יוג'ין טאלמדג'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יוג'ין טאלמדג'
Eugene Talmadge
יוג'ין טאלמדג'
יוג'ין טאלמדג'
לידה 23 בספטמבר 1884
פורסיית', ג'ורג'יה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 21 בדצמבר 1946 (בגיל 62)
אטלנטה, ג'ורג'יה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות אוק גרוב, מקרי, ג'ורג'יה, ארצות הברית
השכלה אוניברסיטת ג'ורג'יה עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית עריכת הנתון בוויקינתונים
מושל ג'ורג'יה ה־67
נבחר בנובמבר 1946. נפטר טרם השבעתו.
14 בנובמבר 1941 – 12 בינואר 1943
(שנה ו־8 שבועות)
10 בינואר 1933 – 12 בינואר 1937
(4 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יוג'ין טאלמדג' (באנגלית: Eugene Talmadge;‏ 23 בספטמבר 1884 – 21 בדצמבר 1946) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי מג'ורג'יה, איש המפלגה הדמוקרטית, שנבחר ארבע פעמים כמושל ג'ורג'יה ה-67. היחידי מבין מושלי המדינה לדורותיהם שנבחר בנוסף אליו לארבע תקופות כהונה היה ג'וזף א. בראון, שכיהן בתפקיד בשנים 1857–1865. בשתי תקופות הכהונה הראשונות שלו כיהן טאלמדג' בשנים 1933–1937, ובתקופת הכהונה השלישית הוא כיהן בשנים 1941–1943. ביולי 1946 נבחר טאלמדג' בפעם הרביעית. הייתה זו מערכת הבחירות השנייה שנערכה לתקופת כהונה של ארבע שנים במקום שנתיים לאחר שחוקת המדינה האריכה את משך כהונת המושל. בדצמבר אותה שנה, לפני מועד השבעתו המתוכנן של טאלמדג', הוא נפטר באופן פתאומי ולא זכה לכהן בפעם הרביעית.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוג'ין טאלמדג' נולד בעיר פורסיית' שבג'ורג'יה כבנם של תומאס וקארי (לבית רוברטס) טאלמדג'.[1] הוא למד באוניברסיטת ג'ורג'יה וסיים את לימודיו בבית הספר למשפטים שלה.

נציב החקלאות של ג'ורג'יה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טאלמדג' פתח משרד עורכי דין במחוז טלפייר שבג'ורג'יה והצטרף לשורות המפלגה הדמוקרטית. פעמיים הוא ניסה להיבחר לבית הנבחרים של ג'ורג'יה, אך בשתי מערכות הבחירות נוצח. ב-1926 הוא נבחר כנציב החקלאות של המדינה.[2] הוא נבחר שוב לתפקיד ב־1928,[3] ושוב ב-1930.[4]

ב-1908 העביר בית המחוקקים של ג'ורג'יה, שנשלט על ידי המפלגה הדמוקרטית תיקון לחוקת המדינה שלמעשה שללה את זכות הבחירה מציבור האפרו-אמריקאים בג'ורג'יה. מהלך זה מיסד את שליטת הדמוקרטים, בדפוס שחזר על עצמו ברוב מדינות הקונפדרציה לשעבר מאז 1890, כאשר מיסיסיפי הייתה המדינה הראשונה שהעבירה חקיקה מסוג זה.

כנציב החקלאות, עשה טאלמדג' שימוש בעיתון של המחלקה שתחת ניהולו להעביר ייעוץ לחוואים וכדי לקדם את השקפותיו הפוליטיות, תוך מתן שבח למעלות של המדיניות הכלכלית לסה פר ושל היוזמה האישית לשיפור רווחתם של החקלאים. במהלך תקופה זו בה כיהן בתפקידו, פיתח טאלמדג' גם שם של אדם מושחת, אדם שפעל על פי מערכת כללים משל עצמו. הוא זכה לתמיכה רחבה בקהילות החקלאיות של הלבנים בג'ורג'יה. "מלקה מורשה ודמגוג גזעני שעמד בראש ממשל שנתמך בכוחותיו של הקו קלוקס קלאן.[5][6][7]

הסנאט של ג'ורג'יה הגיע למסקנה שטאלמדג' הפר את חוקי המדינה שבהם נדרש שהתשלומים שנגבו על ידי מחלקת החקלאות עבור דשנים יופקדו בקופת האוצר של המדינה. נמתחה עליו ביקורת על כך שהוא העביר לכיסו ולבני משפחתו יותר מ-40,000 דולר במשכורות ובהחזרי הוצאות ועשיית שימוש בכספי המחלקה לנסיעות לדרבי של קנטקי. כשהוא הואשם ב"גניבת" 20,000 דולר כדי להעלות את מחירי החזירים, הוא אמר פעם לקבוצה של חוואים, "ברור, אני גנבתי זאת! אבל גנבתי זאת עבורכם".[8] בית הנבחרים של ג'ורג'יה דחה בקשות לפתיחה בהליך הדחה לטאלמדג', אך הסכים להגיש נגדו תביעה להשבת כספי המדינה שהוא הוציא על תוכנית מניפולציית מחירי החזירים. כאשר הפנה המושל ריצ'רד ראסל הבן את התביעה לתובע הכללי של המדינה, הבקשה להגשת תביעה נגד טאלמדג' נדחתה.

מושל ג'ורג'יה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופות כהונתו הראשונה והשנייה (1937-1933)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1932 התמודד המושל ראסל בבחירות לאחד המושבים של ג'ורג'יה בסנאט של ארצות הברית. טאלמדג' התמודד בבחירות אלו למשרת המושל. הוא פנה לאוכלוסייה הכפרית הלבנה של ג'ורג'יה באמצעות אידיאליזציה של החוואי הקטן, והטיף למה שהוא אמר שהיו הערכים האמיתיים של אמריקה הכפרית, כמו האינדיבידואליזם הקשוח, הסתפקות במועט, כלכלה ממשלתית, הפרדה גזעית, ממשלה מוגבלת בכוחותיה, ומיסים נמוכים.[9] טאלמדג' זכה בקולות של רוב מחוזות הבחירה ולפיכך ניצח בבחירות המקדימות. זכייה במועמדות המפלגה הדמוקרטית באותה תקופה נחשבה לניצחון אוטומטי בבחירות הכלליות.[10] המפלגה הרפובליקנית בג'ורג'יה הייתה למעשה גוף חלש ולא היוותה גורם מתחרה בשל שלילת זכות הבחירה הלכה למעשה כאמור מהאפרו-אמריקאים מאז 1908.

בשל העובדה שלכל המחוזות ניתן משקל שווה בקולותיהם, שיטת יחידות המחוזות האזורית שהייתה נהוגה אז העניקה כוח למחוזות הכפריים מעבר לגודל אוכלוסיותיהם, והם היו בסיס התמיכה בטאלמדג'. הוא התפאר, "אני יכול לנצח בכל מחוז שבו לא נוסעות מכוניות ברחובות".[11] הוא נתן 12 הבטחות בחירות, כאשר השנויה במחלוקת ביותר מתוכן הייתה הפחתת התשלום עבור רישיון רכב לשלושה דולר, ובכך לאפשר לחוואים העניים ביותר להרשות הוצאה זו לעצמם.[12] בית המחוקקים המדינתי ערך מיד דיון על ההצעה אך לא אישר אותה. לאחר שבית המחוקקים התפזר, אישר טאלמדג' את התעריף החדש באמצעות צו מושל.[13]

במהלך השפל הגדול, יזם הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט את הניו דיל עם תוכניות להעסקת מובטלים לעבודות במגוון מיזמים של עבודות ציבוריות. מיזמים אלו בוצעו לעיתים קרובות לטובת תשתיות שהיו קשורות למדינות. במדינות הדרום, הוצעו עבודות אלו בשכר גבוה יותר בהשוואה למה שניתן היה להשיג במגזר הפרטי, ולעובדים שולם שכר זהה לזה של הלבנים. רבות ממשפחות בעלי הקרקעות האמידות בג'ורג'יה הלינו עד מהרה על כך בפני טאלמדג' שהאריסים שעבדו את אדמותיהם העדיפו לעבוד בשכר גבוה יותר במיזמי העבודות של הניו דיל מאשר כאריסים, וביקשו מטאלמדג' להשתדל בעניין אצל הנשיא.[14][15]

ב-1933 כתב אחד האריסים לטאלמדג': "לא אחרוש בפרד של אף אחד מזריחה עד שקיעה עבור 50 סנט ליום כאשר אני יכול לקבל 1.30 דולר בהעמדת פנים שאני עובד בחפירה". טאלמדג' המזועזע העביר את המכתב לידיו של רוזוולט, בצירוף מכתב שבו הוא כתב: "אני מניח שאתה מאשר לשלם לעבודה חקלאית 40 עד 50 סנט ליום". במכתב התשובה כתב הנשיא: "איכשהו, איני יכול להכניס לראשי ששכר בקנה מידה כזה מאפשר רמת חיים אמריקאית סבירה".[16]

למרות כל הפופוליזם ותדמיתו כמגן החוואים הלבנים הקטנים של ג'ורג'יה, נטה טאלמדג' לתמוך באינטרסים של משפחות בעלי הקרקעות העשירים של המדינה. הוא התנגד נחרצות למאמציו של רוזוולט להעלות את השכר בדרום, בהאמינו שצעד זה יחתור תחת היתרון הכלכלי היחידי של הדרום, קרי, השכר הנמוך ביותר בארצות הברית. בניגוד אליו, רוזוולט האמין שהעלאת השכר תגדיל את הצריכה וכך תוציא את הכלכלה מתהומות השפל הגדול.

ב-1 בספטמבר 1934, כאשר פתחו עובדי ענף הטקסטיל בג'ורג'יה בשביתה, הכריז טאלמדג' על משטר צבאי בשבוע השלישי לשביתה. הוא הורה ל-4,000 אנשי המשמר הלאומי לעצור את כל השובתים המפגינים ברחבי המדינה. הוא הורה שהעצורים יוחזקו מאחורי גדרות התיל של מחנות השבויים לשעבר ממלחמת העולם הראשונה ושהם יישפטו במשפט צבאי. אף על פי שנעצרו בערך מאה איש באופן זה, הפגנת הכוח שמה למעשה קץ להפגנות ברוב חלקי המדינה. כאשר גילה טאלמדג' שאחד המעסיקים שכר לעבודה את אחד משוברי השביתה פרל ברגוף, הוא הורה למשמר הלאומי לעצור את ברגוף ואת מאתיים אנשיו ולגרשם לניו יורק.[17]

אף על פי ששמו נקשר למחלוקות ולשחיתות, נבחר טאלמדג' לתקופת כהונה שנייה ב-1934, כאשר ניצח בבחירות המקדימות של הדמוקרטים בכל מחוזות הבחירה למעט שלושה. כאשר סירבה ועדת השירות הציבורי, גוף שנבחר על ידי קהל הבוחרים, להוריד את תעריפי התשתיות, מינה טאלמדג' ועדה חדשה שתעשה כן. כאשר מועצת הכבישים התנגדה למאמציו לשלוט בה, הכריז טאלמדג' שוב על משטר צבאי ומינה למועצה חברים שישתפו עמו פעולה. כאשר סירבו גזבר ומבקר המדינה לשתף עמו פעולה, הורה טאלמדג' למשטרת המדינה להוציא אותם פיזית ממשרדיהם בקפיטול המדינתי. מבקרים גינו אותו כרודן, כדמגוג, וכאיום לשלווה ולשקט במדינה. תומכיו החשיבו אותו כידיד של "האדם הפשוט" וכאחד ממושלי המדינה היוצאים מן הכלל.

באוקטובר 1934 הדיח טאלמדג' את ג'ון כהן, יושב ראש המפלגה הדמוקרטית בג'ורג'יה שתמך בניו דיל, והחליפו ביו האוול, אחד מתומכיו האדוקים. הנשיא רוזוולט קיים פגישה עם טאלמדג' וביקש ממנו להשאיר את כהן בתפקידו, אך סורב, וכך הוא הוביל את הנשיא לחשוד שזהו צעדו הראשון של טאלמדג' לקראת אפשרות של מועמדות לנשיאות בבחירות של 1936. בסוף 1934, מערכת היחסים בין השניים כבר עלתה על פסים שליליים. בדצמבר, כאשר החליט רוזוולט לבלות את חג המולד בוורם ספרינגס שבג'ורג'יה, שלח טאלמדג' בקשה לפגישה אישית עם הנשיא. התשובה שהוא קיבל מצוותו של הנשיא הייתה שלרוזוולט אין את הזמן הנחוץ לפגישה עם המושל, ובאופן מעורפל הובטחה לו פגישה בבית הלבן בזמן כלשהו ב-1935.[18]

בראשית 1935 כבר פעל טאלמדג' בשיתוף פעולה עם הסנאטור יואי לונג מלואיזיאנה, שתכנן להתמודד נגד רוזוולט ב-1936. כאשר נשאל טאלמדג' על שנאמר בשיחות עם לונג, הוא השיב: "שנינו קיללנו את רוזוולט".[19] על אף זאת, ללונג הייתה הערכה נמוכה בנוגע לאינטליגנציה של טאלמדג', באומרו: "לטאלמדג' זה אין את השכל הדרוש להגשמת רוב שאיפותיו". מעבר לסלידה המשותפת לרוזוולט, לא היה לשניים כמעט שום דבר במשותף מבחינה פוליטית. ללונג, פופוליסט מהאגף השמאלי של המפלגה, הייתה סיסמה של "חלוקת העושר", והוא הבטיח שאם ייבחר לנשיאות הוא יעקל את כל הונם של האמריקאים העשירים ביותר ויחלק אותו לעניים, בעוד שטאלמדג' היה שמרן דרומי מהדור הישן. לונג מתח ביקורת על רוזוולט על כך שלא הלך מספיק רחוק עם הניו דיל, בעוד שטאלמדג' חש שהוא הרחיק לכת יתר על המידה.[20] לבסוף, שני האישים היו מעוניינים להתמודד על הנשיאות, וכל אחד מהם ביקש שהשני ייבחר כסגן הנשיא, סוגיה שהייתה לרקע לסיום הברית ביניהם ולהפיכתם לאויבים.[21]

טאמלדג' משל כדרומי שמרן, ותקף בלהט את מהלכי ההלאמה של הנשיא רוזוולט ואת הניו דיל. הוא התנגד לצעדי מדיניות שנתנו עדיפות לאפרו-אמריקאים (אף על פי שרוזוולט לא הגיש בתקופת נשיאותו שום חוק בנושא זכויות האזרח),[22] לתוכניות החקלאות, ולתוכניות עבודות הרווחה כמו מינהל קידום העבודות וחיל השימור האזרחי. טאלמדג' האמין שתוכניות הרווחה של הניו דיל עודדו אנשים לעצלות, ואמר לעיתונאי: "הדרך לטפל בתוכנית רווחה הייתה כמו הדרך בה מוסוליני טיפל בה באיטליה, כלומר, לסדר את האנשים הללו בשורה, לגייס את הכוחות הצבאיים ולגרום להם לעבוד".[23]

טאלמדג' ניסה להקים קואליציה אזורית בעת שערך את סיור הנאומים הלאומי שלו כהכנה להתמודדות בבחירות לנשיאות ב-1936. בעלי בריתו המרכזיים היו הכומר ג'רלד ל. ק. סמית', שהיה המארגן הראשי של מועדוני "שיתוף העושר" של לונג, ג'ון הנרי קירבי, איש עסקים עמיד מטקסס שהיה קודם לכן תומך מוביל של לונג, והסופר תומאס דיקסון הבן, תומך בעליונות הלבנה שספריו שהיללו את הקו קלוקס קלאן והיו פופולריים מאוד באותה תקופה. מסע הבחירות של טאלמדג' מומן עם 41,000 דולר שנתרמו על ידי אלפרד סלואן, נשיא ג'נרל מוטורס, יחד עם כספים ממשפחות רסקוב ודו פונט.[24]

הוועדה הדרומית של טאלמדג' לתמיכה בחוקה ארגנה ועידה שהתכנסה בינואר 1936 במייקון, ג'ורג'יה, ואליה הגיעו רסיסים של קואליציית יואי לונג הישנה.[25] התברר שוועידת מייקון הפכה לאסון תקשורתי, עד שהגיע הקץ לתקוות של טאלמדג' לנשיאות. המצע הפופוליסטי שטאלמדג' ניסח בוועידה, עם קריאתו לכרייה נוספת של כסף לטובת התמיכה בתקן הכסף (אנ'), יותר פרוטקציוניזם, הרחבת זכויות המדינות, יותר התבדלות, ופחות הגירה, זכה ללעג רב כמתאים יותר למאה ה-19 מאשר למאה ה-20.[26]

טאלמדג' התחייב להגן על "הריבונות של המדינות שלנו והממשלות המקומיות בשלטון עצמי" בוועידה הארצית של הדמוקרטים שעמדה להיערך אז. אף על פי כן, רוזוולט, שביקר לעיתים קרובות בוורם ספרינגס, ג'ורג'יה, בשל מחלת הפוליו ממנה סבל בעבר, היה יותר פופולרי בקרב החקלאים העניים. עקב אי יכולתו להתמודד על כהונה נוספת ב-1936, בשל הגבלת כהונה, בחר טאלמדג' להתמודד מול הסנאטור המכהן ריצ'רד ראסל הבן בבחירות המקדימות לסנאט, אך ראסל ניצח אותו בתבוסה גורפת. מועמדו של טאלמדג' למשרת המושל, צ'ארלס רדויין, נוצח באותה שנה בבחירות המקדימות על ידי תומך הניו דיל, הדמוקרט יורית' ריברס בהפרש גדול מאוד.[27]

ב-1936, על פי מאמר של יונייטד פרס שהודפס בעיתון אטלנטה קונסטיטושן ב-21 באוגוסט אותה שנה, ושכותרתו הייתה "ג'ין בוחר בהיטלר כ'כותב' המועדף", דווח שטאלמדג' אמר לעיתון בלוס אנג'לס שבעוד שאין ברשותו זמן רב לקרוא ספרים רבים, הוא קרא את ספרו של היטלר מיין קאמפף שבע פעמים. העיתון הנאצי Die Bewegung הדפיס את הראיון עם טאלמדג' ושיבח אותו, בציינו ש"המושל יוג'ין טאלמדג' מג'ורג'יה הוא כמובן אדם אינטליגנטי מאוד".

ב-1938 ניסה טאלמדג' להתמודד מול הסנאטור המכהן וולטר פ. ג'ורג'. אף על פי שג'ורג' תמך ב-34 מתוך 44 הצעות הניו דיל של רוזוולט,[28] הוא סירב לתמוך בכמה מההצעות של רוזוולט במהלך תקופת נשיאותו השנייה. הנשיא האמין שג'ורג' "הוצא אל המרעה". רוזוולט ניסה להדיר את ג'ורג' ותמך במועמד שלו, לורנס קאמפ. אף על פי כן, ג'ורג' סירב למתוח ביקורת על רוזוולט במהלך מסע הבחירות והאשים את יועצי הנשיא. על אף הפילוג בהצבעה על הניו דיל, זכה ג'ורג' בקלות בבחירות לכהונתו השנייה, כאשר קיבל 141,922 קולות מול 102,464 של טאלמדג'. העובדה שטאלמדג' קיבל יותר קולות בהשוואה לקאמפ, מועמדו של רוזוולט, שקיבל 78,223 קולות בלבד, הפתיעה את כל המבקרים.[27]

תקופת כהונתו השלישית (1943-1941)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1940 נבחר טאלמדג' לתקופת כהונתו השלישית כמושל, ובינואר 1941 הושבע, כשהוא שב לשלטון כמנהיג של הגורמים הגזענים ותומכי ההפרדה הגזעית בג'ורג'יה. בתגובה לדיווחים שוולטר קוקינג, דקאן אוניברסיטת ג'ורג'יה, תמך בהכנסת שחורים ולבנים יחדיו לכיתות הלימוד, החל טאלמדג' לתקוף את האוניברסיטה, ודרש ממועצת הנגידים שלה להעביר את קוקינג מתפקידו ולטהר את האוניברסיטה מקומוניסטים, מ"זרים" (לא תושבי ג'ורג'יה) ואנשים המחויבים לשוויון גזעי. בתחילה סירבה מועצת הנגידים להענות לדרישותיו של טאלמדג', אך לאחר שטאלמדג' שינה את הרכב המועצה, פיטרה האוניברסיטה כמה אנשי סגל.

התערבות זו בעניינים אקדמיים גרמה לאגודת הקולג'ים ובתי הספר של הדרום להסיר את ההסמכה של אוניברסיטאות המדינה של ג'ורג'יה. היא גם הובילה לתבוסתו של טאלמדג' בבחירות של 1942 לאליס ארנול.[29]

בשנים 1940–1941 נקט טאלמדג' בקו בדלני חזק והתנגד למדיניותו של רוזוולט שאמריקה צריכה להיות "מאגר הנשק של הדמוקרטיה". הוא אמר שעדיף שכספים שהוצאו על סיוע לבריטניה, סין וברית המועצות יוצאו על סיוע לחוואים העניים בג'ורג'יה. העובדה שטאלמדג' העריץ את היטלר והביע באופן כה קולני את תמיכתו במלחמתה של יפן נגד סין, עד שממשלת יפן הזמינה אותו לחופשה ביפן על חשבונה (הצעה שהוא דחה), הובילה להאשמות שהוא היה אוהד של מדינות הציר. כמה פרשנים חשו שטאלמדג' היה פשוט אדם נאיבי, אדם שלא ידע דבר על יחסי אירופה ואסיה, בעוד שאחרים טענו שסגנון המנהיגות האוטוריטרי שלו הפך אותו באופן טבעי לאוהד של המשטרים הפשיסטים. בנוגע לטענות שהוא פעל כרודן, השיב טאלמדג': "אני מה שנקרא רודן קטן. אבל האם ראית אי פעם מישהו שהיה ממש טוב שלא היה בתוכו רודן קטן?". הביוגרף של טאלמג', ויליאם אנדרסון, כתב שהערצתו של טאלמדג' לגרמניה הנאצית, נטייתו להקים עצמו באוהדים צבאיים-למחצה, והחלטותיו התכופות על הטלת משטר צבאי, נתנו "רקע מפחיד" לדבריו.[30]

בה בעת, פרשת קוקינג הזיקה מאוד למוניטין של טאלמדג'. ארנול היה תומך בהפרדה הגזעית, שהשקפותיו בסוגיות גזעיות היו זהות בהכרח לאלו של טאלמדג', אך הוא הציג את עצמו כתומך של רצון לחינוך טוב יותר עבור תושבי ג'ורג'יה.[31]ארנול ציין שאף אחד לא יכול להביס את טאלמדג' במה שהוא כינה בציניות "תחרות שנאת כושים", וטען שהשאלה המרכזית בפרשת קוקינג לא הייתה העליונות הלבנה, כפי שטאלמדג' טען, אלא חינוך".[32] ארנול טען שאובדן ההכרה של האוניברסיטאות של ג'ורג'יה, דבר שטאלמדג' הציג מבחינתו כהישג, סיכן את עתידם של כל תלמידי האוניברסיטאות. בזמן בו רוב תושבי חיו ג'ורג'יה בעוני, ומעטים זכו לחינוך גבוה, האפשרות שהאנשים הצעירים שהיו בני מזל במידה מספקת כדי ללמוד באוניברסיטה או שהיו עלולים לאבד את הסיכוי להימלט מחיי העוני, נחשבה לחלוטין כבלתי מתקבלת על הדעת. אלו מבין תושבי ג'ורג'יה שילדיהם למדו באוניברסיטאות זעמו על כך שעתיד ילדיהם היה בסיכון, ולאלו שילדיהם לא למדו באוניברסיטה קיוו שיום אחד הם יוכלו לעשות כן.[31]

הסטודנטים באוניברסיטאות ובקולג'ים של ג'ורג'יה ניהלו קמפיין נמרץ נגד טאלמדג', והעלו מערכונים שלעגו לו כמוקיון צמא כוח לפני תחילת משחקי הפוטבול. הם זכו לייצוג יתר באופן חריג כמתנדבים במסע הבחירות של ארנול. כאשר קיים טאלמדג' עצרות בחירות, נעמדו סטודנטים שצעקו "לעזאזל עם טאלמדג'!". באחת העצרות הללו שהתקיימה ב-2 ביולי 1942, זרק תומך של טאלמדג' מיכל של גז מדמיע על סטודנטים, תקרית שמשכה תגובות שליליות והובילה לדרישות שטאלמדג' יטיל משמעת על "הבריונים" שלו שתמיד נכחו בעצרות. טאלמדג' לא היה פופולרי בקרב הסטודנטים עד שעובדי מסע הבחירות שלו בעיר האוניברסיטאית את'נס דחקו בו לא לקיים שם עצרת בחירות, מתוך ציפייה שיותר אנשים יקראו לעברו קריאות בוז מאשר אלו שיריעו לו.[33]

בהבינו שארנול רכש לעצמו מעמד יציב יותר בסוגיית החינוך, שינה טאלמדג' את הטקטיקה שלו והכריז בפשטות שאובדן ההכרה של האוניברסיטאות של ג'ורג'יה הוא עניין חסר חשיבות, באומרו באחת מעצרות הבחירות באחד האזורים הכפריים: "הם מדברים על חינוך. החינוך מעולם לא לימד אף אחד איך לשתול כותנה. הוא מעולם לא גרם לשום גן לפרוח. הוא מעולם לא העניק את הניסיון הדרוש לגדל פרות ועופות. אתה חייב לצאת ולעשות את הדברים, ושום חינוך בבתי ספר לא יעזור לך.[34] מסר זה כוון לליבותיהם של החוואים הלבנים שבאופן מסורתי היו תומכיו של טאלמדג', אך מבלי משים פגע בו, שכן אפילו רבים מתומכיו הכפריים של טאלמדג' ידעו שחינוך טוב יותר ייצג את התקוות הטובות ביותר של ילדיהם להימלט ממעגל העוני, ולא הוקירו את המסר המשתמע שהדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לילדיהם הוא ללכת בעקבות הוריהם ולחיות חיים של עבודה שחורה ועוני.

כמו תמיד, טאלמדג' הציג את עצמו כמגן תקיף של העליונות הלבנה, בטענה שהשארת השחורים נטולי זכות הצבעה ותחת הפרדה גזעית הייתה חשובה לאין ערוך מהחינוך, מסר שנקלט על ידי גרעין התמיכה בו, אך לא על ידי אף אחד אחר. באחת מעצרות הבחירות אמר טאלמדג': "אנו בדרום אוהבים שהכושים נמצאים במקומם, ומקומם הוא בדלת האחורית".[35] משמעות העובדה שארנול אף הוא הציג את עצמו כתומך ההפרדה הגזעית, אם כי לא באותם מונחים גסים שבהם השתמש טאלמדג', הייתה שעבור רבים מתושבי ג'ורג'יה הלבנים לא היה הבדל בין המועמדים ב"שאלת השחורים", ולפיכך הם היו אדישים ליתרונותיו של טאלמדג' כמגן העליונות הלבנה.[33] יותר מכך, גברים נטו יותר להצביע לטאמדג' מאשר נשים, וב-1942 היו רבים מגברי ג'ורג'יה מגויסים, וכך היה שיעור ייצוגם של הנשים בקהל הבוחרים גבוה יותר בבחירות המקדימות של הדמוקרטים.[36] בבחירות המקדימות זכה ארנול ב-174,575 קולות מול 128,394 הקולות שקיבל טאלמדג'. גם שיטת חישוב תוצאות הבחירות על פי מחוזות הבחירה, שפעלה לטובתו של טאלמדג' בעבר, לא סייעה לו לנצח בבחירות 1942 כאשר ארנול ניצח ב-242 מחוזות בחירה וטאלמדג' ב-149 בלבד.[37]

פרישתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר תום תקופת כהונתו של טאלמדג' כמושל בינואר 1943, צצה הטענה שמאז 1940 הוא קיבל מזון שגודל בחוות של מערכת הכליאה המדינתית בחינם, טענה שהוא הודה בה, באומרו שהוא חסך כסף למדינה בכך שלא שילם עבור מזונו. זמן קצר לאחר מכן הועלתה הטענה שהוא נכח בפגישות של הקו קלוקס קלאן, טענה שגם אותה הוא לא הכחיש, באומרו ש"כולם נהנים" בנשפים של הקלאן.[38] בתקופת פרישתו הפך טאלמדג' בהדרגה למריר יותר והיה אכול שנאה כלפי רוזוולט. כבדלן, הוא גם הצר על מעורבותה של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, ועל אחת כמה וכמה כשהשינויים החברתיים שנגרמו על ידי המלחמה איימו על חזונו של טאלמדג' על דמותה האידיאלית של אמריקה. במיוחד הכעיסו אותו ההישגים הזמניים הראשונים שהשיגה התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח בשנות המלחמה, וטאלמדג' טען שאפילו ההישגים הצנועים ביותר של האפרו-אמריקאים במהלך המלחמה יובילו בסופו של דבר לקיצה של העליונות הלבנה בדרום.[39]

טאלמדג' שכנע את עצמו שרוזוולט תכנן במכוון את הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה בגלל שהוא ביקש ליצור שינויים חברתיים שישימו קץ לעליונות הלבנה, וחשיבתו זו הובילה אותו לעסוק במתקפות ממושכות נגד רוזוולט, הניו דיל, המלחמה והאפרו-אמריקאים. העיתון שבבעלותו, The Statesman, פרסם מאמרי מערכת שנכתבו על ידו בהם נטען שרוזוולט התפשר על הריבונות האמריקאית, והועלו בו האשמות שלראש ממשלת הממלכה המאוחדת, וינסטון צ'רצ'יל הותר להתערב בענייני הקונגרס בתמיכתו של רוזוולט. בבחירות לנשיאות של 1944 פורסמה בעיתון של טאלמדג' הכותרת "משמעות הבחירה ברוזוולט היא קידום השחורים בג'ורג'יה". אנדרסון כתב שבמהלך המלחמה הפך טאלמדג' "בדלן תרבותי מוחלט", אדם שראה בעולם שמחוץ לארצות הברית כמקום מסוכן ומאיים, ושהאמין שהרחבת המעורבות של ארצות הברית בעולם תחריב כל דבר המקודש לו.[39]

אנדרסון תיאר את טאלמדג' כ"קול של רוח רפאים שרוצה לעצור את העתיד. אך היה זה קול מפוחד, ירא מכך שההיסטוריה שטפה לבסוף את התרבות הבלתי חדירה של אבותיו... הוא לבדו נשען על התודעה הישנה, התרבות העקשנית. ג'ין טאלמדג' ידע שאם הקשר האחד הזה יעקר, יעלם עולמו לעד".[40] ב-1944 כאשר קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק הדין "סמית' נגד אולרייט" (Smith v. Allwright) שבחירות מקדימות שמוגבלות רק ללבנים הן בלתי חוקיות והורה למדינות הדרום לערוך בחירות מקדימות ללא הגבלה גזעית, טאלמדג' זעם. ניסיונו לשוב לזירה הפוליטית התבסס לחלוטין על מצע גזעני לשימור העליונות הלבנה.

מערכת הבחירות האחרונה ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת כהונתו של ארנול כמושל הייתה הראשונה שמשכה היה ארבע שנים במקום שנתיים לאחר השינוי בחוקת ג'ורג'יה, אך לא התאפשרה בחירת מושל ליותר מתקופת כהונה רצופה אחת. ב-1946 הציג טאלמדג' את מועמדותו בבחירות בפעם הרביעית, ועשה שימוש בפסק הדין "סמית' נגד אולרייט" כסוגיה המרכזית שעליה הוא הניף דגל אדום. טאלמדג' הבטיח שאם הוא ייבחר, הוא ישיב על כנם את "הבחירות המקדימות השקולות". משפחתו ויועציו ביקשו לשכנע אותו שלא להתמודד בבחירות, והזהירו אותו שבשל בריאותו הרופפת, מסע הבחירות המתיש עלול לחסלו, אך הוא סירב לפרוש מהמרוץ אפילו לטובת בנו, הרמן טאלמדג', שסומן כיורש, באומרו, "לא, אני היחידי שיכול לנצח". מסע הבחירות של טאלמדג' בלט ברטוריקה הגזענית והאלימה שלו כאשר הוא התרברב בנוגע לתקיפת והלקאת האריסים השחורים שעבדו עבור משפחתו כאשר היה צעיר וטען שהוא רדף אחר בחור שחור במורד הרחוב עם גרזן בגלל שהוא ישב לצד אישה לבנה.[41]

ביוני 2007 נחשף בתיקים של ה-FBI שנפתחו, שטאלמדג' נחקר על חשדות בקשר למעורבותו במעשה הלינץ' בגשר מור פורד (אנ') ב-1946. אף על פי שהוא לא היה פופולרי באזורים העירוניים של ג'ורג'יה, הפופולריות היחסית שלו באזורים הכפריים נתנה לו עדיין סיכויים לנצח בבחירות המקדימות של הדמוקרטים על פי שיטת הבחירות האזוריות, שהעניקה את הניצחון למועמד שזכה במרבית המחוזות, לאו דווקא למי שקיבל את מספר הקולות הגבוה ביותר באופן כללי. אף על פי כן, יריבו של טאלמדג', ג'יימס ו. קרמייקל עדיין הוביל בסקרי דעת הקהל במחוזות הכפריים, אך לא באופן דומה באזורים העירוניים. כמה עדי ראייה העידו שהם שמעו את טאלמדג' מדבר עם ג'ורג' הסטר, אחיו של אדם לבן שנדקר על ידי אדם שחור בשם רוג'ר מלקולם, מחוץ לבית המשפט של העיר מונרו, בהבטיחו שהוא "ידאג לטפל בכושי" אם משפחת הסטר תפעיל את השפעתה כדי שהוא ינצח במחוז וולטון. ב-25 ביולי 1946, המכונית שבה הוסע מלקולם, ששוחרר מבית הכלא, נעצרה ליד קבוצה של כשלושים לבנים בגשר מור פורד. מלקולם, אשתו דורותי, וזוג שחור אחר שנסע ברכב, ג'ורג' ומיי מארי דרוסי, הוצאו מהמכונית, הועמדו בשורה ונורו. סוכן ה-FBI שחקר את המקרה כינה את ההאשמות שטאלמדג' הוביל את ההמון שביצע את מעשה הלינץ' כ"בלתי יאמנו", אך העביר אותם לראש ה-FBI ג'ון אדגר הובר, "מתוך כוונה שיהיה בהם עניין כלשהו בעתיד". נכדו של טאלמדג' הרמן טאלמדג' הבן, אמר לעיתונות ב-2007: "אני לא חושב שסבי היה מעורב בשום מעשה לינץ'. אם אתם מרחיקים לכת עד כדי כך, צר לי עליכם". בנוגע להאשמות שהיה זה טאלמדג' שהוביל את ההמון במעשה הלינץ', ציין ההיסטוריון רוברט פראט: "איני מופתע... במשך השנים היסטוריונים הגיעו למסקנה שהטון הגזעני במסע הבחירות שלו ב-1946 היה הגורם העקיף לאלימות בגשר מור פורד. יהיה זה ראוי לומר שהוא היה אחד המושלים הגזענים האלימים ביותר שכיהנו במדינה זו אי פעם". בבחירות של 1946 במחוז וולטון ניצח טאלמדג' בהפרש של 200 קולות בלבד.[42]

בסופו של דבר היה מספר כלל הבוחרים שהצביעו בבחירות המקדימות עבור טאלמדג' נמוך מאלו שהצביעו לקרמייקל, 43 אחוזים מול 45 אחוזים, אך הוא זכה ברוב המחוזות ונבחר כמועמד המפלגה על פי שיטת הבחירות האזורית, 244 מול 144 אזורים. בבחירות הכלליות, בהיעדר מועמד רפובליקני שניצב מולו, הוא זכה ב-98.54 אחוזים מהקולות.[43]

ב-21 בדצמבר 1946, כשבועיים לפני מועד השבעתו המתוכנן לתקופת כהונתו הרביעית, נפטר יוג'ין טאלמדג' בפתאומיות. סיבת המוות הייתה דלקת כבד בשילוב עם השפעות שחמת הכבד שנגרמה כתוצאה מהשתייה הכבדה שלו. על ארונו, שהוצב בקפיטול המדינתי של ג'ורג'יה, הונח זר עם הכיתוב KKKK (אבירי הקו קלוקס קלאן). מותו לאחר בחירתו וטרם השבעתו הוביל למחלוקת שנמשכה לאורך כל שנת 1947 שכונתה "מחלוקת שלושת המושלים", בין המושל היוצא ארנול, סגן המושל הנבחר מלווין תומפסון, ובנו של טאלמדג', הרמן טאלמדג'. האספה הכללית של ג'ורג'יה בחרה בטאלמדג' הבן למלא את מקום אביו. סגן המושל הנבחר תומפסון טען שמתוקף בחירתו כסגן זכותו לכהן כמושל, והמושל היוצא ארנול סירב לפנות את לשכתו כל עוד לא יוחלט מי המושל החדש. בעקבות החלטת בית המשפט העליון של ג'ורג'יה, ויתר טאלמדג' הבן על התפקיד לטובת תומפסון, ובכך תמה המחלוקת שהוציאה לג'ורג'יה שם לא טוב ברמה הלאומית.[44]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יוג'ין טאלמדג' בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Anderson, William (1975). The Wild Man from Sugar Creek: The Political Career of Eugene Talmadge. Baton Rouge: Louisiana State University, p. 6.
  2. ^ Anderson, William (1975). The Wild Man from Sugar Creek: The Political Career of Eugene Talmadge. Baton Rouge: Louisiana State University, pp. 48-49.
  3. ^ Anderson, William (1975). The Wild Man from Sugar Creek: The Political Career of Eugene Talmadge. Baton Rouge: Louisiana State University, p. 52.
  4. ^ Anderson, William (1975). The Wild Man from Sugar Creek: The Political Career of Eugene Talmadge. Baton Rouge: Louisiana State University, p. 56.
  5. ^ Gordon Campbell, On Last Night’s Debate, And Beyond, Scoop, 7 October 2020.
  6. ^ Nate Shivar, 13 Things I’ve Learned About Georgia’s Capitol, nateshivar.com, January 9, 2016.
  7. ^ King, Gilbert (2012). Devil in the Grove. Harper Collins. p. 262.
  8. ^ GEORGIA: The Red Galluses, Time magazine, Oct. 15, 1956.
  9. ^ Harold P. Henderson (2000). Ernest Vandiver, Governor of Georgia. U of Georgia Press. p. 158.
  10. ^ Anderson, William (1975). The Wild Man from Sugar Creek: The Political Career of Eugene Talmadge. Baton Rouge: Louisiana State University, pp. 78-79.
  11. ^ Philip Dray, At the Hands of Persons Unknown: The Lynching of Black America, Random House Publishing Group, 2007, p. 378.
  12. ^ Anderson, William (1975). The Wild Man from Sugar Creek: The Political Career of Eugene Talmadge. Baton Rouge: Louisiana State University, p. 83.
  13. ^ Galloway, Tammy Harden (Fall 1995). "'Tribune of the Masses and a Champion of the People': Eugene Talmadge and the Three-Dollar Tag". The Georgia Historical Quarterly. 79 (3): 683.
  14. ^ Sharecropping, history.com, JUNE 24, 2010.
  15. ^ Jamil Zainaldin, FDR — the face of the New Deal in Georgia, GEORGIA HUMANITIES.
  16. ^ Kennedy, David (2005). Freedom From Fear The American People in Depression and War, 1929–1945. Oxford: Oxford University Press, pp. 193–194.
  17. ^ Strikebreaking During the Depression (1934) - THE LABOR FILM DATABASE.
  18. ^ Anderson, William (1975). The Wild Man from Sugar Creek: The Political Career of Eugene Talmadge. Baton Rouge: Louisiana State University, p. 131.
  19. ^ Anderson, William (1975). The Wild Man from Sugar Creek: The Political Career of Eugene Talmadge. Baton Rouge: Louisiana State University, pp. 117-118.
  20. ^ Anderson, William (1975). The Wild Man from Sugar Creek: The Political Career of Eugene Talmadge. Baton Rouge: Louisiana State University, p. 118.
  21. ^ Anderson, William (1975). The Wild Man from Sugar Creek: The Political Career of Eugene Talmadge. Baton Rouge: Louisiana State University, p. 119.
  22. ^ "National Affairs: Black on Blacks". Time. April 27, 1936.
  23. ^ Anderson, William (1975). The Wild Man from Sugar Creek: The Political Career of Eugene Talmadge. Baton Rouge: Louisiana State University, p. 120.
  24. ^ Anderson, William (1975). The Wild Man from Sugar Creek: The Political Career of Eugene Talmadge. Baton Rouge: Louisiana State University, p. 137.
  25. ^ Basso, Hamilton (February 19, 1936). "Our Gene". New Republic. Vol. 86, no. 1107. p. 35.
  26. ^ Anderson, William (1975). The Wild Man from Sugar Creek: The Political Career of Eugene Talmadge. Baton Rouge: Louisiana State University, p. 140.
  27. ^ 1 2 Telfeyan, Brad (April 22, 2002). The 1938 Georgia Democratic Senatorial Primary: The Repudiation of President Franklin D. Roosevelt's 'Purge Campaign' (PDF) (Thesis). History Department, Vanderbilt University, pp. 10-21.
  28. ^ Zeigler, Luther Harmon (December 1959). "Senator Walter George's 1938 Campaign". The Georgia Historical Quarterly. 43 (4): 333–352.
  29. ^ Bailes, Sue (Winter 1969). "Eugene Talmadge and the Board of Regents Controversy". The Georgia Historical Quarterly. 53 (4): 409–423.
  30. ^ Anderson, William (1975). The Wild Man from Sugar Creek: The Political Career of Eugene Talmadge. Baton Rouge: Louisiana State University, p. 194.
  31. ^ 1 2 Anderson, William (1975). The Wild Man from Sugar Creek: The Political Career of Eugene Talmadge. Baton Rouge: Louisiana State University, p. 194.
  32. ^ Anderson, William (1975). The Wild Man from Sugar Creek: The Political Career of Eugene Talmadge. Baton Rouge: Louisiana State University, p. 206.
  33. ^ 1 2 Anderson, William (1975). The Wild Man from Sugar Creek: The Political Career of Eugene Talmadge. Baton Rouge: Louisiana State University, p. 210.
  34. ^ Anderson, William (1975). The Wild Man from Sugar Creek: The Political Career of Eugene Talmadge. Baton Rouge: Louisiana State University, p. 209.
  35. ^ Anderson, William (1975). The Wild Man from Sugar Creek: The Political Career of Eugene Talmadge. Baton Rouge: Louisiana State University, pp. 209-210.
  36. ^ Anderson, William (1975). The Wild Man from Sugar Creek: The Political Career of Eugene Talmadge. Baton Rouge: Louisiana State University, p. 211.
  37. ^ Anderson, William (1975). The Wild Man from Sugar Creek: The Political Career of Eugene Talmadge. Baton Rouge: Louisiana State University, pp. 210-211.
  38. ^ Anderson, William (1975). The Wild Man from Sugar Creek: The Political Career of Eugene Talmadge. Baton Rouge: Louisiana State University, p. 212.
  39. ^ 1 2 Anderson, William (1975). The Wild Man from Sugar Creek: The Political Career of Eugene Talmadge. Baton Rouge: Louisiana State University, p. 213.
  40. ^ Anderson, William (1975). The Wild Man from Sugar Creek: The Political Career of Eugene Talmadge. Baton Rouge: Louisiana State University, p. 214.
  41. ^ Wexler, Laura (2013). Fire in a Canebrake: The Last Mass Lynching in America. New York: Scribner, p. 35.
  42. ^ Bluestein, Greg (June 15, 2007). "Ex-Governor investigated in 1946 lynchings". NBC News.
  43. ^ Belvin, William L. Jr. (Spring 1966). "The Georgia Gubernatorial Primary of 1946". The Georgia Historical Quarterly. 50 (1): 37–53.
  44. ^ Buchanan, Scott E (August 12, 2002). "Three Governors Controversy".


מושלי ג'ורג'יה ג'ורג'יהג'ורג'יה
ארצ'יבלד בולוק • באטן גווינט • ג'ון טראוטלן • ג'ון הוסטון • ג'ון וריט • ג'ורג' וולטון • ריצ'רד האולי • ג'ורג' ולס • סטיבן הרד • נייתן בראונסון • ג'ון מרטין • ליימן הול • ג'ון הוסטון • סמואל אלברט • אדוארד טלפייר • ג'ורג' מתיוס • ג'ורג' הנדלי • ג'ורג' וולטון • אדוארד טלפייר • ג'ורג' מתיוס • ג'ארד אירווין • ג'יימס ג'קסון • דייוויד עמנואל • ג'וזאיה טאטנאל • ג'ון מילדג' • ג'ארד אירווין • דייוויד בירדי מיטשל • פיטר ארלי • דייוויד בירדי מיטשל • ויליאם רייבן • מתיו טלבוט • ג'ון קלארק • ג'ורג' טרופ • ג'ון פורסיית' • ג'ורג' רוקינגהאם גילמר • וילסון למפקין • ויליאם סליי • ג'ורג' רוקינגהאם גילמר • צ'ארלס ג'יימס מקדונלד • ג'ורג' קרופורד • ג'ורג' טאונס • האוול קוב • הרשל וספסיאן ג'ונסון • ג'וזף א. בראון • ג'יימס ג'ונסון • צ'ארלס ג'נקינס • תומאס רוגר • רופוס בולוק • בנג'מין קונלי • ג'יימס מילטון סמית' • אלפרד קולקוויט • אלכסנדר סטיבנס • ג'יימס בוינטון • הנרי דיקרסון מקדניאל • ג'ון בראון גורדון • ויליאם נורת'ן • ויליאם ייטס אטקינסון • אלן קנדלר • ג'וזף טרל • מ. הוק סמית' • ג'וזף מקי בראון • מ. הוק סמית' • ג'ון סלייטון • ג'וזף מקי בראון • ג'ון סלייטון • נתניאל אדווין האריס • יו דורסי • תומאס הארדוויק • קליפורד ווקר • למרטין גריפין הארדמן • ריצ'רד ראסל הבן • יוג'ין טאלמדג' • יורית' ריברס • יוג'ין טאלמדג' • אליס ארנול • הרמן טאלמדג' • מלווין תומפסון • הרמן טאלמדג' • מרווין גריפין • ארנסט ונדייבר • קארל סנדרס • לסטר מדוקס • ג'ימי קרטר • ג'ורג' באסבי • ג'ו פרנק האריס • זל מילר • רוי בארנס • סאני פרדו • נייתן דיל • בריאן קמפ
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יוג%27ין_טאלמדג%27&oldid=38193788"