כושי רימון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

שמעון רימון (נולד בשם שמעון מזרחי ב-1939), המוכר יותר בכינויו כושי רימון, היה בעל פונדק בערבה. הוא התפרסם כמי שהצליח להסתנן, בשנת 1959, אל פטרה שבירדן, בעת ששרר מצב מלחמה בין ירדן לבין מדינת ישראל.

ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רימון גדל במושב תל עדשים אצל הורים מאמצים, לאחר שהתייתם מהוריו בגיל צעיר מאוד. אביו נרצח על רקע לאומני עוד לפני שנולד, ולכן הוא גם קרוי על שמו (שמעון), ואמו נפטרה ממחלת השחפת מספר חודשים לאחר מכן. כינויו כושי ניתן לו, לדבריו, כיוון שהיה "תימני קטן בין המון אשכנזים". בהמשך עבר לקיבוץ עין חרוד. משחר ילדותו היה מוכר כהרפתקן וכפורץ גבולות. בנעוריו הושפע רימון ממאיר הר-ציון ולוחמים נוספים מיחידה 101 שהיו חברים בקיבוצו.

הסברה הרווחת היא כי רימון שירת ביחידה 101, ומכאן שם פונדקו המפורסם, אך למעשה שירת בסיירת צנחנים במחזור 57[1], ויחידה 101 פורקה עוד טרם גיוסו.

ההסתננות לפטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר פרסומו של רימון בא לו עקב הסתננותו לפטרה. בשנות החמישים של המאה העשרים הייתה פטרה יעד טיול לצעירים ישראלים רבים שניסו את מזלם והסתננו לשטח ירדן. 12 מהם נהרגו בטרם הגיעו ליעדם במספר אירועים. השלטונות בישראל חששו מניסיונות נוספים עד כדי כך שדוד בן-גוריון הורה לאסור השמעה ברדיו של השיר "הסלע האדום", שנכתב על אחד המסעות שהסתיים במוות. רימון וחברו, ויקטור פרידמן, היו מהמעטים שסיימו מסע זה בהצלחה וחזרו שלמים ובריאים. ב-1959 הצמד גנב ג'יפ ומדי או"ם, וכשברשותם מעט כסף וצידה חצו את הגבול באזור הערבה, וטיילו בירדן במשך שלושה ימים. בשובם לישראל נעצרו בנקודת הביקורת של האו"ם בארמון הנציב ונשלחו למאסר, אך התערבותו של בן-גוריון קיצרה את עונשם לחודשים ספורים. ב-2005 יצא הסרט התיעודי "לראות את פטרה ולחיות", שהציג את סיפור המיתוס ואלו שחזרו, ובו השתתף גם רימון.[2] הפרשה שימשה השראה לחלק מעלילת הסרט גבעת חלפון אינה עונה.

מאסר והקמת הפונדק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1971 גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב על רימון שנה וחצי מאסר על תנאי לאחר שהודה בפריצה וגניבה‏[3]. באותה תקופה עבר לגור במושב רם-און. לאחר מכן יצא רימון לטיול בעולם במהלכו הגיע לגרמניה, שם נעצר באשמת סחר בסמים. הוא שוחרר ב-1981 הודות למאמציו של חרות לפיד[4] (רימון היה האסיר הראשון שלפיד סייע לשחררו), לאחר ששהה במאסר כמעט שש שנים.

מעט אחר כך, עם חזרתו לישראל, הקים מזנון דרכים על כביש 90 שבערבה, בקילומטר ה-101, כ-90 קילומטרים צפונית מאילת. המקום זכה לכינוי פונדק ה-101. ב-26 בפברואר 2007, כילתה שריפה חלק גדול מפונדק 101, ובכללו את גן החיות במקום.[5]

לרימון שלושה-עשר ילדים משני פרקי נישואים שונים. את זיכרונותיו פרסם בספרו היחיד - "אני כושי".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פטרה והצנחנים, אתר הצנחנים בעשור הראשון
  2. ^ "לראות את פטרה ולחיות", 2005, בימוי והפקה: אקל סיוון לטלעד
  3. ^ "כושי" נידון למאסר על תנאי, דבר, 11 באוגוסט 1971
  4. ^ יובל לידור ו-, חרות לפיד הלך לעולמו, באתר nrg מעריב, 29 בינואר 2005
  5. ^ אהובה מאמוס, שריפה בפונדק ה-101: כל הזוחלים עלו באש, ynet ידיעות אחרונות מיום 26.2.2007