ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/מיון נושאים: לוויקי/רבי אלעזר בן פדת

תבנית:חז"ל רבי אלעזר בן פדת, היה כהן^[1], אמורא בדור השני והשלישי של אמוראי ארץ ישראל, הוא הנקרא בתלמוד בשם הסתמי רבי אלעזר (כאשר מדובר באמורא. ואולם, בלבול מסוים נוצר לעיתים מכיוון שישנו גם תנא בשם סתמי זה, רבי אלעזר בן שמוע).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור]

בצעירותו חי בבבל, שם למד אצל רב. עלה לארץ ישראל, נסמך שם וישב בוועד סוד העיבור. למד רבות אצל רבי יוחנן, עד שאמרו לרבי יוחנן "ר' אלעזר תלמידך יושב ודורש סתם והכל יודעין כי שלך היא". היה מוסר שמועות (=ציטוטים הלכתיים) באופן סתמי, כלומר בלי לציין ששמע אותן מרבי יוחנן, וריש לקיש גער בו על כך. גם רבי יוחנן בעצמו הקפיד עליו בשל כך ורבי יעקב בר אידי פייסו ואמר לו: ”כתוב בתורה^[2] כאשר צווה ה' את משה כן עשה יהושע בן נון. וכי כל דיבור ודיבור שהיה יהושע יושב ודורש, אמר כך אמר משה? אלא יושב ודורש, והכל יודעים שהתורה של משה היא! אף אתה - אליעזר יושב ודורש, והכל יודעין שהתורה שלך היא!”^[3] הגיב רבי יוחנן: ”מפני מה אין אתם יודעין לרצות כבן אידי חבירינו?”. בתלמוד נראה כי אכן העובדה כי תורתו של רבי אלעזר כולה אשר שמע מפי רבי יוחנן רבו הייתה כל כך מפורסמת, עד שגם כאשר היה אומר פסקי דין על דעת עצמו חשבו שרבי יוחנן רבו אמר אותם^[4].

למד גם אצל רבי חנינא בר חמא, והוא מביא בשמו את הכלל הנודע "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"^[5].

היה פרנס, ולכן כאשר רבי זירא עלה לארץ ישראל הוא צם מאה תעניות שרבי אלעזר לא ימות, ויפלו עליו צורכי הציבור^[6] למרות זאת הוא היה עני מרוד. מסופר עליו, כי כאשר הקיז דם, לא היה לו מה לאכול, והוא תחב בפיו ראש של שום, והתעלף מחולשה. הקב"ה התגלה אליו בחלומו ושאל אותו אם ברצונו שיהפוך את העולם ויברא אותו מחדש, כדי שאולי הפעם יוולד רבי אלעזר במזל טוב. רבי אלעזר בן פדת שאל אם במקרה כזה בטוח שיוולד במזל טוב, וה' השיב לו בשלילה. אמר רבי אלעזר בן פדת: "כולי האי ואפשר?" (=כל זה, ורק אולי?!). הוא הוסיף ושאל אם כבר חי את רוב שנות חייו, ומשנענה בחיוב וויתר על הצעתו של ה'^[7].

גדלותו הייתה מפורסמת, והוא כונה "מרא דארעא דישראל" (בארמית, ופירושו: האדון של ארץ ישראל)^[8]. היה נושא ונותן עם חכמי דורו בארץ ישראל - רבי אמי ורבי אסי, רבי זירא ועוד. וכן היה שולח איגרות לחכמי בבל של אותם ימים. כאשר ריש לקיש נפטר, ורבי יוחנן התאונן שאין לו חברותא, החליטו חכמי הדור לשלוח לרבי יוחנן את רבי אלעזר ”משום דמחדדי שמעתיה” כלומר שמועותיו ברורות ומאירות. למרות זאת רבי יוחנן לא התנחם, שכן הוא רצה בחברותא כריש לקיש, שהיה מפריך את דבריו^[9].