חנה לוין

חנה לוין
לידה	16 בדצמבר 1897; רומני, האימפריה הרוסית
פטירה	26 במרץ 1985 (בגיל 87); ראשון לציון, ישראל
מדינה	ישראל
תאריך עלייה	30 בדצמבר 1923
מפלגה	הציונים הכלליים
בן זוג	מיכאל לוין
	22 באוקטובר 1956 – 1960; (כ־3 שנים)
	→ גרשון מן אריה שפטל ←
	יו"ר ויצו בראשון לציון; יו"ר הנהלת ויצו בארץ; חברה בהנהלת ויצו העולמית; לוטננט בחיל העזר הבריטי לנשים (ATS); קצינה בחיל חיל הנשים; יו"ר האיגוד הסוציאלי; חברת המועצה הארצית של הג"א; חברת המועצה לענייני דמוגרפיה;
	יו"ר ויצו בראשון לציון; יו"ר הנהלת ויצו בארץ; חברה בהנהלת ויצו העולמית; לוטננט בחיל העזר הבריטי לנשים (ATS); קצינה בחיל חיל הנשים; יו"ר האיגוד הסוציאלי; חברת המועצה הארצית של הג"א; חברת המועצה לענייני דמוגרפיה;

חנה לוין (16 בדצמבר 1897– 26 במרץ 1985) הייתה פוליטיקאית ישראלית, שכיהנה כראש עיריית ראשון לציון בשנים 1956–1960, והייתה האישה הראשונה בישראל שנבחרה לראשות עירייה, והיחידה שנבחרה לתפקיד זה עד שנת 1998. שירתה בחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי ונשאה את פנקס השירות מס' 1 של חיל הנשים בצה"ל. שירתה כקצינת גיוס ראשית של חיילות לשירות חיל הנשים וב-1950 השתחררה בדרגת רב-סרן. מילאה שורה של תפקידי ציבור בויצו^[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנה לוין נולדה ברומני, פלך פולטבה ברוסיה ב-16 בדצמבר 1897 (כ' בכסלו תרנ"ח), לאריה כהן מביאליסטוק ולאלקה (לקה) למשפחת ריבלין, יוצאי שקלוב. לוין התחנכה בגימנסיה ברוסיה ולמדה לנגן בפסנתר בקונסרבטוריון למוזיקה באודסה. עוד בילדותה נהגה להאזין להרצאות בנושא ארץ ישראל שנשא אחיה באוזני בני הנוער ברוסיה וחלמה לעלות לארץ. ב-30 בדצמבר 1923 עלתה ארצה עם הוריה והיא בת 26. המשפחה התיישבה בחדרה. בשנת 1924 נישאה למיכאל לוין, לימים ראש מועצת ראשון לציון (1936–1939). לפי אליהו הכהן, היא זו שהזמינה מיעקב פיכמן את השיר "אגדה"^[2] (על שפת ים כנרת). חנה ומיכאל לוין היו חשוכי ילדים ולאחר פטירתו של מיכאל קיימה לוין עד שנותיה האחרונות מפגשי זיכרון לבעלה. חנה לוין נפטרה במרץ 1985.

על שמה ועל שם בעלה נקרא רחוב בעיר.

פעילותה בהנהלת ויצו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1925 החלה את פועלה הציבורי בוויצו וכיהנה עשרות שנים כיושבת ראש ויצו בראשון לציון, כיושבת ראש הנהלת ויצו בארץ וכחברה בהנהלת ויצו העולמית. במסגרת פעילותה בוויצו הקדישה מאמצים מיוחדים לטיפול בקליטתם של עולים ועולות חדשים. היא דאגה לקצר עבורם הליכים ביורוקרטיים ולסייע להם במציאת מקורות תעסוקה ופרנסה. בכספה הפרטי הקימה קרן להלוואות לעולים חדשים וחתמה על ערבויות אישיות במטרה לסייע להם בתהליך קליטתם בארץ. במשך כל אותן שנים נהגה להגיע בעצמה אל ריכוזי העולים בארץ. ביתה נודע כ"בית פתוח" לכל חוגי האוכלוסייה; עולים חדשים כוותיקים^[3].

באחד הראיונות שנתנה לידיעון ראשון לציון בעת כהונתה כראש העיר, סיפרה על ימי פעילותה בוויצו:

אינני נוהגת בתקיפות בבני אדם. אני מעדיפה שישמעו לי בלי שאפעיל סמכויות שלטון. איני דורשת מזולתי את אשר איני מקיימת בעצמי. בעבודתי בוויצו, למשל, אני מטילה על עצמי תחילה תפקיד מסוים, ורק לאחר מכן אני מבקשת מאת החברות לעזור לי ולהירתם אף הן לעול. הן תמיד נענות לי^[1].

שירותה בצבא הבריטי ובצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1942, ימי מלחמת העולם השנייה, התגייסה לוין לשורות הצבא הבריטי ונמנתה עם חמישים המתגייסות הראשונות ל-ATS, חיל העזר הבריטי, בו שירתה עד תום המלחמה בארץ ישראל ובמצרים. במהלך שירותה הקדישה את רוב זמנה לטיפול בחיילות העבריות וזכתה לכינוי "אם החיילות העבריות" או "אם החיילות הארצישראליות". בשנת 1945 סיימה את שירותה בדרגת לוטננט (סגן), והוסיפה לתרום לשיקום חיילות וחיילים משוחררים במסגרת לשכת השחרור שהוקמה על ידי הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. בזכות פעילות זו, במסגרת המאבק באויב הנאצי זכתה בעיטור "גור אריה". העיטור, שניתן לה על ידי איגוד החיילים המשוחררים מכל הצבאות שנלחמו בנאצים הוענק לה על ידי רב-אלוף חיים לסקוב, שכיהן אז כיושב ראש האיגוד^[1].

עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל התגייסה לצה"ל והיא כבת 50 ונשאה את פנקס השירות מספר 1 של חיל הנשים. בימי מלחמת העצמאות שימשה כקצינת גיוס ראשית לחיל נשים. לאחר המלחמה שירתה כקצינת מטה כללי הממונה על קציני העיר בישראל. לוין הקימה בתי תרבות ובידור לרווחת החיילים והחיילות באחד מבסיסי האימונים של הצבא ובסיס זה שימש דגם שלפיו נבנו מוסדות נוספים בצה"ל. גם לאחר שסיימה את שירותה הסדיר, המשיכה לפעול למען החיילים המשוחררים, ובייחוד לשיקומם של נפגעי הקרבות במסגרת תפקידה במזכירות איתור החיילים המשוחררים וחברת ההנהלה של הוועד הארצי למען החייל, מטעמו טיפלה בהיאחזויות הנח"ל עם דגש מיוחד על שיפור תנאי השירות של החיילים והחיילות. במשך השנים עברה מהיאחזות להיאחזות, דאגה לשיפור המזון המוגש לחיילים ואף גייסה את עזרת ויצו לשם כך. במשך עשרות שנים הרצתה בהתנדבות לפני מתגייסים על החשיבות שבשירות משמעותי. לימים זכתה בתואר "עמית כבוד" של האגודה למען החייל^[3].

הראשונה כראש עירייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שש פעמים נבחרה לוין לתפקיד חברת מועצת העיר ראשון לציון. בסוף שנות השלושים שימשה כראש מחלקת החינוך של המועצה המקומית ופעלה למען פיתוח מוסדות החינוך ותחזוק המועדונים לנוער. בנוסף לחינוך החזיקה את תיקי הבריאות והרווחה.

ב-22 באוקטובר 1956, נבחרה לוין מטעם הציונים הכלליים לתפקיד ראש עיריית ראשון לציון, לאחר שראש העירייה הקודם גרשון מן התפטר מתפקידו, ולוין נבחרה לתפקיד בהצבעת המועצה, ובכך לראשונה בתולדות מדינת ישראל, נבחרה אישה לראשות עירייה.

לוין סברה כי נשים בישראל יכולות לתפוס עמדות סמכות וכוח בחברה הישראלית. במקביל לתפקיד הציבורי, המשיכה למלא את התפקידים המסורתיים של נשים בבית; בישול וניקיון. בראיון שנתנה בערב בחירתה לתפקיד אמרה:

עד יום היבחרי כראש העירייה, הייתי עסוקה בישיבות, דיונים ומועצות לאין מספר, ועם זאת ניהלתי את משק ביתי בעצמי, ערכתי את הקניות, בישלתי ואפיתי. העוזרת הייתה באה אליי רק פעם בשבוע, יום שישי הוקדש לענייני הבית בלבד, ומה שלא הספקתי לעשות ביום, הייתי עושה בערב. מנוחה? לזאת שמורה לי השבת. ברם, חוששתני שמעתה ואילך יהא עליי להגביר את קצב עבודתי על חשבון עבודת הבית, או על חשבון שעות השינה^[1].

בתקופת כהונתה כראש העירייה נסלל הכביש המחבר את העיר לחוף הים, במטרה לפתח את אזורי החולות של העיר. הוקם השירות הפסיכולוגי העירוני, נפתחו מועדוני הנוער הראשונים במושבה, הוקם קונסרבטוריון עירוני ללימודי נגינה והוקצתה קרקע להקמת בית אבות לגמלאי צה"ל וליוצאי הצבא הבריטי והבריגדה. לוין יזמה את "מפעל ההזנה" בראשון לציון שכלל הגשת כוס קקאו לילדי בתי הספר, מתוך ההנחה כי ילדים רבים בעיר אינם ניזונים כראוי, ולכן פחות פנויים ללמידה. במהלך כהונתה העמידה בראש סדרי העדיפויות את נושא החינוך. הקצתה כספים רבים בעבור מלגות לתלמידים ולסטודנטים נזקקים ותרמה סכום כסף גדול להקמת בית ויצו בראשון לציון המשמש עד היום כמועדון לילדים וקרוי על שמם של חנה ומיכאל לוין^[4].

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כהונתה כראש העיר ראשון לציון המשיכה בפועלה בוויצו, שימשה כיו"ר האיגוד הסוציאלי, כחברת המועצה הארצית של הג"א וחברת המועצה לענייני דמוגרפיה. בשנת 1984, נבחרה להדליק משואה בטקס הממלכתי בפתיחת חגיגות העצמאות ה-36 למדינת ישראל, בהר הרצל בירושלים, כאות הוקרה על פעילותה הציבורית והאישית הענפה. במהלך כל השנים סירבה בעקביות ובתקיפות לקבל כספי ציבור, אף לא כהחזר הוצאות אותן הוציאה מכיסה הפרטי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא חנה לוין בוויקישיתוף
חנה לוין באלבום המשפחות, אתר מוזיאון ראשון לציון
חנה לוין, באתר עיריית ראשון לציון
דוד תדהר (עורך), "חנה לוין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ט (1958), עמ' 3260
תרצה חביב-גרין, חנה לוין, נשים על המפה, אתר האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר
שרון גבע, חנה לוין: היא-סטוריה מקומית, אל מדף ספרי ההיסטוריה
בן קופולוביץ', 'החיילת הראשונה וראשת העיר הראשונה'

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ ¹ ² ³ ⁴ אסי, תמר, "גברתי, ראש העיר", תיק חנה לוין, מוזיאון ראשון לציון
^ השיר "אגדה"
^ ¹ ² הארכיון הציוני המרכזי, 27 באוגוסט 2004
^ אלבום המשפחות, אתר מוזיאון עיריית ראשון לציון

ראשי המועצה המקומית ועיריית ראשון לציון

כמועצה מקומית	מנשה מאירוביץ	דב חביב לובמן	שמואל אוסטשינסקי	מנשה מאירוביץ	יחיאל טרכטנברג	יעקב פרימן	מיכאל לוין	זרובבל חביב	אליקום אוסטשינסקי
כמועצה מקומית	1922	1923–1925	1926–1927	1928–1931	1932	1933–1936	1936–1939	1939–1946	1946–1950

כעירייה	אליקום אוסטשינסקי	אריה שפטל	משה גבין	גרשון מן	חנה לוין	נעם לאונר	חנניה גיבשטיין	מאיר ניצן	דב צור	רז קינסטליך
	1950–1951	1951–1952, 1960–1962, 1965–1969	1952–1955	1955–1956	1956–1960	1962–1965	1969–1983	1983–2008	2008–2018	2018–מכהן

[תיק_חנה_לוין-1] ¹ ² ³ ⁴ אסי, תמר, "גברתי, ראש העיר", תיק חנה לוין, מוזיאון ראשון לציון

[2] השיר "אגדה"

[הארכיון_הציוני_המרכזי-3] ¹ ² הארכיון הציוני המרכזי, 27 באוגוסט 2004

[4] אלבום המשפחות, אתר מוזיאון עיריית ראשון לציון

[1]

[2]

[3]

[4]