ויצו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לוגו ויצו

ויצו (ראשי תיבות באנגלית של ארגון נשים ציוני בינלאומי, Women's International Zionist Organization) הוא ארגון נשים יהודיות בישראל ובעולם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייסוד ושנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משלחת בריטניה לוועידה הראשונה של ויצו העולמית, 1921

ויצו נוסדה ב-11 ביולי 1920, על ידי קבוצה של נשים יהודיות במנצ'סטר, בריטניה: ורה ויצמן, רבקה זיו ואדית' אדגר. הרקע להקמתה היה שילוב של שני תהליכים: התעוררות התנועה הציונית בעקבות הצהרת בלפור, והתעוררות הפעילות הפוליטית-חברתית של נשים בבריטניה, ובאירופה, שצוין על ידי הצלחת מאבק הסופרג'יסטיות והענקת זכות בחירה לנשים בבריטניה בשנת 1920. למרות שבמוסדות הציוניים באופן רשמי היו זכויות הנשים שוות לזכויות הגברים, חלקן בפעילות היה מועט והיחס אליהן בפועל היה מפלה או מזלזל. על רקע זה הציעו הנשים בבריטניה להקים ארגון משלהן לצד הפדרציה הציונית במדינה, ולאחר מכן החליטו להקים ארגון נשים עולמי שיהיה חבר בהסתדרות הציונית. ביולי 1920 התכנסו בלונדון נציגות ארגוני הנשים מבריטניה ומארצות אחרות לוועידה המייסדת של ויצו. מטרתה של ויצו היה לאחד את הנשים לשיתוף פעולה למען הגשמת הרעיון הציוני, לאחר שבמסגרת הארגונית הקודמת פעילותן לא באה לידי ביטוי. הכוונה הייתה שחברות הארגון יתרמו, ויכשירו את הנשים בארץ ישראל לתרום, בתחומים שבהם הוסכם שנשים יכולות להועיל במיוחד, כמו חינוך, כלכלת בית, בריאות וסעד. מצע הארגון התמקד בהכשרת הנשים המגיעות לארץ-ישראל בכלכלת בית, חקלאות וטיפול סוציאלי בילדים. ויצו נתפסה בשלב זה כארגון של נשות הגולה שנועד לסייע לנשים ולילדים בארץ-ישראל.

עם תחילת פעילותה של ויצו בארץ ישראל, החלו נשים בארץ להיות מעורבות בה באופן לא מאורגן ועל בסיס אישי. הן החלו לעזור לאחיות הבריטיות ששלחה ויצו לתל אביב לצורך הדרכת אמהות, ואחרי כן גייסו כסף לפתיחת מרפאה נוספת לטיפול באמהות צעירות עולות. ב-1927 התארגנו נשים אלה בהסתדרות ארצית והפכו לפדרציה ארצישראלית של ויצו, הכפופה למשרד בלונדון. ב-1933 התאחדה ויצו הארצית עם הסתדרות נשים עבריות, ארגון נשים ארצישראלי גדול נוסף.

בחסות "ויצו" ערב גיבוש בקרב עולים חדשים הווי חגי ישראל ומאכלים ישראליים

פעילות עד הקמת מדינה ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד להקמת מדינת ישראל, התרכזה פעילות ויצו בתחומים הבאים:

  • סיוע לעולות חדשות ובני משפחותיהן, בין השאר בשיעורי עברית, שיעורים בכלכלת בית והכשרה מקצועית.
  • שירותי בריאות, בעיקר לנשים בהיריון ולאמהות צעירות. בכלל זה הפעלת תחנות טיפת חלב, שנועדו לספק חלב לנשים שהתקשו להניק את ילדיהן, וגם לספק הדרכה, ייעוץ וסיוע לאמהות.
  • בתחום הרווחה, הוקמו מרכזים שכונתיים, שנועדו לסייע למשפחות במצוקה בתחומים שונים, כמו ארוחות במחיר סמלי, ייעוץ, הפניה לשירותים ופעילות חברתית ותרבותית. הוקמו מעונות יום, וכן "בתי תינוקות", שהיו פנימיות לילדים שננטשו מסיבות של מצוקה כלכלית.
  • בתי ספר והכשרה מקצועית: ויצו הקימה, או השתתפה בהקמת, בית הספר החקלאי בנהלל, בית הספר החקלאי עיינות, בית הספר ויצו גן ונוף בפתח-תקווה, כפר הנוער ויצו ניר העמק בעפולה, בתי ספר מקצועיים בחיפה וברחובות, בתי ספר למטפלות בצמוד לבתי התינוקות בירושלים ובתל אביב, וכפר הנוער הדסים. חוות חקלאיות הוקמו במשותף עם מועצת הפועלות. שיעורי בישול נערכו לנשים עירוניות, וגם למבשלות ומחסנאיות מהקיבוצים.
  • פעילות פוליטית-ציבורית: ויצו השתתפה בבחירות לאספת הנבחרים ונאבקה לשיתוף נשים בוועדי הקהילות ובמועצות המקומיות. בשיתוף עם ארגוני נשים אחרים, נאבקה על הקמת המחלקה הסוציאלית בועד הלאומי, במטרה לשפר את הטיפול המקצועי בבעיות החברתיות והכלכליות שמהן סבלה האוכלוסייה היהודית.
  • תעשיות בית ובתי מלאכה: ויצו לקחה על עצמה לתמוך בייצור ביתי של מלאכת יד ולשווק את התוצרת בארץ ובחו"ל. חדר עבודה ראשון נפתח כבר ב-1925 בירושלים, ועבדו בו נשים תימניות שייצרו אומנות תימנית מסורתית. לאחר-מכן השתתפו בתוכניות גם עולות חדשות מאירופה, מיומנות במלאכות יד או כאלה שויצו הכשירה לצורך זה. חלקן - אמהות צעירות או נשים בעלות ניידות מוגבלת - עבדו מהבית. בצורה כזאת יצרה ויצו אפשרות תעסוקה ומקור הכנסה לנשים רבות.

מהקמת המדינה ועד היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקמת המדינה בשנת 1949 הועבר המשרד הראשי של ויצו מלונדון לתל אביב. עם הקמת המדינה, תפקידים רבים שמולאו על ידי ארגונים התנדבותיים הועברו לידי הממשלה. ויצו ויתרה על חלק מהשירותים והמוסדות אותם יצרה, כמו טיפות חלב, שירותי העבודה הסוציאלית והדרכה חקלאית. עם זאת, בהשענותה על תרומות מחו"ל ועל מתנדבות, המשיכה ויצו לספק שירותים משלימים לשירותים הממלכתיים. לצד המשך הפעילות בתחום הסיוע לעולים, החינוך וההכשרה והסיוע החברתי, נכנסה ויצו לתחומים חדשים כמו סיוע לחיילות וחיילי צה"ל ולמשפחות השכולות, פעילות בקרב אוכלוסיות לא-יהודיות בישראל וסיוע לקשישים.

בשנת 1950 אימצה ויצו את פעילות הלשכות המשפטיות, שפעלו קודם במסגרת התאחדות נשים לשווי זכויות, והחלה להרחיב את הפעילות הזאת. הלשכות מופעלות על ידי מתנדבות ויצו שעברו הכשרה מיוחדת, בסיוע צוות מקצועי של עורכות דין ועובדות סוציאליות, ומסייעות לנשים בעניינים משפטיים הקשורים במשפחה, כמו גירושין וירושה, ובחלק מהמקרים גם בענייני אפליה בעבודה. מתנדבות ויצו הוכשרו גם לייצג נשים בפני בתי הדין הרבניים. כיום יש 30 לשכות הפרושות ברחבי הארץ.

הקמת המדינה הייתה נקודת מפנה בקשר בין יהודי התפוצות וישראל. אחת ממטרותיה של ויצו היום היא לחזק את הקשר הזה. עבור חברות ויצו בתפוצות, הפעילות ובויצו היא לעתים מרכיב עיקרי בזהות היהודית ובקשר לעם היהודי ולישראל.

בשנת 2008 זכתה התנועה בפרס ישראל בתחום מפעל חיים עבור תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.‏[1]

ויצו בפוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה

ויצו, למרות היותה ארגון על-מפלגתי, נוצרה כארגון פוליטי במובן הרחב של המילה, שנועד להתמודד עם ייצוג החסר של נשים בתנועה הציונית ולקדם את האינטרסים של נשים וילדים בארץ-ישראל. אחת ממטרותיה, לכל אורך שנות קיומה, היה לקדם את מעורבות הנשים בעשייה ציבורית ופוליטית בתנועה הציונית ובארץ ישראל.

הסתדרות נשים עבריות, אחד מהגופים שקדמו לויצו בארץ-ישראל, התמודדה בבחירות לאספת הנבחרים השלישית ב-1931 (ברשימה משותפת עם התאחדות הנשים לשווי זכויות) וזכתה בשלושה מנדטים. בבחירות לאספה הרביעית ב-1944, היו לרשימה המשותפת ארבע צירות. הרשימה הייתה מיוצגת במועצת העם ולאחריה במועצת המדינה הזמנית, ונציגתה הייתה רחל כהן-כגן. לאחר מכן השתתפה הרשימה בראשות כהן-כגן בבחירות לכנסת הראשונה ב-1949, וזכתה במנדט אחד. הקושי בפעילות של ארגון על-מפלגתי בתוך הכנסת, הביא להחלטה להימנע מריצה לכנסת לאחר מכן, אך לקראת הבחירות לכנסת ה-5 התמודדה כהן-כגן בכנציגת ויצו בליברלים העצמאיים ואף נבחרה לכנסת זו. בשנים הבאות, וביתר שאת החל משנות ה-70, פעלה ויצו בשיתוף ארגוני נשים אחרים בשדלנות למען הצעות חוק לקידום נשים.

ויצו ופמיניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויצו הוקמה כמחאה על ייצוג החסר של נשים בפעילות הציונית. מייסדות ויצו שאפו שנשים תהיינה שותפות שוות לגברים בהחלטות, באחריות ובביצוע. הפעילות ההתנדבותית הייתה בשבילן אפיק כניסה לתחום הציבורי ואמצעי להרחבת העניין הציבורי בענייני הבית והמשפחה. אך עצם קיום ארגון נשים נפרד הביא להדרתן מהארגונים הכלליים ולקיבוע התפיסה שפעילותן צריכה להיעשות ללא תמורה כספית.

החל משנות ה-70 של המאה ה-20, עם התחלת הגל השני של הפמיניזם, ובעקבות פעילותם של ארגוני נשים פמיניסטיים כמו התנועה לשחרור האשה ושדולת הנשים, החלה ויצו לעסוק באופן מובהק יותר בשאלות של מעמד האישה ואלימות נגד נשים. זאת לצד תחומי פעילותה המסורתיים. בין תחומי הפעילות החדשים: מקלטים לנשים מוכות ומרכזים למניעת אלימות במשפחה, פיתוח מעונות היום לילדי נשים עובדות, מאבק בהטרדה מינית וקידום מעורבות נשים בפוליטיקה.

ויצו במספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לויצו 250 אלף חברות, המאורגנות ב-50 פדרציות ארציות ברחבי העולם. בארץ, יש לה כ-60 סניפים שבהן מרוכזת הפעילות ההתנדבותית, וכן פעילות הסיוע לעולים, לקשישים ולשכבות החלשות. יש לה גם כ-5000 עובדים, רובם אנשי סגל ב-9 בתי ספר ופנימיות וב-173 מעונות יום. בבתי הספר לומדים כ-5,500 תלמידים, ובמעונות כ-14,000 פעוטות. יש לה 55 מועדוני נוער, 30 לשכות משפטיות, 2 מקלטים לנשים מוכות ומרכזים נוספים למניעת אלימות במשפחה.

מנהיגות ויצו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיאות ויצו העולמית יושבות ראש ויצו העולמית יושבות ראש ויצו ישראל

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גרינברג, עפרה, הרצוג, חנה, ארגון נשים וולנטרי בחברה מתהווה - תרומתה של ויצו לחברה הישראלית, 1978.
  • קטן, יוסף, זיכלינבסקי, אסתר, תרומת ויצו לחברה הישראלית - בין המשכיות לשינוי, 2006.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ורד לוביץ', לכבוד שנת ה-60: פרס ישראל לארגוני הנשים, באתר ynet‏, 25 במרץ 2008