היאחזות נח"ל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

היאחזות נח"ל היא יישוב שהוקם באזור שבשליטת מדינת ישראל באמצעות חיילים המשרתים בחיל הנח"ל ועל-פי החלטה של ממשלת ישראל. פעילות זו, של קידום ההתיישבות היהודית ברחבי ארץ ישראל, הייתה בעבר בין תפקידיו העיקריים של הנח"ל. ההיאחזות הייתה למעשה שילוב של יחידה צבאית ויישוב אזרחי המתפרנס בעיקר מחקלאות ומנהל חיי קהילה כבסיס ליישוב עתידי. על פי עיקרון זה, החיילים והחיילות עובדים בהיאחזות ושומרים עליה עד שמחליטה המדינה על הקמת יישוב אזרחי במקומה‏[1].

שיטה זו שירתה משימות יישוב לאומיות, בשטחים בהם האוכלוסייה היהודית דלילה ואשר נחשבו ליעד התיישבות מועדף (בעיקר בנגב, בגליל ובערבה ואחרי מלחמת ששת הימים בעיקר בשטחים שעברו לידי ישראל במהלך המלחמה). הניסיון הראשון ליישב חיילים בנקודת קבע נעשה בקיבוץ ניר אליהו: ב-27 ביולי 1950 עלו לקרקע חברי קבוצת "אל ניר" (איחוד של כמה גרעיני עולים מטורקיה, רומניה ופולין שעברו הכשרה בקיבוצים: גלעד, עין חרוד, כפר גלעדי ואשדות יעקב) והקימו קיבוץ מול מובלעת קלקיליה ועל מנת ליצור רצף התיישבות עברי בין המושבה דאז כפר סבא לקיבוץ רמת הכובש, ובסמוך למכללת בית ברל. הצלחת ה"פיילוט" בניר אליהו הביאה לאימוץ שיטה זו, כשבאופן רשמי נחשבת "נחלאים א" (כיום קיבוץ נח"ל עוז) להיאחזות הנח"ל הראשונה, מול עזה[1] ובה נמצא עד היום מוזיאון הנח"ל.

רוב ההיאחזויות אוזרחו ברבות השנים והיו לקיבוצים ומושבים, חלקן ננטשו, חלקן הוסבו לבסיסי צה"ל ויש שיושבו כחוות פרטיות. בשנת 2001 נסגרה היאחזות הנח"ל האחרונה ובכך נסתם הגולל על מפעל זה‏[1].

סמל הנח"ל

התיישבות ביטחונית בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיישבות ביטחונית טרם קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיישבות וביטחון הן שתי סוגיות השלובות זו בזו עוד משחר ימיו של העם היהודי. כבר בימי השופטים המקראיים משמעות ההתיישבות בארץ ישראל הייתה הגנת הארץ ומניעת חדירתם של פולשים אליה, על ידי העם ובהנהגת השופט. בני העלייה הראשונה הקימו את המושבות הראשונות על ארץ ישראל וחידשו את הרעיון בעת המודרנית. באזורי הספר בהם התיישבו העולים היה השלטון הטורקי ששלט בארץ רופף ויד הערבים הייתה על העליונה וכך נאלצו המתיישבים להגן על עצמם. ההגנה על היישובים הייתה פעמים רבות משולה להגנה על גבולה העתידי של מדינת ישראל ומכאן החשיבות לשמירה על כל נקודת התיישבות באותה תקופה. עדות לכך היא ההתיישבות בתל חי, שהגנתה ושמירתה למרות איומי הערבים, הביאו להכללת אצבע הגליל בתחום שטח המנדט הבריטי ובהמשך בתחומה של מדינת ישראל. עם תחילת המנדט הבריטי על ארץ ישראל קיבלה ההתיישבות היהודית חשיבות נוספת – פוליטית מדינית. התיישבות חומה ומגדל, שיטת בזק להקמת יישוב מבוצר באזורי ספר, היא דוגמה למצב החדש שנוצר והצורך בהגנה. בימי מלחמת העולם השנייה החל הצבא הבריטי בארץ ישראל לגייס את בחוריה של הארץ לשורותיו והמצב הביא את הנהלת הקרן הקיימת לישראל לחפש אחר עתודות כוח אדם לצורכי התיישבות. יוסף וייץ, חבר הנהלת הקרן הקיימת, כתב על כך ביומנו‏‏[2]:

Cquote2.svg

נתכוונו לבדוק אם אפשר להעלות למקומות האלה פלוגות הכנה, אם על ידי גוף מתיישב ואם על ידי הפלמ"ח... סוכם כי מטריקין יכין הצעת תוכנית ותקציב לבניינים ורוכל את תוכנית ארגונן של פלוגות פלמ"ח..

Cquote3.svg

בשלהי 1944 סוכם בין הפלמ"ח לבין המחלקה להתיישבות, הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל על העלאת מתיישבים-פועלים למקומות המיועדים ועל התנאים הכלכליים הצפויים. כך עלתה על הקרקע באוקטובר 1944 בית קשת - היאחזות הפלמ"ח הראשונה ובהמשך עוד חמש היאחזויות של הפלמ"ח: רמות נפתלי, ביריה, חוקוק, עין זיתים והחושלים. מדיניות ההתיישבות של הפלמ"ח, ביחד עם מבצעי צה"ל שהוקם ברבות הימים, קבעו יחד את גבולות שביתת הנשק של מדינת ישראל במלחמת העצמאות‏‏[3].

התיישבות ביטחונית לאחר קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד קום המדינה הייתה חשיבותו של מפעל ההתיישבות הציונית בחלוציות שמשמעה השתלטות על חלקיה השונים של הארץ, זאת במסגרת אסטרטגיה התיישבותית. אסטרטגיה זו הייתה האופציה הטובה ביותר להשגת הישגי טריטוריה. עם קום המדינה והחלת ריבונותה על השטח הגאוגרפי, ירדה החשיבות של האסטרטגיה ההתיישבותית, ומשימת כיבוש הטריטורייה עברה לידי הכוחות הצבאיים המוסדרים. לאחר מלחמת העצמאות החל מסתמן מפנה בשיקולים להקמת יישובים יהודיים חדשים ועיקר תשומת הלב בנושא הייתה נתונה ליתרונות הכלכליים והחברתיים שתביא עימה ההתיישבות החדשה. למרות זאת, בשנות החמישים נותרה על כנה התפיסה המייחסת חשיבות לאחיזה בשטח פריפריאלי או באזור גבול‏‏[4].

ב-1949, כשנה לאחר קום המדינה, נחקק חוק שירות ביטחון ובו מוזגו על פי דין רעיונות ההתיישבות והביטחון. החוק שם דגש על התיישבות ביטחונית וראה בה כקו ראשון להגנת המדינה. ראש הממשלה דוד בן-גוריון ראה בהכשרה החקלאית שירכוש הנוער בהתיישבויות הללו שתי מטרות נעלות; האחת, צבאית והשנייה, חקלאית. בן-גוריון האמין כי על המדינה למלא את צבאה בתכנים חלוציים בוני-עם ומכאן חשיבות ההכשרה החקלאית ביישובים אלו. חוק שירות הביטחון הוא שהניח את התשתית לקיומו של הנח"ל ואכן מאותו הרגע ואילך החלו במאמצים לקידום הרעיון במסגרת צבאית סדורה. אותם רעיונות היו בבחינת עקרון בלבד באותם ימים ולא הביאו לפעולות מעשיות, עד לשנת 1950‏‏[5].

על המשמר בהיאחזות בנגב, 1956

הקמת הנח"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועות הנוער החלוציות כגורם עיקרי להקמת הנח"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועות הנוער החלוציות שפעלו בישוב היהודי עוד טרם קום המדינה קמו מתוך צרכיו של הנוער עצמו ושייכו עצמן, כך או אחרת, להתיישבות החלוצית. רוב בוגרי התנועות, בנים ובנות גם יחד, יצאו להקים יישובים חלוציים ברחבי הארץ במסגרת הקרויה "גרעין"‏‏[6]. החל משנת 1944 החלו גרעיני תנועות הנוער להצטרף להכשרה המגויסת שהתקיימה באחד מקיבוצי הפלמ"ח, זאת למטרת אימונים ועבודה. בתחילת ימי מלחמת העצמאות שונתה מתכונת ההכשרה והבנים הופרדו מבנות הגרעין ונשלחו לחזית. המצב החדש העלה חשש בתנועות הנוער מפני התפוררות סופית של הגרעינים וחוסר יכולת לשקם את המוסד לכשתסתיים הלחימה. בתוך כל זאת הוקמה מדינת ישראל, הלחימה בחזיתות גברה והפלמ"ח, שניהל את הלחימה, לא מסוגל היה לשנות את המצב וגרר ביקורת גוברת מולו מצידן של תנועות הנוער. ה- 11 ביוני 1948 היה יום גורלי. ביום זה אישרה הממשלה הזמנית גיוס של בני 17 לאימונים בני כחודשיים, לצורך עתודה במידה שיחמיר המצב בחזית. ההיענות של בני הנוער הייתה עצומה ואלו התאמנו בתחילה במחנה הצבאי שבכפר יונה ולאחר מכן במחנה 80 שבפרדס חנה. הנהגת תנועות הנוער חזתה בחניכיה, אותם חינכה להתיישבות וחלוציות, פונים אל הלחימה והקימה ועדת חירום שתעסוק בשמירה על שלמות הגרעינים. התנועות העלו הצעה לפיה אותם מגויסים בני 17 יתאמנו בקיבוצים ויהיו בחסות הפלמ"ח. הצעה זו כונתה הח"ץ – הכשרה צבאית חלוצית. הבקשה הועברה לידי בן-גוריון ונותרה על שולחנו.

ב-10 באוגוסט באותה שנה שלחו ראשי תנועות הנוער החלוציות מכתב לראש הממשלה הזמנית, דוד בן-גוריון, ולגורמים ממשלתיים שונים וביקשו כי: "תוקם מסגרת מיוחדת לגרעינים, שאינה קשורה לחטיבה צבאית כלשהי, פרט לאימונים, ולתבוע את הוצאת הגרעינים למשקי ההתיישבות ביחד עם הבנות, לשמור על שלמות הגרעינים ולא לפרקם להתמחויות צבאיות בחטיבות השונות"‏‏[7].

ההחלטה על הקמת הנח"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש הממשלה בן-גוריון ניאות להסכים לבקשת ראשי תנועות הנוער החלוציות וכך ב- 16 באוגוסט 1948, כשבוע לאחר בקשתם, הסכים שלא לפורר את הגרעינים וליצור עבורם מסגרות מיוחדות, שאינן קשורות לחטיבה צבאית מוגדרת, ולאפשר המשך אימונים במסגרת "נוער חלוצי לוחם" - נח"ל. במכתבו זה העניק ראש הממשלה למסגרת החדשה את שמה. ב- 12 בספטמבר 1948 פרסם הרמטכ"ל יעקב דורי פקודה שהוקדשה למבנה הגדנ"ע וכלל בה פרק שנגע בהקמת הנח"ל בתוכו. החניכים התאמנו במחנה 80, אושר לנציגי תנועות הנוער לבקר את חניכיהם במחנה, סוכם עם היישובים על שהיית הנח"לאים בהם ונקבעו כללים לאימון הנח"לאים ועבודתם, כללי משמעת ופעילות חברתית. הנח"ל החל משתלב כחיל לוחם במבצעים צבאיים שונים והוקם אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון כדי לקשר בין תנועות הנוער לבין הצבא ובין הנח"ל לתנועת ההתיישבות. בהקמת הנח"ל עמד לנגד עיני המפקדים ניסיון הפלמ"ח, שהיה מבוסס על תנועות הנוער החלוציות, שילוב עבודה ואימונים ועל רוח ההתנדבות[8].

הקמת היאחזויות הנח"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילתו של רעיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום מלחמת השחרור היה צורך בפתרון שלוש בעיות ביטחוניות במדינה הצעירה. האחת, הפרצות הרבות בגבול עם מדינות ערב, בעיקר בגזרה הירדנית והמצרית דלות היישובים היהודיים. מצב זה חייב התיישבות מהירה בשטחים אלו. השנייה, הייתה האיום המצרי שהמשיך והתעצם והשלישית, בעיות הביטחון שנותרו לאחר הסכמי שביתת הנשק באזורים המפורזים ברחבי הארץ, כדוגמת לטרון, ירושלים, הכנרת והחולה. לכל הבעיות נדרשו פתרונות וחלקן קיבלו מענה על ידי התיישבות‏‏[9]. מערכת הביטחון התייחסה ליישובי הספר כ"חגורת הביטחון של המדינה" וגרעיני ההתיישבות האזרחיים לא הספיקו לשם כך. הצורך הביטחוני הביא לרעיון הקמת יישובים בידי חיילים, עוד בזמן שירותם. החיילים שיועדו להקמת היישובים הצבאיים היו חיילים בודדים, שלא התגייסו במסגרת גרעינים התיישבותיים, וחיילי נח"ל בשנת שירותם השנייה, בעלי ניסיון וותק בתחום ההתיישבות‏‏[10]. בחינת הסיבות שהביאו לקבלת ההחלטה על הקמת ההיאחזויות מלמדת שהיה צורך מיידי בהקמת יישובים באותם אזורים בעלי חשיבות מדינית-ביטחונית.

היאחזות הנח"ל בעין רדיאן (יוטבתה), 1952

כ- 350 חיילים, בנים ובנות, היו באותן מחלקות נח"לאים בודדים, והיו מחויבים לשרת בנח"ל שנת הכשרה חקלאית מתוקף חוק שירות הביטחון. בשלב זה עמדה הסוגיה איפה ואיך ימשיכו את שירותם כאשר לא עמדו להם משקים מיועדים. משה נצר, מפקד חיל הנח"ל, תמך ברעיון החדש והמסגרת שנוצרה כונתה היאחזות ‏‏[11]. צה"ל והמחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית הם שקבעו את מיקום הקמת ההיאחזויות העתידיות. הסוכנות מונתה על תקציבים ומדריכי חקלאות וחברה שיגויסו ואילו חטיבת הנח"ל העמידה את כוח האדם והיא שהייתה אחראית על קיומה של ההיאחזות בחיי היום יום. סגן הרמטכ"ל, מרדכי מקלף, קבע את העניין בפקודה ונתן תוקף למסגרת החדשה‏‏[10]. ב- 23 ביולי 1951 פרסם יצחק רבין, שהיה ראש מחלקת המבצעים במטכ"ל, פקודת קבע להיאחזות נח"ל שהוגדרה כיישוב משלט, שמוקם ומוחזק בידי הסוכנות היהודית ומיושב על ידי חיילים סדירים. שמה של ההיאחזות, כך קבע רבין, ייקבע בשיתוף עם הקרן הקיימת לישראל, כשכל יישוב יזכה לקידומת: נחלאים א', נחלאים ב' וכן הלאה לפי רצף כרונולוגי. בנוסף קבעה הפקודה כי ההיאחזות תשמש כפלוגה צבאית ותהיה כפופה למפקדת גדוד חטיבת הנח"ל המרחבי כחלק מההגנה האזורית‏‏[12]. מחלקת ההתיישבות קבעה כי תכנון היישובים יהיה קיבוצי ועבור 120 משפחות ביישוב. כל חווה תכלול בראשית דרכה 120 נחל"אים ותהיה נתונה לפיקוד צבאי ולחברי ההיאחזות יהיו כל הזכויות של חיילי הנח"ל, בני גרעיני ההתיישבות, שנמצאים בהכשרה חקלאית‏‏[13]. בשלבי גיוס המתנדבים להיאחזויות מבין אותם חיילים "בודדים" בנח"ל נחתמה "חוקת משטר ונוהג בהיאחזויות" שהייתה מעין תקנון שמבהיר במדויק את אורח החיים במסגרת החדשה החל מלבוש בימי חול ובשבתות וחגים, דרך יחסי ההיאחזות עם התנועות ההתיישבותיות ועד לפעילות הצבאית ‏‏[14].

העלייה על הקרקע בהיאחזות אמציה

המוסדות המעורבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לתפקיד ההיאחזות בקידום ההתיישבות במדינת ישראל, הפכה זו למקום ההכשרה העיקרי להתיישבות עבור חיילי הנח"ל במשך כל המסלול הצבאי אותו עברו. ההיאחזות, כפי שיצר אותה הנח"ל, הייתה יצירה חשובה אך יחד עם זאת סבוכת בעיות וחילוקי דעות, שהיו מנת חלקם של מקבלי ההחלטות השונים. המוסדות שהיו אחראים להיאחזויות היו: מחלקת ההתיישבות, המרכז החקלאי, המטכ"ל, פיקוד הנח"ל, אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון, הזרמים ההתיישבותיים ותנועות הנוער. שתי בעיות עמדו במוקד הקשרים בין הגופים השונים. האחת, הייתה ניגודים שהיו קיימים בין סדרי העדיפויות של המוסדות השונים והשנייה הייתה הקושי בתיאום המנהלי ביניהם. בעיה נוספת שעמדה במוקד החיכוך הייתה עצם יוזמת הקמת ההיאחזות. נשאלה השאלה מי אחראי לקבלת ההחלטה על הקמת היאחזות חדשה. היוזמה הגיעה לעתים מצד מחלקת ההתיישבות, כאשר תוכנן להקים יישוב ישראלי בנקודה מסוימת אך לא היו לכך תנאים אזרחיים. גם המטכ"ל יכל ליזום הקמת היאחזות כמענה לפרצה ביטחונית באזורי גבולות וגם הממשלה יכלה לדרוש זאת בהתאם לצרכיה המדיניים. בפועל, מאחר שהחיילים שאיישו את ההיאחזויות היו במהלך שירותם הצבאי הסדיר, התנועה ההתיישבותית כמעט ולא לקחה חלק בקבלת ההחלטות על הקמת היאחזויות בשלב ראשון. במהלך השנים, ועד למלחמת ששת הימים, הוחלט על הקמת היאחזויות במטכ"ל, זאת בדיון משותף עם שאר הגופים הרלוונטיים. לאחר כיבוש השטחים במלחמת ששת הימים, הוקמה ועדת שרים בעניין ההיאחזויות והיא שהייתה בעלת סמכות ההחלטה בעניין. עוד בעיה שעמדה על הפרק הייתה שאלת מיקומה של ההיאחזות החדשה שתקום. ההחלטה על המיקום התקבלה בשיתוף פעולה של המטכ"ל והגופים ההתיישבותיים, אך גם כאן נתגלו מחלוקות עם הזמן. דוגמה טובה לכך היא ההיאחזות גרופית שנקבעה, משיקולים צבאיים, בראש גבעה ולא במישור החקלאי שנשתרע תחתיה. כאשר המחלוקות היו עמוקות מידי היה עולה הדיון להכרעה אצל הרמטכ"ל ושר הביטחון‏‏[15].

היאחזויות ראשונות על המפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים בודדים בלבד הקימו במסגרת הנח"ל מאז שנת 1950 שלוש היאחזויות ראשונות: ב-27 ביולי 1950 הוקם ה"פיילוט" הוא קיבוץ ניר אליהו. ב- 25 ביולי 1951 הוקמה "נחלאים א" מול העיר עזה (לימים תקרא "נחל עוז") ב- 13 באוגוסט 1951 הוקמו "נחלאים ב", היא גונן, ו"נחלאים ג" היא יטבתה.

על עוצמת התפקיד הביטחוני-התיישבותי החשוב שנסכו ההיאחזויות הראשונות במדינה אמר יצחק רבין:

Cquote2.svg

אין צורך להרחיב את הדיבור על הערך הביטחוני של התיישבות הספר, אולם בגלל סיבות שונות מספר הגרעינים החלוציים היוצאים להתיישבות חדשה בספר אינו עונה על כל צרכי יישוב הספר. הנח"ל, על ידי יצירת ההיאחזויות, מהווה אחד האמצעים החשובים ביותר לישוב הספר, תוך כדי הכשרת מקום ההתיישבות כמקום יישוב חקלאי נושא עצמו ומייצר. על ידי ההיאחזויות מתאפשרת העלייה לנקודות מרוחקות, אשר בשלב ראשון אין בכוחן לשאת כלכלית יישוב חלוצי אזרחי אחר. אולם אין זה משלט צבאי גרידא, באשר נוסף לתפקיד זה הצבאי ממלאת יחידת הנח"ל המבצעת את ההיאחזות גם את תפקיד הכשרת המקום ליישוב...

Cquote3.svg
– דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, ע' 26‏

.

ואכן, החיילים הבודדים ששירתו בהיאחזויות אלו הוחלפו בהמשך בידי גרעיני תנועות הנוער והם שאיישו אותן בהמשך הדרך. אזרחים החלו מופיעים בהיאחזויות ימים ספורים לאחר הקמתן, כתמיכה מצד היישוב. הקשר של ההיאחזות אל מפקדת הגדוד נעשה באמצעות ישיבות שבועיות והמסגרת החדשה הביאה סיפוק רב למפקדת החטיבה ולאגף הנוער והנח"ל. לא פעם התעוררו ניגודים בין צרכי המשק לצורכי הצבא ובעיות מסוג זה הובאו לדיון בוועדה לתיאום המפעלים החקלאיים של פיקוד הנח"ל ‏‏[16]. עד 1954 הוצבו בחיל הנח"ל אלפי חיילים "בודדים" שהקימו היאחזויות או שקיבלו בהן את ההכשרה החקלאית לה נדרשו לפי חוק והחלה מגמה הרואה בהיאחזויות כמכשיר ממלכתי לביצוע ההתיישבות הביטחונית הלאומית באזורים מיוחדים‏‏[17]‏. במקביל להקמת ההיאחזויות הוקמו בידי נח"לאים בשירות חובה, בתמיכת הסוכנות היהודית, שלושה יישובים אזרחיים: שעלבים (בידי גרעיני תנועת 'עזרא'), קיבוץ כפר עזה (על ידי גרעיני עולים ממצרים וטנג'יר) ומושב ניצני עוז' (על ידי גרעין מושבי מכפר ויתקין). יתרה מכך, עוד טרם הוחלט רשמית על הקמת ההיאחזויות ב- 1951, הקימו גרעיני הנח"ל במהלך 1950-1949 את היישובים האזרחיים תל קציר והאון, את ראש הנקרה, את צור מעון שבנגב, ואת קיבוץ צאלים. משלב זה ואילך מקיים הנח"ל התיישבות ביטחונית דואלית על ידי היאחזויות צבאיות ויישובים אזרחיים‏‏[18].

חדר האוכל בהיאחזות עין גדי

החיים בהיאחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האחריות על ההיאחזויות הוטלה הן על אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון והן על פיקוד הנח"ל וכבר בראשית הדרך הקימו הגופים ועדה משותפת שקבעה תפקידים ונהלי עבודה בהיאחזויות. בנוסף נקבע כי על הוועדה יוטלו תפקידים כדוגמת ביקורים בהיאחזויות ותיאומי תוכניות הפעולה של המשק. צורת העבודה שקבעה הוועדה נותרה בתוקף במהלך השנים והיא הייתה הגוף המנהל את החיים השוטפים בהיאחזויות הנח"ל‏‏[19]. כל המדריכים האזרחיים בהיאחזות היו חברי המשק וכך גם באשר לרוב המפקדים הצבאיים בה והסוגיה העיקרית שעמדה על הפרק בחפיפה בין בעלי התפקידים בהיאחזות הייתה בעניין הסמכות. אחת השאלות שנשאלו פעמים רבות בעניין זה עסקה בסוגיה היכן עובר הגבול בין בעיות משקיות לצבאיות, ולצורך העניין, למשל, האם עבודה חקלאית מבטלת חופשה צבאית? ההליך שנקבע הגדיר כי בידי מפקד ההיאחזות יינתנו סמכויות בעלות היקף חריג והוא שיהיה בעל המילה והפוסק הסופי בשאלות פנימיות של היישוב. על מנת ליצור תקנון מסוים גובש קובץ של פקודות קבע להיאחזויות, תקנון המגדיר היטב את סמכויות הצוות האזרחי והצבאי. בין ההוראות בקובץ הייתה ההנחיה שקבעה כי הוראות הצוות האזרחי משולות לפקודה צבאית ובנוסף נקבעו נהלים לדיונים משותפים, פגישות שבועיות של כלל הצוות בהיאחזות ומפגשים חייליים. על מנת לספק הכשרה חברתית-התיישבותית הוחלט לשתף את חברי הגרעין בניהול היישוב, לצד מעמדו כמתקן צבאי, כאשר מידת העצמאות שהוענקה לחיילים תלויה הייתה באופיו של המפקד. לצד כל אלו נקבעו ונבחרו בהיאחזויות ועדות תרבותיות וחברתיות שונות ומזכירות היאחזות שריכזה את הפעילות האזרחית הכוללת בה‏ ונוצר הווי חברתי שהיה לשם דבר‏[20].

היאחזויות הנח"ל עד מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגל הראשון של הקמת ההיאחזויות היה, אם כן, בשנים 1950-52 וההחלטה על הקמתן הייתה מונעת משיקולים ביטחוניים ברובה. הגל השני החל בינואר 1953 עם הקמתה של עין גדי, וכך במשך פחות משנה עלו על הקרקע שמונה היאחזויות חדשות. באותה שנה הוקמו היאחזויות גם בגליל התחתון, במבצע "ייהוד הגליל". הגליל, שהיה דל מיישובים ותושבים יהודיים, היה לאחר מיעדי ההתיישבות של המדינה ונותר כזה כאשר מידי כמה שנים הוקמו היאחזויות חדשות, במטרה ליישב מובלעת זו או אחרת. חבל לכיש היה אף הוא יעד להתיישבות ביטחונית. ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, הגה רעיון של התיישבות אזורית, במסגרתה יוקמו כעשרים יישובים, אוטונומיים אך קשורים זה לזה באופן מערכתי. חבל לכיש, שהיה בלתי מיושב ושימש כפירצה עבור מסתננים מירדן, נבחר כאזור ההתיישבות והוקמו בו שישה עשר יישובים בין השנים 1954-55, מהם כמה היאחזויות נח"ל שמוקמו ממש בסמוך לגבול הירדני. הסכמי שביתת הנשק ממלחמת העצמאות קבעו כי אזור ניצנה וגבול רצועת עזה יהיו מפורזים מכוחות צבא. ב- 1955 השתלט צבא מצרים על השטח המפורז של ניצנה, גברו פעולות האיבה באזור ובישראל נתקבלה החלטה להקים יישובים בשטח זה. על הקרקע באזור המפורז של ניצנה עלו חמש היאחזויות חדשות. גם כיבוש חצי האי סיני ורצועת עזה במלחמת סיני הביאו לתוכניות יישוב חדשות. בסיני הוקמו היאחזויות נח"ל וכך גם ברצועת עזה עצמה. לאחר הנסיגה ב- 1956 מחצי האי סיני, בלחץ ארצות הברית וברית המועצות, נותרו על תילן אותן היאחזויות שהוקמו ברצועת עזה.

החל מ- 1961 הקים הנח"ל היאחזויות במסגרת תוכנית ההתיישבות של הקרן הקיימת לישראל והקרן היא שהייתה אחראית מעתה להחלטה על עיתוי הקמת היאחזויות ומיקומן. מינהל פיתוח הקרקע בקק"ל הגה ב- 1963 את תוכנית "מצודות הספר", תוכנית הקמת יישובים קטנים, מעין מצודות, לאורך הגבולות ואזורי הספר. התוכנית אושרה ועד 1966 הוקמו שש היאחזויות נח"ל חדשות, במימון הקק"ל ובטיפולה.

מ- 1949 ועד מלחמת ששת הימים ביוני 1967 הקים הנח"ל שלושים וחמש היאחזויות חדשות, לצד שיקום ותגבור יישובים אזרחיים‏‏[21].

היאחזויות הנח"ל לאחר מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף מלחמת ששת הימים התווספו לישראל שטחים נרחבים בחצי האי סיני, רצועת עזה, בקעת הירדן, בגדה המערבית וברמת הגולן. התוכנית הראשונה להתיישבות, שהוקמה על ידי המחלקה להתיישבות לאחר המלחמה, התייחסה רק ליישובים בתוך הקו הירוק. על פי תוכנית זאת תוכנן ליישב את השטחים בתחומי ארץ ישראל המנדטורית שהיו מוחזקים עד למלחמה בידי הסורים, ובאוגוסט 1967 תוכנן להקים שתי היאחזויות נח"ל באזור זה: שניר באזור מצודות אוסישקין ו"מטה עוז" מדרום לגדות[22]. אולם עוד לפני טקס ההקמה המתוכנן לסוף ספטמבר 1967 שונתה המדיניות והוחל להקים האחזויות בשטחים שנכבשו במלחמה‏[23]. התוכנית להקים את היאחזות "מטה עוז", שגם כך נתקלה בקושי של העדר קרקע ראוי לעיבוד‏[24], בוטל‏[25] והגרעינים שיועדו למקום נשלחו ליישב את קו שביתת הנשק החדש עם סוריה ברמת הגולן[26].

בשנות ה- 70 הוחלט להציב בראש סדר העדיפויות הלאומי את יישוב אותם אזורים כבושים שהיו דלים באוכלוסייה יהודית ורבים מהיישובים שננטעו החלו את דרכם כהיאחזויות נח"ל שהכשירו את הקרקע לשלב האזרוח וביסוס מעמדו של היישוב החדש. בניית היישובים החוקיים החדשים הייתה מפעל אדיר של משרד השיכון שעיקר פועלו היה בבניית המבנים ועבודת הכשרת השטח. המשרד תיאם את פעולותיו עם צה"ל, הקרן הקיימת לישראל, ההסתדרות הציונית והתנועות המיישבות‏‏[27]. כך, ההתיישבות שלאחר מלחמת ששת הימים הייתה התיישבות מכוונת שהצביעה על מגמותיה של מדינת ישראל ביחס לגבולותיה הביטחוניים‏‏[28].

ביהודה ושומרון הוקמו מאחזים צבאיים רבים, כדוגמת תקוע, שהפכו עם הזמן להיאחזויות נח"ל ולאחר מכן גם אוזרחו. בבקעת הירדן נהנו היאחזויות הנח"ל מאדמה פורייה שהניבה חקלאות משובחת ואיפשרה לבסס את חוזקם של היישובים ולתרום לאיזרוחן המזורז. ההיאחזויות בבקעת הירדן מוקמו עקב סיבות אסטרטגיות של נוכחות ישראלית בשטח החדש ועל מנת לשמור על הגבול הארוך שנוסף למדינת ישראל עם ממלכת ירדן לאחר מלחמת ששת הימים, שהשתרע מעמק בית שאן ועד עין גדי. ברמת הגולן הוקמו במהירות יישובים אזרחיים לצד היאחזויות נח"ל ומאחזים צבאיים. רוב היאחזויות הנח"ל אוזרחו לימים והפכו לנקודות פורחות ברמה. ברצועת עזה הוקמו היאחזויות, כדוגמת נצרים, מורג וכפר דרום, שהיו בבחינת מחנה צבאי אך תפקדו כיישוב נח"ל לכל דבר, אם בגידול ירק או בפיתוחים חקלאיים שונים. בסיני הוקמו יישובים מעטים ובודדים, שהיו פזורים לאורך חופיו של חצי האי‏‏[27].

חגיגות שנה לייסוד היאחזות עין גדי

יחסי הנח"ל עם גורמים שונים במערכת המדינית-ביטחונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת ההתיישבות והיאחזויות הנח"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לפרט עוד יותר ולעסוק ביחסי תנועת ההתיישבות עם היאחזויות הנח"ל, לאחר שקמו. אומנם תמכה תנועת ההתיישבות בהיאחזויות הנח"ל אך לרוב העדיפה התנועה לחזק את יישובי הספר שלה על פני שליחת חבריה אל ההיאחזויות הצבאיות. הנח"ל, שהעלה להיאחזויות רק מעט חיילים, שאינם מגרעיני תנועות הנוער, ציפה שבתוך שנה-שנתיים תעבור ההיאחזות התאזרחות והמסגרת החיילית תוחלף על ידי גרעיני תנועות הנוער‏‏[29]. ב- 1953 החלו קיצוצים בתקציב משרד הביטחון ועימם מגמה לקיצוץ בתקציבי ההיאחזויות. עמדת הצבא בעניין זה הייתה כי יש לאזרח או לבטל את ההיאחזויות וכך פנה צה"ל למפקדת הנח"ל ודרש להקטין את ההיאחזויות בגליל ההררי ולאזרח אותן במהירות. בהמשך הפכה הפקודה לגורפת במובן הארצי וצה"ל דרש פינוי של מספר היאחזויות, צמצום כוחות בחלקן ואיזרוח מרביתן‏‏[30]. למרות כל האמור, ב- 1955 עלו על הקרקע עוד שלוש היאחזויות בחבל לכיש, שוב מטעמי ביטחון ושאיפה לסגור פרצות באזור הר חברון שאל מול גבול ירדן. שלוש ההיאחזויות היו: לכיש, אמציה ונחושה‏[31]. שלהי 1955 ושנת 1956 הביאו עימן היאחזויות נוספות מול מצרים ועזה. כל אותן היאחזויות, פרט לכרם שלום שברבות הימים הפכה ליישוב קבע, פורקו לאחר מבצע קדש, ב- 1956, זאת מחוסר כוח אדם ותקציבים.

שלב האזרוח של ההיאחזויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון הכללי שעמד בבסיס עתיד ההיאחזויות קבע כי לאחר שנוצרו התנאים הכלכליים להבטחת קיומו הקבוע של יישוב אזרחי במקומה של ההיאחזות יתחיל הטיפול בהפיכתה לכדי יישוב קבע. צעד ראשון בדרך לאזרוח המיוחל היה החלטה של המוסדות המיישבים ומערכת הביטחון כי אכן מוכנה ההיאחזות לקראת השלב הבא. עם קבלת ההחלטה העקרונית בדבר האזרוח, החל החיפוש אחר זרם התיישבותי שייקח את היישוב החדש תחת אחריותו וכאן נכנסו לתמונה גורמים התיישבותיים כדוגמת מחלקת ההתיישבות של הסוכנות והמרכז החקלאי. בהקשר זה חשוב לציין כי ישנן היאחזויות שכבר ברגע הקמתן ידוע היה מראש כי יהפכו לאזרחיות ואו אז היו מעורבים גורמים אלו מלכתחילה בחיי המשק ונציגי גרעיני התנועות נכחו בו תמידית. לאחר שנמצא כוח האדם להחלפת החיילים בהיאחזות נקבע מועד האזרוח של היישוב, זאת תחת שיקולי תקציב ויכולת ותחת זמינות כוח האדם המיידית. אותן היאחזויות שלא נמצאו עבורן תקציב או זמינות גרעינים סופן היה להתפרק ולהיעזב, ללא הקמת יישוב קבע במקום‏‏[32].

גורל היאחזויות הנח"ל ברבות השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרומה בראשית הדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים הראשונות לאחר קום מדינת ישראל הייתה ההתיישבות המתוכננת למוקד עשייה לאומית עיקרי. לאחר מלחמת העצמאות נוספו לישראל שטחים רחבים ויותר לא סבל העם היהודי ממחסור בקרקעות. ההרחבה בגודלה של המדינה הביאה גם לצורך ביטחוני דחוף ליישוב השטחים וכך בא לכדי ביטוי תפקיד היאחזויות הנח"ל במשימה. הקמת ההתיישבות בשטחי הארץ הייתה מעין קביעת עובדה בשטח באשר לעצם קיומה של המדינה. ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, ראה בחיילי צה"ל ככוח המסוגל להקים יישובים ולהחזיקם ובכך להביא לתמורה הן ביישוב היהודי והן בפיתוחה של חקלאות הארץ‏‏[33]. בעשור הראשון למדינת ישראל שיעור היאחזויות הנח"ל בקרב היישובים החדשים שקמו היה מזערי, אך חשיבותו הייתה דווקא בשימור האתוס ההתיישבותי כחלק ממערכת הביטחון ומרכיבי העוצמה של היישוב היהודי בישראל, יותר מאשר במעשה ההתיישבותי עצמו‏‏[34] .

שנות האלפיים וההיאחזויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2001 נסגרה היאחזות נח"ל משכיות שבצפון בקעת הירדן. משכיות הייתה להיאחזות הנח"ל האחרונה שנותרה מימי המפעל, כפי שהיה בתחילת דרכו, וההיאחזות האחרונה בשנות האלפיים אותה איכלסו חיילים במטרה להופכה ליישוב אזרחי. עם סגירת ההיאחזות הפכו מתקניה לבסיס צבאי[35]. על המגמה החדשה סיפרו קצינים בכירים באגף כוח אדם בצה"ל כי המסלול ההתיישבותי של הנח"ל איבד בשנות האלפיים מזהרו ואין כיום מספיק בני נוער שמתעניינים במסלול ועל כן לא ניתן לקיימו יותר‏‏‏[1]. בשנת 2003 הוקמה היאחזות הנח"ל עירון כמתקן צבאי, ממזרח ליישוב חריש שבאזור ואדי ערה. בשנת 2006, כעבור כחמש שנים, כאשר הסתיים תפקידה כבסיס צבאי, אוזרחה ההיאחזות על ידי כשלושים משפחות במטרה להקים יישוב חדש במקום. עם זאת, היישוב מעולם לא אושר על ידי גורמים ממשלתיים רשמיים‏[36]. במרץ 2006 פנתה החברה להגנת הטבע לבג"ץ בעתירה כנגד המדינה בגין האמצעים, שנטענו על ידיה כלא כשרים, שננקטו לאיזרוח היאחזות הנח"ל בעירון. על מנת לפתור את הסוגיה תיכננה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז חיפה את הקמת שכונה חדשה בשולי היישוב חריש למען המתיישבים. למרות זאת, ב- 3/2/2008 החליטה ממשלת ישראל על אזרוח ההיאחזות, זאת חרף העובדה שהנושא טרם נפתר בבג"ץ‏‏‏[37][36]. החברה להגנת הטבע טענה כי מדובר במחטף ממשלתי וכי היישוב ממוקם בשטח איכותי מבחינת נוף ואקולוגיה, שטח שמיועד להיות טבעי ומוגן, בפיתוחי חקלאות ויער‏‏‏[37]. שנה מאוחר יותר, ב- 15/2/2009, נחתמה הפרשה כאשר בג"ץ דחה את עתירת החברה להגנת הטבע בנימוק לפיו הממשלה כבר אישרה את הקמת היישוב, זאת תוך הטלת ביקורת חריפה על ההתנהלות הממשלתית בנושא‏‏‏[38].

רשימת האחזויות הנח"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

(על פי סדר הא"ב)‏‏[39]

עד מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

(על פי סדר הא"ב) [40]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אדרת, א. (1963), תנועת הנוער החלוצית בישראל, ירושלים: משרד החינוך והתרבות.
  • ‏ביר, א. (1981), ההתיישבות, ירושלים: דפוס אלי.
  • גבתי, ח. (1981), מאה שנות התיישבות: תולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.
  • ‏‏דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין.
  • דרורי, ז. (2000), אוטופיה במדים, שדה בוקר: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
  • נאור, מ. ורוטנברג, מ. (1962), תנועות הנוער בישראל ובעולם, תל אביב: הוצאת עמיחי.
  • צור, ז. (1980), ההתיישבות וגבולות המדינה, תל אביב: יד טבנקין.
  • ‏‏קורן, ד. (1997), הנח"ל - צבא עם ערך מוסף, תל אביב: יד טבנקין.
  • שירן, א. (1997), נקודות עוז: מדיניות ההתיישבות בזיקה ליעדים פוליטיים וביטחוניים בטרם מדינה ובראשיתה, רמת אפעל: הוצאת משרד הביטחון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 פליקס פריש, נסגרה היאחזות הנח"ל האחרונה, באתר ynet‏, 29 בינואר 2002
  2. ^ ‏דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין‏, ע' 14
  3. ^ ‏דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 15-13‏
  4. ^ ‏גולן, א. (1997), "ההתיישבות בעשור הראשון של מדינת ישראל", בתוך: ח. יבלונקה וצ. צמרת (עורכים), העשור הראשון: תש"ח-תשי"ח (עמ' 102-83), ירושלים: יד יצחק בן צבי‏
  5. ^ ‏דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 17-15‏
  6. ^ ‏קורן, ד. (1997), הנח"ל - צבא עם ערך מוסף, תל אביב: יד טבנקין, ע' 11
  7. ^ ‏קורן, ד. (1997), הנח"ל - צבא עם ערך מוסף, תל אביב: יד טבנקין, ע' 23‏
  8. ^ ‏קורן, ד. (1997), הנח"ל - צבא עם ערך מוסף, תל אביב: יד טבנקין, ע' 9‏
  9. ^ ‏‏קורן, ד. (1997), הנח"ל - צבא עם ערך מוסף, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 9-8‏
  10. ^ 10.0 10.1 ‏‏קורן, ד. (1997), הנח"ל - צבא עם ערך מוסף, תל אביב: יד טבנקין, ע' 72‏
  11. ^ ‏דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 20-19‏
  12. ^ ‏‏קורן, ד. (1997), הנח"ל - צבא עם ערך מוסף, תל אביב: יד טבנקין, ע' 73‏
  13. ^ ‏דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, ע' 22‏
  14. ^ ‏דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 24-23‏
  15. ^ ‏דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 32-29‏
  16. ^ ‏‏קורן, ד. (1997), הנח"ל - צבא עם ערך מוסף, תל אביב: יד טבנקין, ע' 76-73‏
  17. ^ דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, ע' 26
  18. ^ ‏דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 27-26‏
  19. ^ ‏‏דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 35-33‏
  20. ^ ‏‏דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 37-35‏
  21. ^ ‏דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 55-40‏
  22. ^ מנחם רהט, שתי האחזויות חדשות בצפון, מעריב, 9 באוגוסט 1967המשך
  23. ^ ‏אדמוני, י. (1992), עשור של שיקול דעת, תל אביב: הוצאת יד טבנקין, עמ' 19-18‏
  24. ^ {[מעריב
  25. ^ מתיישבים אזרחיים למטה עוז, מעריב, 11 בספטמבר 1967
  26. ^ יעקב ארז, מתנחלי רמת הגולן מתקוממים נגד המגמה להזיז אותם לאחור, מעריב, 9 ביולי 1970
  27. ^ 27.0 27.1 ‏ביר, א. (1981), ההתיישבות, ירושלים: דפוס אלי, עמ' 24-6‏
  28. ^ ‏אדמוני, י. (1992), עשור של שיקול דעת, ת"א: הוצאת יד טבנקין, עמ' 19-18
  29. ^ ‏קורן, ד. (1997), הנח"ל - צבא עם ערך מוסף, תל אביב: יד טבנקין, ע' 76‏
  30. ^ ‏קורן, ד. (1997), הנח"ל - צבא עם ערך מוסף, תל אביב: יד טבנקין, ע' 77‏
  31. ^ ‏קורן, ד. (1997), הנח"ל - צבא עם ערך מוסף, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 78-77‏
  32. ^ ‏‏דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 38-37‏
  33. ^ ‏גלעדי, ד. ושוורץ, מ. (2001), ישראל בעשור האחרון, יחידה 3, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 40-11‏
  34. ^ ‏‏גולן, א. (1997), "ההתיישבות בעשור הראשון של מדינת ישראל", בתוך: ח. יבלונקה וצ. צמרת (עורכים), העשור הראשון: תש"ח-תשי"ח (עמ' 102-83), ירושלים: יד יצחק בן צבי‏‏
  35. ^ כמו ההאחזויות מול נבו, אלישע ורותם
  36. ^ 36.0 36.1 בילי פרנקל, בטון במקום עצים, באתר nrg מעריב, 4 בפברואר 2008
  37. ^ 37.0 37.1 איציק וולף, הממשלה: היאחזות עירון תאוזרח; החברה להגנת הטבע: מדובר במחטף, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 3 בפברואר 2008
  38. ^ שמואל דקלו, ‏נדחתה עתירת החברה להגנת הטבע שלא להפוך את היאחזות הנח"ל בעירון ליישוב אזרחי, באתר גלובס, 16 בפברואר 2009
  39. ^ ‏‏דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, יד טבנקין: תל אביב, עמ' 278-62‏
  40. ^ ‏דואר, י. (1989), ספר גרעיני הנח"ל, ת"א: יד טבנקין, עמ' 235-224 ‏