ניו דיל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: קביעות פסקניות, כתיבה פרשנית מוטית.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
השפל הגדול

הניו דיל (מאנגלית: New Deal, מילולית: עסקה חדשה) הוא הכינוי שניתן למדיניות הכלכלית והחברתית שנקט ממשל נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט בתגובה ל"שפל הגדול"- המשבר הכלכלי העמוק שפקד את ארצות הברית בשנת 1929. עיקר צעדי ה"ניו דיל" בוצעו בשנים 1933 עד 1935, אך השם משמש גם ככינוי כולל לתקופה שבין 1933 ו-1940 בארצות הברית.

הרקע לניו-דיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שעת מבחן לרעיונות הפרוגרסיביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפל הגדול, כפי שמציין ג'ים פאול, נתפש בעיני רבים מבעלי הדעות הפרוגרסיביות כ"שעת מבחן לרעיונות ה'פרוגרסיביים'". ממשל הרברט הובר, אף שדעותיו של הובר עצמו היו פרוגרסיביות, היה גדוש באנשי 'המשטר הישן'—אנשים בעלי חשיבה מסורתית, שדבקו בעקרונות שמרניים יותר ביחס לניהול הכלכלי של המדינה וזכויות אזרח. ממשל רוזוולט הזניק לחזית העשייה חבורה בעלת אופי שונה לחלוטין: צעירים נמרצים, מלאי אופטימיות, ונחושים לשנות את העולם ולהותיר בו את חותמם. סטיוארט צ'ייס, אחד מההוגים הפרוגרסיביים הבולטים של התקופה, תמצת תפישות אלו כאשר דן בהרחבה בספרו "ניו דיל" בתקוות הגדולות שעוררו תוכניות החומש של סטלין וסיכם בשאלה הרטורית: "מדוע שרק הרוסים יהנו מבריאה מחדש של העולם?"

השפל הגדול סיפק הזדמנות נדירה לערוך שינויים מקיפים בחברה האמריקנית. רוב הניו-דילריסטים שסביב רוזוולט התנסו בפעם הראשונה ב'כלכלה מתוכננת' בזמן מלחמת העולם הראשונה והאמינו כי זוהי הדרך הנכונה לנהל את המדינה: באופן מתוכנן, מאורגן, מדוד ומדעי, תוך סילוק האינדיבידואליזם והאקראיות מהכלכלה. ההיסטוריון צ'ארלס בירד מאוניברסיטת קולומביה, היה אחד הקולות הבולטים במחנה הפרוגרסיבי. בירד כתב במגזין הארפרס בשנת 1931:

"האמת הקרה היא שהפולחן האינדיבידואליסטי... הוא האחראי למצוקה שבה מוצאת את עצמה התרבות המערבית.... המשימה העומדת בפנינו, על כן, אינה לחדש סיסמה ישנה, אלא להיפטר ממנה, לגלות כמה תכנון דרוש, על ידי מי, ואיך ניתן לבצע זאת באופן הטוב ביותר".

בעיני הפרוגרסיבים, כמו גם בעיני מומחים רבים אחרים, היה השפל הגדול תבוסה מוחלטת של הקפיטליזם, האינדיבידואליזם, הלסה פר והדמוקרטיה הפרלמנטרית במאבק במשבר. הקצב האיטי והיעדר התכנון המבוקר והריכוזי נתפשו כחולשה שהביאה לכישלונם. לעומתם, דימו רבים כי הפאשיזם, הסוציאליזם והקומוניזם משגשגים ומנצחים באמצעות כלכלה ריכוזית ומתוכננת וגישה אטטיסטית. המשימה שהציב לעצמו "טרסט המוחות"—קבוצת ההוגים הצעירים שסביב רוזוולט—הייתה ליישם את המעבר למדינה ריכוזית ומתוכננת ועתה, עם עלייתו של רוזוולט לשלטון, ניתן מנדט לנסות וליישם רעיונות אלו.

הנשיא עצמו היה הדמות המושלמת לעמוד בראש תנועת הרפורמות האלו. רוזוולט ניחן בחושים פוליטיים מחודדים וביכולת נדירה לשכנע אנשים ולעורר בהם תחושות של נאמנות, רוח קרב והתלהבות. ידיעותיו והבנתו של רוזוולט בתחום הכלכלה היו דלות, כפי שהוא עצמו הודה פעמים מספר,והיה נכון לקבל כמעט כל פתרון שיוצע לו, ולנסות כמעט כל פעולה העשויה לשפר את המצב, כל עוד זו אינה גורמת לו נזק פוליטי חריף.

הניו דיל לפני הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכניותיו העתידיות של רוזוולט, כפי שהוצגו על־ידו במהלך מסע הבחירות, הדגישו את הצורך בשינוי, אך לא נקבו בפרטיו. הדמוקרטים גרסו כי האשמה בשפל נעוצה ברפובליקנים ובהובר ובעיקר במדיניות שטיפחה בידוד כלכלי, עידוד למונופולים, חנק התחרות ומניפולציה באשראי באגרות חוב ובסחורות.

החלופה המוצעת של רוזוולט כללה קריאה למתן סיוע למובטלים, אך ללא כינון דמי אבטלה (dole), תוכניות עבודה ציבורית "מועילות" כמו הגנה משטפונות, הגנת יערות ובנייני ציבור נחוצים, כולל השמת מיליון איש לעבודה ביערות. את התקציב לעבודות ציבוריות אלו ביקשו הדמוקרטים להשיג באמצעות מלווה או מסים. מעבר לכך, הוצע קיצור שבוע העבודה והפחתת מספר שעות העבודה כדי "לפזר" את התעסוקה.

עבור האיכרים כלל הניו דיל הבטחה לעידוד הקואופרטיבים והגדלת ההלוואות הממשלתיות ושיטה חדשה לבקרת העודפים והבטחת מחיר רווחי, אם כי ללא כניסה של הממשל הפדרלי לשווקים כדי לאפשר ספקולציה במחירי מוצרי החוות.

ביחס לעסקים, הציע הניו דיל בקרה קפדנית על חוקי אנטי-טרסט, שקיפות בהצעת אגרות חוב, רגולציה של חברות אחזקה הסוחרות בהם ורגולציה של חברות חשמל, מים ומשאבי טבע בינמדינתיות.

הסעיף החשוב ביותר במצע היה חיסכון וצמצום: הניו דיל היה אמור לצמצם את הבזבזנות של ממשל הובר, לבטל לשכות מיותרות, להפחית בשכר, לקצץ הוצאות פדרליות ב-25 אחוז, לשים קץ להלוואות ממשלתיות ולגירעונות בתקציב, להבטיח מטבע איתן ומכסים תחרותיים. רוזוולט בנה חלק גדול ממסע התעמולה שלו על גינויו של הובר כ"בזבזן הגדול ביותר בהיסטוריה" ש"ערם לשכה על פני לשכה, ועדה על פני ועדה... על חשבון משלם המסים".

רוזוולט טען בלהט כי יש "לחסל פונקציות ממשלתיות... עלינו למזג, לשלב תת-מחלקות בממשל, וכמו אזרחים פרטיים, לוותר על מותרות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו". לקראת סיום הקמפיין הוא ניסח את ביקורתו בסיסמה: "עצרו את הגרעונות! עצרו את הגרעונות!" במקביל, נשא רוזוולט נאומים שגינו את הובר כמפלצת אדישה לגורל העם, הדבקה במדיניות לסה פר מיושנת של אי-התערבות.

המסר המעורב של רוזוולט, שקרא להרחבת הוצאות הממשל, העלאת מסים ומלוות מחד, ולקיצוץ התקציב מאידך, נועד כדי לדבר אל ליבו של הקהל הרחב ובו זמנית גם אל ליבו של קהל הליבה המסורתי של המפלגה הדמוקרטית. לעומת המפלגה הרפובליקנית, שנהנתה לאורך השנים מתמיכה נרחבת של תושבי מדינות הצפון המתועשות והמדינות העשירות במזרח המדינה, היו הדמוקרטים מפלגת הבית של תושבי הדרום ושל אלו שלא רחשו חיבה למדיניות הפרוטקציוניסטית והדגש על ממשל פדרלי חזק של המפלגה הרפובליקנית. הדגש על חיסכון וצמצום במסע הבחירות של רוזוולט היה כה בולט, עד שאפשר לבעלי השקפות קפיטליסטיות מובהקות לתמוך ברוזוולט בדרך אל הקלפי, שם גרף תמיכה מרשימה במדינות הדמוקרטיות המסורתיות.

מסר מרכזי אחר נועד לאוזניו של הציבור הרחב, שחש יאוש נוכח המצב החמור אליו נקלעה המדינה, וסבר כי שגיאתו העיקרית של הובר הייתה האופן המהוסס והחלקי בו יישם את תוכניותיו. סעיפים מרכזיים בתוכניתו של רוזוולט היו דומים מאוד ל"ניו דיל" של הובר. ביסוד שתי התוכניות עמדה הסברה שתעסוקה רחבה ככל האפשר—אם באמצעים של עבודות ציבוריות ואם באמצעים של קיצור שבוע העבודה—שמירה על מחירים והרחבת ההוצאות הציבוריות הם הצעדים הנדרשים. אבטחת מחיר מינימום, הלוואות ובקרת עודפים לחקלאים והחרפת תקנות האנטי-טרסט כוונו אף הם למטרות דומות. אבטחת המחירים לחקלאים, הייתה אמורה לצמצם את רווחיהם של משווקי התוצרת ולהעלות את המחירים עבור הצרכנים שיקנו את המוצרים—בשני המקרים, הייתה זו התוצאה המקווה: העלאת המחירים והגדלת הוצאות הצרכנים. תקנות האנטי-טרסט, שיועדו להגברת המונופולין, עלו בקנה אחד עם התפישה שניתן לקיים משק מונופוליסטי מתוכנן ושפעולה כזו תהיה "יעילה" יותר.

אקורד הפתיחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנאום המינוי‏[1]של רוזוולט ניתן סימן ברור איזו מן התוכניות עתידה להדחות. מעבר למסרי העידוד החשובים ("אין לנו לפחד מדבר, לבד מהפחד עצמו"), כלל הנאום כמה כיוונים ראשוניים לביצוע:

  • החזרת אנשים לעבודה באמצעות "גיוס ישיר על ידי הממשלה עצמה" ומתוך כך "לבצע פרויקטים נחוצים לתמרוץ וארגון מחדש של השימוש שלנו במשאבים טבעיים": כלומר, פרויקטים ממשלתיים רחבי היקף וממושכים.
  • פיזור אוכלוסייה מחדש באמצעות העברת אנשים מן הערים לעבודה חקלאית: רוזוולט השתעשע ברעיון זה עוד בתקופת היותו מושל מדינת ניו יורק, אך הרעיון לא מצא אוהדים רבים, לא בין תושבי הערים ולא בין החקלאים.
  • מאמץ להעלות את ערך המוצרים החקלאיים ובמקביל את כוח הרכישה של המוצרים בערים: כלומר, קרטליזציה בגיבוי פדרלי של התוצרת החקלאית וקיבוע מחירים. כמובן שסעיף זה סותר את הקודם, שכן מיליוני תושבי הערים האמורים לזרום לכפר לא היו תורמים להעלאת מחיר התוצרת החקלאית או לפתרון בעיית האבטלה בין האיכרים.
  • מניעת עיקולי בתים לפושטי רגל וחוות, באמצעות הפחתה משמעותית של גובה החוב: ובמלים אחרות, קיצוץ זכויות הנושים והקטנת הכדאיות למתן הלוואות.
  • איחוד כל פעולות העזרה, כדי להפחית באופן "דרסטי" את עלויות הממשל הפדרלי, המדינות והרשויות המקומיות: כאן כיוון רוזוולט בעיקר לתופעת "מרד המסים" ברחבי ארצות הברית (שאת קיומה חשף דייוויד בייטו). הסיבה העיקרית למרד הייתה העובדה שבגלל "חוק היובש", שחיסל את ההכנסות ממסים על משקאות, שאבו הערים 90 אחוז מהכנסותיהם ממסי רכוש. בסופו של דבר, במקום קיצוץ בעלויות תמך רוזוולט בביטולו החפוז של "חוק היובש".
  • תכנון לאומי לפיקוח על תעבורה, תקשורת, חשמל ומים: כלומר, קרטליזציה ומונופוליזציה שלהם. ההגיון הכלכלי מאחרי הפעולה לא צויין.
  • פיקוח הדוק על כל ההשקעות הבנקאיות והאשראי וקץ לספקולציות.
  • שמירה על מטבע יציב: כלומר, בקוד התקופה, שמירה על תקן הזהב.

התוכנית שהותוותה כאן הייתה אופיינית לרוזוולט. היא כללה כמה "נסיונות" בהתאם לגישתו ה"אמפירית" וכמה סתירות, בהתאם לגישתו שניתן לאחוז בשתי גישות הפוכות לאותו עניין. כדי להוסיף לבלבול, שלח רוזוולט כעבור זמן קצר הודעה לקונגרס בה תבע סמכויות לכינון משטר חיסכון קפדני: "הממשלה הפדרלית נמצאה על הדרך לפשיטת רגל... לעתים קרובות מדי... ממשלות ליברליות התנפצו על סלעי מדיניות פיסקלית מתירנית מדי. אנו חייבים להימנע מסכנה זו". כפי שהתברר מאוחר יותר, הודעה זו הייתה שירת הברבור של הגישה החסכנית.

משבר הבנקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבעיה הראשונה שעל סדר היום הייתה פתרון למשבר הבנקים החריף. הנשיא הובר שלח לרוזוולט מכתב ב-18 בפברואר 1933 וביקש ממנו להוציא הצהרה מרגיעה, שתמתן במקצת את המשיכות המבוהלות של אזרחים מבנקים. רוזוולט לא הגיב ואחר כך סירב בנימוקים שונים לסייע בידי הובר בהוצאת צו לסגירת הבנקים, ערב כניסתו לתפקיד. פלין, בספרו על רוזוולט, מייחס לו כאן אי-הבנה של חומרת המצב או שאיפה לכך שהמצב עם הכנסו לתפקיד יהיה החמור ביותר האפשרי.

אף כי שיקול כזה בוודאי לא היה זר לפוליטיקאי ציני כרוזוולט, סביר יותר להניח כי שיחקו כאן תפקיד שתי מטרות אחרות: ראשית, פנייה של רוזוולט לציבור, אם לא הייתה מועילה, הייתה מציירת אותו באור מגוחך כנשיא נטול השפעה עוד לפני כניסתו לתפקיד. שנית, לרוזוולט לא הייתה כל סיבה להוציא הודעת הרגעה משום שאחת הסיבות העיקריות לבהלה בציבור—החשש מנטישת תקן הזהב—הייתה בדיוק מה שרוזוולט תכנן לעשות, ככל הנראה.

מיד עם כניסתו לתפקיד הוציא רוזוולט צו לסגירת הבנקים למספר ימים בהתאם לחוק "איסור סחר עם האויב". הצו, שהתבסס על טיוטת הצו שהוכנה עבור הובר למטרה זו, היה בלתי חוקתי בעליל, אך רוזוולט סמך, ובצדק, על אישור הקונגרס בדיעבד. הבנקים נפתחו מחדש, אחרי חופשה מאונס של שישה ימים.

נטישת תקן הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שיושבה בעיה ראשונית, נפנה רוזוולט לבניית תוכניותיו הכלכליות במפורט. הצוות שלצידו, שכונה "טראסט המוחות" יועצים ואנשי אקדמיה כמו ריימונד מולי והכלכלן רקספורד גאי טגוול, נדרש עתה להתמודד עם השאלה הקריטית של הצמדות או הנתקות מתקן הזהב.

להחלטה חשובה זו היו השלכות: הצמדות לתקן הזהב משמעותה הייתה הכרה במגבלות יכולתה של הממשלה והשתמעו ממנה הצורך לנקוט בצעדים של ריסון תקציבי, הפחתת מסים והפחתת מכסים. הפרדות מן התקן הייתה פוטרת את הממשל מדרישות כאלו ומאפשרת לנקוט מדיניות אינפלציונית, שהייתה מסייעת במימון תוכניות הרחבה של הממשל.

הדעות בקרב כלכלנים היו חלוקות. כלכלנים מובילים כמו בנג'מין אנדרסון מצ'ייס נשיונל, פרנק פטר וה. פרקר וויליס (יועצו הראשי של הסנטור גלאס) התנגדו נמרצות לנטישת התקן. רבים אחרים תמכו בעזיבת התקן. אירווינג פישר, אבי תורת הייצוב, הבטיח לרוזוולט כי אם ייטוש את תקן הזהב "ינפץ את השפל הזה במהירות". לאירווינג, כמו לרבים אחרים מתומכי נטישת התקן, הייתה גם סיבה אישית. כפי שמספר מורי רותברד בספרו על "ההיסטוריה של הכסף והבנקאות בארצות הברית" (עמ' 455), פישר חשש שאם ארצות הברית לא תיטוש את התקן עלולים עסקיו להתמוטט באופן מיידי.

אבל לחששו של פישר לא היה יסוד: רוזוולט לא שקל אף לרגע אפשרות אחרת מלבד נטישת תקן הזהב. ב-5 באפריל 1933 הוציא רוזוולט הכרזה ההופכת החזקת זהב לבלתי חוקית: כל אדם שהחזיק בזהב היה חייב להעבירו לידי הממשלה בתמורה לקבלה. מעשית, הייתה פעולה זו שקולה להפקעת הזהב שבידי התושבים. ההשלכה המשתמעת הייתה נטישה של תקן הזהב, שכן המירות דולרים לזהב היא ביסוד התקן. מאוחר יותר, באו תקנות שאסרו על תשלום חובות בזהב ושחררו את הממשל מחובתו לשלם בזהב. הסנטור הדמוקרטי מאוקלהומה, תומאס פ. גור (סבו של גור וידאל), משנשאל לדעתו על ידי רוזוולט השיב: "ובכן, זו פשוט גניבה, האין זאת, אדוני הנשיא?"

ביוני אותה שנה נחתם הגולל על תקן הזהב בארצות הברית. בוועידה בינלאומית בלונדון שניסתה להגיע להסכם על ייצוב המטבעות, סירב רוזוולט (מארצות הברית) לקבל החלטה שתגביל את ארצות הברית באופן כלשהו במעבר שלה לכסף נייר ובנקיטת צעדים אינפלציוניים. יתר על כן, סירובו המית את הסיכוי להגיע להסכמה בינלאומית על חליפין בין מטבעות והיווה אות פתיחה למלחמת מטבעות וכפה למעשה על המדינות שנותרו צמודות לתקן הזהב (ובמיוחד צרפת) לנטוש בסופו של דבר את התקן. חוק אחרון בנושא, "חוק רזרבות הזהב" מינואר 1934 אסר באופן מוחלט החזקת זהב אלא על ידי ממשלת ארצות הברית וקיזז באופן שרירותי 40 אחוז מערכו.

הניו-דיל הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק ההתאמה החקלאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבה לנטישת תקן הזהב התבררה כאשר החלו תוכניות ה"ניו דיל" להחשף. התוכנית המשמעותית הראשונה שאושרה, במאי 1933 הייתה "חוק ההתאמה החקלאית". במסגרת חוק זה הוקם "מינהל ההתאמה החקלאית" ששילם לחקלאים כדי להימנע מגידול יבולים כמו חיטה, כותנה, מוצרי חלב, חזירים, אורז, טבק ותבואה. מאחר שהחוק נכנס לתוקפו אחרי שהחל גידול חלק מהיבולים, שילם המינהל עבור השמדת יבולים ושחיטת בעלי חיים.

הרעיון מאחורי המינהל, שהיה למעשה גוף ממשלתי לתיאום קרטלי בתחום החקלאות, הייתה התאוריה שהמשק האמריקני סובל מ"ייצור יתר" הגורם ליתר היצע על ביקוש ולירידת מחירים. אם יצומצם ההיצע, כך התאוריה, יעלו גם המחירים. נוסף על כך, אם ניתן יהיה באמצעות המינהל לכפות מחירים גבוהים יותר לתוצרת חקלאית, תביא ההכנסה הנוספת לעליה בכוח הרכישה של החקלאים.

"מינהל ההתאמה החקלאית" היה חזרה על רעיונות שכבר יושמו בתקופת ממשל הובר, אך בהיקף רחב בהרבה: בשנתיים בהן היה החוק בתוקף, עד שהוכרז מנוגד לחוקה על–ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית חילק המינהל 700 מיליון דולר עבור אי-גידול תוצרת חקלאית. פעולת המינהל עוררה תרעומת קשה בשנתו הראשונה, כאשר הושמדו יבולים ונשחטו בעלי חיים, כשבמקביל מיליוני אנשים רעבים ללחם. בהמשך, קיבלו החקלאים תשלום עבור אי-גידול מראש.

חוק ההתאמה החקלאית ספג ביקורת חריפה גם בגלל אופיו וגם בגלל כשלונו בהשגת מטרותיו. "מינהל ההתאמה החקלאית" היה הגשמה של חלומם של איכרים רבים מאז שנות השמונים של המאה התשע–עשרה, כאשר מיכון גובר, תיעוש עיבוד התוצרת החקלאית ושיפור הובלת התוצרת לשווקים ייעלו את הייצור החקלאי, גרמו לצניחת מחירי התוצרת ודחקו בהדרגה מן השוק חוות קטנות לטובת חוות 'תעשייתיות' גדולות.

ארגוני החקלאים סברו כי תהליך זה הוא תוצר של מזימות של המובילים, היצרנים והמשווקים וניסו לכונן הגבלות וקרטלים שונים להעלאת המחירים. כל הניסיונות הללו כשלו, אך כעת סברו ארגוני החקלאים כי תחת מינהל ריכוזי ממשלתי ניתן יהיה לכפות מחירי מינימום והרחבת התעסוקה בחקלאות.

השינוי שהתחולל בעקבות הפעלת "מינהל ההתאמה החקלאית" היה הפוך מזה שאליו כוון. התשלום עבור אי-גידול שירת בראש ובראשונה את בעלי החוות הגדולות ופגע בבעלי החוות הקטנות, שרבים מהם לא יכלו לעצמם להסתפק בסובסידיה הממשלתית. בעקבות זאת, החל משנת 1934 החלה ירידה חדה ועקבית במספר החוות בארצות הברית.

פגיעה חמורה עוד יותר הייתה בחקלאים עניים, נטולי קרקע משלהם (sharecroppers). אלו, במיוחד בדרום העני ובמיוחד שחורים, הפכו מובטלים משום שלבעלי החוות הגדולות שהעסיקו אותם השתלם יותר לא לגדל תוצרת כדי להנות מהסובסידיה הממשלתית. במקרים אחרים, בגלל סף השכר הגבוה, העדיפו חקלאים להגביר את מיכון העבודה כדי להפחית את עלויות הייצור ובכך תרמו לאבטלה. כפי שמציין ההיסטוריון דייוויד ברנסטיין, מדיניות זו "הקריבה את האינטרסים של הנחשלים והזנוחים לטובת רווחתם של בעלי הכוח הכלכלי והפוליטי הרב יותר".

פרויקטים של עבודות יזומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת ה"ניו דיל" הוכנו מספר פרויקטים גדולים של עבודות יזומות, חלקן בכוונה למשוך עובדים צעירים אל מחוץ לשוק העבודה. אחרות כוונו פשוט לספק תעסוקה.

פעולת חקיקה אחת כזו הייתה הקמת "חיל השימור האזרחי" (CCC)—תוכנית תעסוקה יזומה לצעירים (בגיל 17 עד 23) בפרויקטים של פיתוח ושימור פרקים ויערות. המטרה, כפי שהציג אותה רוזוולט עצמו ב"שיחה ליד האח" ברדיו במאי 1933 הייתה "להעלות את ערכם של משאבינו הטבעיים ולהקל על מצוקה משמעותית". מטרה שלישית, לא מוצהרת, הייתה חזרה לרעיון מתקופת ממשל הובר של סילוקם של הצעירים משוק העבודה.

בחיל השימור האזרחי הועסקו בתחילה כרבע מיליון איש והוא הגיע לשיא היקפו ב-1935, כאשר הועסקו בו חצי מיליון צעירים. כל עובד קיבל תשלום של 30 דולר ונדרש לשלוח 25 דולר משכרו הביתה. מסגרת חיל השימור הייתה צבאית, כולל מגורים במחנות צבאיים, משמעת צבאית, תרגילי-סדר, וכדומה. תוקפה של התוכנית הוארך מספר פעמים, עד שבוטלה לבסוף בשנת 1942, אחרי שהצעירים שהועסקו בה נדרשו יותר לשירות בחזית במלחמת העולם השנייה.

"המינהל הפדרלי לסיוע חירום" היה ועדה שהוקמה בעקבות "חוק סיוע חירום פדרלי" לתעסוקה יזומה למובטלים. המינהל קם בעקבות "מינהל העבודות האזרחיות" שהיה הסדר זמני. בראש שני המינהלים עמד הארי ל. הופקינס, עובד סוציאלי ומיועציו המרכזיים של רוזוולט. למינהל הוקצו במהלך תקופת קיומו 500 מיליון דולר, שחולקו למדינות לביצוע פרויקטים שונים.

"רשות עמק טנסי" (TVA) היה פרויקט שאפתני שכיוון ליצור מערכת של סכרים על נהר טנסי ושלוחותיו, כדי למנוע שטפונות, לשפר את התעבורה בנהר ולהפיק חשמל תוך ניצול הפרשי גובה בין נקודות מסוימות בו. החשמל יועד למכירה למדינות, לרשויות ולארגוני מלכ"ר בתחרות עם חברות פרטיות. ראשיתו של הפרויקט כבר במלחמת העולם הראשונה, אך הפיתוח הממשי העיקרי שלו החל בתקופת ממשל הובר ונמשך והורחב בהרבה תחת ממשל רוזוולט.

רשות עמק טנסי קיימת עד עצם היום הזה, למרות שלאורך השנים צברה הפסדים עצומים והממשל נאלץ מספר פעמים להושיעה מהם. כיום יש לרשות גרעון בשיעור של 25 מיליארד דולר‏[2].

נגד הפרויקטים לעבודות ציבוריות הועלו טענות חריפות. ראשית, כפי שנוכח הובר אחרי ניסיונו המקיף בעבודות כאלו, הפרויקטים כשלו במטרה העיקרית שהוצבה להם: צמצום משמעותי של האבטלה. הפרויקטים, לטענת חלק מהכלכלנים, גרמו להקצאת סכומי כסף עצומים לפרויקטים ציבוריים, ואלו נגרעו בהכרח מהסכומים הפנויים להשקעה בשיקום המשק האמריקני מן השפל. זאת ועוד, במקרה רשות עמק טנסי התחרתה הממשלה ישירות בחברות פרטיות והצלחתה הייתה חייבת לבוא על חשבון סילוקן של אלו ותוספת לאבטלה.

ביקורת מכיוון אחר הוטחה בפרויקטים על מעשי השחיתות הנרחבים שהיו כרוכים בהם, כפי שאירע גם בתקופת ממשל הובר. גם כאן, בלטה רשות עמק טנסי, שב-1938 פוטר אחד ממנהליה על רקע כזה. הרשות, נטען, לא שיפרה את מצבם של החקלאים בעמק טנסי אלא פשוט סיבסדה את חשמל זול לחברות גדולות כמו "אלקואה" ו"דופונט".

מינהל השיקום הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני, עם סיום "מאה הימים" שיועדו להכנת ה"ניו דיל", הוצגה התוכנית השאפתנית ביותר של רוזוולט: "חוק השיקום התעשייתי הלאומי" (NIRA) שכונן את "מינהל השיקום הלאומי" (NRA). החוק הקצה תקציב בסך 3.3 מיליארד דולר (שווה ערך לכ-5 אחוז מהתמ"ג הכולל באותה שנה) להקמת מינהל שיחלק את התעשייה כולה ל"רשויות קוד" (מגזרים), כשכל רשות קוד שולטת בייצור, במחירים ובשיטות ההפצה. כל איש עסקים חויב להשבע לציית לכללי הממשל בנוגע לשכר מינימום, מספר מרבי של שעות עבודה, איסור על "עבודת ילדים" (כלומר, נוער). החוק השעה את תקנות האנטי-קרטל, כדי לאפשר לממשל למנות את ראשי התעשייה כקרטלים על פי חוק. נוסף על כך, קבע החוק איסור על מכירת מוצרי יבוא במחיר זול יותר ואפשר משא ומתן קולקטיבי של עובדים.


חנוכת המינהל לוותה במסע תעמולה ראוותני, כולל מצעדים וחתימה טקסית של בעלי עסקים על טיוטת קוד שכונתה "הסכם העסקה-מחדש של הנשיא" ובה התחייבות להעסיק עובדים לפי קביעות השכר ושעות העבודה שנקבעו בשוק.

המִינהל, בראשות הגנרל לשעבר יו ג'ונסון, ניסה לארגן את התעשייה בארצות הברית, באמצעות "מקל" בדמות אלפי שוטרים בכוח שיטור לאכיפת ציות לקוד, ו"גזר" בדמות פטור מתקנות האנטי-טרסט לכל מי שיציית לקוד. תו הציות לקוד היה בדמות "נשר כחול" (רעיונו של ברנרד ברוך), שבעל עסק היה רשאי להציגו רק כל עוד ציית לקוד. נציגי אגודות סחר ועסקים גדולים צבאו על וושינגטון ובתוך תקופה קצרה נוצרו למעלה מ-700 רשויות קוד, שכיסו בסופו של דבר שלושה רבעים מכלל כוח העבודה הפרטי הלא חקלאי. רשויות הקוד, בשליטת הממשלה והעסקים הגדולים, קבעו מחירי מינימום, שכל מי שימכור מתחת להם יענש. מחירי מינימום אלו היו אמורים לייצג את "עלות הייצור", אך מכיוון שמי שקבעו אותם בפועל היו ראשי התעשייה, ברוב המקרים ייצגו המחירים את עלות הייצור והרווח שנראה למנהיגי הקרטל כנכון.

"מינהל השיקום הלאומי" נוצר ברוח הצעתו של ראש ג'נרל אלקטריק, ג'ררד סְווֹפּ מתקופת ממשל הובר, שהציע כינון ברית בין עסקים גדולים לממשלה בה מוענקת לממשלה שליטה מלאה בכל התעשייה בארצות הברית, ובתמורה מוענקת שליטה בכל מגזר תעשייתי לקרטלים של עסקים גדולים ומקורבים לשלטון. מצידה של הממשלה הייתה מטרת ארגון כזה תיאום ושליטה בתעשייה, תוך מטרה להעלות מחירים ולמנוע תחרות "בזבזנית". מבחינתם של אנשי העסקים שדחפו להקמת המינהל, הייתה הממשלה כלי אידאלי לאכוף את חלומם הישן: כינון קרטלים, מניעת תחרות בתוקף חוק, חסימת כניסת מתחרים חדשים לשוק ואפשרות להעלות מחירים כרצונם.

ברובד מעט יותר עמוק היה "מינהל השיקום הלאומי" ניסיון לכונן בארצות הברית מעין חיקוי של משטר "המדינה הקורפורטיבית", שכונן מוסוליני באיטליה. כפי שמראה מורי רותברד ב"מלחמת העולם הראשונה כהגשמה: כוח והאינטלקטואלים", היו אנשי העסקים והאינטלקטואלים שהגו את התוכנית שותפים לחלום על שלטון ריכוזי בעל אופי של משטר חירום מלחמתי, בו הכלכלה ושאר היבטי החיים מנוהלים על ידי האינטלקטואלים, כשאנשי העסקים מושלים, איש איש במונופול הממשלתי או הקרטל שלו.

המניע למשטר הריכוזי המוצע לא היה בעיה בתפקוד "כלכלת השוק", כפי שנטען לעתים קרובות, אלא דווקא העובדה ש"כלכלת השוק" תפקדה טוב מדי. כפי שטוען בטלר שאפר: "הקריאה למעורבות ממשלתית לא באה משום שאנשים ראו כי השוק אינו מתפקד כהלכה, אלא בגלל אינטרסים עסקיים שהיו מודאגים מכך שהשוק מתפקד טוב מדי" (עמ' 212-13). אנשי העסקים והאינטלקטואלים התיימרו להציע כאן "דרך שלישית", שתמנע מחד מדיניות של "אדם לאדם זאב", השוררת, כביכול, תחת משטר קפיטליסטי, ומאידך, תחסום את הסכנה של השתלטות המרקסיזם בארצות הברית.

ציור קיר המנציח בניית סכר משנת 1939 פרי יצירתו של ויליאם גרופר. היצירה טיפוסית לחיקויי האמנות הסוציאליסטית-פשיסטית של שנות השלושים, עם עובדים הפועלים יחד למען המטרה הנאצלת בתנוחות הירואיות

המחלוקות בנוגע למינהל צצו כבר בימיו הראשונים. נקודה שנויה במחלוקת ראשונה הייתה סוגיית מחירי המינימום למוצרים. בתוך המינהל היה ויכוח קשה האם מחירים אלו צריכים לעמוד בגובה של "עלות מייצגת" בהתאם למקובל בתעשייה או "העלות הסבירה הנמוכה ביותר". ראשי המינהל ראו לנגד עיניהם סוג של "תחרות רכה" בה יווצר מגוון מחירים מעל למחירי המינימום. בתפישות כלכלניות מקובלות, שני סוגי הכללים מוליכים לתוצאה אחת קביעת מחירי מונופוליסטי או מחירי קרטל, כשמחירי המינימום הופכים גם למחירי המקסימום.

ועדת בדיקה שנאלץ רוזוולט לאשר בתחילת 1934, בראשות עורך הדין הנודע קלארנס דארו הוציאה דוח ביקורתי ביותר על תפקוד המינהל, כשהוא מכנה אותו "מזיק, מונופוליסטי, דכאני, גרוטסקי, חודרני, מזויף, מבעית, אנומלי, מגוחך, בלתי-אחראי, פראי" ומצביע על מקרים רבים בהם התפתחו נהגים מונופוליסטיים ברורים תחת המינהל. הדוח לא פורסם מעולם, בגלל הכרזת בית המשפט העליון על המינהל כנוגד את החוקה.

בעיה אחרת, חמורה בהרבה, בתפקוד המינהל הייתה "משבר הציות" שהתפרץ כמה חודשים אחרי כינון החוק. בתעשיות רבות היו מי שכונו על ידי המינהל "רמאים" (chiselers), סוחרים ותעשיינים שהורידו מחירים וסירבו לציית לקוד. עד ביטול החוק הוגשו למעלה מ-30 אלף תלונות על הפרות כאלו של הקוד. באופן טבעי, מי שציית לקוד נפגע בתחרות מול כאלו שהוזילו מחירים בניגוד לו.

המינהל היסס לפעול בנחישות כנגד מפירי הקוד, גם משום החשש שפעולה כזו תחשב בלתי חוקתית (והתמיכה המהוססת של משרד המשפטים העידה על חשש כזה) וגם בגלל החשש הממשי מתגובה שלילית בציבור לכוחות משטרתיים הכופים על סוחרים להעלות מחירים. כתוצאה מכך, באמצע שנת 1934, כ-9 חודשים אחרי תחילת הפעלת המינהל, נוצר מצב בו חברות שלא רצו לכבד את הקוד התעלמו ממנו והניסיון ליצור קרטל בתחום התמוטט. המקומות היחידים בהם כובד החוק היו כאלו בו הייתה הסכמה מרצון בין ראשי הענף על קרטליזציה חשאית, הסכמה אותה ניתן היה ליצור בעיקר בענפים בהם פעל מספר מוגבל של גורמים ממילא.

ב-27 במאי 1935 הכריז בית המשפט העליון כי "מינהל השיקום הלאומי" נוגד את החוקה האמריקנית. המקרה עלה בפני בית המשפט בעקבות תלונה ש"חברת עופות שכטר" הפרה את תקנות "קוד העופות". בית המשפט טען כי הקוד אינו תקף משום שהוא "מנסה להעביר כוח חקיקתי ורגולציה בעסקאות בינמדינתיות [בתוך ארצות הברית] בעניין המשפיע על סחר בין מדינות רק בעקיפין".

במידה מסוימת, הייתה החלטת בית המשפט העליון בבחינת הקלה לממשל רוזוולט. לכל, כולל מנהלי "מינהל השיקום הלאומי", היה ברור כי הוא נכשל לחלוטין במשימתו. ארנסט לינדלי, שכתב מספר ספרים בתמיכה ב"ניו דיל" בכללו, טען כי "הייתה זו השגיאה הגדולה ביותר של ממשל רוזוולט" וטען כי במועד החלטת בית המשפט העליון במקרה שכטר, היה המינהל למעשה כבר "מת".

אחרי התפרקות עסקת הקרטל הגדולה, הגיעו מספר גורמים בתעשייה לכינון תקנות לסיוע לקרטליזציה במגזרים אינדיבידואליים, כמו חוק רובינסון-פטמן בתחום השיווק, חוקי גאפי בתחום הפחם, חוק הטרקטורים, שבו הייתה הגנה למפעלים הקיימים מפני מתחרים חדשים, ועוד.

אפילו בעיני הוגיו ומנהליו, נכשל "מינהל השיקום הלאומי" בהשגת מטרותיו. "השימוש השיטתי בכוח המדינה בשוקי העבודה", כותבים וודר וגלווי, "העלה את השכר ואת עלויות העבודה והאריך את הסבל בזמן השפל הגדול, וייצר מצב שבו רבים חיים בשגשוג גואה ובמקביל מיליונים נותרים בחסך חמור".

לפי הכלכלנים הול ופרגוסון "שילוב של קיבוע מחירי התוצרת החקלאית, קידום איגודי עובדים, וכמה וכמה חוקי מסים נגד-טרסטים היו בוודאי בעלי השפעה שלילית על התעסוקה" ובנוסף "אי-הוודאות שחוותה קהילת העסקים כתוצאה משינויי המס התכופים בכל שנה הייתה עצומה. מאחר שהחלטות ההשקעה תלויות במידה רבה באפשרות לתכנן, הגברה באי-הוודאות נוטה לגרום לקיצוץ בהוצאות השקעה. אין זה מפתיע על כן כי ההשקעה ביחס לתפוקה הייתה ברמות נמוכות באמצע שנות השלושים". לפי ההיסטוריון הכלכלי אליס הוולי "הפגם הגדול ביותר בצעדי התכנון המוגבלים הללו הייתה נטייתם להגבלה, כשלונם במתן תמריץ להרחבה כאשר הרחבת הכלכלה הייתה הדבר הנדרש ביותר".

ביקורת חריפה במיוחד הוטחה ב"ניו דיל" מן השמאל, שראה בתוכנית החמצה משמעותית. ברטון ג'. ברנסטיין טען כי התוכנית נכשלה במתן סיוע לקבוצות שנזקקו לו יותר מכל. פול ק. קונקין טען כי מדיניות הממשל פגעה בחקלאים העניים בגלל שלא כוננה רפורמות מס פרוגרסיביות דיין, ובגלל נדיבותה הרבה כלפי בעלי אינטרסים עסקיים. האוורד צין ביקר את ה"ניו דיל" בגלל שפעל לשימור "הרעות הגדולות ביותר" של הקפיטליזם.

דונלד ר. ריצ'ברג, שהיה ראש "מינהל השיקום הלאומי" הודה כי "ההוצאות העצומות והתמיכה בחקלאות ובעבודה בתעשייה שנחזו תחת ממשל רוזוולט לא פתרו את בעיית האבטלה" אך טען כי "הם עוררו תקוות חדשות ונתנו השראה לפעילויות חדשות בעם האמריקני, שמנעו מהם לפנות, לפחות לפרק זמן, לתוכניות פוליטיות קיצוניות עוד יותר". קשה לראות בטיעון אפולוגטי זה יותר מאשר מלים ריקות, כיוון שתקווה או השראה אינם חשובים כשלעצמם, כאשר המדיניות פועלת כדי למנוע השמה שלהם לשינוי ממשי במצב. הטיעון השני, בדבר הסכנה הקומוניסטית או הפשיסטית שארבה לפתח, תמוה עוד יותר, גם משום שהמפלגה הקומוניסטית נהנתה בבחירות שנת 1932 ו-1936 מתמיכה של כרבע אחוז מכלל הבוחרים, וגם משום שרבים בממשל רוזוולט הגו בעצמם חיבה למשטרים הסובייטי והפשיסטי.

הדרך היחידה להסביר את התוכנית, ואת הניסיון להמשיכה אחר כך בדרכים אחרות, היא בהתייחסות ל"מינהל השיקום הלאומי" ולניסיון לקרטליזציה של התעשייה בארצות הברית לא כאמצעי אלא כמטרה. כלומר, הכוונה לא הייתה בראש ובראשונה לפתור את בעיית האבטלה ולהוציא את ארצות הברית מן השפל, אלא דווקא להשתמש במצב השפל כדי לכונן כלכלה ריכוזית ומתוכננת בארצות הברית.

רקספורד גאי טגוול, אחד הבולטים ב"טראסט המוחות" של רוזוולט וחסיד מובהק של "התאוריה המוסדית" של תורסטן ובלן קונן מספר שנים לפני כן על גן העדן האבוד של "סוציאליזם המלחמה של אמריקה" תחת "ועד התעשיות המלחמתי" (WIB), וטען כי אילו רק נמשכה המלחמה מעט יותר זמן, ה"ניסוי" הגדול היה מושלם: "עמדנו על סִפה של השלמת מכונה תעשייתית בינלאומית, כאשר פרץ השלום... רק שביתת הנשק מנעה ניסיון דגול בשליטה בייצור, שליטה במחירים ושליטה בצריכה". המודל של טאגוול היה ברית המועצות. הוא התפעל מהצלחת הסובייטים "לבצע את הפעולות התעשייתיות לפי תוכנית מחושבת לחלוטין... העתיד... מתחיל להיווצר מול עינינו ברוסיה". ההשלכות לא היו רק בתחום הכלכלי, כמובן. בעיני טאגוול ההמשך הטבעי היה "קריאה לכוח משטרתי מולאם ומוגבר לצורכי אכיפה".

הוגים בולטים אחרים מתקופת רוזוולט כמו היועץ עתיר ההשפעה ברנרד ברוך (שעמד בראש ה-WIB בזמן מלחמת העולם הראשונה), וולטר ליפמן, הרברט קרולי, פליקס פרנקפורטר ואחרים מחוג ה"ניו רפבליק" היו שותפים לתפישה זו — אם מכיוון של כמיהה לשלטון בנוסח מוסוליני ואם מכיוון של חתירה לכיוון סוציאליסטי יותר.

גם מנקודת מבט זו, למרות כמה הישגים לתפישה הריכוזית, נכשל ה"ניו דיל" בעיקר מטרותיו. לפי הסוציולוגית המרקסיסטית תדה סקוקפול, נבע כישלון זה מהיעדר בירוקרטיה ממשלתית בהיקף נאות להבטחת הצלחתן של רפורמות מקיפות. קשה לקבל טיעון כזה, כיוון שרפורמות מקיפות יושמו במדינות ובחברות אחרות גם בלי שתתקיים במדינה ביורוקרטיה ענפה. הסבר סביר יותר נוגע במסורת של הסתייגות מכוח הממשלה ודבקות בחוקה המושרשים עמוק בחברה האמריקנית. האהדה והכמיהה לרפורמות בנוסח פשיסטי התקיימה בתוך חוגים אינטלקטואלים בעלי השפעה מחד, ואצל אנשי עסקים שואפי-קרטלים מאידך, אך בין אזרחי המדינה, רבים מהם פליטי אותן תורות באירופה, היו התחושות לעתים קרובות הפוכות.

הניו-דיל השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הכרזת בית המשפט העליון על "מינהל השיקום הלאומי" כבלתי חוקתי, והחשש כי דברים דומים עשויים להתרחש עם פעולות אחרות של ה"ניו-דיל" החל ממשל רוזוולט במחצית השנייה של שנת 1935 בפעילות חקיקתית ומינהלית נמרצת המכונה אצל רבים הניו-דיל השני. הניו-דיל השני כלל מספר תוכניות:

  • מינהל הנוער הלאומי: סיפק תעסוקה ולימודים לנוער. המטרה: מניעת כניסת צעירים לתחרות בשוק העבודה בדומה ל"חיל השימור האזרחי".
  • חוק יחסי עבודה לאומי (חוק וגנר): חוק שנועד להסדיר את החלק הנוגע ליחסי עבודה ב"מינהל השיקום הלאומי" ו"חוק השיקום התעשייתי הלאומי", וכיסה גם את החלק הנוגע לעסקים בין-מדינתיים. במסגרת החוק ניתנה למועסקים הזכות להתארגן ולהקים איגודים ולנהל משא ומתן קולקטיבי, שניהולו הפך חובה עבור המעביד. לאיגודים מוכרים ניתן מונופול בתחום תעשייתי בו הם פועלים ונאסרה הקמת איגודים אחרים בתחום התעשייתי בו הם פועלים (לדוגמה, אם יש ארגון ארצי של פועלי עץ, נאסרה הקמת איגוד פועלים נפרד ולא כפוף במפעל עץ מסוים). במסגרת החוק הוקם "ועד יחסי עבודה לאומי" פדרלי, שמטרתו הייתה לפקח מטעם הממשל על ציותם של מעבידים לחוק.
  • חוק הביטוח הלאומי: חוק זה העניק עזרה לכל אדם זקן, מעל גיל שישים וחמש (תוחלת החיים הייתה באותה תקופה כשישים שנה), קצבת ילדים בסיסית, סיוע תעסוקתי לנכים, וביטוח בריאות בסיסי. המימון לכל אלו נועד להיות ממיסוי משכורות העובדים והמעבידים.
  • חוק הבנקאות: המשיך את חוק גלאס-סטיגל הראשון והשני, עם הגברה של הפיקוח על מערכת הבנקאות והמשך הפיצול של בנקים חזקים למסחריים והשקעות.
  • חוקים "עוקפי בית משפט עליון": שורה של חוקים ותקנות שנועדו לכונן מונופולים וקרטלים בחסות במדינה באמצעות הגדרה שונה של הפיקוח והגופים, כך שיחשבו "בין-מדינתיים". המטרה כאן הייתה 'להציל' שברים ממפלת מינהל השיקום הלאומי, במגזרים בהם הייתה סברה שניתן לכונן קרטלים בהסכמה בין הממשל לחברות המובילות. בין השאר חוקקו כאן חוק אחזקות בחברות שירותים (PUHCA) שנועד ליצור מונופולים וקרטלים בתחום אספקת חשמל, חוק שימור הפחם (חוק גאפי-סניידר) בתחום אספקת פחם (נדחה כלא חוקתי בשנת 1936), חוק האנרגיה הפדרלי לתחום ייצור אנרגיה, חוק הובלת נוסעים בתחום הובלת נוסעים, חוק אשראי חוות להמשך תוכנית ההלוואות אחרי ביטול "חוק ההתאמה החקלאי", חוק שימור האדמה, שנועד למטרה דומה.
  • חוק מס הכנסה (חוק מס עושר): העלאה משמעותית של המסים, במיוחד על בעלי הכנסות גבוהות ועל חברות עם הכנסות שלמעלה ממינימליות.

מנקודת מבטו של רוזוולט היה היעד העיקרי שמאחורי הצעדים הללו והמשכת צעדים אחרים דרך להבטחת בחירתו מחדש בבחירות 1936 והשקטת הקולות המוחים בעקבות כישלונו הקולוסלי של "מינהל השיקום הלאומי". הדרך הייתה באמצעות "שוחד בחירות".

דו"ח רשמי של ועדת הוצאות מסע הבחירות של הסנאט מ-1938, שסקר ארבע מדינות בארצות-הברית, מצביע על שימוש שיטתי של ממשל רוזוולט בכספי תוכניות הבנייה הציבורית הענפות כדי להפעיל לחץ ואיומים על עובדים בפרויקטים השונים להצהיר על תמיכה ברוזוולט או מועמדיו לקונגרס. שפע עדויות מצביע גם על פיטוריהם של עובדים שסירבו לעשות כן (מצוטט אצל פלין).

גווין רייט ערך מחקר שהצביע על כך שהוצאות "מינהל העבודות האזרחיות" בראשות הופקינס התפלגו במידה רבה בהתאם לשיקולי הבחירות של רוזוולט. לדוגמה, במדינות כמו פלורידה וקנטקי, שבהן התנהל קרב חשוב בזמן הבחירות המקדימות, הייתה עליה בתעסוקה בדיוק לפני הבחירות, במקומות אחרים, בהם לא היה קרב כזה, לא התרחשה עליה כזו.

סימן בולט נוסף לשיקולים הפוליטיים הייתה ההשקעה הנמוכה יחסית בדרום המדינה (שהיה דמוקרטי באופן מסורתי ולכן היה "בטוח" מבחינת רוזוולט) לעומת מדינות המערב, שהצבעתן השתנתה מבחירות לבחירות. בממוצע, נהנו אזרחי המערב מכ-60 אחוז יותר השקעות של "מינהל העבודות האזרחיות" בהשוואה לדרום. מידע זה מאושר גם על ידי קוץ' ושוגהרט, המסבירים:

"תמיכת מדינות [המערב] הייתה חשובה להבטחת מינויו של רוזוולט כמועמד המפלגה הדמוקרטית בשנת 1932... שנתיים אחרי כן היה המערב שוב בעל חשיבות קריטית מבחינת הניו-דילרים בגלל המירוץ הסנטוריאלי במדינות כמו יוטה, אריזונה, מונטנה ובמדינות אחרות בהן קיוו לזכות במושב: נברסקה, ויומינג, ניו מקסיקו, וושינגטון וקליפורניה.
"מדינות עם כלכלות בריאות יותר קיבלו הרבה יותר סיוע פדרלי, פרופורציונלית, במסגרת מענקי "ניו-דיל" אותם לא היו אמורות להחזיר, בעוד שההלוואות שדרשו החזר כוונו יותר למדינות שמצבן היה קשה יותר... הניו-דילרים הקצו הרבה יותר קרנות למדינות שבהן היו החוות הגדולות ביותר במדינה... אבל רק מעט כסף זרם לחוכרים או שותפי-יבול".
"הפצת מיליארדי דולרים על ידי הקונגרס כדי לשמן את המכונה הכלכלית הודרכה פחות על ידי שיקולים של צורך כלכלי ויותר על ידי שיקולים פוליטיים גרידא. ייתכן שהניו-דיל נכשל מבחינה כלכלית משום שהצליח כל כך בבניית מכונה פוליטית מנצחת..."

סיבה אחרת, משמעותית פחות מבחינת רוזוולט אך משמעותית במיוחד עבור הניו-דילרים שסביבו, הייתה ניסיון לחזק ולבצר את מעמדה של המדינה כ"מתווכת" העיקרית של רגולציה, בקרה, שירותים ותמיכה עבור אזרחי המדינה. עבור אנשים כטאגוול, שראו באיטליה הפשיסטית או ברית-המועצות אידאל נכסף, כל פעולה לחיזוק מעמדה של המדינה הייתה מבורכת ורצויה.

כהונתו השנייה של רוזוולט[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר אחרי בחירתו בפעם השנייה, העלה ב-5 בפברואר 1937, רוזוולט להצעה את "חוק ארגון מחדש של הרשות השופטת", הידוע לשמצה גם בשם "חוק ניפוח בית המשפט". החוק הציע, בין השאר לאפשר לרוזוולט למנות כרצונו עד שישה שופטים נוספים בבית המשפט העליון, כדי שיוכל להטות החלטות בנושאי ניו-דיל לטובתו. כפי שניסח זאת רוזוולט "יש למצוא את האמצעים להתאים את נקודת המבט השיפוטית לצורכי ההווה".

הייתה זו פעולה אנטי-דמוקרטית מובהקת ושנויה במחלוקת, אך לכאורה עשה האיום את שלו והשופט אוון רוברטס, כמעט בוודאות מתוך חשש מפגיעה בבית המשפט העליון, החל להצביע לטובת צעדי ניו-דיל בהחלטות צמודות. בסופו של דבר, היה ניצחונו של רוזוולט כאן ניצחון פירוס.

ביולי 1937, כאשר העלה רוזוולט הצעות לארגון מחדש של הרשות המבצעת כדי להגביר את שליטת הנשיא בביורוקרטיה, התפצלו הדמוקרטים בקונגרס לתומכי ומתנגדי רוזוולט. הנושא שעל הפרק היה חוק בית המשפט של רוזוולט. הנושא שמאחרי הקלעים היה החשש שהתפשט מפני "דיקטטורה" של רוזוולט. קריקטורה מאותה תקופה הראתה את הקונגרס כנגר המקבל מרוזוולט הזמנה להכנת ארון מתים שעליו כתוב "חקיקה חדשה להריסת הכוח שנותר בידי הקונגרס". קריקטורה אחרת הראתה את הסנטורים החדשים כמתלבטים אם ללכת לנתיב אחד של "נאמנות למצפון ולחוקה" או לשני "נאמנות לרוזוולט". בסופו של דבר, דחו הסנט והקונגרס את החוק ובהמשך, כמו בתוכנית "Must" בסוף אותה שנה, המשיכו למנוע תוכניות ניו-דיל חדשות או הרחבה של הישנות.

במקביל לבית הנבחרים שהציב שלט עצור בפני הרחבה נוספת של תוכניות הניו-דיל, החל להתפתח החל מאמצע שנת 1937 משבר חמור בהרבה: השפל הכלכלי חזר. בתוך שנה, באמצע שנת 1938 זינקה האבטלה בחזרה לשיעור מבהיל של 19 אחוז, כמעט כשיעורה בשיא המשבר. התל"ג והצריכה הפרטית, במקביל, צנחו בחדות כלפי מטה. הספקנות כלפי רוזוולט והניו דיל הגיעה לשיא, אך בינתיים מצא רוזוולט את הפתרון, מבחינתו לפחות, לאבטלה: מלחמה.

כדי להחמיר את המצב, בבחירות הביניים (1938) לסנאט ולבית הנבחרים איבדו הדמוקרטים מכוחם למרות ששמרו על שליטתם בשני בתי המחוקקים. עתה התחזקה מאוד הקואליציה הדו מפלגתית של שמרנים דרומיים ורפובליקנים ומנעה את המשך התקדמות הניו דיל.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת המוסכמות המקובלות על העוסקים בהיסטוריה הכלכלית של ארצות הברית היא שמלחמת העולם השנייה שמה קץ לשפל הכלכלי. יתר על כן, מוסכמה זו עומדת גם ביסוד אחד הטיעונים המרכזיים של הניתוח הקיינסיאני שלפיו המדיניות הפיסקלית המרחיבה של תחילת שנות הארבעים בארצות הברית 'עבדה', בקדמה חזרה מהירה לתעסוקה מלאה, עם ירידה מהיקף של 8 מיליון מובטלים בשנת 1940 לפחות ממיליון שנתיים אחרי כן. בהסתכלות לאחור, קובע רוס רוברטסון בספרו על ההיסטוריה של הכלכלה בארצות-הברית:

"משנת 1925 ואילך... היה ברור כי התפוקה וההכנסות עלו בגלל הזרקת הכנסות הנטו מצד הממשלה. אילו היו הזרקות מגבירות-הכנסה אלו נעשות ביתר מרץ, מאמצע שנת 1936 עד אמצע שנת 1938, למרות החשש מעליה בחוב הלאומי אצל השמרנים, הכלכלה האמריקנית הייתה ללא ספק מתאוששת הרבה יותר מוקדם. כל מי שלא משוכנע בכך צריך פשוט רק להסתכל בתקציב, בהכנסות ובמספרי התפוקה של תקופת מלחמת העולם השנייה".

כישלון התאוריה הקיינסיאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שמעיר סמיילי בתמציתיות, קבלת טענה זו היא "עניין של אמונה, לא של ניתוח העובדות" (עמ' 167, פרספקטיבות). על פי המתכון הקיינסיאני, כדי להתניע את הכלכלה הדבר החשוב ביותר הוא הגברת הצריכה המצרפית. כל הדברים האחרים, זניחים בחשיבותם מולה. משום כך, על הממשלה לנקוט מספר צעדים:

  • מדיניות פיסקלית מרחיבה: כלומר, הרחבת הוצאות הממשלה באמצעות תוכניות ממשלתיות, פרויקטים ממשלתיים, תעסוקה ממשלתית, וכדומה. פעולה זו נועדה לספק את הכסף לצריכה.
  • העלאת מסים, במיוחד על בעלי ההכנסות הגבוהות: המטרה כאן היא למנוע מצב בו הרחבת הוצאות הממשלה תמומן בעיקר באמצעות יצירת חוב ומדיניות מוניטרית (כלומר, אינפלציה בכסף "חזק" של הבנק הפדרלי).
  • מתן תמריצים לצריכה תוך שמירה על מחירים גבוהים, ובמקביל מתן תמריצים שליליים לחיסכון, על בסיס התפישה שכספים הנחסכים נגרעים מהצריכה ומעכבים את השגשוג. הכלי העיקרי כאן הוא שימוש בריבית הבנק המרכזי (כלומר, הנמכתה).

מה שהתרחש בפועל בשנים שהובילו למלחמת העולם השנייה ובזמן המלחמה היה הפוך כמעט לחלוטין למתכון הקיינסיאני.

  • מדיניות פיסקלית מול מוניטרית: עיון במדיניות הבנק הפדרלי בשנים לקראת המלחמה ובזמן המלחמה מראה כי ההרחבה בוצעה בראש ובראשונה מוניטרית. במלים פשוטות: הבנק הפדרלי סייע לממשלה לממן את הוצאותיה קודם כל באמצעות הדפסת כסף.
  • הגברת צריכה: בתחום זה הסתירה בין המתכון הקיינסיאנית להתרחשות בפועל בולטת עוד יותר. בזמן המלחמה, נעלמו חלק גדול ממוצרי הצריכה ובמקביל הפגינו הצרכנים ריסון, כמתבקש בזמן מלחמה: בעוד התקציב הממשלתי תופח מ-14 מיליארד דולר בשנת 1940 ל-96.5 מיליארד בשנת 1945 (ברובו, באופן טבעי, לצורכי המלחמה), הצריכה הפרטית גדלה באותן שנים מ-70.8 מיליארד ל-108.3 מיליארד דולר ואילו צריכת מוצרים בני קיימא (כמו מכוניות ומכשירי חשמל) ירדה מ-7.8 מיליארד ל-6.7 מיליארד דולר. תופעה דומה התרחשה גם בבריטניה. במלים אחרות, המכפיל של קיינס לא עבד כאן. יתר על כן, מיד עם תום המלחמה התרחשה תופעה הסותרת את התאוריה הקיינסיאנית בצורה חריפה אפילו יותר. על פי התאוריה הקיינסיאנית, המניחה כי הממשלה היא האמונה על תמרוץ הכלכלה, הפחתה חדה בהוצאה הממשלתית הייתה אמורה להביא לחידוש השפל. בפועל, התרחש ההפך הגמור: כבר במחצית השנייה של שנת 1945 צמצמה הממשלה את תקציבה בחדות, כשהיא יורדת מהוצאת שיא של 96.5 מיליארד דולר בשנת 1944 ל-27 מיליארד דולר בשנת 1946. יתר על כן, בניגוד להמלצת הקיינסיאנים, היא עברה מגרעון של 51.8 מיליארד לעודף של 5.4 מיליארד. במקביל, כאילו בסתירה חריפה לתאוריה, צריכת מוצרים בני קיימא הכפילה עצמה בשנת 1946 והצריכה בכללה קפצה בעשרים אחוז בתוך שנה אחת.
  • הקטנת החיסכון: הסלידה של קיינס מחיסכון לא הותירה רושם רב בציבור האמריקני, שכמו עמיתו הבריטי, דווקא הגדיל בשיעור ניכר את החיסכון (במידה רבה, לטובת מלוות מלחמה). החיסכון האישי גדל בין השנים 1940 ו-1944 מ-3.8 מיליארד ל-37.3 מיליארד דולר—כמעט פי עשרה. חיסכון זה לא רק שלא הזיק—הוא היה חיוני למאמץ המלחמתי. מהוצאה פדרלית בסך 323 מיליארד דולר בתקופת המלחמה, רק 133 מיליארד מומנו באמצעות מסים (אף כי גם זו הייתה עליה חריפה). הגרעון המצטבר בסך 190 מיליארד דולר מומן כמעט כולו (182 מיליארד) מהסכום אותו נמנעו האזרחים מלהוציא לצריכה והפנו אותו, במקום, לחיסכון.כאשר תמה המלחמה, צנחו החסכונות בחדות ובמקביל, עלו בחדות ההשקעות. מעבר חלק ומהיר זה מצביע על המלאכותיות שבהבחנה הקיינסיאנית (ולא רק הקיינסיאנית) בין חיסכון להשקעה, שכן הכסף שנרשם קודם תחת עמודת "חיסכון" פשוט עבר מהשקעה במאמץ המלחמתי של ארצות הברית (כמו אגרות חוב ממשלתיות) להשקעה בתיעוש אזרחי.

הסבר סביר יותר להתאוששות המשק האמריקני מן השפל אפשר למצוא בתיאורית המחזור העסקי של האסכולה האוסטרית. על פי התפישה האוסטרית, כאשר שינוי בהעדפת הזמן לטובת חיסכון וצריכה עתידית יביא להרחבה בתעשיית מוצרי ההון (כלומר, מוצרי ביניים), שיעורי ריבית נמוכים יותר ובסופו של דבר גם עליה בהכנסה ובצריכה.

בהתאם לתאוריה זו, הייתה הצריכה אכן "מעוכבת" בזמן המלחמה, בין השאר מתוך ציפייה שמחירי המוצרים ירדו כתום המלחמה, כפי שאירע בדרך כלל אחרי מלחמות; שיעורי הריבית נותרו יציבים (כמעט כל התקציב המלחמתי מומן מאגרות חוב בגובה 2.5 אחוז, שיעור ריבות נמוך למדי). במקביל, התרחשה התרחבות משמעותית ביותר בייצור מוצרי ביניים (שיש להם ביקוש רב, כמובן, בזמן מלחמה): צריכת האנרגיה החשמלית גדלה במהלך שנות המלחמה ב-55 אחוז, תפוקת הפלדה גדלה בכמחצית, תפוקת האלומיניום פי ארבעה, וכן הלאה. התעסוקה במגזרים אלו, שבהם הייתה הפגיעה בתקופת השפל קשה במיוחד, גדלה

התאוששותו של המשק האמריקני מהשפל באה עוד לפני שנכנסה ארצות הברית למלחמה והיא נבעה לא מהגדלת הצריכה או ממתכון קיינסיאני אחר אלא, בפשטות, מגידול משמעותי בייצור מוצרי הון (מוצרי ביניים): המוצרים המשמשים לייצור מוצרים אחרים. יתר על כן, המלחמה הקרבה ואחר כך המלחמה בפועל, הביאו לשינוי בדפוסי ההוצאה הממשלתית. במקום הפרויקטים הממשלתיים, שהציבו את המדינה כמתחרה בכוח או בפועל בעסקים פרטיים, חזרה הממשלה עתה לתפקיד מסורתי יותר של צרכנית מוצרים שסיפקה עבורה התעשייה הפרטית.

גורם משפיע אחרון, שכמובן אסור להתעלם ממנו, הוא העובדה שבעת המלחמה גייסה ארצות הברית 12 מיליוני חיילים. אלו, יצאו משוק העבודה והותירו "בור" ביקוש בהיקף של כ-20 אחוז מכוח העבודה. חשוב לציין, עם זאת, כי בעיית האבטלה נפתרה במידה רבה עוד לפני תחילת הגיוס הכללי. האבטלה קטנה מ-9.5 אחוז בשנת 1939 ל-8.1 בשנה שאחרי כן, 5.6 אחוז בשנת 1941 ובשנת 1942 ל-2.7 אחוז. כלומר, כבר במהלך השנה האחרונה לפני כניסת ארצות הברית למלחמה בדצמבר 1941, חזר שיעור האבטלה לגובה רגיל.

האם הייתה התאוששות?[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתייחסות כללית יותר, אפשר לטעון כי הטענה כי מלחמת העולם השנייה שמה קץ לשפל הכלכלי בעייתית מאוד מכמה בחינות. אם מתייחסים להתאוששות כלכלית רק על פי מספרי המובטלים או הגידול בתמ"ג, הרי שזו טענה נכונה. אבל פתרון בדמות העסקת האומה כולה בייצור פגזים, תותחים וטנקים שערכם אפסי מחוץ להקשר המלחמתי אינה הרבה יותר מ"ניפוח" של מספרי התוצר, בלי שיהיה לכך קשר הכרחי לאיכות החיים או רמת החיים של התושבים.

אם בוחנים את הנתונים מנקודת המבט של ערך ההון הכולל של רכוש המדינה או רמת החיים הכללית, הרי שהמצב אחרי המלחמה היה זהה או מעט גרוע יותר מזה ששרר לפניה. סך כל רכוש האומה האמריקנית בשנת 1939 הגיע ל-748.4 מיליארד דולר. בשנת 1945 הוא הגיע לסך של 763.7 מיליארד דולר, שינוי זניח.

במונחים של הכנסה לנפש או רמת חיים, הייתה אפילו ירידה. משך שבוע העבודה עלה ב-20 אחוז בממוצע בתעשיות הייצור, הבניין והכרייה ועובדים חיוניים (במיוחד מהנדסים) הועסקו בשבוע עבודה של 14 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע. המסים עלו אף הם באופן דרמטי, מה שקיצץ במידה משמעותית את שכר העובדים.

יתר על כן, בזמן המלחמה ירדה רמת החיים באופן דרמטי: עשרים אחוז מכלל כוח העבודה גויס וחי בתנאים שבכל הקשר חוץ-מלחמתי היו מוגדרים כעוני מחפיר (גם אם היו טובים בהרבה מהתנאים של חיילים אחרים במלחמה): סכנת חיים, אוכל דל, מגורים דחוקים, עבודה ללא הגבלה ובשכר אפסי, וכן הלאה. עבור אלו שנותרו בבית, היה צורך לוותר במידה רבה על מוצרי יסוד כמו סוכר, קפה, בשר ודומיהם. הגורם היחידי שנהנה מן המלחמה במלוא מובן המילה, ניתן לטעון, הוא הממשלה. על הכוח שאגרה שם היא לא ויתרה לעולם.

רק בשנת 1954 שב לראשונה שוק המניות האמריקני לרמה שהיה בה 25 שנה קודם לכן, בתחילת ספטמבר 1929, בטרם השפל הגדול.

מורשת השפל הגדול והניו-דיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – השפל הגדול#מורשת השפל הגדול והניו-דיל

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Beito, David T. Taxpayers in revolt : tax resistance during the Great Depression. Chapel Hill: University of North Carolina Press, 1989.

  • Bernstein, David E. Only one place of redress : African Americans, labor regulations, and the courts from Reconstruction to the New Deal. Durham [N.C.]: Duke University Press, 2001.
  • Bresiger, Gregory, "The Revolution of 1935: The Secret History of Social Security" Essays In Political Economy (2002).
  • Chase, Stuart. A new deal. New York: The Macmillan company, 1932.
  • Couch, Jim F, and William F Shughart. The political economy of the New Deal. Cheltenham, UK ; Northampton, MA: E. Elgar, 1998.
  • Croly, Herbert David. The promise of American life. New York: Macmillan, 1911.
  • Dorfman, Joseph. Economic Mind in American Civilization 1918-1933 (Volumes Four and Five). Augustus M Kelley Pubs, 1966.
  • Fleming, Thomas. The New Dealers' War: FDR and the War Within World War II. Basic Books, 2002.
  • Flynn, John T. The Roosevelt Myth. Fox & Wilkes, 1998.
  • Friedman, Milton, and Anna Jacobson Schwartz. Monetary History of the United States, 1867-1960. Princeton University Press, 1971.
  • Hall, Thomas E, and J. David Ferguson. The Great Depression : an international disaster of perverse economic policies. Ann Arbor: University of Michigan Press, 1998.
  • Hawley, Ellis Wayne. Herbert Hoover and the crisis of American capitalism. Cambridge, Mass: Schenkman Pub. Co.; distributed by General Learning Press [Morristown, N.J, 1973.
  • Keynes, John Maynard. A Tract on Monetary Reform. London, 1923; New York, 1924.
  • Conkin, Paul Keith. FDR and the origins of the welfare state. New York: Crowell, 1967.
  • Mcelvain, Robert S. The Great Depression : America 1929-1941. Three Rivers Press, 1993.
  • McElvaine, Robert S. The Depression and New Deal: A History in Documents (Pages from History). Oxford University Press, 2003.
  • Mises, Ludwig von, "Monetary Stabilization and Cyclical Policy" in: On The Manipulation of Money and Credit in Classics in Austrian Tradition: 3. Israel M. Kirzner, ed. London: Pickering & Chatto, 1994.
  • Powell, Jim. FDR's folly : how Roosevelt and his New Deal prolonged the Great Depression. New York: Crown Forum, 2003.
  • Rothbard, Murray Newton. A history of money and banking in the United States : the colonial era to World War II. Auburn, Ala: Ludwig von Mises Institute, 2002.
  • Rothbard, Murray Newton. America's Great Depression. Ludwig Von Mises Institute, 2000.
  • Rothbard, Murray Newton. "World War I as Fulfillment: Power and the Intellectuals", The Journal of Libertarian Studies, Vol. IX, No. 1 (Winter 1989) (also: Radosh, Ronald, and Murray Newton Rothbard. A new history of Leviathan; essays on the rise of the American corporate state. New York: Dutton, 1972.)
  • Shaffer, Butler D. In restraint of trade : the business campaign against competition, 1918-1938. Lewisburg, PA London ; Cranbury, NJ: Bucknell University Press Associated University Presses, 1997.
  • Robertson, Ross M. History of the American economy. New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1973.
  • Skousen, Mark, "Saving the Depression: A New Look at World War II", The Review of Austrian Economics (vol 2:216)
  • Smiley, Gene, "Some Austrian Perspectives on Keynesian Fiscal Policy and the Recovery in the Thirties", The Review of Austrian Economics (vol 1:167)
  • Smiley, Gene. Rethinking the Great Depression (American Ways Series). Ivan R. Dee, Publisher, 2003.
  • Soule, George Henry. Prosperity decade : from war to depression : 1917-1929. Armonk, N.Y: M.E. Sharpe, 1989.
  • Tugwell, Rexford G, Thomas Munro, and Roy Emerson Stryker. American economic life and the means of its improvement. New York: Harcourt, Brace and Company, 1930.
  • Vedder, Richard K, and Lowell E Gallaway. Out of work : unemployment and government in twentieth-century America. New York: New York University Press, 1997.
  • Watkins, T.H. The Great Depression: America in the 1930s. Little Brown & Co (T), 1993.
  • Wilson, Joan Hoff, and Oscar Handlin. Herbert Hoover: Forgotten Progressive. Waveland Press, 1992.
  • Wright, Gavin. The political economy of the cotton South : households, markets, and wealth in the nineteenth century. New York: Norton, 1978.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יערה גיל גלזר, ספר הצילום התיעודי: ביקורת חברה ותרבות בארצות הברית בתקופת השפל הכלכלי והניו-דיל, תל אביב: רסלינג, 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]