיים. אישים ידועים רבים באו לבקרו ובהם בנו ובן-אשתו של רבי דוד הלוי סגל, רבה של לבוב שבפולין ובעל ספר ההלכה "טורי זהב", שהאגדה קישטה את ביקורם במעשיות רבות. הקדחת המשיחית בכל העולם היהודי הלכה והתפשטה, ובודדים היו שהעזו לצאת בגלוי נגד האמונה בשבתי צבי. אחד הבודדים היה רבי יעקב ששפורטש, שישב אז בלונדון ובהמבורג, שסיכם את פרשת שבתי צבי בספרו "ציצת נובל צבי", בו כלל גם את כל אגרותיו מהתקופה ההיא, אך רוב הרבנים שהתנגדו לתנועה השבתאית גזרו על עצמם שתיקה מחשש לפגיעה בהם ומתוך הכרה בחוסר התועלת שבעימות גלוי.

לקראת צום שבעה עשר בתמוז ה'תכ"ו הכריז שבתי צבי על ביטולם המוחלט של כל הצומות והתעניות. הכרזה זו נשלחה לכל רחבי תבל, ושבתי צבי ורובם המוחלט של מאמיניו אכלו ושתו ביום זה. מעשה זה נשנה בצום תשעה באב בשנה זו, ונצרב בתודעה הלאומית לאחר התפוגגות התנועה כחטא שחטא רובו המכריע של העם.

נקודת המפנה חלה בביקורו של מקובל מפולין בשם נחמיה כהן אצל שבתי צבי. על דמותו של כהן לא ידועים לנו פרטים רבים, אולם ידוע כי היה דמות ידועה בחוגי המקובלים במזרח אירופה, וכי שבתי צבי עצמו ידע על בואו הצפוי וציפה כי תמיכתו של כהן בו תגביר את התמיכה הציבורית בו. כהן הגיע לגליפולי בג' באלול ה'תכ"ו (3 בספטמבר 1666), אולם להפתעתו של שבתי צבי לא קיבל את משיחיותו כמובנת מאליה, אלא התווכח אתו קשות במשך שלושה ימים רצופים בקשת רחבה של נושאים קבליים בניסיון להוכיח לו כי איננו המשיח. מקורות שונים טוענים כי נקודת המחלוקת הייתה טענתו של כהן כי הוא עצמו משיח בן יוסף, ומאחר שלא מילא עדיין את משימתו לא ייתכן שמשיח בן דוד התגלה. בסיומו של הוויכוח התפרץ כהן לעבר שבתי צבי וצעק כי הוא רמאי וכי דינו מיתה כדין מסית ומדיח. כהן הבין כי אנשי שבתי צבי יקומו עליו לרוצחו, והצהיר באוזני המשמר הטורקי כי ברצונו להתאסלם. לאחר שחבש את המצנפת המוסלמית ביקש כהן ממפקד המצודה להעבירו לחצר הסולטאן באדריאנופול על מנת למסור תלונה נגד שבתי צבי. לאחר שהובא כהן לאדריאנופול הטיח האשמות קשות בשבתי צבי וטען שהוא מסית לקשר, וכי אין לסולטאן לחשוש מכוחותיו המיסטיים מאחר שהוא שקרן והוזה. לאחר שהגיש את התלונה בפני הסולטאן ברח כהן מטורקיה בחזרה לפולין שם שב ליהדותו בגלוי.

ההאשמות זכו לאוזן קשבת, ושבתי צבי הובא למשפט בפני מועצת הסולטאן ‏[16] באדריאנופול בט"ז באלול תכ"ו. שבתי הכחיש כל קשר לתנועה המשיחית סביבו וההאשמות המיוחסות לו, וניתנה בפניו האפשרות לבחור בין מוות ובין התאסלמות. הוא בחר להתאסלם, ושמו המוסלמי נקרא עזיז מוחמד. הוא קיבל את התואר "באשא קאפיג'י" (שומר החצר, כתואר של כבוד ולא בפועל), ונקבעה לו קיצבה ממשלתית מכובדת מקופת הסולטאן.

לאחר ההתאסלמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאסלמותו של שבתי צבי הכתה בתדהמה את העולם היהודי, וגרמה לרוב מאמיניו לזנוח את האמונה בו. עם זאת, רבים נתפסו ליאוש מהמשיח שהכזיב, וידועים מקרים של יהודים שהתנצרו או התאסלמו בעקבות ההמרה. הזרם המרכזי ביקש להשכיח את החרפה, ספרי קהילות הושמדו ונמחקו ונאסר להזכיר את שמו של שבתי צבי. כדי למנוע מקרה נוסף של אדם שיכריז על עצמו כמשיח, הוטלו במזרח אירופה בידי ועד ארבע ארצות הגבלות על לימוד הקבלה, ורק לאלו הבקיאים בתלמוד ובהלכה הותר ללמוד אותה כדי למנוע מאנשים לבוא לידי טעויות.

במזרח התיכון ובארצות הבלקן עדיין שמרו רבים אמונים לרעיון המשיחי, למרות המלחמה העזה שניהלו הקהילות נגד מאמיני שבתי צבי. עם פרסום ההמרה יצא נתן העזתי את עזה בדרכו לאיזמיר, על מנת לחזק את מאמיניו. בסוף ינואר 1667 הגיע העזתי לסביבות איזמיר, אך רבני העיר מנעו ממנו את הכניסה לעיר במשך זמן מה, ורק כעבור מספר שבועות נכנס לעיר. הוא ריכז סביבו את מאמיניו והטיף להמשך האמונה בשבתי צבי. ההתאסלמות הוסברה כירידה לקליפות האסלאם, כדי להעלות מהן את הניצוצות שנשבו, כאשר מקורות קבליים פורשו מחדש בדרך שתתאים לרעיון נועז זה. לאחר מספר חודשים ניסה העזתי להגיע אל אדריאנופול, כנראה על מנת לפגוש בשבתי צבי עצמו, אך הכניסה לעיר נמנעה ממנו והוא הוסיף לנדוד ברחבי הבלקן, תראקיה, אסיה הקטנה, והגיע גם לאיטליה. הוא המשיך לחזק את מאמיני שבתי צבי עד מותו ב-1680.

שבתי צבי עצמו נותר באדריאנופול ביחד עם אשתו וקבוצה מנאמניו שהתאסלמו בעקבותיו, ובשנת 1667 נולד לו בן שנקרא ישמעאל-מרדכי. התפרצויותיו לא פסקו, והוא ניהל אורח חיים דתי ספק יהודי ספק מוסלמי. כלפי חוץ נהג כמוסלמי לכל דבר, אך הוסיף לשלח איגרות למאמיניו שלא התאסלמו בהן מוסברת ירידתו למעמקי הקליפות כמעשה מיסטי, וכן הוא קיים קשר רצוף עם קהילות של מאמינים. בשנת 1669 נפגש שבתי צבי עם נתן העזתי, והשניים ביקרו מספר פעמים יחדיו בקהילות השבתאיות באדריאנופול, קושטא, וסלוניקי. הוא גם הוסיף להתהלך בראש תהלוכות של מאמיניו, ומספר פעמים ביקר בבתי כנסת בעיר וקיים בהם טקסים ספק יהודיים ספק מוסלמיים.

באוגוסט 1672 נסע שבתי צבי עם אנשיו לקושטא, שם הוסיף לנהוג בטקסיו, ובתחילת ספטמבר נעצר בידי השלטונות בשעה שהתפלל באחד מבתי הכנסת בעיר והועבר תחת משמר כבד לאדריאנופול בעוון בגידה בדת המוסלמית. הוא הוחזק במאסר ארבעה חודשים, ובינואר 1673 הוגלה למבצר אולצין באלבניה (היום במונטנגרו).

בתקופה זו לא פסקו השערוריות סביב שבתי צבי. הוא התחתן עם נערה מקושטא שהייתה מאורסת לגבר אחר ואף ילדה לבעלה הראשון בן אחרי נישואיה לשבתי צבי, דבר שהביא במבוכה גדולה את חסידיו. אברהם היכיני, ממקורבי שבתי צבי ומראשי מאמיניו לאחר ההמרה ניסה להסביר את המעשה כאילו לא היה ולא נברא אלא ניסיון הוא מהקב"ה האם ימשיכו מאמיניו להאמין בו. לאחר מכן נישא גם לבתו של יוסף פילוסוף מסלוניקי, שהיה מאוחר יותר מראשי כת הדונמה שהתאסלמו. הוא הוסיף לקיים קשר רצוף עם קהילות של מאמיניו בבלקן ובאיטליה, שהגיעו לבקרו וללמוד מפיו. חיבור קבלי בשם "רזא דמהימנותא" שמייצג את תורת האלוהות השבתאית יוחס בידי אברהם מיכאל קרדוזו לשבתי צבי בשנותיו האחרונות, אולם פרופ' יהודה ליבס טוען כי מדובר בזיוף, וכי קרדוזו עצמו חיבר את הספר.

שבתי צבי מת בשעת תפילת נעילה ביום הכיפורים ה'תל"ז (1676) והוא בן 50. נתן העזתי הפיץ בקרב המאמינים את הרעיון לפיו לא מת אלא "התעלם באורות העליונים", כלומר הפך לחלק מהאלוהות, ובמהרה יתגלה שנית ויגאל את ישראל.

גרעינים שבתאיים נסתרים וגלויים שרדו במזרח אירופה עד אמצע המאה ה-18, אז הופיעה בפולין התנועה הפרנקיסטית שגררה את מרבית השבתאים הנסתרים. לאחר התנצרות הפרנקיסטים ב-1759 גוועה השבתאות באירופה. גם בבלקן בטורקיה ובאיטליה, מעוזיהם האחרונים של השבתאים, גוועה השבתאות עד לאמצע המאה ה-18, אך רעיונות בעלי מוטיבים שבתאיים, דוגמת "עברה לשמה" ו"העלאת הניצוצות" הוסיפו להימצא במוקד של מספר פולמוסים מאוחרים יותר.

בטורקיה קיימת עד היום קבוצה מוסלמית-שבתאית של צאצאי המתאסלמים עם שבתי צבי שנקראת דונמה.

דמותו של שבתי צבי בהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של שבתי צבי נצרבה בתודעה הלאומית של עם ישראל כ"גדול משיחי השקר". עובדה זו נעוצה בעיקר בהיקף העצום של התנועה השבתאית שהקיפה את העולם היהודי כולו, ובשנים הרבות שארכו עד שנשכח זכרה מהעם ופסקו מאמיניה.

דמותו של שבתי צבי שימשה רבות הוגים חרדים בבואם לתקוף תנועות שהיו בעיניהם משיחיות. מתנגדי התנועה הציונית עשו שימוש רב בהשוואתה לתנועה השבתאית ובהשוואת בנימין זאב הרצל (המאזכר את שבתי צבי בספרו האוטופי אלטנוילנד בו הוא מנסה בדרך אגב לתקוף טענות אלו) לשבתי צבי עצמו. מצד שני, דווקא גדול משוררי המחנה הלאומי, אורי צבי גרינברג, כתב בנימה אוהדת ביותר על שבתי צבי, שבו ראה מנהיג של תנועת תחייה לאומית לעומת ה"רוכלים" ש"דקרו בלעגם את המשיח".

במחלקה למדעי היהדות באוניברסיטה העברית מרבים לעסוק בנושא שבתאות, כהמשך לאסכולת ירושלים של גרשם שלום, וכחלק מתפיסה פלורליסטית חדשה של מורשת ישראל ותרבות ישראלית.‏[17] בתרבות החילונית שבתי צבי משמש גם כדמות משיחית בלתי רצויה, המייצגת את הפולחן הדתי ההלכתי היהודי, או נהייה אחר רבנים ואדמורים נודעים.‏[18] לעומת זאת יש המקרבים את התפישה השבתאית לתפישה הליברלית, ורואים בה פתח לחיים חילוניים שאינם תלויים בהלכה.‏[19]

בעקבות המשבר הגובר בין מדינת ישראל לממשלת טורקיה ובראשה טאיפ ארדוקן (ארדואן) נחשפו האשמות אנטישמיות נפוצות בטורקיה על פיהן התמיכה במודרנה והמלחמה באסלאם בטורקיה בידי אטא טורק עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה, הייתה על רקע היותו יהודי שבתאי מכת הדונמה, ורבים בממשלות ההמשך היו אף הם מכת זו. בעקבות זאת הציבור הישראלי נחשף למאמרים ומחקרים חדשים על כת הדונמה השבתאית בטורקיה, ברובם מאמרים אוהדים.‏[20]

פארודיה על שבתי צבי משמש בשלטים על מסיבות אסיד וכן באופן נרחב באתר איןציקלופדיה.‏[21]

בתיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות
מחקרים
  • גרשם שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, תשי"ז-1957.
  • מאיר בניהו, התנועה השבתאית ביוון, תשל"ג-1973.
  • בנימין שלמה המבורגר, משיחי השקר ומתנגדיהם, 1989.
  • אלי שי, משיח של גילוי עריות, 2002.
  • יהודה ליבס, סוד האמונה השבתאית, ירושלים: מוסד ביאליק, 1995.
  • יעקב ברנאי, שבתאות - היבטים חברתיים, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2000.
  • אברהם קורמן, זרמים וכתות ביהדות, הוצאת המחבר.
  • אברהם אלקיים, סוד האמונה בכתבי נתן העזתי, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1993.
  • רחל אליאור עורכת, החלום ושברו: התנועה השבתאית ושלוחותיה – משיחיות, שבתאות ופרנקיזם, דברי הכנס הבינלאומי השביעי לחקר תולדות המיסטיקה היהודית לזכר גרשם שלום (מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרכים טז-יז ), ירושלים תשס"א
  • אלי מויאל, רבי יעקב ששפורטש, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשנ"ב

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקורות שונים מציינים את השנים 1624 או 1625, אך ישנה סברה - הנסמכת על מסורת שבתאית - שנולד בט' באב שחל בשבת, והיא מוסכמת בכל המקורות, ותאריך זה מתאים רק לשנת ה'שפ"ו. בנוסף, ידוע כי בט' באב ה'תכ"ו הכריז שבתי צבי על היותו בן ארבעים.
  2. ^ שמו של אחיו הגדול היה אליהו, ושמו של הקטן היה יוסף. עיין ג' שלום, ח"א עמ' 86-87
  3. ^ לפי המקורות השונים, היה הדבר בהיותו בן שש, אולם ג' שלום (חלק א', עמ' 90) מניח כי הדבר היה בהיותו כבן שש עשרה.
  4. ^ ג' שלום, ח"א עמ' 100-110.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ', עמוד א'
  6. ^ שלום, ח"א עמ' 126. מקורות שונים טוענים כי ניסה להיכנס לקושטא, אך רבני העיר שכבר קיבלו את איגרות רבני איזמיר מנעו זאת ממנו.
  7. ^ ג' שלום, ח"א, עמ' 130
  8. ^ ספק אם הדבר אירע בשהותו זו במצרים או בשהותו במצרים בשנת 1665.
  9. ^ החלק השני הינו ציטוט מספר ישעיהו פרק מ"ב פסוק י"ג, בו הוא נאמר על הקב"ה עצמו.
  10. ^ מכאן ואילך נהג העזתי לחתום "נתן בנימין", ולעתים "אברהם נתן בנימין".
  11. ^ בעקבות דברי העזתי ובהוראתו החלה שרה אשת שבתי צבי לחתום את שמה "רבקה המלכה".
  12. ^ סיפור מגילה זו השתבש ברוב המקורות ההיסטוריים בשל טעות בספרו של רבי יעקב ששפורטש "ציצת נובל צבי", ממנו השתמע כי מזייפה של מגילה פסבדו-אפיגרפית זו היה אברהם היכיני, מקורבו של ש"צ בקושטא. ג' שלום (עמ' 186-189) מראה כיצד המקורות הקדומים מודים כי העזתי היה זייפנה של המגילה.
  13. ^ שלוחי א"י, אברהם יערי עמ' 288-289
  14. ^ ראו בערך יעקב צמח (מקובל) כי תאריך פטירתו איננו ברור, אך רבי יעקב עמדין מעתיק אותו בין מחרימי שבתי צבי. ג' שלום (ח"א עמ' 202) מציין כי בשיר על מאורעות ש"צ שהתחבר בשפה הארמנית נאמר במפורש כי "חכם ישיש מפורטוגל" היה ראש רודפיו של ש"צ בירושלים, ותיאור זה הולם אך ורק את רבי יעקב צמח.
  15. ^ זכרונות גליקל מהמלין, הוצאת רבינוביץ (1929) עמ' 35.
  16. ^ לפי רוב המסורות ניהל הסולטאן עצמו את הדיון, אך ג' שלום (ח"ב עמ' 568-569) על פי מקורות טורקיים שלל את השתתפות הסולטאן בפועל וגרס כי הסולטאן היה "נוכח נסתר" מאחורי וילון.
  17. ^ פרופ' רחל אליאור נשאלה בהרצאה של האוניברסיטה העברית 'שבתאים חסידים ומתנגדים...' (אתר יוטיוב) מדוע היא נשמעת "תומכת" בדעות של הפרנקיסטים - ממשיכי השבתאים, וענתה: "אתה חושב שאני נוטה אהדה לשבתאים? לא. אני נוטה עניין בכל קהילות ישראל במידה שווה. מעניין אותי מאוד לדעת איך כל קהילה מספרת את הסיפור שלה... שמענו רק את הסיפור של המשכילים שהם ממשיכי דרכם של המתנגדים, שראו בכל הקבלה והשבתאות אבני אופל ואבני תוהו, אובסקורנטים ומורדי אור, ולא ראו בהם ולו נקודת זכות אחת. [1:45:00] - בני דורנו, שרואים מזווית ראיה אחרת, חושבים שבקבלה, ובשבתאות, ובספרות ההיכלות ובספר הזהר, יש עוצמות תרבותיות מופלאות, וכוחות יצירה נהדרים, ובוודאי ובוודאי שאנחנו לא פוסלים אותם פסילה גורפת, אלא אנחנו לומדים בהם ומנסים להבין איך הם נוצרו, ומתי הם נוצרו, על ידי מי הם נוצרו, ולמה הם נוצרו, ועל זה אני אומר במשפט אחד: ככל שכף המאזניים של ההיסטוריה נוטה לכף הסבל והאבסורדיות, ככה עולה ופורחת היצירה המיסטית לכל אורך האלף השני... יש קשר ישיר בין עוצם הסבל לעוצם ההרהורים האוטופיים, לכן חשוב למי שעוסק בהיסטוריה יהודית... שהיא גם היסטוריה של רדיפה וסבל... גם לקרוא קבלה.
  18. ^ אסף ענברי, במאמרו סוף עונת החילונים, שנכתב לקראת שנת 2000, מתאר את העידן החדש (הניו אייג' בלע"ז) את הרב שך מנהיג המתנגדים ואת הרבי מליובביץ מנהיג תנועת חב"ד כתנועות הזויות, מחדשי תנועת השבתאות.
  19. ^ במאמרו האוהד על הספר 'טהירו' של שחקן התיאטרון והסופר אילי גורליצקי, מסביר אלי אשד כיצד גיבור הספר ודמויות אחרות מקבלות את תפישת השבתאות והקבלה הלוריאנית, שאינן שונות בהרבה מהגותו הארצית-מדעית של ברוך שפינוזה.
  20. ^ "מטורקיה באיבה - האימפריה" ו"קללתו של שבתי צבי" - כתבותיו של אלי אשד שפורסמו במקור ראשון (אתר 'יקום תרבות') וכן מאמרו של שילה שחר כת הדונמה השבתאית בטורקיה - המנהיג שבתי צבי ומשיחיותו (אתר 'הכל על ירושלים') ביניהן תעוד השיחה בין אליעזר בן-יהודה ובין אטא טורק, בה גילה לבן-יהודה על ידיעתו את השפה העברית והיותו שבתאי - המחשיב עצמו יהודי.
  21. ^ כתחליף לשימוש החוזר בדמות ההיסטורית אוסקר ווילד, באתר המקביל באנגלית. ר' הערך: מה איןציקלופדיה איננה, הערך: שבתאי צבי, משתמש:שבתאי צבי, ציטוטי שבתאי צבי ועוד אזכורים רבים באתר איןציקלופדיה. במדריך לאיןציקלופד המתחיל נרשם הכלל: לא תשא את שם שבתי צבי אלהיך לשוא.
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg