הרברטס צוקורס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הרברטס צוקורס (לטבית: Herberts Cukurs‏; 15 במאי 1900, לייפאיה, לטביה - 23 בפברואר 1965, מונטווידאו, אורוגוואי) היה טייס לטבי ופושע מלחמה, ממשתפי הפעולה עם השלטון הנאצי. בעקבות פעילותו בזמן כיבוש לטביה, בין השנים 1941 ל-1944, הוא נודע בכינוי "הקצב מריגה".

צוקורס היה חבר בסיירת הקומנדו של ויקטורס ארייס, אשר הייתה מעורבת ברצח יהודי לטביה בזמן השואה. למרות עדויות ראיה רבות שקשרו אותו לפשעי מלחמה, הוא מעולם לא עמד למשפט. צוקורס חוסל על ידי סוכני מוסד ב-1965.

חלוץ התעופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוקורס היה טייס ובונה מטוסים במקצועו, הוא התפרסם בשנות ה-30 בשל מספר טיסות למרחקים ארוכים שערך. בשנת 1933 זכה צוקורס לתהילה בלטביה כאשר הטיס מטוס למרחק 20,000 ק"מ, מלטביה לגמביה במערב אפריקה ללא עצירת ביניים. בשנת 1937 הוא עבר מסלול של 45,000 ק"מ בטיסה דרך רוסיה, יפן, סין והודו. הוא כונה בשם: לינדברג הלטבי.

במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1941, בעת שלטביה הייתה תחת הכיבוש הנאצי, צוקורס הצטרף לקומנדו ארייס הידועה לשמצה, שהייתה אחראית למספר רב של פשעי מלחמה בזמן השואה בלטביה.

על פי עדויות מהתקופה, צוקורס מילא תפקיד ראשי בזוועות שבוצעו בגטו ריגה ובטבח יער רומבולה. הוא גם השתתף בשריפת בתי הכנסת בריגה, שבאחד המקרים נעל עשרות יהודים בתוך בית הכנסת ברחוב סטאבו, לפני שהעלה אותו באש על יושביו.

לאחר מותו בשנת 1965, העריך המגזין 'טיים' שצוקורס היה אחראי ישירות לרצח של יותר מ-13,000 איש, ופיקח על רציחתם של כ-30,000 אחרים.

חיסולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סיום המלחמה, צוקורס ברח לגרמניה ביחד עם נסיגת הכוחות הגרמנים, ומשם הצליח להימלט לברזיל. שמו עלה מספר פעמים בזמן משפטי נירנברג, שם הוזכר כפושע נאצי אכזרי, אך מכיוון שלא ניתן היה לאתרו הוא לא הואשם באופן רשמי. בברזיל פתח עסק של השכרת סירות וטיסות סיור ותענוגות לתיירים. עסקיו של צוקרס לא זכו להצלחה רבה ואורח חייו הכלכלי היה צנוע.

בשנות ה-50 גיבש "המוסד" רשימת מבוקשים פושעי מלחמה נאצים, כדי למצות עמם את הדין על פשעיהם בתקופת השואה. אחד מהם היה צוקורס. בשנת 1965 אישר ראש המוסד, מאיר עמית , למפקד יחידת קיסריה, יוסף יריב לאתר את צוקורס ולחסלו‏[1].

סוכן המוסד יעקב מידד‏[2], שהזדהה בשם "אנטון קינצלה", איתר את צוקורס בסאו פאולו בברזיל, התיידד עמו במשך מספר חודשים, והציג את עצמו כאיש עסקים אוסטרי אשר מעוניין להשקיע במיזמי תיירות בדרום אמריקה. כדי לרכוש את אמונו של צוקרס סיפר מידד שלחם כסגן בצבא הגרמני ושנפצע בחזית המזרחית ואף הציג את צלקת הפציעה שלמעשה הייתה צלקת ניתוח שנעשה בישראל. בשנת 1965 פיתה מידד את צוקורס לצאת למונטווידאו, בירת אורוגוואי, לצורכי עסקים ושלח לו כרטיס טיסה.

לצורך המבצע, נשכרה וילה חד קומתית בפרבר קטן של מונטווידאו על ידי אנשי המוסד. בוילה התמקמה חוליית החיסול שכללה את מפקד הפעולה, יוסף יריב‏[3], זאב עמית (סלוצקי)[4], אליעזר סודיט, יעקב מידד ומשה לוין[5]. מנחם ברבש, אביהם של הקולנוענים אורי ובני ברבש, ששהה באותה תקופה במונטווידאו, סייע לחוליה כתצפיתן.

ביום החיסול, הוביל מידד ברכב שכור מסוג פולקסווגן חיפושית את צוקרס לאתרים פוטנציאליים למיזמים תיירותיים. מידד עצר כמתוכנן את הפולסקווגן לתדלוק בתחנת דלק סמוכה לבית ובכך אותת לתצפיתן שהמבצע מתקדם בצורה תקינה. בינתיים בבית המתינו אנשי המוסד כשהם לבושים בבגדים תחתונים בלבד. ברגע שנכנס צוקורס פנימה לבית החשוך סגרו הסוכנים אחריו את הדלת, זינקו עליו והכו אותו. צוקורס שהיה גדול גוף נאבק בהם והצליח לחזור לכיוון הדלת ולנסות לפתוח אותה. בשלב מסוים ניסה לשלוף את האקדח שהיה על גופו. במהלך המאבק הכה אותו אחד הסוכנים בראשו בפטיש. בעודו מעורפל מהמכה קרא אל הסוכנים: "תנו לי לדבר!". בשלב זה נורה פעמיים בראשו על ידי אחד הסוכנים וצנח ארצה.

הגופה הוכנסה לתוך ארגז שהוכן מראש ועליה נתלה דף המכיל את פירוט פשעיו נגד האנושות. על ההודעה היו חתומים "אלה שלא ישכחו לעולם". צוות המחסלים התלבש ועזב כמתוכנן לפריז. מפריז התקשרו למערכת עיתון באורוגוואי ודווחו על קיומה של הגופה ומיקומה המדויק אך עורך העיתון שקיבל את הידיעה לא התייחס אליה כמהימנה. לאחר מספר ימים נוספים, התקשרו שוב לעיתון. הפעם החליט העורך לבדוק את הידיעה ובכך הביאו לחשיפת הגופה המרקיבה ולפרסום החיסול ותוכן המכתב‏[6].

האינטרפול הודיע לאחר החיסול, שהוא מחפש את מנחם ברבש‏[7], את "אנטון קינצלה" ואת אליעזר סודיט. תמונתו של "אנטון קינצלה" שאותה צילם צוקורס במהלך הכרותם פורסמה בעיתונות כמבוקש. אך כעבור זמן מה החקירה נזנחה.

נסיונות לטיהור שמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נפילת הקומוניזם נעשו בלטביה מספר ניסיונות לטהר את שמו של צוקורס על ידי לאומנים לטבים. בשנת 2004 הוצגה בריגה תערוכה שמתארת את צוקורס כגיבור לאומי ואף הונפקו מעטפות דואר הנושאות את דיוקנו. מדינת ישראל הביעה על כך מחאה חריפה בפני ממשלת לטביה. בתגובה הצהיר שר החוץ הלטבי ש"אנשים אלו (שהנפיקו המעטפות) אינם מבינים את ההיסטוריה הטראגית של לטביה במלחמת העולם השנייה. צוקורס הוא פושע מלחמה ונדחה כל ניסיון לנקות את שמו".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "אנטון קינצלה" וגד שמרון, חיסול התליין מריגה - הסיפור המלא על המבצע הישראלי היחיד לחיסול פושע נאצי, הוצאת כתר, 1997.
  • מיכאל בר-זוהר וניסים משעל, המוסד - המבצעים הגדולים, הוצאת ידיעות ספרים, 2010
  • רם אורן, סילביה, חייה ומותה של סוכנת מוסד, הוצאת קשת, 2010, עמודים 105-107.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמוד 131.
  2. ^ מיכאל בר-זהר ונסים משעל - המוסד: המבצעים הגדולים, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2010, פרק 10.
  3. ^ אביבה לורי ויוסי מלמןעזה: מבצע הפינוי הראשון, באתר הארץ
  4. ^ אורי דןבין מציאות לתדמית, באתר nrg‏, 9 באוקטובר 2005
  5. ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמוד 316.
  6. ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמודים 132-133.
  7. ^ נירית אנדרמן, "אקציה" במקום "אקשן", באתר עכבר העיר, 22 באוקטובר 2008