מבצע טננבאום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תוכנית מבצע טננבאוםגרמנית: Operation Tannenbaum) הייתה תוכנית מבצע לכיבוש שווייץ על ידי גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה שלא הוצאה אל הפועל.

לאחר השלמת כיבושה של צרפת, נותרו שווייץ וליכטנשטיין מכותרות בשטח כבוש על ידי הנאצים. תכנון המבצע לכיבושן החל ב-25 ביוני 1940, היום שבו נכנעה צרפת. המטה הגרמני הכין שלוש תוכניות פלישה למדינות נוספות באירופה, ומבצע טננבאום היה השלישי בהם. מסיבה שלא הובררה עד היום דחה היטלר את הפלישה לכיבוש שווייץ.

עיקרי תוכנית המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי התוכנית שהוכנה בפיקוד העליון של צבא היבשה (OKH), ההתקפה תבוצע על ידי הארמייה ה-12 שהייתה חלק מקבוצת הארמיות C בפיקודו של גנרל וילהלם פון לב. ההערכה שעמדה בבסיס התוכנית המקורית הייתה כי צפויה התנגדות חלשה לכוחות הכיבוש, והפעילות תסתיים במהרה, בדומה למהלך הסיפוח של אוסטריה.

על מתכנני התוכניות היה להתמודד עם הבעיה העיקרית והיא המבנה הטופוגרפי ההררי של הרי היורה השווייצרים היוצרים חזית של מספר שרשרות הרים מקבילות, מיוערים בצפיפות, בציר ההתקפה, מבנה טופוגרפי זה גורם לכך כי נקודות המעבר האפשריות, לכוחות התוקפים על נהר הדובס והגבולות היבשתיים, מועטות.

העקרונות הבסיסיים של תוכנית ההתקפה היו:

  1. לנתק את קווי הנסיגה של כוחות ההגנה השווייצרים המוצבים בגבולות אל עבר ההרים באמצעות התקפה מכיוון מערב ודרום –מערב אשר תאגף אותם.
  2. פתיחת חזית שנייה מכיוון צפון על הכוח השווייצרי המנותק מקווי הנסיגה שלו, ולכידתו בין שני הכוחות הגרמניים התוקפים.

בניגוד לתוכניות המקוריות, ראה הגנרל פרנץ האלדר המפקד העליון של צבא היבשה, את הקשיים המבצעיים בכבוש המדינה ההררית והתערב אישית בתכנון האופרטיבי. האלדר החליט על ביצוע פעולת הסחה של חיל רגלים בהרי היורה במטרה למשוך את הצבא השווייצרי המבוצר בהרים ובמעברים שביניהם, ולאחר מכן לבצע איגוף התקפי מאחור, בדומה לתוכנית ההתקפה שיושמה בעת כיבוש צרפת. על פי התוכנית שווייץ תותקף בידי 11 דיוויזיות גרמניות ועוד 15 דיוויזיות איטלקיות מכיוון דרום ובסך הכל על ידי כ-300 עד 500 אלף חיילים.

ראוי לציין כי בניגוד לתוכניות המתקפה האחרות של גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה, הרי שבתוכניות מבצע טננבאום לא נמצא מקום לפעילות של חיל האוויר הגרמני. ככל הנראה ניתנה עדיפות להשתתפותו באותה העת ב"קרב על בריטניה", בעיקר כאשר לא היה לו יתרון יחסי בהפצצות השטח על ביצורי הצבא השווייצרי בהרים.

הסברים אפשריים לאי ביצוע התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שווייץ לא נתפסה כאיום כלפי גרמניה הנאצית. היטלר העדיף להתרכז בתוכנית לכיבוש בריטניה (מבצע ארי הים), ובתוכנית הפלישה לברית המועצות (מבצע ברברוסה).
  • חלון הזמן לכיבוש היה קצר מדי: בין סוף יוני שבו הסתיים כיבוש צרפת, לאוקטובר שבו מתחילה תקופת החורף הקשה בהרים, המקשה על ביצוע מלחמת בזק. לאחר מכן, באביב 1941, עסק היטלר בעיקר בתוכנית לכיבוש יוון במבצע מריטה, ובמבצע ברברוסה.
  • הצורך לעבור בשלום בשטחה של שווייץ ולהשתמש במסילות הרכבת שלה על מנת לשנע פחם מגרמניה לאיטליה שהצטרפה למלחמה.
  • למרות שהצבא הגרמני היה גדול ומצויד משמעותית לעומת השווייצרים, הרי שהוא סבל מנחיתות מקצועית מול חיל הרגלים והצלפים השווייצריים בשטח הטופוגרפי הבעייתי בהרים. אלה יכלו לגרום לו אבידות ונזקים משמעותיים בכוחות שנדרשו לו בחזיתות רחבות הידיים של מלחמת הבזק.
  • מבנה השלטון בשווייץ הוא כזה המנטרל את כוחו של הממשל המרכזי, שלא יכול להכריז על כניעת המדינה.
  • התעשייה השווייצרית סיפקה מוצרים לשימוש צבאי לגרמניה, אולם הייתה חסינה מפני הפצצת המפעלים בידי בעלות הברית בשל הניטראליות הרשמית שלה.
  • היטלר גילה יחס מיוחד לשווייץ ולאוצרות התרבות והאומנות שלה, והעדיף להימנע מגרימת נזק לאוצרות אלה כתוצאה מקרבות והפצצות בשטחה.
  • היטלר התחשב בשווייצרים ממוצא גרמני, שאותם ראה כבני אותו הגזע ושאף למזג את שווייץ לתוך גרמניה כדוגמת סיפוח אוסטריה על בסיס מוצא אתני משותף.
  • לאחר כיבוש צרפת והצטרפות איטליה לברית עם גרמניה, כותרה שווייץ מכל עבריה בשטח בשליטה גרמנית וכך בעצם התייתר הצורך בכיבוש אלים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]