הרברטס צוקורס
הרברטס צוקורס (לטבית: Herberts Cukurs; 15 במאי 1900, לייפאיה, לטביה - 23 בפברואר 1965, מונטווידאו, אורוגוואי) היה טייס לטבי ופושע מלחמה, ממשתפי הפעולה עם השלטון הנאצי. בעקבות פעילותו בזמן כיבוש לטביה, בין השנים 1941 ל-1944, הוא נודע בכינוי "הקצב מריגה".
צוקורס היה חבר בסיירת הקומנדו של ויקטורס ארייס, אשר היתה מעורבת ברצח יהודי לטביה בזמן השואה. למרות עדויות ראיה רבות שקשרו אותו לפשעי מלחמה, הוא מעולם לא עמד למשפט. צוקורס חוסל על ידי סוכני מוסד ב-1965.
תוכן עניינים |
[עריכה] חלוץ התעופה
צוקורס היה טייס ובונה מטוסים במקצועו, הוא התפרסם בשנות ה-30 בשל מספר טיסות למרחקים ארוכים שערך. בשנת 1933 זכה צוקורס לתהילה בלטביה כאשר הטיס מטוס למרחק 20,000 ק"מ, מלטביה לגמביה. ב-1937 הוא עבר מסלול של 45,000 ק"מ בטיסה דרך רוסיה, יפן, סין והודו.
[עריכה] במלחמת העולם השנייה
בשנת 1941, בעת שלטביה הייתה תחת הכיבוש הנאצי, צוקורס הצטרף לסיירת ארייס הידועה לשמצה, שהיתה אחראית למספר רב של פשעי מלחמה בזמן השואה בלטביה.
על פי עדויות מהתקופה, צוקורס מילא תפקיד ראשי בזוועות שבוצעו בגטו ריגה ובטבח ביער רומבולה. הוא גם השתתף בשריפת בתי הכנסת בריגה, שבאחד המקרים נעל עשרות יהודים בתוך בית הכנסת ברחוב סטאבו, לפני שהעלה אותו באש על יושביו.
לאחר מותו ב-1965, העריך המגזין 'טיים' שצוקורס היה אחראי ישירות לרצח של יותר מ-13,000 איש, ופיקח על רציחתם של כ-30,000 אחרים.
[עריכה] חיסולו
לקראת סיום המלחמה, צוקורס ברח לגרמניה ביחד עם נסיגת הכוחות הגרמנים, ומשם הצליח להימלט לברזיל. שמו עלה מספר פעמים בזמן משפטי נירנברג, שם הוזכר כפושע נאצי אכזרי, אך מכיוון שלא ניתן היה לאתרו הוא לא הואשם באופן רשמי.
בשנות ה-50 גיבש "המוסד" רשימת מבוקשים פושעי מלחמה נאצים, כדי למצות עמם את הדין על פשעיהם בתקופת השואה. אחד מהם היה צוקורס.
סוכן המוסד יעקב מידד[1], שהזדהה בשם "אנטון קינצלה", איתר את צוקורס בסאו פאולו בברזיל, התיידד עמו במשך מספר חודשים, וקנה את אמונו בהציגו עצמו כאיש עסקים. בשנת 1965 פיתה מידד את צוקורס לצאת למונטווידאו, בירת אורוגוואי, לצורכי עסקים.
לצורך האירוע, נשכרה וילה על ידי אנשי המוסד. חוליית החיסול כללה את "אנטון קינצלה" וארבעה סוכני מוסד נוספים, ביניהם יוסף יריב[2], שהיה מפקד הפעולה, זאב עמית (סלוצקי)[3] ואליעזר סודיט. מנחם ברבש, אביהם של הקולנוענים אורי ובני ברבש, ששהה באותה תקופה במונטווידאו, סייע לחוליה כתצפיתן. ביום החיסול, המתינו אנשי המוסד בבית. ברגע שנכנס צוקורס פנימה זינקו עליו הסוכנים והכו אותו. צוקורס נאבק בהם, ובמהלך המאבק נורה בראשו.
הגופה הוכנסה לתוך ארגז שהוכן מראש ועליה נתלה דף המכיל את פירוט פשעיו נגד האנושות. על ההודעה היו חתומים "אלה שלא ישכחו לעולם". האינטרפול הודיע לאחר החיסול, שהוא מחפש את מנחם ברבש[4], את "אנטון קינצלה" ואת אליעזר סודיט.
[עריכה] נסיונות לטיהור שמו
לאחר נפילת הקומוניזם נעשו בלטביה מספר ניסיונות לטהר את שמו של צוקורס על ידי לאומנים לטבים. בשנת 2004 הוצגה בריגה תערוכה שמתארת את צוקורס כגיבור לאומי ואף הונפקו מעטפות דואר הנושאות את דיוקנו. מדינת ישראל הביעה על כך מחאה חריפה בפני ממשלת לטביה. בתגובה הצהיר שר החוץ הלטבי ש"אנשים אלו (שהנפיקו המעטפות) אינם מבינים את ההיסטוריה הטראגית של לטביה במלחמת העולם השנייה. צוקורס הוא פושע מלחמה ונדחה כל ניסיון לנקות את שמו"
[עריכה] לקריאה נוספת
- "אנטון קינצלה" וגד שמרון, חיסול התליין מריגה - הסיפור המלא על המבצע הישראלי היחיד לחיסול פושע נאצי, הוצאת כתר, 1997.
- מיכאל בר-זוהר וניסים משעל, המוסד - המבצעים הגדולים, הוצאת ידיעות ספרים, 2010
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מיקה אדלר, עדיין מאותו הכפר, באתר ישראל היום, 16 באפריל 2010
[עריכה] הערות שוליים
- ^ מיכאל בר-זהר ונסים משעל - המוסד: המבצעים הגדולים, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2010, פרק 10.
- ^ אביבה לורי ויוסי מלמן, עזה: מבצע הפינוי הראשון, באתר הארץ
- ^ אורי דן, בין מציאות לתדמית, באתר nrg מעריב, 9 באוקטובר 2005
- ^ נירית אנדרמן, "אקציה" במקום "אקשן", באתר עכבר העיר, 22 באוקטובר 2008
