חיל העזר לנשים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כרזת גיוס
כרזת גיוס לא.ט.ס ב משטרת נהלל
חיילות חיל העזר לנשים צועדות בתל אביב, 1942
בכניסה למחנה אימונים
אימונים במדבר
קבר חיילת ה-ATS שרה רחל שושנה בלנק, שנפלה ב-20 בדצמבר 1944, בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה
חיילות חיל העזר לנשים צועדות בירושלים, ספטמבר 1943
חיילות ארץ ישראליות בחיל העזר לנשים

חיל העזר לנשיםאנגלית: Auxiliary Territorial Service, בקיצור: ATS) היה חיל הנשים של הצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה. שורשיו של ה-ATS בחיל העזר לנשים (Women's Auxiliary Army Corps - WAAC) שנוצר כחיל התנדבותי ב-1917 במהלך מלחמת העולם הראשונה. החיילות ב-WAAC שירתו במספר תפקידים כפקידות, כטבחיות, כטלפניות וכמלצריות עד לפירוקו של החיל ב-1921.

לפני מלחמת העולם השנייה החליטה ממשלת בריטניה ליצור חיל חדש לנשים, ומועצה ציבורית שישבה על המדוכה החליטה כי החיל החדש יהיה חלק מן "הצבא הטריטוריאלי", וכי נשים שתשרתנה בו תקבלנה שני שלישים ממשכורתם של החיילים הגברים.

ה-ATS בפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתגייסות הראשונות ל-ATS שירתו כטבחיות, כפקידות וכאפסנאיות. עם פרוץ המלחמה נשלחו 300 חיילות לצרפת. בשנת 1940, עם התקדמותו של הוורמאכט במלחמה בצרפת, נהדף כוח המשלוח הבריטי אל התעלה, והתפנה בפינוי ימי דרך נמל דנקירק. כמה טלפניות של ה-ATS היו בין האחרונות שעזבו את הנמל המופגז.

כאשר ביקשו נשים רבות נוספות להצטרף למערכה, הוחלט להגדיל את ה-ATS, ובספטמבר 1941 מנה החיל 65,000 חיילות. ניתן היה להתנדב בין הגילאים 17 ל-43 על אף שהכללים הוגמשו ולבוגרות ה-WAAC הותר להצטרף עד לגיל 50. העיסוקים שהחיילות הוכשרו להם הורחבו, והן הוכשרו כשלישות, כנהגות, כעובדות דואר וכמפקחות תחמושת.

ב-9 במאי 1941 הוכר מבנה הדרגות הייחודי של ה-ATS ומיולי 1941 הוכרו המשרתות בו כחיילות לכל דבר, ולא עוד כמתנדבות.

אחת החיילות המפורסמות של ה-ATS הייתה יורשת העצר הבריטית, הנסיכה אליזבת (היום אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת). הנסיכה, שטרם מלאו לה עשרים שנה, שירתה כנהגת משאית.

חוק השירות הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1941 קיבל הפרלמנט הבריטי את חוק השירות הלאומי, שגייס את כל הנשים שאינן נשואות בין הגילאים 20 ל-30 לאחת מזרועות הצבא שהוקמו לנשים. פרט ל-ATS ניתן היה להצטרף לשירות הצי לנשים (WRNS), לחיל העזר האווירי לנשים (WAAF) ולשירות התעבורה לנשים. אפשרויות אחרות כללו את "השירות ההתנדבותי לנשים" (WVS), או "חיל הארץ לנשים" ששימש כעזר בחקלאות. מאוחר יותר גויסו אף נשים נשואות, אם כי נשים הרות או נשים שלהן ילדים קטנים היו עדיין פטורות.

נשים שלא רצו להתגייס מטעמי מצפון, לא גויסו. כשליש מסרבני המצפון הרשומים במלחמת העולם השנייה בבריטניה ומושבותיה היו נשים. כמה מהן שלא הוכרו כסרבניות מצפון, נשפטו ונאסרו. למרות כל זאת כ-9 מכל 10 נשים בגילאי הגיוס בבריטניה נטלו חלק פעיל במאמץ המלחמתי בשנת 1943.

הנשים לא נדרשו להילחם בקרב, אך בשל המחסור בגברים השתתפו נשות ה-ATS במשימות עזר כגון מפעילות מכ"ם, צוותי תותחים כנגד מטוסים, ומשטרה צבאית. במאי 1945, יום הניצחון על גרמניה, מנה ה-ATS כ-190,000 חיילות.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה המשיכו הנשים לשרת ב-ATS, ובשנת 1949 נוצר ה-WRAC ‏(Women's Royal Army Corps), שאליו צורפו החיילות מחילות הנשים השונים. ב-1992 פורק ה-WRAC, והנשים הוטמעו ביחידות השונות של צבא בריטניה.

מתנדבות ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישוב ראה עצמו כחלק מן המאבק כנגד הנאצים, והקריאה לנשים לשרת ולהתגייס, כשם שרבים מן הגברים התגייסו, נשמעה החל מתחילת המלחמה, על אף התנגדותם של גורמים דתיים.

באמצע שנת 1941 פנו ארגוני נשים ובהם נציגות ויצו, מועצת הפועלות (היום נעמת) והדסה אל הבריטים, בבקשה לפתוח את ה-ATS בפני מתנדבות יהודיות מארץ ישראל. לפנייה זו הצטרפה הסוכנות היהודית. באוקטובר 1941 התקבלה התשובה כי ניתן לגייס 5,000 נשים, מהן 2,000 באופן מיידי. הסוכנות התנתה כי הבנות תגויסנה ליחידות אורגניות עבריות, דבר שלא נענה אלא באופן חלקי. כן הותנה כי יינתן להן תג מיוחד, וכי יהיה שימוש בשפה העברית כשפה רשמית שנייה בקרב המתגייסות.

בדצמבר 1941 התפרסמה הקריאה הרשמית לנשים להתגייס, ובינואר 1942 התגייס מחזור ראשון של 60 נשים, שיועדו להיות קצינות ומש"קיות, ואומן במחנה סרפנד. למתגייסות חובר המנון עברי.

לאחר מחזורי הגיוס הראשונים הסתבר כי על מנת להשיג את היעד של פלוגות נשים עבריות יש צורך להגביר את קצב הגיוס, וביוני 1942 הכריזו המוסדות הלאומיים על חובת גיוס לכל הנשים בין הגילאים 20 ל-30, שאין להן ילדים. עקב ההתנגדות בחוגים דתיים לגיוס הבנות, לא תרם גם צו זה לגיוס מלא לשורות ה-ATS.

ניסיונות הגיוס כללו מסע משאיות שבהן נהגו בנות ה-ATS בוגרות קורס נהיגה ביוני 1942, ומצעד גדול שהתקיים בירושלים ב-9 בספטמבר 1943. כדי שלא להרגיז את הערבים, תיארה הצנזורה הבריטית את החיל כאילו משרתות בו נשים מפולין, מצ'כיה ומגרמניה,‏[1] על אף שרוב מכריע של הנשים היו יהודיות.

למרות הרצון להקים פלוגות ATS עבריות, הוקמו רק פלוגות מעטות כאלה, ורוב הנשים פוזרו ביחידות ה-ATS השונות במזרח התיכון.

בסך הכול שירתו במהלך המלחמה ב-ATS כ-3,500 נשים מארץ ישראל, בנוסף ל-700 ששירתו ב-WAAF. בין הנשים 50 קצינות, וקצינה בשם רחל מקלב-מזור הגיעה לדרגת "סיניור קומנדנט" המקבילה לדרגת רב-סרן בצה"ל. החיילות שירתו בתפקידי נהגות ואחיות ובתפקידי פקידות וחימוש. בתקופת קרב אל עלמיין השני הובילו הנהגות היהודיות מן ה-ATS חיילים וחימוש עד לעמדות הצבא הקדמיות.‏[2]

עם הקמת צה"ל, בימי מלחמת העצמאות, השתלבו רבות מבוגרות ה-ATS בשורותיו בתפקידי פיקוד. בין בוגרות ה-ATS שהשתלבו בתפקידי פיקוד בצה"ל, חנה לוין ששימשה ב-ATS כקצינת תנאי שירות בדרגת סגן, השתלבה בצה"ל כקצינת גיוס ראשית בדרגת רב סרן, ולאחר שחרורה מצה"ל הייתה לראש העיר ראשון לציון, אסתר הרליץ שהייתה לימים לחברת הכנסת וכן סטלה לוי לימים קצינת ח"ן ראשית וחברת הכנסת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ענת גרנית-הכהן, אישה עברייה אל הדגל, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשע"א 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סדרת "עמוד האש", פרק י"ב ("הפתרון הסופי") דקות 37 - 39.
  2. ^ נתן דונביץ', "ארבע שנים ל-ATS" "הגלגל", 13 בדצמבר 1945.